הוצאת משקים - מסכת שבת דף ע"ח

דף_יומי_מסכת_שבת_דף_עח_-_שיעור_קצר_וברור_בליווי_הגמרא_עצמה

דף יומי מסכת שבת דף עח - שיעור קצר וברור בליווי הגמרא עצמה

שיעור דף יומי קצר על מסכת שבת. לשאר השיעורים כנסו לאתר הדף היומי סיני: https://www.sinai.org.il ניתן להירשם גם לפודקאסט שלנו, לקבוצת הוואטסאפ, לקבל השיעור באימייל ועוד כאן: https://www.sinai.org.il/get/ לפרטים וקניית הספר "כל התלמוד על רגל אחת" כנסו לכאן - https://www.sinai.org.il/book

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

א במשנה נקבע שיעור להוצאת מים כדי לשוף (לשפשף ולמרוח) בהן את הקילור (תחבושת לעין).[עריכה | עריכת קוד מקור]

כל המשקים ששמים על העינים מרפאים, ואולם מחשיכים את העין, חוץ ממים שמרפאים ואינם מחשיכים

א במשנה נקבע שיעור להוצאת מים כדי לשוף (לשפשף ולמרוח) בהן את הקילור (תחבושת לעין). אמר אביי: מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא, אזול רבנן בתר דשכיחא לקולא [והרי לענין שבת כל דבר ששימושו מצוי ואינו מצוי הלכו חכמים אחרי השימוש המצוי ואף להקל]. שאף שלדבר אחד שתי אפשרויות שימוש, כאשר אחת מהן מצויה יותר, אף שלצורכה דרוש שיעור גדול יותר, מכל מקום התייחסו חכמים אל הדבר כאילו זהו שימושו היחיד, ונמצא שלהקל באו. וכאשר יש בו שני שימושים, שכיחא ושכיחא [שימוש מצוי ושימוש מצוי אחר] — אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא [הלכו חכמים אחרי המצוי להחמיר], ושיערו בשיעור הקטן יותר.
וראייה לדבר — יין שתייתו שכיחא [מצויה] ואילו רפואתו (להתרפא בו) לא שכיחא [אינה מצויה], אזול רבנן בתר שתייתו דשכיחא לקולא [הלכו חכמים אחרי שתייתו שהיא מצויה להקל], ואמרו ששיעור הוצאת יין כשיעור שתייתו שהוא גדול מכדי שיעורו לרפואה. חלב, אכילתו שכיחא [מצויה] ואילו רפואתו לא שכיחא [אינה מצויה], אזול רבנן בתר [והלכו חכמים אחרי] שיעור הראוי לאכילתו שהוא גדול מן השיעור הראוי לרפואתו אף שהוא לקולא [להקל]. ואילו דבש שגם אכילתו שכיחא [מצויה] וגם רפואתו שכיחא [מצויה] — אזול רבנן בתר [הלכו חכמים אחרי] השיעור הקטן שהוא די לרפואתו לחומרא [להחמיר].
אלא מים מכדי [הרי] שתייתו שכיחא [מצויה] ואילו רפואתו לא שכיחא [אינה מצויה], מאי טעמא אזול רבנן בתר [מה טעם הלכו חכמים אחרי] רפואתו לחומרא [להחמיר]? והלא לפי הכלל האמור היה צריך ללכת אחרק שיעור שתייתם להקל! אמר אביי: בגלילא [בגליל] שנו הלכה זו, שרגילים שם בשתיית יין עד ששתיית מים אינה מצויה יותר מרפואה במים (תוספות). רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שההלכה נקבעה כך לא רק בגליל אלא אף בשאר מקומות, ואולם השימוש במים לצורכי קילור שכיח, וכדברי שמואל, שאמר שמואל: כל שקייני מסו ומטללי לבר ממיא דמסו ולא מטללי [כל המשקים ששמים על העינים מרפאים, ואולם מחשיכים את העין, חוץ ממים שמרפאים ואינם מחשיכים].

