Family Wiki
Register
Advertisement

מתוך חוברת הזכרון לזכרון לשולמית מרים קרצנר לבית ונטורה

Invito a sabato

שער החוברת "הזמנה לשבת" INVITO AL SABATO הרצאה שאימא נתנה בהתכנסות א.ד.א.י. (ארגון הנשים היהודיות באיטליה) ונציה 1937

המחברת :חנה מרים ונטורה לבית טראצ'ינה הי"ד - Anna (Terracina) Ventura


הזמנה אל השבת

ראו את המאמר באיטלקית: Invito al Sabato


תירגם מאיטלקית: יוסף רופא

ההרצאה ניתנה בחוג נשים יהודיות, ADEI, (ויצ'ו), בונציה - איטליה ביום 9 במאי 1935 ופורסמה בביטאון היהודי-איטלקי-ציוני RASSEGNA MENSILE D'ISRAEL היוצא לאור על ידי איחוד הקהילות היהודיות באיטליה - UNIONE DELLE CUMUNITA' ISRAELITICHE ITALIANE.

תודתנו נתונה לפרננדו טראצ'ינה ז"ל, אחיה של חנה ודודנו היקר שדאג לפירסום מחדש של המאמר ברומא - 1965

וליוסף רופא, קרוב משפחתנו המסור שתרגם בנאמנות ראויה לשבח את דבריה

המאמר מתפרסם לזכר:

אימנו, חנה ונטורה לבית טרצי'נה - שנרצחה במחנה ההשמדה באושוויץ ביום 26 בפברואר 1944 - יום הזכרון ב' אדר


אימה, ג'וליה טרצי'נה, לבית קונסולו - שנפטרה במחנה הריכוז, פוסולי ביום 5 בפברואר 1944


אחותנו, שולמית מרים קרצנר לבית ונטורה - שנפטרה ממחלה קשה בהושעיה

מבוא[]

(אחי שאול כתב: הרקע המשוער למתן ההרצאה)
אמא בדבריה בפני נשות א.ד.א.י - ויצ"ו בוונציה בשנת 1936, מזמינה לכבד את השבת תוך כדי ציטוטים מהתורה, מהתפילה, ממדרשי חז"ל, ממשוררים עבריים לדורותיהם, ומסיימת תוך כדי קריאת הפואמה של הנריך היינה על "השבת הנסיכה".

בדבריה המתובלים בעושר ביטויים, היא מדגישה את חשיבותה כערך חינוכי לא רק כדי לשמור על המשך קיומו של העם היהודי, אלא גם כדי להלחם נגד התופעה של הרווקות. צעירים יהודים רבים נרתעים מהחובה המוסרית להקים משפחה יהודית והרווקות יחד עם נשואי התערובת, מסכנים את עתידו של עם ישראל. כדי להיאבק בתופעות האלה, עלינו לחזק את ערכם המוסרי של החינוך היהודי ושל השבת. אמא רמזה בכך על בעיה שהתעוררה במשפחתה? יתכן. על בעיה ייחודית של יהדות איטליה באותם השנים? אני סובר שלא.

דברי פתיחה[]

חנה מרים ונטורה לבית טראצ'ינה הי"ד, נולדה ברומא ב- 6 באוגוסט 1900. היא התחנכה במשפחה, אשר בה השתלבו ערכים יהודיים עם הערכים שהתגבשו במלכות איטליה החדשה והמאוחדת.

עם הקמת בית הספר הממלכתי היהודי ברומא, ע"ש ו.פולקו, בשנת 1925, היא הייתה חברה בצוות המורים הראשון, אשר עיצב את עקרונות החינוך של ילדי הקהילה. דרך חינוכית לא קלה בהתחשב בעובדה שיהודי רומא חיו דורות רבים בין חומות הגטו, בחברה סגורה ומסוגרת, הן משום המסורות השמרניות הפנימיות והן בלחץ השלטון האפיפיורי ששלט בעיר הזאת עד שנת 1870 .

בשנת 1927 היא נישאה ל- לואיג'י ונטורה, בן למשפחה מתבוללת למדי מן העיר PISA. כימאי צעיר שבימי נעוריו התקרב לרעיונות הלאומיים האיטלקיים שהשפיעו רבות בחוגי האוניברסיטה בימיו. מאוחר יותר התגבשו ציוניים ב PISA- ובFIRENZE-, אשר הרעיונות היהודים והציונים שימשו בסיס לפעילותם ולהקמת האירגונים הציוניים המקומיים.

חנה ולואיג'י (יצחק מרדכי - כפי שנרשם בכתובה) ונטורה הקימו את ביתם בMILANO-. מאוחר יותר עברו לVENEZIA-. בעיר הזאת חנה ונטורה התחברה לחוג נשים ציוניות ADEI - מקביל לויצ"ו בארץ. שם ניתנה הרצאה זו.

עלינו לדעת שבאותה תקופה יהדות איטליה המשכילה, השתלבה היטב בחיי החברה והכלכלה האיטלקית וסביר להניח שנושא ההרצאה נבחר מתוך רצון לתת לשבת את החשיבות המגיעה לה כסמל, וכחומה מול הסכנה האורבת לקיום היהודי.

