קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס)[1], 74 לפנה"ס[2] – ז' בכסלו[3], 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול"[4], כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.
הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס"[5].
ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא. הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי"[6]. הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.
דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.
בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס[7] (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".
ביוגרפיה[]
מוצאו של הורדוס[]
האדומים היו עם שמי, שחי בעבר הירדן, בצפון הנגב ובהר חברון בתקופת הבית השני. כשבטים שמיים אחרים, ראו האדומים בחיוב את עלייתו של בית חשמונאי וירידת השושלת הסלאוקית, ואת השפעת מדינת יהודה באזור. מדיניות בית חשמונאי כלפי תושבי הארץ שאינם יהודים החלה בניסיונות לגרשם (כך אירע לתושבי גזר ויפו אשר נכבשו בתחילת שלטון השושלת החשמונאית), אך לאחר שהכיבושים התפרסו על פני שטח נרחב, בימי יוחנן הורקנוס הראשון, החל גיור של השבטים השמיים שנפלו תחת שלטון הממלכה. כך אירע לאדומים, וכך אירע גם ליטורים ולאחרים. בין אם ניתן היה לראות בגיור זה ככפוי ובין אם לאו, האדומים השתלבו היטב בעמם החדש, והיו לחלק מן הממלכה החשמונאית ובדיעבד לחלק אינטגרלי מהעם היהודי.
הורדוס נולד לאחת מן המשפחות המכובדות באדום. סבו, אנטיפס, היה מושל אדום מטעם אלכסנדר ינאי, ואילו אביו, אנטיפטרוס הפך ליועצו הראשי והעיקרי של הורקנוס השני. אמו של הורדוס, קיפרוס, הייתה נסיכה ערביה נבטית, שילדה לאנטיפטרוס ארבעה בנים - פצאל, הורדוס, יוסף ופרורא, ובת - שלומית[8].
יוליוס אפריקנוס, מאבות הכנסייה, צוטט על ידי אוסביוס מקיסריה (שכינה אותו "היסטוריון בעל מוניטין") לגבי מוצאו המקורי של אביו של הורדוס. אפריקנוס טען כי "לפי מקורות המסתמכים על מידע מדויק אודות הורדוס", אנטיפטרוס אביו היה בנו של אדם בשם "הורדוס" מאשקלון, שהיה "עבד ששירת במקדש אפולו". בהיותו ילד, נשבה בידי שודדים אדומים וחי איתם משום שאביו העני לא יכול היה לשלם את הכופר כדי לפדות אותו. אי לכך, הוא גדל ביניהם וחונך במנהגיהם[9].
יהדותו של הורדוס[]
ממצאים ארכאולוגיים מתקופת הורדוס מעידים כי הורדוס נתפס בעיני עצמו ובעיני בני תקופתו כיהודי, באופן התואם את הידוע לנו על גיורם של האדומים. עם זאת, בתקופה מאוחרת הרבה יותר גרסו חכמי התלמוד כי מבחינה הלכתית היה הורדוס במעמד עבד כנעני[10] . זהו מעין מעמד ביניים שבו נמצא גוי שנמכר לעבדות ליהודי, ולדעת חז"ל הוא חייב רק במצוות שחייבת בהן אישה יהודייה. ראוי לזכור כי הורדוס, כממשיך דרכם הרעיונית של מלכי בית חשמונאי, לפי ראייתו, אהד באופן מופגן את הצדוקים, ואילו כלפי הפרושים גילה עוינות מובהקת ולא היה אהוד עליהם. האמוראים, חכמי התלמוד, שהיו ממשיכי דרכם של הפרושים, כתבו את האמירות הקשות עליו בתלמוד מאות שנים לאחר המאורעות עצמם.
בכתבי יוסף בן מתתיהו ניתן למצוא תיעוד לדבריהם של בני התקופה בנושא:
- ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר של הורדוס, קבע כי משפחתו הייתה בין משפחות היהודים הראשונות ששבו לארץ בשיבת ציון מגלות בבל. יוספוס פלביוס עצמו מפקפק בדברי ניקולאוס, וטוען כי הם נאמרו רק מפני קרבתו של ניקולאוס להורדוס[11].
- בעת המצור של הורדוס על ירושלים, קרא לו אויבו הראשי, המלך החשמונאי האחרון מתתיהו אנטיגונוס השני: "הדיוט אדומי". ויוספוס מבאר: "יהודי־למחצה"[12].
- כאשר התעוררה המריבה בין תושבי קיסריה היהודים והנוכרים, טענו היהודים כי קיסריה צריכה להיות שלהם מאחר שבנה אותה הורדוס, שהיה "יהודי על פי מוצאו"[13].
ההיסטוריון היווני פלוטרכוס (המאה ה-1 לספירה) מכנה אותו "הורדוס היהודי"[14]. מבחינת רומא הוא היה שליט נוח ליהודה, שכן הוא היה מעורה היטב הן בתרבות היהודית והן בתרבות הרומית.
מהאמירה הסאטירית המיוחסת לאוגוסטוס ("עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו")[7] משתמע כי ידוע היה שהורדוס נמנע ממאכל חזיר (שהרי להבדיל מבנו, את חזירו אינו הורג).
לפי המקובל במחקר כיום[15] היה הורדוס יהודי לפי דתו ולפי עמו. עם זאת, הורדוס גדל בערים ההלניסטיות מרשה ואשקלון, שאוכלוסייתן ברובה הייתה פניקית ואדומית, שעברה תהליך יסודי של הלניזציה. מכאן שחינוכו היה הלניסטי. מאוחר יותר, קיבל מיוליוס קיסר אזרחות רומית. ניתן לומר, אם כן, כי להורדוס היו כמה זהויות במקביל: הוא היה אדומי מצד אביו, ערבי-נבטי מצד אמו, יהודי מכוח גיור אבותיו, הלניסטי בחינוכו ורומי באזרחותו. אולם בפועל, מכל הזהויות הללו לא נתגבשה זהות ברורה וחד משמעית[16].
התפתחויות היסטוריות שהובילו לעליית הורדוס[]
בשנותיה האחרונות של ממלכת החשמונאים, היה הורקנוס השני נתון במאבק איתנים כנגד אחיו אריסטובולוס השני על השלטון ביהודה. במהלך מאבק זה אנטיפטרוס האדומי, אביו של הורדוס, הלך והגביר את השפעתו על הורקנוס, עד שלמעשה, בשלבים מסוימים, שלט במדינה בפועל בשמו. כך, לאחר כיבוש הארץ על ידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס היה הורקנוס ל"אתנרך" (מעין "נשיא העם". תואר הפחות מן התואר "מלך"), ואילו אנטיפטרוס היה ל"אפוטרופוס על יהודה", משרה שכפי הנראה הקדימה את משרת הנציב הרומי. אנטיפטרוס הוא שהחל בקו, בו המשיך הורדוס, של עשיית רצון הרומאים, וייצוג עניינם, לרוב על חשבון האינטרס העצמאי של הממלכה.
שנים אלו היו שנות שינוי ומפנה באזור ובעולם כולו. השושלת הסלאוקית שמשלה בסוריה מזה מאות בשנים, מאז ימי אלכסנדר הגדול שקעה במלחמות שושלתיות שכילו את כוחה, ולבסוף הפכה לפרובינציה רומית, עובדה שהביאה כוח רומי גדול על סיפה של ארץ ישראל, ולהתערבות ישירה של רומא בענייני האזור, אשר נקודת המפנה בה היא כיבוש הארץ על ידי פומפיוס. אך רומא עצמה הייתה נתונה בשינוי ובמעבר מתקופת הרפובליקה הרומית, אל השלטון האישי של קיסרי רומא. כיבוש הארץ על ידי פומפיוס, ושוד בית המקדש על ידי קראסוס בשנת 54 לפנה"ס היו אירועים שנבעו מן הסכסוך הפנימי הרומי, אשר השפיע באופן ישיר על האירועים ביהודה.
בשנים האחרונות שלפני עליית הורדוס ניתן לראות שלושה כיוונים היסטוריים עיקריים, המשתלבים ביניהם - ירידתו של בית חשמונאי ושקיעתו אל מאבק שושלות מנוון. עלייתם של אנטיפטרוס ובניו, והתערבות גוברת והולכת של רומא בענייני יהודה, עד אובדנה המוחלט של העצמאות ממנה נהנתה הממלכה בתקופת מלכי חשמונאי המוקדמים.
עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון יחיד ברומא, היא נקודת הזמן בה ניתן לראות את תחילת הקריירה של הורדוס כאדם הפועל באופן עצמאי, על מנת לקבל את השלטון ביהודה.
קיסר נטה חסד להורקנוס השני ולאנטיפטרוס, שכן אלו סייעו לו במשלוח חיילים למצרים כאשר נזקק לכך במלחמתו כנגד פומפיוס. אל מולם עמדו תביעותיו של מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו של אריסטובולוס השני (שנרצח על ידי תומכי פומפיוס), לקבל את המלוכה. אנטיפטרוס והורקנוס עשו ככל שביכולתם על מנת לקבל את תמיכתו של קיסר במאבק הפנימי בין השושלות החשמונאיות המתחרות, ולשפר את מעמד הממלכה במסגרת ההירארכית של המעצמה הרומית. קיסר שב ואישר את המצב בו ניתן להורקנוס מעמד האתנארך בעוד שאנטיפטרוס שימש כ"אפיטרופוס", ואף קיבל אזרחות רומית. במסגרת זו מינה אנטיפטרוס את בנו פצאל למושל ירושלים ואת בנו הורדוס למושל הגליל. הייתה זו תחילת הקריירה הציבורית של הורדוס, תחילה המלמדת במידה רבה על העתיד לבוא.
הורדוס כמושל הגליל[]
הורדוס מונה למושל הגליל בשנת 47 לפנה"ס[17][18]. באותה שנה נישא לדוריס[19], הראשונה מבין עשר נשותיו, אשר ילדה לו את בנו הבכור, אנטיפטרוס.
אחד ממעשיו הראשונים בתפקידו זה היה תפיסתו של מנהיג המורדים בגליל, חזקיה הגלילי, והוצאתו להורג ללא משפט. ההוצאה להורג עוררה שמחה אצל תושבי הערים ההלניסטיות הסמוכות לגליל, שכן חזקיה ואנשיו נהגו להתקיף אותם. בעקבות ההוצאה להורג התחזק מעמדו של הורדוס גם אצל מושל סוריה. חזקיה היה מאנשי הפילוסופיה הרביעית ומייסדה של קבוצת הסיקריים. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "ראש השודדים" (archilistes, כינוי שמוצמד על ידו בדרך כלל למורדים בשלטון רומא), וייתכן שבדין נתפס על ידי הורדוס. אך מאחר שרק מלך היה רשאי להורות על הוצאה להורג ללא משפט, נאלץ הורקנוס - תחת לחץ פוליטי כבד - לזמן את הורדוס לעמוד בפני משפט הסנהדרין על פשע זה[20].
בעצת אביו, הגיע הורדוס למשפט עם גדוד לא גדול, כדי שלא ייראה כמאיים על שלטונו של הורקנוס, אך כשהוא לבוש בגדי ארגמן וחגור בחרב, ועמו שומרי ראש. הופעתו זו הטילה פחד על חברי הסנהדרין, שחששו לומר עליו דברי קטגוריה. חבר הסנהדרין היחיד שהעז לדבר היה שמאי (ויש אומרים שמעיה), ובעקבות נאום חוצב להבות שלו נטה הסנהדרין לחייבו בדין. הורקנוס השני, שעוד קודם לכן קיבל מכתב-איום מנציב סוריה, סקסטוס, שהיה מטיבו של הורדוס, בו דרש שהורקנוס יפטור את הורדוס מאשמה, ראה כי חברי הסנהדרין נוטים לדון אותו למוות ולכן דחה את המשך המשפט למחרת היום ויעץ להורדוס להימלט מן העיר. הורדוס נמלט בלילה לדמשק, שם מינה אותו סקסטוס, תמורת תשלום, לסטרטגוס על חילת-סוריה (לא ברורים סמכויותיו ושטח שלטונו של הורדוס כתוצאה מהמינוי). עתה, עם הכוח הצבאי שעמד לרשותו, חשב הורדוס לתקוף את הורקנוס ולכבוש את ירושלים, אולם אביו ואחיו הניאו אותו מתוכנית זאת[21].
אחרי רציחתו של יוליוס קיסר באידו של מרץ 44 לפנה"ס הפרובינציות הרומאיות במזרח נפלו לידיו של גאיוס קסיוס לונגינוס ששלט בהם שלטון עריצות, תוך שהוא מטיל מיסים כבדים על האוכלוסייה. גם יהודה נדרשה לשלם את חלקה וישובים שפיגרו בתשלום תושביהם נמכרו לעבדות. הורדוס שיתף פעולה עם השליט החדש ביעילות עד שקסיוס הבטיח להקים אותו למלך יהודה אחרי הבסת הטריומווירט השני.
שיתוף הפעולה הקרוב של בית אנטיפטרוס עם הרומאים, העובדה שפעלו על דעתם עצמם ושלטונו הטיראני של קסיוס הגבירו את ההתנגדות אליהם בקרב תומכיו של הורקנוס. אדם בשם מליכוס, שהיה איש צבא מנאמני הורקנוס, הרעיל את אנטיפטרוס בשנת 43 לפנה"ס.
רציחתו של אנטיפטרוס גרמה לאי יציבות ביהודה. בתחילה ביקש הורדוס לנקום את רצח אביו בעזרת צבאו, אולם שוכנע לפעול בדרכי עורמה על ידי אחיו. הורדוס שלח מכתב לקסיוס שבו הוא מבקש שינקום ברוצח אביו וסביר להניח שהוא הציג את הרצח כפגיעה באינטרס הרומאי ביהודה. מכל מקום, כתוצאה מהמכתב מליכוס הוצא להורג. כמו כן פרץ מרד בירושלים כנגד פצאל ואחיו של מליכוס הצליח להשתלט על מספר מבצרים צבאיים. כתוצאה ממחלה הורדוס לא סייע לאחיו, שבסופו של דבר הצליח לדכא את המרד לבדו, אולם הוא הצליח לכבוש מחדש את המבצרים שבידי אחיו של מליכוס.
מתתיהו אנטיגונוס השני ניצל את אי היציבות ביהודה כדי לפתוח במרד כנגד הורקנוס בגליל, בסיוע תלמי בן מניאוס מלך כלקיס צבאותיו של הורדוס הביסו את המורדים. הורדוס שב ליהודה, והתקבל בירושלים כמנצח. הורקנוס נבהל מפניו וקיבל אותו בכבוד רב, וכשדרש ממנו הורדוס לתת לו את מרים נכדתו לאישה, כדי להכין לו על ידי נישואין אלה בסיס חוקי לכיסא החשמונאים, לא העז הורקנוס לסרב והסכים לאירוסין. על מנת לשאת את הנסיכה, שהייתה אז בתחילת שנות העשרה לחייה, גירש מעליו הורדוס את דוריס.
מרקוס אנטוניוס ואוקטביוס יצאו מנצחים בהתמודדות בין רוצחי קיסר לטריאומווריט השני, ובעקבות ניצחון זה השלטון במזרח ניתן לאנטוניוס. משלחת של יהודים יצאה אל אנטוניוס להתלונן בפניו על הורדוס ופצאל ומעשיהם, אך אנטוניוס לא שעה לבקשתם לפגוע בבני אנטיפטרוס מתוך הבנה שהם ישרתו נאמנה את האינטרס הרומאי (וייתכן שאנטוניוס אף זכר את הסיוע שאנטיפטרוס הגיש לו בהיותו קצין צעיר), ואף העלה את הורדוס ופצאל לדרגת "טטררכים", מושלים ביהודה.
שלטונו של אנטיגונוס השני[]
הורדוס כובש את ירושלים, ז'אן פוקה
אולם שלטונו של אנטוניוס גבה כספים באותה האכזריות של קסיוס, דבר שהגביר את השנאה לרומא ולעושי דברה ביהודה. השעה לפרוק את עולה של רומא נזדמנה בשנת 40 לפנה"ס כשפלשו הפרתים ליהודה, והושיבו על כס המלכות בירושלים את מתתיהו אנטיגונוס השני בנו הצעיר של אריסטובולוס השני, שהיה לאחרון מלכי בית חשמונאי. הממלכה הפרתית הייתה אויבתה העיקרית של רומא במזרח, ואל מול הורדוס ופצאל עושי דברה של רומא, העמידה את אנטיגונוס, שהיה אויבם האישי.
