גרוש ישמעאל והגר - ציור של אוגוסט דורא המקור:ויקישיתוף - Neutrality
הָגָר הייתה שפחה מצרית של שרה אימנו וכך נאמר בפרשת לך לך: "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר" (בראשית, ט"ז,א'). רשב"י סבור כי היא הייתה ביתו של פרעה וכך נכתב בבראשית רבא: "וכיון שראה פרעה נסים שנעשו לשרה, נטל בתו ונתנה לה. אמר: מוטב תהי בתי שפחה בבית זה ולא תהא מטרונה בבית אחר. הדא הוא דכתיב "ולה שפחה מצרית ושמה הגר". אמר - הא אגריך (=זה שכרך על שלקחתי אותך לביתי; [(פמ"ה ב')]. [1]
אשתו של אברם[]
חשיבותה של הגר בהיותה אשתו של אברהם אבינו - "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת-הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (ג'). ואכן, הגר נכנסת להריון. אבל אז, השפחה משנה את יחסה לגבירתה. רש"י כתב על ד"ה "ותקל גברתה בעיניה" - אמרה שרי זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאלו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה."
הגר סובלת מגברת ובורחת למדבר. היא זוכה להבטחה: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי-שָׁמַע ה' אֶל-עָנְיֵךְ. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן... וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם-בְּנוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל [(ט"ז, כ"ד, י"א -ט"ו)].
לאחר הולדת יצחק אבינו, שרה אימנו חוששת לחינוכו של בנה והיא משלחת את הגר עם ישמעאל למדבר ושם הוא יישאר. בנה זוכה להבטחה: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל: [(י"ז,כ')].
הסיום בא עם גירוש הגר וישמעאל: "וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת: וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: [(כ"א, כ')].
לחז"ל יש עדין שלב נוסף, אשר מביא את סיפורה של הגר לרמה אצילית. לקראת סוף פרשת חיי שרה נאמר: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה" [(כ"ה,א')] - רש"י כותב: "זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם". והאידיליה באה לידי ביטוי במפגש בין יצחק אבינו לבין בנה של הגר, ישמעאל: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל-שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן-צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מַמְרֵא: (ט). אבל ישמעאל אז ישמעאל חזר לתחומו:"וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד-שׁוּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו נָפָל:" (י"ח)
המדרש על הגר[]
[...] השכים אברהם וכתב גט גירושין (מסמך רישמי) ונתן להגר ושלח אותה ואת בנה מעליו ומעל יצחק בנו [...] וישלחה בגט גירושין ולקח בגד אחד וקשר במתניה כדי שיהא שוטף אחריה לידע שהיא שפחה (לא שחרר אותה מהיותה שפחה) , ולא עוד אלא שעמד אברהם אבינו לראות את ישמעאל בנו ולראות את הדרך שהלכו בה (נשאר סימן אחריה) , ובזכות אברהם לא חסרו המים מן החמת . וכיון שהגיע לפתח המדבר התחילה תועה אחרי ע"ז של בית אביה ומיד חסרו המים מן החמת שנ' ותלך ותתע וכו' [...] ובזכות אברהם לא חסרו המים מן החמת (בזכות אברהם).
וכיון שהגיע לפתח המדבר התחילה תועה אחר ע"ז של בית אביה חסרו במים מן החמת [...] ושם נפתחו להם הבאר שנבראת בין השמשות (לפני סיום בריאת העולם) , והלכו ושתו ומלאו את החמת מים, שנ' ויפתח אלהים את עיניה, ושם הניחו הבאר ומשם נשאו את רגליהם (הבאר נמשכה עם מסעי בני ישראל) והלכו אל המדבר כלו עד שהגיעו למדבר פארן ומצאו שם מוצאי מים וישבו שם שנ' וישב במדבר פארן (תפילת ישמעאל מחזירה לאימו את המים).
שלח ישמעאל ולקח לו אשה מבנות מואב ועישה שמה, לאחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא ירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי תמן, והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל, אמ' לה היכן הוא ישמעאל, אמרה לו הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר, אמ' לה תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר, אמרה לו אין לי לחם ולא מים, אמ' לה כשיבא ישמעאל הגידי לו את הדברים הללו ואמרי לו זקן אחד מארץ כנען בא לראותך ואמ' חלף מפתן ביתך שאינה טובה לך, וכשבא ישמעאל מן המדבר הגידה לו את הדברים הללו, ובן חכם כחצי חכם, והבין ישמעאל ושלחה אמו ולקחה לו אשה מבית אביה ופטימה שמה, ועוד אחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה כפעם ראשונה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם, והגיע לשם בחצי היום ומצא שם אשתו של ישמעאל ואמ' לה היכן הוא ישמעאל, אמרה לו הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר, אמ' לה תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר, והוציאה לחם ומים ונתנה לו, עמד אברהם והיה מתפלל לפני הב"ה על בנו ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממין הברכות, וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר וידע ישמעאל שעד עכשו רחמי אביו עליו כרחם אב על בנים [...] (פרקי דרבי אליעזר כ"ט)
פרופ' שנאן מציין כי המסורת המוסלמית מספרת כי בעלייה לרגל למכה שותים מים ממעיין בשם "זמ-זם" - זה הבאר של הגר. המדרש מכחיש את המסורת. היום והבאר הגיע לים כנרת או הים התיכון!!!