מתוך הדברים אנחנו נוכחים שדבריה באו להדגיש את יופיה של השבת, את דרך החיים שהיא מחייבת, ואת חשיבותה המיוחדת בלוחמה נגד התבוללות, נגד נשואי תערובת ונגד אותה בריחה מאחריות אשר באה לידי ביטוי ברווקות ובהדר נכונות של הצעירים להקים בית ומשפחה.

על אף רצונם, חנה ויצחק מרדכי, הם לא זכו להגשים את חלומם ולעלות לארץ ישראל. ההתחייבויות כלפי בני המשפחה וההגבלות על העליה לארץ בשנות המנדט הבריטי לא אפשרו זאת. אחר כך פרצה המלחמה. יהודי איטליה נרדפו על ידי החוק, על ידי המליציות הפשיסטיות ויותר מאוחר על ידי הגרמנים שהשתלטו על ארץ זו בספטמבר 1943.

היא עצמה נאסרה והוחזקה במחנה הריכוז בפוסולי חודשים רבים. משם הצליחה להעביר למשפחה מכתבים מרגשים בהבעת רגשותיה ואהבתה. (חלק - ב לחוברת) אליה הצטרפה מרצון אמה ג'וליה טרצי'נה לבית קונסולו, אשת חיל, מורה ומחנכת מצויינת שנפטרה שם ממחלה ומצער, בת ,76 בזרועות בתה. בפברואר 1944 חנה ונטורה נלקחה מהמחנה על ידי פלוגות הס.ס. לאושוויץ ושם נרצחה. בעלה, יצחק מרדכי, נהרג תוך כדי תקיפה אווירית באותה שנה. בנם הקטן עמנואל נפטר ממחלה שבועות אחדים אחרי שחרור איטליה על ידי בנות הברית.

ילדיהם הבוגרים יותר, מרים בת 17 (היא שולמית מרים לבית קרצנר), שאול בן 15 ודניאל בן 8 עלו ארצה בשנת 1945. הם הקימו בתי משפחה בישראל.

הם ניסו להביא לידי הגשמה את הרעיונות אשר באו לידי ביטוי בהרצאה נאה זאת.

שאול (ונטורה) בן-תורה


השבת כביטוי לאומי[]

ראשית עלי להתנצל על כך שאני מעיזה לדון בפניכם בנושא המצריך מומחיות ומעלות שאין בי, לדעתי. וכן, על כך שאני עושה דבר שאדם אחר היה מיטיב לעשות ממני.

החלטתי לדבר בפניכם מפני שרציתי שאחת האסיפות הנחמדות שלנו, אסיפה של נשי ויצ"ו בונציה (ארגון נשים "ADEI"), תוקדש לשבת, שכל אחת מאתנו מכירה בחשיבותו ליהדות.


תהליכים הרסניים[]

לפני זמן לא רב, חברה יקרה של החוג שלנו, בחרה כנושא להרצאתה המעניינת את הבעיה המתעוררת בגלל נישואי התערובת; אכן, הקהילה שלנו משולה לספינה שבדופנותיה נפערים סדקים ללא מרפא, בגלל הנישואין המעורבים הללו. כוחותיהם של הבנים והבנות לעם היהודי מתפזרים וכלים, כאשר בנים הנולדים במסגרת נישואי תערובת אלה נוטשים את העם היהודי. אולם אין זו הסכנה היחידה המאיימת על חיי עמנו. בצרוף לתהליך ההרסני הנ"ל, ברצוני לציין תהליך הרסני נוסף הנובע מהעדר תודעה יהודית, אצל אדם אשר נולד כיהודי, או כיהודיה, אולם הוא חש מרוחק מן האידיאלים שלנו, ולעתים הוא ממש מגיע לכדי עוינות כלפי שאיפותינו (אלה היהודים המכונים "אנטישמיים").

כאן עלי לצרף לבעיית נישואי-התערובת את בעייתם של אלה הדוגלים ב"רווקות" וזוהי בעיה הנעשית נפוצה למדי בדורנו הצעיר, מתוך כך שהבנים והבנות הללו אמנם מתנגדים לנישואי תערובת, אולם הם גם מתנגדים ל"שידוכים" ולנישואים- חוזיים, על ידי כתובה חופה וקידושין, עם בנים או בנות מקרב עמם. הם טוענים כי שידוכים ונישואים חוזיים כנ"ל אינם מספקים את רוחם. לפיכך הם מתייצבים על דרך של חיים צחיחים ועריריים, שהיא, כביכול, תכלית ומטרה לעצמה; גם אלה סיבות שבעקבותיהן אבדו לנו בנים ובנות מבלי שהיהדות תוכל לשאוב מהם כוח והמשכיות.

אמנם ייתכן שאנו רגישים פחות לאבדות הללו, אולם גם מסיבות אלה אבדו לנו אבדות חשובות ויקרות.