הורדוס, פצאל, והורקנוס השני הושמו במצור בארמונם בירושלים. פצאל והורקנוס התפתו לצאת ולהיכנע לפרתים, ומיד לכשיצאו נאסרו. פצאל התאבד, ואילו להורקנוס כרתו את האוזניים, כדי לפסול אותו מלשמש בכהונה הגדולה, והוא נשלח לגלות בבבל. הורדוס סירב להיכנע לפרתים והצליח להימלט אל ממלכת הנבטים. בדרך השאיר את משפחתו במצדה ונלחם באנטיגונוס ליד המקום שבו בנה מאוחר יותר את הרודיון. משם המשיך אל ברונדיסיום (היא כיום ברינדיזי), שם נפגש עם מיטיבו, אנטוניוס, ועם אוקטביוס אשר משלו בצוותא ברומא. הורדוס שכנע אותם שהמלכתו למלך תשרת את האינטרסים של רומא ביהודה, וכך על פי החלטת הסנאט הוא הומלך למלך בשנת 40 לפנה"ס ברומא.
הורדוס קיבל את כתר המלכות[22][23], אולם עדיין היה עליו להילחם על השליטה ביהודה, הוא הגיע עם ספינה לעכו ואסף חיל שכירים בשנת 39 לפנה"ס, בשעה שמתקפת הנגד הרומאית נחלה את הצלחותיה הראשונות בהדיפת הפרתים מסוריה. בתחילה נתקל הורדוס בקשיים, שכן אנטיגונוס נהנה מתמיכתו של העם (אשר שנא את שלטון אנטיפטרוס ובניו), וראה באנטיגונוס את ממשיכם של מלכי חשמונאי הגדולים. הורדוס כבש את יפו ואחר כך את אדום. אדום שמשה לו בסיס לחיזוק צבאו. מכאן עלה הורדוס על ירושלים והטיל עליה מצור, יחד עם המפקד הרומאי סילו. משני עברי חומת העיר החל קרב תעמולה שהתנהל לפני סילו על עצם הלגיטימיות של הכתרתו של הורדוס למלך, אפילו מנקודת המבט הרומית. הורדוס הכריז סביב החומה שהוא בא לשם "טובת העם והצלת העיר". על דברי הכרוז שלו, השיב אנטיגונוס לסילו שגם על פי המנהג הרומאי, לא יהיה זה צודק "אם יתנו את המלוכה להורדוס, שהוא הדיוט ואדומי, כלומר, יהודי למחצה", והם חייבים לתת אותה לבני משפחת המלוכה המקומית, המקובלת על העם. חילופי הדברים הפכו עד מהרה לגידופים ואנטיגונוס פקד על אנשיו לירות על הצרים[24]. אל מול אנטיגונוס עמד הורדוס עם צבא שכירי חרב, אשר לא הצליח להתמודד מול צבאו של אנטיגונוס. בנוסף לכך, שיחד אנטיגונוס את סילו וזה נטש את המצור וירד לאזור השפלה. הרומאים עדיין לא יכלו לבוא לעזרתו, שכן המלחמה עם הפרתים דרשה את כל משאביהם. הורדוס יצא למגר את המרד בגליל. תושבי ארבל נאבקו בו, והוא נלחם בהם במערות שבהר ארבל[25]. בשנת 37 הדפו הרומאים את הפלישה הפרתית לסוריה והתפנו לעזור להורדוס. יוסף, אחיו של הורדוס, נחל מפלה ביריחו ונהרג בקרב[26]. בנוסף החלה גם התקוממות בגליל; הורדוס חש לגליל ואחר כך הלך ליריחו. אנטיגונוס ריכז ביריחו צבא רב, והורדוס חשש מקרב קשה, אולם אנטיגונוס שגה כאשר פיצל את צבאו ושלח את החלק הגדול לשומרון. הורדוס הצליח להכריע את הכוח ליד העיר ישנה. בשנת 37 לפנה"ס, לאחר שנפגש שוב עם אנטוניוס, קיבל סיוע של צבא רומאי בדמות שני לגיונות, בפיקודו של גאיוס סוסיוס. אחרי מצור בן חמישה חודשים נפלה העיר ירושלים, תוך כדי טבח נורא בתושביה. אנטיגונוס נפל בשבי, ויועד להיות מובל בטריומף ברומא. אולם על פי בקשתו של הורדוס, שחשש שלאנטיגונוס תינתן אפשרות והוא יטען בפני הסנאט כי המלכתו אינה חוקית, הוא הוצא להורג בידי אנטוניוס[27][28].
במהלך המצור על העיר נישא הורדוס למרים החשמונאית, אשר הייתה מאורסת לו מזה שנים. בנישואין אלו קיווה לחזק את תביעתו לכס המלכות, שהייתה מבוססת על כידוני הרומאים, יותר מאשר על הסכמת העם או על ייחוס לגיטימי. אבל למרות זאת אהב את מרים אהבה עזה. הורדוס היה למלך, לאחר שהסיט מדרכו את אחרון מלכי חשמונאי. תקופת מלכותו של הורדוס הייתה ארוכה יחסית, אך היא התאפיינה בעימותים עם מתנגדים מצד אנשי בית חשמונאי, ומצד קבוצות יהודיות שונות שפעלו בממלכת יהודה באותן שנים.
שלטונו של הורדוס[]
ממלכתו של הורדוס
שרידי בית המרחץ בארמון החורף השלישי של הורדוס ביריחו
עלייתו של הורדוס לכס המלוכה מסמלת לא רק את סיומה של שלטון שושלת בית חשמונאי ותחילת שלטון שושלת בית הורדוס, אלא גם שינוי עמוק בתוכן המלוכה. בעוד ששלטון בית חשמונאי הושג בעזרת העם והלגיטימיות של משטרם נשענה על החלטת "הכנסת הגדולה" מימיו של שמעון, שקבעה את "חבר היהודים" כשותף לשלטון - הורדוס הגיע לשלטון שלא בתמיכת העם, והיה חייב את עלייתו רק לכישרונו ולתעוזתו. כפועל יוצא מכך היה שלטונו אבסולוטי ורודני.
כבר עם עלייתו הנהיג הורדוס טרור פוליטי כדי להבטיח את כיסאו. הוא הוציא להורג ארבעים וחמישה מראשי המשפחות הנכבדות מאנשי אמונו של אנטיגונוס. כן הוציא להורג 21 מחברי הסנהדרין שהשתתפו במשפטו, שתים עשרה שנים קודם לכן.
הורקנוס השני, המלך שהוטל בו מום, הוגלה לבבל לאחר עליית אנטיגונוס לשלטון, והורדוס ראה סכנה בהשפעתו על הקהילה היהודית העשירה ורבת העוצמה בעיר זו. הוא הזמין את הורקנוס לחצרו על מנת שיוכל לשלוט בו.
עתה נמצאו בחצרו של הורדוס עצמו ארבעה מבני משפחת חשמונאי, שיכולים היו לסכן את שלטונו. היו אלה: הורקנוס השני הזקן, בתו אלכסנדרה החשמונאית, וילדיה אריסטובולוס השלישי ומרים החשמונאית. אלכסנדרה הייתה מסוכנת במיוחד, מבחינתו של הורדוס, שכן הייתה לה השפעה רבה בחצרה של קלאופטרה מלכת מצרים, המאהבת של אדונו הרומאי של הורדוס, מרקוס אנטוניוס.
הורדוס ניסה להפחית את השפעתם של בני חשמונאי. בתחילה מינה כהן גדול שאינו חשמונאי. היה זה אדם בשם חננאל הבבלי, שהיה אמנם כהן, אך לא ממשפחה מיוחסת. אלכסנדרה ראתה במינוי זה משום פגיעה בבנה, הנער אריסטובולוס השלישי, ובעזרת השפעתה בחצרה של קלאופטרה הביאה להזמנתו של הנער לריאיון אצל מרקוס אנטוניוס. הורדוס לא ראה בעין יפה את התקרבותו של אריסטובולוס לחצרו של אנטוניוס, וכדי למנוע פגישה זו, מיהר למנות אותו, כשהוא בן ה-17 בלבד, לכהן גדול. מינוי זה הסתיים באסונו של אריסטובולוס הצעיר. הוא הוזמן לשהות בחווילתו של הורדוס ביריחו, ושם הוטבע למוות בבריכה על ידי עבדי הורדוס, באמתלה של תאונה תוך כדי משחק, בשנת 35 לפנה"ס.
לאחר הריגתו של אריסטובולוס, הורדוס הוציא להורג את הורקנוס השני, בטענה כי ניסה להרעילו.