על-פי המסורת המוסלמית, נבנתה הכעבה על ידי אברהם ובנו ישמעאל
שמות נשי ישמעאל:פטימה ועישה - השמות נלקחו מן העולם המוסלמי
אברהם מבקר פעמיים: הראשונה - רשעית והשנייה - צדקת
אברהם ב"מאקם אבריהים" ירדה הכעבה - קידושה של מכה על-ידי אברהם. (האגדה שוללת אברהם לא דרכה רגלו - קבלה גט, שפחה - בן חכם ! קוטף תמרים - אך לא עובד עבודה זרה)
טבעה של הגר[]
גם יהושע מנחם רוזנברג במאמרו על גירוש הגר ובנה מבית אברהם כותב, מפי הרש"ר: "כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת-חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תיטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במליון של שניה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני "שאין בכוחו לראות בייסוריו", אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש אדם שנעצרה בטבעה הגס. אדם בעל שיעור קומה אנושי יודע להשליט את הכרת חובתו על רגשותיו העזים ביותר, חובתו משכיחה את הכאב שבלבו ומדריכה את ידו להושיט סיוע ועזרה, ולו יהא בידו רק לגמול חסד עם המתייסר בייסורים ולעמוד על גביו ולהשתתף בצערו. מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה' שמע "את קול הַנַּעַר", ולא את קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד".
הפרק העוסק בשילוח הגר עם בנה ישמעאל מעורר רגשות.[2] האמנם יש מקום לגירוש אכזרי של האם על ידי אברהם אבינו ושרה אימנו. טו"ר רחל לבמור, דוקטורנטית במחלקה לתלמוד, מנסה לבחון את הנושא בשיחה לפרשת השבוע בשנת תשס"ח של אוניברסיטת בר-אילן. היא מבקשת לבחון את האירוע מנקודת ראות של אם. וכך הוא מתחיל: מצד אחד: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" [(כ"א,ט"ז)] ומצד שני: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר". היא בוכה ואלוקים לא נענה לה, הוא שומע את הנער.
ואיך היא נהגה מקודם: "וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". היא זורקת את הילד לגורלו. כותבת לבמור "אנו שומעים על אי שמיעת האם את בכיו". היא אפילו מתרחקת ממנו "הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת". הגר מצטיירת כאשה אנוכית במידה חריפה מאין כמוהה. ישמעאל בוודאי לא אשם, גורלו המר היה, שקבל טיפול מכזאת אם.
הקב"ה נותן לה הוראות ישירות: "קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ" (י"ח). קודם כל עליה לתפקד כמו אם ולהחזיק את בנה בידה. עד לרגע זה היא לא חיפשה מים והרי היא כבר הייתה מנוסה במציאת מים במדבר. בפעם הקודמת שהיא ברחה נאמר: "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר" (ט"ז,ו'). אחרי קבלת ההוראות: "וַיִּפְקַח א-לֹקים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר". בהמשך אנו רואים את התוצאה, בן הזוכה ליחס כזה מאימו: "וַיְהִי אֱ- לֹקים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" - רק כך יוכל להתקיים.
מסכמת לבמור: "הסיפור על שתי האימהות הללו וגישותיהן השונות לילדיהן מגלם בעָצמה רבה את דברי רבי שמעון בן לוי: "אמר רבי שמעון בן לוי: כל שהוא אכזר על רחמנין סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים. כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב"." והיא משלימה בהערה: "מדרש שמואל, פרשה יח ד"ה (ד) ויחמול שאול. בפעולת שרה אמנו שלא רחמה על הגר ועל בנה היא הניחה את הבסיס לכך שבנה יצחק לא ייפול בחרב -הרי היא המאכלת. בפעולת הגר שהתאכזרה בהשלכת ילדה היא גרמה לכך שהצאצא שלה -יתנהג כמבוגר "יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בר' ט"ז:י"ב)."