ב שנינו במשנה ששיעור שאר כל המשקין ברביעית[עריכה | עריכת קוד מקור]

'ולכן במים שמוציאים כדי לגבל את הטיט מתחילה יש צורך בשיעור גדול, אבל טיט הראוי כבר לשימוש עושים בו אף חפצים קטנים

ב שנינו במשנה ששיעור שאר כל המשקין ברביעית. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: דם וכל מיני משקין שיעורם לענין הוצאה בשבת הוא ברביעית. ר' שמעון בן אלעזר אומר: דם שיעורו קטן יותר, והוא כדי לכחול בו עין אחת, שכן כוחלין בדם לרפא ברקית (יבלת שבעין). ושואלים: ומאי נינהו [ומה הוא] הדם המועיל לכך? — דמא דתרנגולת ברא [דם של תרנגולת בר]. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שיעור הדם הוא כדי לכחול בו בתוך עין אחת שכן כוחלין ליארוד (תבלול שבעין) ומאי ניהו [ומה הוא] הדם המועיל לכך? — דמא דכרושתינא [דם של עטלף]. וסימניך [וסימן יהא לך] שלא תחליף בין רפואות אלו שבדם: גוא לגוא [פנימי לפנימי] שליארוד שהוא בתוך העין משתמשים בדם עטלף המצוי בתוך היישוב. ברא לברא [חיצוני לחיצוני], שלרפא ברקית שהיא מחוץ לעין משתמשים בדם תרנגולת בר, החיה מחוץ לישוב.
ומעירים: במה דברים אמורים שזהו השיעור לחומרים אלה — במוציא אותם מרשות לרשות סתם, ואין לו בהם חשיבות מיוחדת, אבל במצניע אותם שבכך הוא מראה שהוא מחשיב אותם במאד — בכל שיעור חייב. ואילו ר' שמעון אומר: במה דברים אמורים שיעורים אלה — במצניע כמותם, אבל במוציא סתם — אינו חייב אלא בכדי שיעור רביעית. ומודים חכמים לר' שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים ששיעורן ברביעית אפילו כשמוציא סתם.
אמר מר [החכם] בתוספתא: במה דברים אמורים שיעורים הללו — במוציא, אבל במצניע — שיעורם בכל שהוא. ותוהים: אטו [האם] המצניע לאו [לא] בכלל מוציא הוא? שהרי על הצנעה בלבד אין אדם מתחייב, אלא על הוצאת המוצנע! אמר אביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון בתלמיד שאמר לו רבו: לך ופנה לי המקום לסעודה. והלך ופנה לו והוציא את הדברים לרשות אחרת. ואז אם פינה דבר החשוב לכל — חייב עילויה [עליו], דבר שאינו חשוב לכל, אי אצנעיה רביה [אם הצניעו רבו] — מיחייב עילויה [חייב עליו], ואי [ואם] לא הצניעו רבו — לא מיחייב [אינו חייב עליו], שהתלמיד עושה דברים כפי שרבו מעונין בהם.
עוד אמר מר החכם בתוספתא: מודים חכמים לר' שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים ששיעורן ברביעית. ושואלים: שופכין למאי חזו. [למה הם ראויים]? אמר ר' ירמיה: משתמשים בהם כדי לגבל (ללוש) בהן את הטיט. ומקשים: אם לצורך זה, מה צורך יש בשיעור גדול כל כך? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: טיט שיעורו להוצאת שבת כדי לעשות בהן פי כור (מכסה לכור קטן) ושיעור זה פחות בהרבה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה ששנינו] ששיעורו כדי לעשות בו פי כור הרי זה באופן דמיגבל [שהוא כבר מגובל], ואילו הא [זה] ששנינו ששיעור ההוצאה במים הוא כדי שיעור רביעית כשהשימוש בהן הוא לגיבול הטיט — הרי זה באופן דלא מיגבל [שאינו מגובל] לפי שאין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות פי כור בלבד. ולכן במים שמוציאים כדי לגבל את הטיט מתחילה יש צורך בשיעור גדול, אבל טיט הראוי כבר לשימוש עושים בו אף חפצים קטנים.

ג משנה המוציא חבל שיעורו כדי לעשות אוזן לקופה (סל)[עריכה | עריכת קוד מקור]

ר' יהודה אומר: ששיעור סיד הוא כדי לעשות כלכל (חלק מן הפנים). ור' נחמיה אומר ששיעורו כדי לסוד אונדפי (רקה)