פרשת הוצאתה להורג של מרים החשמונאית הייתה גם היא טראגית. הורדוס נאלץ לצאת להסביר לאנטוניוס את מותו של אריסטובולוס. לאחר מפלת אנטוניוס בקרב אקטיום, נאלץ לצאת אל השליט החדש אוגוסטוס, ולהפגין את נאמנותו. בשתי הנסיעות, שלא ידע אם ישוב מהן בשלום, השאיר את אשתו מרים תחת משמר, עם פקודה להרגה אם תגיע הודעה על מותו.
הפקודה התגלתה למרים על ידי השומר עליה, יוסף, בעלה של שלומית אחות הורדוס. מששב הורדוס ממסעותיו, הטיחה מרים את האשמה כי נתן את הפקודה בפניו. הורדוס הזועם טען בפניה כי זו ההוכחה לכך שבגדה בו עם יוסף, וכן האשימה כי זממה להורגו. הוא הורה על משפט, ומרים נדונה למוות. בשנת 29 לפנה"ס הוצאה מרים להורג.
נראה שהורדוס אהב את מרים בלב שלם, ולכן הוצאתה להורג נתפסת כגחמה של קנאה. לאחר ההוצאה להורג חלה הורדוס, ורבים האמינו כי לא יבריא. אלכסנדרה ניצלה שעת כושר זו וניסתה להוביל מרד נגדו. הורדוס קם ממיטת חוליו והורה על הוצאתה להורג של אלכסנדרה. לאחר מותה של אלכסנדרה המשיך הורדוס ורדף את אנשי בית חשמונאי, ואף הרג ללא משפט את בני בבא הקרובים אליהם קרבת דם. מרים החשמונאית ואלכסנדרה היו האחרונות מבנות חשמונאי. לאחריהן היו כל בני חשמונאי הנותרים בניו של הורדוס, או צאצאיו, ואף הם נקלעו לעיתים קרובות לעימותים איתו.
מכיוון שהורדוס מלך בחסות האימפריה הרומית, הוא פעל לחיזוק כוחה של האוכלוסייה הנוכרית בארץ ישראל, שבניגוד לאוכלוסייה היהודית נחשבה לנאמנה לרומאים, והוא נשען על הנאמנות שלה כאמצעי למניעת מרידות וערעור על שלטונו. שומריו של הורדוס היו נוכרים, שהיו הרבה פעמים עוינים לאוכלוסייה היהודית והורדוס יכול היה לבטוח בנאמנותם מכיוון שלא היה חשש לשיתוף פעולה של הצבא עם האוכלוסייה היהודית. כמו כן, גויסו לצבא יהודים מאדום ויהודים שעלו לארץ ישראל, שבהם הורדוס נטה לבטוח יותר מאשר האוכלוסייה היהודית הכללית. רוב צבאו של הורדוס, שגודלו נע בין 20 ל-35 אלף חיילים היה מורכב בעיקר מיהודים, אך הרבה שכירי חרב נלחמו עבורו.
בתקופתו של הורדוס לא היו איומים צבאיים של ממש מצד מדינות שכנות, ועל כן יכול היה הורדוס להשקיע רבות בפיתוח כלכלי. מערכת היחסים הטובה של הורדוס עם הנציבים הרומים, עם שלטונות רומא ועם שליטי המדינות השכנות אפשרו פיתוח של המסחר הבינלאומי, שהתבסס על הנמלים החדשים שבנה הורדוס.
הורדוס יישב את החלק הצפוני של עבר הירדן המזרחי שהיה בשליטתו, בנה אמות מים יעילות ופיתח את החקלאות באזור זה ובמקומות אחרים תחת ריבונותו.
אחד האיומים הגדולים על ממלכתו של הורדוס היה מקלאופטרה השביעית, מלכת מצרים מבית תלמי ובת זוגו של מרקוס אנטוניוס, אדונו הרומאי של הורדוס. קלאופטרה שאפה להרחיב את ממלכתה ולהשיב לה את זוהרה, ובין תביעותיה היו שטחים ביהודה, שהיו בעבר חלק מהממלכה התלמית.
בזמן קרב אקטיום, למרות היותו חבר בקואליציית המלכים שהושיטה עזרה צבאית לאנטוניוס[29], היה הורדוס עסוק במלחמה בממלכה הנבטית. יש הרואים מלחמה זו כתכסיס של הורדוס ואימוץ עמדה נייטרלית בסכסוך בין אנטוניוס לאוקטביוס, מתוך רצון לתמוך בצד שיצא מנצח מן העימות.
תבוסתם של אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס כנראה הצילה את ממלכתו של הורדוס מסיפוח למצרים, אולם בשעתו חשש הורדוס משינוי השלטון באימפריה מכיוון שהיה מזוהה עם אנטוניוס. לקראת סוף המלחמה העביר הורדוס את עזרתו לצד המנצח[30] ולשמחתו אוגוסטוס אישר מחדש את מעמדו היות שהבין, כמו אנטוניוס לפניו, שנאמנותו נתונה בראש ובראשונה לרומא ולא לאדם רומאי מסוים.
הורדוס מיהר להביע את נאמנותו לאוגוסטוס על ידי ייסוד שתי ערים לכבודו, קיסריה וסבסטיה ושלח את בניו להתחנך בחצר הקיסר ברומא, אוגוסטוס בתורו גמל להורדוס על ידי השבת שטחים שגזלה ממנו קלאופטרה והוסיף עליהם שטחים חדשים.
שנותיו האחרונות של הורדוס אופיינו בסכסוכים משפחתיים וחוסר יציבות בבית המלוכה. את שני בניו ממרים החשמונאית, אריסטובולוס ואלכסנדר, האשים בבגידה, והוציאם להורג בשנת 7 לפנה"ס. את אנטיפטרוס, בנו הבכור מדוריס, הוציא להורג ימים ספורים לפני מותו. ייתכן שהוצאתם להורג של בניו הוא הרקע המקורי לאמירה המפורסמת המיוחסת לאוגוסטוס: "עדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו"[7].
לחוסר היציבות בביתו נוספו בעיות מדיניות. הנבטים נתנו מחסה לשודדים תושבי הטראכון, דבר שהיה למכשול להורדוס בניסיונו להשליט סדר במחוז. הדברים הידרדרו בסופו של דבר לכך שבשנת 10 לפנה"ס פלש הורדוס עם צבאו לתחומי הממלכה הנבטית כדי להילחם בשודדים שמצאו שם מקלט. מעשה זה הביא עליו את זעמו של אוגוסטוס שנזף בו קשות על כך[31]. העם פתח במרד גלוי על ידי הסרת נשר הזהב שהורדוס קבע בשערי בית המקדש.
הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס ונקבר בהרודיון. בשלהי 2006 התגלה[32] קבר הורדוס לאחר יותר מ-30 שנות חיפושים באתר ההרודיון ונחשב אחד המבנים המרתקים של העולם הקדום. מהשרידים המעטים שנותרו, ניתן ללמוד כי יד נעלמה הרסה בשיטתיות את הקבר. אחוזת קבר של אחדים מבני משפחתו נמצאת בסמוך למלון "המלך דוד" בירושלים.
עוד בזמנו של הורדוס נכתבו ביוגרפיות שלו. לאחר מותו, חיבר ניקולאוס איש דמשק אוטוביוגרפיה, שעסקה בימי מלכותו וגם במהומות שפרצו לאחר מותו. אולם תיאור מפורט של דברי-ימי מלכותו הופיע בהיסטוריה האוניברסלית שכתב ניקולאוס, אותה החל לחבר בעידודו של הורדוס. ידוע על לפחות סופר אחד נוסף שכתב את תולדותיו של הורדוס, ושמו תלמי. חיבורו היה ככל הנראה מפורט וכלל יותר מספר אחד, ממנו נשתמר רק קטע אחד העוסק בגיור האדומים, ככל הנראה מתוך דיון במוצאו של הורדוס. יש המזהים אותו עם המדקדק תלמי מאשקלון, שחי לפי המשוער בסוף המאה ה-1 לפנה"ס, אולם זיהוי זה הוא בגדר השערה בלבד. במידה והזיהוי נכון, אזי חיבורו של תלמי נכתב ללא תלות בחיבורו של ניקולאוס, אך בהיותה של אשקלון ידידותית להורדוס, יש לשער שגם הוא נכתב ברוח אוהדת[33].