הגריאים[]
הרב יעקב מידן כתב במאמרו על קטורה: "בספר דברי הימים, מתוארת מלחמה גדולה של ראובן, גד וחצי שבט מנשה בשבטי המדבר המזרחי (שבו ישבו, כזכור, בני קטורה), הנקראים בשם הגריאים - כלומר, בני הגר (דברי הימים א' ה', יח-כ). מכל המקורות הללו, משמע שבני ישמעאל ובני הגר הם משפחה אחת. בעקבות פסוקים אלו, קבע רבי ש"הגר היא קטורה", וממילא בני הגר ובני קטורה - חד המה."
גירוש ברחמים[]
רפי ועקנין כתב על גירוש ברחמים - בין השאר כתב:
- וכבר קדמה למחלוקתם זו מחלוקת בדבר מעמדה של הגר (בראשית טז, ג). נישואיה לאברהם הקנו לה בדין מעמד חדש – לא עוד שפחה כי אם אישה. אלא ששרה שבה והעמידה אותה על מעמדה הראשון, "האמה הזאת". אומר המדרש: "שרה אמנו אומרת: 'תחזור הגר לשפחותה' ואברהם אבינו אומר: 'לאחר שעשינו אותה גבירה אנו חוזרין ומשעבדין אותה?!"'. דברים קשים הטיחה בו שרה באותה מחלוקת: "חמסי עליך" ו"ישפוט ה' ביני ובינך". אברהם בוחר בשתיקה, שהרי יודע האיש את נפש אשתו. ידע אברהם שקרבן אישי גדול הקריבה שרה ביוזמה שנקטה; הלא כוחות נפש כבירים נדרשים מאישה אשר בעצמה מכניסה צרתה לביתה: ויתור, כבישת יצר וריסון מאוויים. אולם משעה שהדבר נעשה הוא גם מחייב, וזה הנרמז בדבריו של אברהם: "אחר שעשינוה מלכה ועשינוה גבירה והכנסנוה לגדולה נטרדנה מתוך ביתנו?!"
- גם כאן, נוכח מצוותה התקיפה של שרה: "גרש האמה הזאת ואת בנה" אברהם שותק. הוא נתון בין שלושה קולות: קולה של שרה־ "גרש!", קול לבו – "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו", וקולו של הקב"ה – "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך". בתגובתו של אברהם בולט היעדר ההתייחסות לאמה. שהרי צַו הגירוש של שרה מתייחס לאמה ולבנה, והקב"ה, שידע את לבבו, מעיד שצערו וכאבו של אברהם היו על הנער ועל האמה. אבל ההתייחסות בתגובתו של אברהם היא לבנו בלבד. גם הדבר הזה מלמד על הרגישות שבה נהג אברהם; בעומדו נוכח שרה אשתו, הוא מעלים את רגשותיו כלפי האמה – אשתו האחרת, הלא היא צרתה של שרה. מחשבותיו והרגשותיו של אברהם נלמדות מתוך שתיקתו, שתיקה הנמשכת עד סופו של העניין. שם באה תגובה נוספת של אברהם, וגם היא בלא מילים: "וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה…". חמישה פעלים רצופים: "וישכם… ויקח… ויתן… שָׂם… וישלחה"; פעלתנות מרובה (overdoing), היכולה להתפרש כמעטה המכסה את המיית הלב וסערת הנפש שהתחוללו בקרבו בבואו לעשות את אשר היה רע בעיניו מאוד. סערת נפש זו מתפרשת בין היתר במדרש שאומר: “מכל הרעות שבאו על אברהם הֵרע בעיניו הדבר הזה מאד“ (פרקי דר‘ אליעזר, פרק כט).
- אין לאל ידו של אברהם למנוע את הגירוש, כי חזקה עליו מצוותו של הקב"ה. אולם אין הוא מתלבש באכזריות בבואו לעשות מעשה אכזרי זה, אין הוא מקשיח את לבו ואין הוא מעלים את עיניו מהם. אדרבה, גם בשעה זו נתמלא לבו רחמים, ושעתו הקשה הייתה לשעה גדולה של גמילות חסד. כי זו סגולתו, ובגללה זכה לבוא בסוד ה': "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…" (בראשית יח, יט).
הצדקה של אברהם היא קודם כול רגישות לזולת, והיא המניעה ומכוונת את התנהגותו – "עשיית הטוב והישר עם הבריות". הוא מקדים מידה זו לכל מידה אחרת, כניכר בביטוי 'צדקה ומשפט'. על פי רוב קודם ה"משפט" ל"צדקה", אולם צוואתו של אברהם מקדימה את הצדקה למשפט, וצדקה זו פירושה גמילות חסדים, והיא בכלל "דרך ה'".
ד"ר רפי ועקנין הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה וחינוך במכון לנדר
הערות שוליים[]
- ↑ מקור הבאור הצמוד דעת אנציקלופדיה יהודית
- ↑ קטע זה מופיע גם בערך פרשת לך לך