ג משנה המוציא חבל שיעורו כדי לעשות אוזן לקופה (סל). גמי (חלק מקנה סוף, גומא), שיעורו לענין הוצאה — כדי לעשות תלאי (אוזן שתולים בה) לנפה ולכברה. ור' יהודה אומר: שיעורו כדי ליטול ממנו מדת מנעל לצורך ילד קטן, שבגמי מודדים את גודל רגלו. נייר שיעורו לענין הוצאה הוא כדי לכתוב עליו קשר מוכסין (מעין קבלה עבור המכס). והמוציא קשר מוכסין עצמו בשבת — חייב.
ע״ח ב
נייר מחוק שאי אפשר לכתוב עוד עליו, שיעורו כדי לכרוך ולעטוף בו צלוחית קטנה של פלייטון (בושם). עור — כדי לעשות ממנו קמיע. דוכסוסטוס (סוג עור מיוחד) — כדי לכתוב עליו מזוזה. קלף — כדי לכתוב עליו את הפרשה הקטנה בפרשיות שבתפילין, שהיא "שמע ישראל". המוציא דיו שיעורו כדי לכתוב בו שתי אותיות.
וכחול לעיניים שיעורו כדי לכחול עין אחת. דבק כדי ליתן בראש השפשף (שלוכדים בו צפורים). זפת וגפרית — כדי לעשות נקב, שיספיק שיעור הזפת לסתום חור בכלי, ושאפשר יהיה לעשות באותה סתימה נקב קטן. שעוה — כדי ליתן על פי נקב קטן. חרסית (חרס כתוש) שיעורה לענין הוצאה בשבת — כדי לעשות ולגבל ממנה פי כור של צורפי זהב. ר' יהודה אומר: כדי לעשות ממנה פיטפוט (רגל קטנה). סובין — כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד כדי לסוד כדי להוריד את השיער מה קטנה שבבנות. ר' יהודה אומר: ששיעור סיד הוא כדי לעשות כלכל (חלק מן הפנים). ור' נחמיה אומר ששיעורו כדי לסוד אונדפי (רקה).
א

א גמרא שנינו במשנה ששיעור חבל לענין הוצאה הוא שיהיה בו כדי לעשות בו אוזן לסל[עריכה | עריכת קוד מקור]

אלא שכסלע הוא שיעור רוחב, וכגרוגרת הוא מידת נפח. ומוכין שיעורם כדי לעשות מהם כדור קטנה, וכמה שיעורו של הכדור? — כאגוז

א גמרא שנינו במשנה ששיעור חבל לענין הוצאה הוא שיהיה בו כדי לעשות בו אוזן לסל. ומקשים: חבל נמי ליחייב [גם כן יהא חייב] כגמי בשיעור לעשות תלאי לנפה ולכברה! ומשיבים: כיון דחריק במנא לא עבדי אינשי [שהוא קשה וחותך את הכלי אין עושים ממנו אנשים תלאי]. תנו רבנן [שנו חכמים]: שיעור הוצין (העלים הקשים של התמר) כדי לעשות אוזן לסל של כפיפה מצרית (סל העשוי מנצרי תמר קלועים). סיב — אחרים אומרים: ששיעורו כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן בו את היין. רבב (שומן) — כדי לסוך תחת אספגין (עוגה) קטנה. וכמה שיעורה של זו? — כגודלו של סלע. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ששיעורה כגרוגרת! ומשיבים: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא, אלא שכסלע הוא שיעור רוחב, וכגרוגרת הוא מידת נפח. ומוכין שיעורם כדי לעשות מהם כדור קטנה, וכמה שיעורו של הכדור? — כאגוז.

ב שנינו ששיעור נייר לענין הוצאה הריהו כשיש בגודלו כדי לכתוב עליו קשר מוכסין[עריכה | עריכת קוד מקור]

'ראה, איש הנאמן למוכס אני] ומראה לו תעודה זו שבידו, לומר שיש לו קשרים טובים עם המוכסים