מפעלי הבניה של הורדוס[]
תבנית:מפת מיקומים תבנית:מפת מיקומים הורדוס פעל מתוך שאיפה להנציח את שמו ולהתחבב על היהודים אך בו בזמן מתוך נטייה לתרבות ההלניסטית-רומית במטרה להתחבב על פטרוניו הרומאים, אשר הם המליכוהו ובזכותם התעשר וצבר נכסים וכח שלטוני.
בנייה צבאית[]
הורדוס, שחשש ביותר לראשו עד כדי פרנויה של ממש, בנה ארמונות מבוצרים במצדה ובהרודיון שמדרום לירושלים. ארמונות אלו צוידו בכל הפאר וההדר המקובלים בתקופה, אך כללו גם מאגרי מזון ומים לשעת מצור. כן בנה מחדש את המבצרים אלכסנדריון, הורקניה ומכוור.
בירושלים בנה את מצודת אנטוניה בצידו הצפון מערבי של הר הבית, על בסיס מצודה קיימת בשם "הבירה" או "בריס".
בצידו הצפוני של ארמון המלכות שבנה בירושלים הציב הורדוס שלושה מגדלים - פצאל (על שם אחיו), מרים (על שם אשתו) והיפיקוס (על שם חבר נעוריו). על בסיס שרידיו של אחד ממגדלים אלו (היסטוריונים שונים הציעו את כל אחד מהמגדלים), בנוי כיום מגדל דוד, המשמש אחד מסמליה של ירושלים עד היום.
מגדל נוסף נבנה בצפון מערבה של העיר, ומכונה מגדל פספינוס, ולאחר בניית "החומה השלישית" בימי אגריפס הראשון, שולב המגדל בחומה והיה לחלק ממנה.
בנייה בירושלים[]
דגם של מקדש הורדוס, מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני (2008)
מקום מציאת קבר הורדוס בהרודיון
הורדוס ניגש עם מעוף רב ויוזמה והחל במפעל ארכיטקטוני שהפך את העיר ירושלים על פניה. בעוד שלפניו השתרעה העיר על העיר העליונה, עיר דוד (העופל) והר הבית, הרי שבתקופתו התרחבה העיר מערבה, דרומה וצפונה ברוב הדר ופאר. שיא מפעל הבנייה הוא מתחם הר הבית כולו ובליבו בית המקדש, שעליו כתוב בתלמוד[34]: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו".
הורדוס פתח במבצע מן האדירים בזמן העתיק, של הגדלת שטח הר הבית על ידי שימוש בטראסות תומכות ומילוי במאות טונות של עפר אשר האריכו את ההר מ-225 מטרים קודם לכן ל-480 מטר, ואת רוחבו ל-320 מטר. שני נחלים למרגלות ההר מולאו בעפר ובוטלו, ובצפון ההר בוצעה חציבה מסיבית לצורך יישור המשטח לכדי רחבה בשטח של 145 דונם. לפי הנאמר בברית החדשה (הבשורה על-פי יוחנן) נמשך המבצע 46 שנה. הכותל המערבי, שהיה חלק מהחומה החיצונית של הר הבית, משמש עד היום עדות לגודל המפעל.
על הר הבית נבנה מחדש בית המקדש השני, במקום הבניין הצנוע מימי שיבת ציון וזרובבל. תבניתו של בית המקדש עצמו לא הייתה נתונה לשינוי, שכן חלו עליו הכללים המפורשים בתנ"ך, אולם גובהו של הבניין הוכפל, והאולמות הורחבו. אחד האולמות המפוארים ביותר היה הסטיו המלכותי, מבנה ציבור גדול וגבוה. חצרו החיצונית של בית המקדש כונתה "חצר הנוכרים". היא הייתה נמוכה מן החצר הפנימית, והקיפה אותה. אל החצר הזו הגיעו מן השערים שבדרום, ולנוכרים ניתן היה להיכנס רק עד אליה, כאשר שלטים ביוונית ובלטינית הכריזו כי כל מי שאינו יהודי וייכנס אל המקדש פנימה צפוי למוות. מחצר זו הוביל גרם של ארבע עשרה מדרגות אל החצר הפנימית, לתוכה ניתן היה להיכנס רק ליהודי שטוהר מטומאתו. בחצרות אלו הוקרבו הקורבנות, ואולמות גדולים שימשו לצרכים נוספים - עזרת הנשים, שמירת אוצרות המקדש. הבניין עצמו היה היכל מרשים שחזיתו בנויה משיש לבן ומבהיק וצופתה בזהב. שערי המקדש היו מרהיבים אף הם בדלתות מצופות זהב, אשר מספר כהנים היו צריכים לעמול על פתיחתן וסגירתן. גג הבניין הרבוע היה מכוסה בחודים עשויים מזהב, על מנת למנוע מן הציפורים לקנן בו. בתוך המקדש עצמו היו שני אולמות - אולם הקודש (ובו מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים, והמנורה), ואולם קודש הקודשים, אליו נכנס רק הכהן הגדול ביום הכיפורים.
ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי היד אשר חנכה את ההיכל היא היד אשר אחזה בלפיד הבוער שהחריבו. ואכן, ההיכל נבנה תחת חסות רומא, ועל השער המוביל אליו הוצב נשר מוזהב, סמלה של רומא. בשנת מותו של הורדוס הפילו שני תלמידי חכמים את הנשר, וניתצוהו, ועל כך נידונו למיתה בשריפה.
מקובל לייחס להורדוס גם את בניית החומה השנייה של ירושלים, אולם ייתכן כי הבונה היה אחד מאחרוני מלכי שושלת בית חשמונאי.
הורדוס הקים ארמון, שהיה אף הוא מצודה המוקפת בחומות, בצידו הדרום מערבי של העיר. הארמון שלט למעשה על כל העיר העליונה. ביצוריו של הארמון היו כה אדירים, עד כדי כך שהוא החזיק מעמד במצור עוד זמן רב לאחר ששאר חלקי העיר נפלו, במהלך חורבן ירושלים בימי מרד החורבן בשנת 70 לספירה.
כמו כן בנה בעיר תיאטרון וכן אמפיתיאטרון.
בנייה מחוץ לירושלים[]
עוד מפעלי בנייה חשובים של הורדוס היו העיר סבסטיה (במקום העיר שומרון העתיקה) והעיר קיסריה (במקום העיר העתיקה "מגדל סטארטון"), בה בנה נמל גדול וחשוב, מקדש לכבוד אוגוסטוס, מגדלים, ארמונות פאר, היפודרום למרוצי מרכבות וסוסים, אצטדיון ותיאטרון רומי. גם בסבסטיה נבנה ארמון למגורי הורדוס, תיאטרון, חומה ומתקני ספורט. בנייתן של שתי ערים אלו הטתה את הכף בארץ לטובת הגורם הנוכרי על פני המרכיב היהודי באוכלוסייה, שכוחו הלך ונחלש.
על פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס בנה לכבוד אוגוסטוס שלושה מקדשים: בסבסטיה, בקיסריה ובטריטוריה של זנודורוס ליד המקום הנקרא פניאון. בימינו מזוהה המקום עם המקדש שנמצא בחורבת עומרית באצבע הגליל, לא רחוק מאתר הבניאס[35].
בניין נוסף שבנייתו מיוחסת להורדוס ואשר עומד על תילו עד לימינו אנו, הוא חלק מהמבנה שמעל למערת המכפלה.
כן בנה בערים המצויות מחוץ לארץ, כגון אנטיוכיה ודמשק, על מנת להאדיר את שמו בקרב העמים.
קבר הורדוס[]
ארון הקבורה המשוחזר של המלך הורדוס, שנמצא בהריסות המאוזוליאום בהרודיון
במאי 2007 הכריז פרופ' אהוד נצר כי מצא בהרודיון את קבר הורדוס, לאחר יותר מ-30 שנות חיפושים באתר. האתר המזוהה עם קבר הורדוס התגלה במהלך חפירות במדרון החיצוני של ההר, מתחת לשרידי חומה המקיפה את הרודיון מסביבו, ומעל הארמון התחתון ששימש כנקודת היציאה למסע ההלוויה של הורדוס, בסמוך לשרידים של גרם מדרגות שעולה אל האתר מהרודיון התחתית. במקום, הצופה צפונה לכיוון ירושלים, התגלה מסד של מאוזוליאום הבנוי אבני גזית מפוארות ושברי סרקופג מנותצים. עיטורי הסרקופג דומים לעיטורי הסרקופגים שהתגלו ב"קברי המלכים" בירושלים מתקופה זו, אך מפוארים מהם. מסד המאוזוליאום הוא 10X10 מטר. האבנים גדולות יותר משאר אבני ההרודיון והובאו מרחוק.
לדעת פרופ' נצר, המורדים היהודים שהסתתרו במבצר במהלך המרד הגדול, כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס, הם אלה שניתצו את הסרקופג, בשל שנאתם התהומית להורדוס, שמלך בחסות הרומאים. דעות אחרות סוברות כי דווקא המורדים של מרד בר-כוכבא שישבו שם, הם אלה שדאגו לניתוץ הסרקופג. לדעת נצר, הסיבה להימצאות הקבר מחוץ לשטח הרודיון היא השמירה הקפדנית של דיני טומאה וטהרה, שאפיינה את תקופת בית שני. טומאת מת היא טומאה בדרגה הגבוהה ביותר ביהדות ולכן הורדוס, שהיה יהודי, ביקש לקבוע את מקום קבורתו מחוץ לאזור המגורים בהר, כדי לאפשר לילדיו להשתמש בארמון העליון.
המשך החפירות במתחם הקבר חשפו ממצאים נוספים, הבולטים שבהם הם שני סרקופגים נוספים. נצר מציע כי האחד הוא של מלתקי, אשתו השישית של הורדוס, ואימו של ארכלאוס. השני, מציע נצר, הוא של גלפירה אשתו של ארכלאוס. יוסף בן מתתיהו מצידו אינו מוסר היכן נקברו מלתקי וגלפירה. הוא גם אינו מתעד שבהרודיון נקברו דמויות נוספות פרט למלך הורדוס עצמו.
ב-2012 שוחזר קבר הורדוס.
לאחר מותו[]
ארץ ישראל לאחר מותו של הורדוס
כל הערכה היסטורית אובייקטיבית בנוגע להורדוס חייבת לקחת בחשבון כי בתקופת שלטונו היה השלטון הרומי עקיף, בניגוד לשלטונם הישיר (והעריץ) של הנציבים הרומים שבאו אחריו. ככל שהיה שלטונו דיקטטורי ואכזר, וככל שהכביד את ידו על העם, הרי שהיה בסופו של דבר חלק מאותו העם, ולא גורם חיצוני לחלוטין. תחת שלטונו נוצרו מפעלי בנייה מרהיבים, ושטחה של הממלכה גדל, שכן אדוניו הרומאים העניקו לו אדמות נוספות בבשן ובחורן. היהודים הורשו בתקופתו לשמור על מצוות דתם, ובית המקדש שופץ והפך מבניין צנוע שהוקם בימי זרובבל להיכל שנחשב לאחד המפוארים בעולם העתיק.
בנו שירש אותו, ארכלאוס, לא הצליח לשמור על איזונים עדינים אלו, ואיבד את כיסאו - אם בשל מאבקים פנימיים, ואם משום שלא הצליח למצוא חן בעיני הרומאים כשם שהשכיל לעשות אביו. לאחריהם בא שלטון הנציבים, אשר היה הגורם העיקרי למרד החורבן ולחורבן שהביא עמו.
דימויו של הורדוס[]
ביהדות[]
סדרת הרודיון- הורדוס בעיניהם של חכמים
מעמדו של הורדוס היה בעייתי בעיני נתיניו היהודים, הוא לא ענה להגדרה של המלך האידיאלי ביהדות שאמור להיות נבחר האל וצאצא לבית דוד ובניגוד לחשמונאים שביססו את מלוכתם על סמכותם הדתית ככהנים גדולים, הורדוס היה נעדר כל סמכות כזאת. כמו כן האריסטוקרטיה היהודית ראתה בעין רעה את עלייתו של בן למשפחת גרים לגדולה ואף עובדת מלוכתו של בן גרים היא בעייתית בהלכה היהודית[36].
לפיכך הורדוס עשה כל מאמץ לזכות באהדתם, הוא הפך את ירושלים לעיר מפוארת מאוד, בנה מחדש את בית המקדש והקפיד על הכשרות והקדושה שלו. הוא הגן על האוכלוסייה מאיומים חיצוניים ותרם לפיתוח הכלכלה.
היסטוריון החצר של הורדוס, ניקולאוס איש דמשק הפיץ שמועה (שמופיעה גם בספרי יוסף בן מתתיהו) כי מוצאו של הורדוס הוא ממשפחה יהודית עתיקה מעולי בבל. שמועה זו לא התקבלה בארץ ישראל כאמינה, אך היא התקבלה בקהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל. הורדוס השתדל לשמור על קשרים טובים עם קהילות יהודיות בגולה. הורדוס לא הטיל כל מגבלות על קיום מצוות הדת היהודית בתחומי ממלכתו.
עם זאת חשוב היה לו לשמור על יחסים טובים עם השלטון הרומאי, גם כדי להבטיח את שלטונו, וגם מתוך הערצה אמיתית לתרבות הרומית. הוא בנה מקדשים רומים ומתקני ספורט ותלה נשר מעל כניסת בית המקדש מה שגרם להתנגדות עזה של היהודים. הורדוס רדף את הפרושים. כאשר, זמן קצר לפני מותו, הסירו שניים מן הפרושים את הנשר שהציב מעל שער בית המקדש, הורה להמיתם.
הורדוס זכה לכינוי "העבד האדומי" מצד מתנגדיו, שהרבו לגנות אותו על גינוני הפאר שלו, על המיסוי הגבוה שנועד לממן זאת, על אכזריותו, ובעיקר בשל היותו נוכרי לדעתם. חיסול בית חשמונאי תרם להתנגדות כלפיו.
הורדוס ידע שעליו לסלק ממשרות הכהונה את בית חשמונאי שאם לא כן סמכותו ושלטונו בסכנה. לאחר סילוקו של אריסטובולוס הוא מינה כהן גדול משלו, ביטל את הכלל לפיו הכהן מתמנה לכל ימי חייו, וביטל את ההעברה בירושה של משרה זו. מנקודת זמן זו הכהונה הגדולה הפכה ממשרה של מנהיגות בלתי תלויה למשרה התלויה בחסדי השליט כתוצאה מזה החלה הכהונה ביהודה לאבד את כוחה וסמכותה ולא התאוששה לעולם. נקודת שפל במעמד הכהן הגדול הייתה מינויו של אדם בשם שמעון, שהתאמתו העיקרית לתפקיד נבעה מהיותו אביה של מרים, אחת מנשותיו של הורדוס.
לסנהדרין, המועצה הגבוהה של העם, הוכנסו גם זרים נוכרים ממקורבי הורדוס, וכך סמכויות החקיקה הדתית שלה הוטלו בספק.
עם כל זאת היו שנות מלוכתו של הורדוס שנים של שגשוג תרבותי ודתי. בתי מדרשיהם של שמאי והלל הזקן פעלו בתקופתו, והניחו את היסודות לפעולת הבאים אחריהם. נשיאותו של הלל הזקן על הסנהדרין היה שיאו של שגשוג זה. הילל הניח את הבסיס עליו נכתבו לאחר מכן המשנה והתלמוד, כאשר קבע את המידות לפיהן נדרשת התורה, וקבע את מסורת החקירה והדרישה ממנה התפתח הפלפול התלמודי המאוחר יותר. כן קבע תקנה חשובה, היא הפרוזבול, אשר איפשרה את התאמת חוקי התורה לצרכים המסחריים של ימי הורדוס, אשר לא התאימו עוד לחוקי התורה שקבעו שמיטת חובות אחת לשבע שנים. הורדוס אפשר את השגשוג הדתי, ואף ידע למנוע חיכוכים בין-דתיים עם הרומים ועם זרים אחרים. חיכוכים כאלה הפכו נפוצים לאחר מותו, עם מינוי נציבים רומים על יהודה.
בספר החיצוני הפסאודו-אפיגרפי "עליית משה", שנתחבר זמן קצר לאחר מותו של הורדוס, מופיע תיאור של תקופת מלכותו:[37]
- "מלך עז פנים אשר לא יהיה ממשפחת הכוהנים, אדם נורא ולא ידע בושת ושפט אותם כראוי להם והשמיד את ראשיהם בחרב ובמקומות נכחדים וקבר את פגריהם לבל ידע איש איה מקום פגריהם. והרג זקנים ונערים ולא יחמל. אז ימר להם בארצו מפחדו ועשה בהם שפטים כאשר עשו בהם המצרים וענה אותם ארבע ושלושים שנה"[38].