ב שנינו ששיעור נייר לענין הוצאה הריהו כשיש בגודלו כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. ובתוספתא תנא [שנה] החכם: כמה גודלו של קשר מוכסין — כדי לכתוב עליו שתי אותיות של קשר מוכסין שהן גדולות יותר מאותיות רגילות. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו: המוציא נייר חלק, אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות — חייב, ואם לאו [לא] — פטור. ושיעור זה הוא פחות מקשר מוכסין! אמר רב ששת: מאי [מה הן] שתי אותיות שאמרנו בנייר, לא שתי אותיות רגילות אלא שתי אותיות של קשר מוכסין. רבא אמר: אפשר לומר שהמדובר בשתי אותיות דידן [שלנו, רגילות] וגם בית אחיזה להחזיק את החלק הכתוב דהיינו אותו גודל כמו קשר מוכסין.
ומקשים ממה ששנינו: המוציא נייר מחוק או שטר פרוע, אם יש בלובן שלו שלא נכתב עליו כדי לכתוב שתי אותיות, או בכל הנייר כולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון (בושם) — חייב, ואם לאו [לא], שאין בו כשיעור זה — פטור. ומסבירים: בשלמא [נניח] לשיטת רב ששת שאמר כי מאי [מה פירוש] "שתי אותיות" שאמרו בכל מקום, שתי אותיות של קשר מוכסין — שפיר [יפה, מובן הדבר]. אלא לרבא שאמר שמדובר בשתי אותיות דידן [שלנו] ובית אחיזה, דהיינו [שזהו] קשר מוכסין, והלא הכא [כאן, בתוך הנייר או השטר] בית אחיזה לא צריך ובכל זאת אין קובעים שיעור קטן יותר לנייר החלק! ואומרים: אכן קשיא [קשה].
תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: המוציא בשבת קשר מוכסין, עד שלא הראהו למוכס ועדיין זקוק לו — חייב על הוצאתו בשבת. משהראהו כבר למוכס — פטור, ששוב אינו בעל ערך. ר' יהודה אומר: אף משהראהו למוכס חייב מפני שיש זמן שיהא צריך לו. ושואלים: מאי בינייהו [מה יש ביניהם]? כלומר, מהו יסוד מחלוקתם? אמר אביי: איכא בינייהו רהיטי מוכסא [יש ביניהם הבדל בענין הרצים של המוכס], שלעתים שולח המוכס רצים אחר אלה שעברו את מקום המכס כדי לבדוק אם אמנם שילמו, ויתכן שאף שהראהו כבר יצטרך להראותו בשנית. רבא אמר: מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו [יש ביניהם], שלעתים במקום המוכס הראשי הממונה יש מוכס קטן בדרגה, וצריך להשאיר את הקשר בידו להראותו למוכס הגדול. רב אשי אמר: אפשר לומר שאפילו חד מוכס איכא בינייהו [במוכס אחד יש ביניהם הבדל], מפני שצריך לו להראות אותו למוכס שני שאינו קשור במקום זה, אלא דאמר ליה [שאומר לו] לשני: חזי, גברא דמוכס אנא [ראה, איש הנאמן למוכס אני] ומראה לו תעודה זו שבידו, לומר שיש לו קשרים טובים עם המוכסים.

ג.המוציא בשבת שטר חוב, עד שלא פרעו — חייב, משפרעו — פטור[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן

ג עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא בשבת שטר חוב, עד שלא פרעו — חייב, משפרעו — פטור. ר' יהודה אומר: אף משפרעו אם הוציאו — חייב, מפני שצריך לו. ושואלים: מאי בינייהו [מה טעם ההבדל ביניהם]? אמר רב יוסף: בהלכה אם אסור לבעל חוב לשהות (להשהות) אצלו שטר פרוע איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. שרבנן סברי [חכמים סבורים]: אסור לשהות שטר פרוע, שמא יביא הדבר למכשול שיבואו לגבות בו שנית, ולכן שטר פרוע אין לו ערך, שאסור אף בשהיה. ור' יהודה סבר [סבור]: מותר לשהות שטר פרוע ויכול להשתמש בנייר.
אביי אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] אסור לשהות שטר פרוע, והכא [וכאן] בשאלה אם מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו, קמיפלגי [חלוקים הם], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] אפילו מודה אדם בשטר שכתבו — צריך להביאו לבית דין ולקיימו על פי חקירה אם אין השטר מזוייף. ואם אי אפשר לקיימו, יכול הלווה לומר — כבר פרעתי את השטר. ור' יהודה סבר סבור כי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וגובה בו, ונאמן השטר יותר מטענת הלווה. ומאי [ומה פירוש] זה ששנינו "עד שלא פרעו" ו"משפרעו" —
ע״ט א
עד שיאמר הלוה "פרעתי "או "לא פרעתי". ולכן, שטר שאמר הלווה "פרעתי" ("משפרעו") ואין עליו עדים לקיימו, לשיטת חכמים שהשטר עצמו אינו הוכחה מספקת — אין ערך עוד לשטר. ולשיטת ר' יהודה שאין צריך לקיימו, אף שטען הלווה "פרעתי" — אינו נאמן והשטר ראוי לשימוש.
רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] מודה בשטר שכתבו — שצריך לקיימו, והכא [וכאן] בשאלה אם כותבין שובר קמיפלגי [חלוקים הם]; התנא קמא סבר [הראשון סבור]: כותבין שובר (קבלה) על שטר שנפרע. וכיון שמחזיק הלווה את השובר יכול המלווה להחזיק בשטר. ויש לו ערך, לפחות לצורך הנייר שבו. ור' יהודה סבר [סבור]: אין כותבין שובר, וצריך המלווה להחזיר את השטר מיד ללווה, ואף הלווה מעונין להשמידו ואין לו אם כן כל סיבה להחזיקו. רב אשי אמר: מפני שצריך הלווה לשטר הפרוע להראותו לבעל חוב שני, דאמר ליה [שאומר לו]: חזי, גברא דפרע אנא [ראה, אדם שפורע חובותיו אני].

כותרת[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.