בתלמוד נשמר זכרו של הורדוס כמלך אכזר, עבד של בית חשמונאי[39] שמרד באדוניו[37]. במגילת תענית נקבע יום טוב ביום מותו של הורדוס, ז בכסלו.
בנצרות[]
טבח התמימים מאת רובנס
הורדוס מוזכר בנצרות כמלך אשר בזמנו נולד ישו. על פי הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק ב', המגושים (כהני דת פרסיים בעלי ידע באסטרולוגיה), חזו את לידת המשיח בבית לחם, על פי כוכב אשר ראו זוהר במזרח. כאשר הגיעו המגושים להשתחוות למשיח החדש, חש הורדוס כי שלטונו מצוי בסכנה, ודרש כי הילד יובא בפניו. הורדוס נמלא חימה על מלכי הקדם אשר לא הסגירו את ישו לידיו, ופקד על הריגת כל הילדים שמתחת לגיל שנתיים בבית לחם, מתוך הנחה כי הילד שעליו דיברו המגושים נמצא ביניהם. מששמעו זאת בני משפחתו של ישו, מפי מלאך שנגלה אליהם, קמו ונמלטו למצרים.
- "וַיַרְא הוֹרְדוֹס כִי הֵתֵלּוּ בוֹ הַמְגוּשִים וַיִקְצֹף מְאֹד וַיִשְלַח וַיַהֲרֹג אֶת־כָל־הַיְלָדִים אֲשֶר בְבֵית־לֶחֶם וּבְכָל־גְבוּלֶיהָ לְמִבֶּן־שְנָתַיִם וּלְמָטָה לְפִי הָעֵת אֲשֶר חָקַר מִפִי הַמְגוּשִים. אָז הוּקַם הַנֶאֱמָר בְפִי יִרְמְיָהוּ הַנָבִיא לֵאמֹר׃ קוֹל בְרָמָה נִשְמָע נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָה עַל־בָנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָחֵם עַל־בָנֶיהָ כִי אֵינֶנּוּ׃"[40].
אירוע זה מכונה בנצרות "טבח התמימים". לאירוע אין כל זכר בכתבי היסטוריונים בני התקופה, כגון יוסף בן מתתיהו אשר תיעד מעשי זוועה אחרים של הורדוס, ונראה, על פי מבקרי הברית החדשה, כי הוא סיפור שהוסף לאחר מעשה שמטרתו להראות את ישו כמגשים הנבואות המקראיות. האירוע הונצח ביצירות אמנות רבות, ובהן ציור מפורסם מאת פטר פאול רובנס.
ארכאולוגיה[]
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 נחשפה כתובת גרפיטי בשפה הסָפָאית (Safaitic, ניב ערבי) במדבר הלַבָּה בצפון ממלכת ירדן, מאת נווד ערבי שהביע את דעתו על הורדוס, כשציין את התאריך: "השנה שבה מת הורדוס (ה)משוגע". חשיבותה של הכתובת בכך שהיא עדות מזמנו של הורדוס, התואמת את תפיסתם של בני תקופתו כפי שהיא משתקפת בכתבי יוסף בן מתתיהו, אולם אינה תלויה בהם[41].
נישואין וצאצאים[]
שושלת הורדוס
הורדוס נשא לא פחות מעשר נשים וככל הידוע, העמיד צאצאים משמונה מהן:
- דוריס. ילדיה:
- אנטיפטרוס, הוצא להורג בשנת 4 לפנה"ס.
- מרים החשמונאית. ילדיה:
- בן לא ידוע, מת בילדותו.
- אלכסנדר, הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס.
- אריסטובולוס, הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס, אביו של אגריפס הראשון.
- שלומציון (נולדה ב-33 לפנה"ס[42]), נישאה לפצאל בן פצאל אחי הורדוס.
- קיפרוס (נולדה ב-29 לפנה"ס[43]), נישאה לאנטיפטרוס בן שלומית אחותו של הורדוס.
- מלתקי השומרונית, אותה נשא בשנת 28 לפנה"ס[44]. ילדיה:
- ארכלאוס נשיא יהודה.
- הורדוס אנטיפס טטרארך הגליל והפיריאה.
- אולימפיאס אשת יוסף אחיינו של הורדוס (בן אחיו יוסף).
- מרים, בת שמעון בן ביתוס מאלכסנדריה שמונה לכהן הגדול על ידי הורדוס. אותה נשא בשנת 28 לפנה"ס. בנה:
- הורדוס.
- קלאופטרה הירושלמית. אותה נשא בשנת 27/28 לפנה"ס, ילדיה:
- הורדוס
- פיליפוס טטרארך הבשן.
בשנת 16 לפנה"ס, נשא שלוש נשים אותן הביא עמו בשובו ממסעו ליוון ורומא:[45]
- פאלאס. ילדיה:
- פצאל.
- פָאידְרָה. ילדיה:
- רוקסני.
- אֶלפּיס. ילדיה:
- שלומית (גם "שלום").
נשים נוספות:
- בת דוד ששמה אינו ידוע. לא ילדה לו ילדים.
- אחיינית ששמה אינו ידוע. לא ילדה לו ילדים.
לקריאה נוספת[]
מקורות עתיקים[]
- יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני (יעקב נפתלי שמחוני), הוצאת שטיבל, תרפ"ג (1923); הוצאת מסדה, תל אביב 1968 (מהדורה זו היא המהדורה המקובלת בקרב חוקרים ישראליים, ובה משתמשים בדרך כלל בימינו כמקור עיקרי לציטוט)
- יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ליזה אולמן (תרגמה מהמקור היווני וכתבה הקדמה), ישראל שצמן (עריכה מדעית וכתיבת הערות וביאורים) יונתן פרייס (כתיבת מבוא ואילנות יחס), הוצאת כרמל, ירושלים, דצמבר 2009 - מארס 2011
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, אברהם שליט (תרגם מהמקור היווני וצירף מבוא, הערות, באורים, מפות ותמונות), א-ב, ג, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ד 1944-תשכ"ג 1963; מהדורה חדשה: תשמ"ה 1985
מקורות מודרניים[]
- אברהם שליט, הורדוס המלך - האיש ופעלו, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תש"כ 1960.
- מנחם שטרן, מלכותו של הורדוס, סדרת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ב 1992 (התפרסם אחרי מותו. עורכת: חוה שטרן)
- מנחם שטרן, של הורדוס 11253, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (פרק א')
- מרדכי נאור (עורך), המלך הורדוס ותקופתו: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1987
- אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, ירושלים: כתר, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2007[46].
- הועתק מהויקיפדיה העברית
47אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס היה שרוט, באתר nrg מעריב, 28 בנובמבר 2007 (פרק מהספר)
- בצלאל בר כוכבא, "אישיותו של הורדוס: היסטוריה ופסיכיאטריה", ציון ע"ז ב' (תשע"ב), עמ' 255–277.
- טום מולר, הורדוס, מפעלי הבנייה המפוארים של מלך שנוי במחלוקת, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 127, דצמבר 2008
- סילביה רוזנברג ודוד מבורך (עורכים), הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2013
קישורים חיצוניים[]
(מהויקיפדיה העברית)
| מיזמי קרן ויקימדיה
תבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזםתבנית:מיזם |
|---|
- אהוד נצר, ישראל ל. לוין, מגן ברושי ויורם צפריר, דיון: מפעלי-הבנייה של הורדוס – צורכי הממלכה או צורך אישי, קתדרה 15, אפריל 1980, עמ' 67-37
- חנה כותן ויוסף גייגר, יין להורדוס המלך, קתדרה 53, ספטמבר 1989, עמ' 12-3
- אברהם ורשבסקי ואברהם פרץ, הקמת מִתחם הר-הבית על ידי הורדוס – הארגון והביצוע, קתדרה 66, דצמבר 1992, עמ' 46-3
(גרסה טקסטואליתתבנית:קישור שבור באתר סנונית)
- רפאל קיטרון, מודיעין וביטחון פנים בממלכת הורדוס, קתדרה 97, ספטמבר 2000, עמ' 46-25
- אריה כשר, קווים לדמותה של השושלת ההרודיינית, קתדרה 103, ניסן תשס"ב, עמ' 184-165
- בצלאל בר כוכבא, על דוֹריס – אשתו הראשונה של הורדוס, קתדרה 110, טבת תשס"ד, עמ' 18-5
- יוסף פטריך, התיאטרון של הורדוס בירושלים – הצעה חדשה, קתדרה 110, טבת תשס"ד, עמ' 28-19
- מנחם שטרן, של הורדוס והחברה היהודית בסוף ימי בית שני 14309, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- הרב אהרן היימאן, "הורדוס", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 360-359, באתר HebrewBooks
- יעל איכנולד, איך עריץ כמו הורדוס זכה לבנות את המקדש?, באתר ynet (ריאיון עם אריה כשר)
- אביטל להב, חשיפה: מתחם הקבורה של הורדוס, באתר ynet, 19 בנובמבר 2008
- ישראל ל. לוין, האיש ותקופתו 13012, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- אהוד נצר, הבנאי 13013, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- מגן ברושי, של ארץ-ישראל ואוכלוסייתה בתקופת הורדוס 13014, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- הורדוס 13240, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- גילויים נוספים במתחם הקבר של הורדוס: ארונות הקבורה של בני משפחתו של הורדוס ותיאטרון עם חדר אח"מים, אתר האוניברסיטה העברית בירושלים, 20 בנובמבר 2008
- דני הרמן ורון פלד, תנו כבוד למלך: תערוכת הורדוס נפתחה בירושלים, באתר ynet, 12 בפברואר 2013
- "הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה", מוזיאון ישראל, ירושלים, 13 פברואר, 2013 עד 5 אוקטובר, 2013 אוצרים: דודי מבורך וסילביה רוזנברג
- שלמה צזנה, כבוד מאוחר למלך, באתר ישראל היום, 15 בפברואר 2013
- הועתק מהויקיפדיה העברית
1עדי חשמונאי, המקדש הנעלם של המלך הורדוס, באתר nrg מעריב, 27 בפברואר 2013
- יעקב שביט, כיצד הפך הורדוס ממפלצת לגיבור לאומי, באתר הארץ, 14 במאי 2013
- דר. יחיעם שורק, מרים החשמונאית והורדוס – אהבה, אינטריגות, פוליטיקה ומעשי רצח, באתר "הידען", 27 בנובמבר 2015
- דר. יחיעם שורק, תרומתו של הורדוס מלך יהודה לשיקום המשחקים האולימפיים, באתר "הידען", 6 באפריל 2016
- עדית זרטל, ארור מכל המלך, "דבר" (המשך)
- ד"ר איל רגב, היהודי הטוב, במגזין להיסטוריה סגולה
- הדרכה
- גלגל ההיסטוריה - הורדוס, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- טום מולר, הורדוס - סיפור חייו הסוערים והמבנים המפוארים שהותיר אחריו מלך יהודה, נשיונל ג'יאוגרפיק, 127, דצמבר 2008
- גלית דהן-קרליבך, הטוב הרע המכוער, פורסם במגזין סגולה
- תבנית:בריטניקה
תבנית:מלכי בית הורדוס - ציר זמן
הערות שוליים[]
- ↑ ההגייה ביוונית: הרודס, במלעיל.
- ↑ לעומת זאת, על פי אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 415, הערה 2: לפי "חישובי קוקינוס... נולד אנטיפטר בשנת 113 לפסה"נ, ובמלאת לו ארבעים (72/73 לפסה"נ) נולד בנו הורדוס".
- ↑ מגילת תענית פרק ט. אמנם ראו ורד נעם מגילת תענית: הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, הוצאת יד בן צבי, תשס"ד עמודים 260–261 ו-280–282, שיש חוקרים המתארכים את מותו על פי המגילה לב בשבט
- ↑ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 369–370: התואר "הגדול" ניתן להורדוס בהיסטוריוגרפיה המודרנית, בעיקר בידי ארכאולוגים והיסטוריונים המתמחים ביוון ורומא, אולם הוא לא נקשר בשמו בשום מקור עתיק. יוסף בן מתתיהו תיאר אותו כך (קדמוניות היהודים, ספר 18, סעיפים 130, 133, 136) רק בהקשר גנאלוגי, בבחינת הורדוס "הזקן", כדי להבדילו מצאצאיו שנקראו גם הם "הורדוס" על שמו, כפי שעשה גם לגבי נכדו, אגריפס הראשון (קדמוניות היהודים, ספר 17, סעיף 28; ספר 18, סעיפים 110, 142; ספר 20, סעיף 104).
- ↑ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism - volume 1 From Herodotus to Plutarch, LII. Ptolemy The Historian, p.355-356; Jerusalem 1976.
- ↑ יש להזין הערת שוליים בתבנית
- ↑ 7.0 7.1 7.2 מקרוביוס, סטורנליה, ספר ב, פרק 4, סעיף 11.
- ↑ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א, ח, ט
- ↑ אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר א, פרק 6, סעיפים 3-2.
- ↑ "כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא" (תרגום מארמית: כל האומר מבית חשמונאי באתי הוא עבד). לפי התלמוד (בבא בתרא ג' ע"ב, מסכת קידושין ע' ע"ב) משפט זה נאמר על ידי ילדה, השריד האחרון לבית חשמונאי, בטרם הפילה עצמה מהגג. במסכת בבא בתרא נאמר שהורדוס שימר את גופתה בדבש כדי לטעון שהוא נשוי לבת מלך. במסכת קידושין מסופר כי בנהרדעא טען אדם כי הוא מבית חשמונאי ולאחר דין ודברים שכלל עדות בשם האמורא שמואל על מהימנותה של האמירה "כל דאמר..." הכריז בית דינו של רב נחמן על היות אדם זה עבד כנעני. התלמוד מסיים "ההוא יומא איקרען כמה כתובתה בנהרדעא" (תרגום: באותו יום נקרעו כמה כתובות בנהרדעא).
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יד, א, ג (9)
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יד, פרק טו, פסקה ב, סעיף 403.
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כ, ח, ז (173)
- ↑ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרקים ס"א, ע"א, ע"ב.
- ↑ מנחם שטרן, מלכותו של הורדוס, הוצ' משרד הביטחון, 1992 (עמ' 10)
- ↑ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 374-373.
- ↑ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 49.
- ↑ יוסף בן מתתיהו כותב בקדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 158, כי הורדוס היה אז "צעיר מאוד; רק בן חמש עשרה שנה היה". אולם על פי אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 417, הערה 19: "חישוב פשוט מראה כי לרגל התמנותו לסטרטגוס בגליל מלאו לו עשרים וחמש שנה ולא חמש עשרה".
- ↑ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 52.
- ↑ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק י, פסקאות ה-ז; קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 169-158.
- ↑ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק י, פסקאות ז-ט; קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 184-169.
- ↑ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 49, פרק 22, סעיף 6.
- ↑ יש להזין הערת שוליים בתבנית
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה ב, סעיפים 403-400.
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקאות ד-ה, סעיפים 413–417, 430-422.
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה י, סעיפים 450-448.
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טז, פסקאות א-ד, סעיפים 491-468.
- ↑ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ל"ו: אנטוניוס התיז את ראשו של אנטיגונוס.
- ↑ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ס"א.
- ↑ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרקים ע"א-ע"ב.
- ↑ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, טז' (290)
- ↑
- לילך שובל, נפתרה התעלומה: התגלה קברו של הורדוס, באתר ynet, 8 במאי 2007
- ↑ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 447–450. הקטע מאת תלמי (פטולמיוס) נשמר אצל אמוניוס (Ammonius, De Adfinium Vocabulorum Differentia).
- ↑ בבא בתרא ד' א'.
- ↑ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק כא, פסקה ג.
- ↑ יש המפרשים את הפסוק "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים, יז: 15) כאוסר על הכתרת מלך שהוא צאצא של גרים.
- ↑ 37.0 37.1 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 451.
- ↑ עלית משה, פרק ו, פסוקים ב–ו (תרגום אברהם כהנא).
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג, עמוד ב: "הורדוס עבדא דבית חשמונאי".
- ↑ מתי, 2:16-18 הציטוט מתוך ירמיהו מופיע במקורו בירמיהו ל"א, י"ד.
- ↑ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 359-358.
- ↑ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 114.
- ↑ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 158.
- ↑ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, פרק שביעי, עמ' 167; נספח, עמ' 376.
- ↑ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 455, הערה 67.
- ↑ ביקורת: מגן ברושי, המלך הגדול על ספת הפסיכיאטר, באתר הארץ, 26 ביוני 2007
תבנית:מלכי יהודה וישראלתבנית:חג המולדתבנית:בקרת זהויות