השבת - ציר מרכזי[]

רק החינוך היהודי של בני הדור הצעיר, יוכל לשפר את התנאים הנוכחיים: רק יהודים אשר גדלו מתוך תודעה של יהדותם, יחושו כחוב מוסרי עליון, את המשכת - קיומם באמצעות בניהם ויחושו באיחוד הנישואין עם אדם בעל אמונה שונה - לא יהודית - בגידה כלפי עצמם וגם כלפי כלל ישראל.

והנה, אני סבורה כי לשם הגשמת החינוך היהודי הזה, שאנו כבר יודעים עתה כי היא חובה המוטלת על מצפוננו ותודעתנו, אי אפשר למצוא אמצעי עזר להגשמה זו מן השמירה הנעשית בדייקנות וברגש של מצוות שבת.

השבת - היא אחת מיסודות היהדות. היא מהווה גם אחת האמיתות הנצחיות של היהדות עצמה. כולנו חשים בכך. אנו חשים בכך אפילו אנו שומרים אך מעט ממצוות השבת, או שכלל איננו שומרים אותה. בתוך נפשנו, השבת מעוררת לזיכרון ולתחייה חלק גדול ממה שהיו בעבר חייהם הדתיים של אבותינו.

בתודעתו של כל יהודי, וגם מתוך הסכמה "פה-אחד" של בני הסמכא, והמוסדות המוסמכים של כל הזמנים, הרי שהשבת היא אחת הצירים העיקריים של אמונת היהדות ושל חיי היהדות.


היצירה שלנו לעומת היצירות שלהם[]

המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק משבח את השבת כמלאכת מחשבת של ישראל. בקטע נפלא של מאמרו - "הלכה ואגדה" הוא אומר: "ה'דום' (=הקתדרלה) המילני, 'נוטר דם' בפאריז, נשתכללו בהדרם. הם היו למה שהיו על ידי תעצומות אמני עולם במשך מאות שנה. כל אומן ואומן בזמנו נתן את חייו ומבחר כוח יצירתו לעבודה קדושה לו, לבדו. אין ספק, כי רק שיעבוד מלא לרעיון מרכזי אחד, נעלה מאוד בעיניהם - הצליחה בידיהם במידה כזו 'מלאכת שמים'. אותו הרעיון לבנות בית לאלוהיהם - הוא שרחף לפי עיני כולם - מבחינת 'כמראה אשר אתה מוראה'. הוא השרה עליהם רוח-קודש. ברוח זו האומן הוליך ומביא את הסרגל ואת המקצוע, את החרט ואת המכחול, אשר בידם. אחרי מאות בשנים של עבודת בני אדם, מפורדים במקום ובזמן, כל תג וחקיקה, כל אריח ולבנה, נצטרפו לבסוף לבניין אחד גדול".

"אולם אמנותו של ישראל אינה דומה לאמנותם של אחרים: אמנותו שלו היא האמנות הגדולה ביותר הקיימת בעולם: זוהי האמנות לחיות ולהתנהל בחיים, דהיינו: שהעם ינהל את עצמו בחיים. חומרה של האמנות הזאת הוא: האדם וכל התפעלויותיו ורגשותיו; אמצעיה: החינוך האישי, החברתי והלאומי, פרותיה : תקופה ארוכה של חיים אציליים ושל מעשים קדושים." לעם ישראל יש יצירה נהדרת משלו - יום קדוש ונעלה, 'שבת המלכה,".


מדור לדור ומעולם ועד העולם[]

דבריו היפים והרוטטים של משוררינו הדגול מחזירים אותנו הרחק לאותו זמן שבו היינו הרבה פחות בני-חורין. ניהלנו את חיינו במצב של פחות כבוד, מצד החברה הנוכרית. אז ידענו לשמור על המצוות שלנו ביתר פנימיות-נפשית, אינטימית וביתר קדושה ; כשאנו מתעמקים בדרך שבה ידעו אבותינו לחוג את השבת.

אנו חשים מה רב היה חלקה של השבת בשמירתו של ישראל בחיים. מה היה קורה ליהודי, באותן מאות שנים הקודרות ביותר של בתולדותינו. במאות השנים שבהן סבל מדיכוי מירבי, לולי היה זוכה ליום שבת. אותו יום הוא הפסיק לעשות פשרות עם סביבתו הנוכרית, אשר הקיפה אותו מכל עבריו. באותו יום היהודי היה יכול להתמסר ללימודיו מתוך חרות ויעבור את היממה מתוך ריכוז פנימי, ריכוז שבקדושה ומתוך אהבה רבה ?

הוד מלכותה השבת, דהיינו "שבת המלכה", שאותה חיים נחמן ביאליק משבח ומרומם. אותה יממה שאכן חשו בדרך נעלה ונשגבה מאוד. היא נתנה את הכוח לעם הקטן הזה. כוח לעמוד איתן ולשרוד מול המכות שניחתו עליו. מול ההתקפות הכבדות שהותקף בהן מכל עבר. היה זה דווקא אותו אור רוטט ומופלא אשר קרו מן הנרות הדולקים על השולחן הערוך ביום ששי בערב. ערב שבת השכיח מן הלב את ששת ימי-המעשה שעברו בעסקים קשים ולעתים גם נפתלים. כך נשכחו שערי הגטו וחומותיו, אשר סגרו על היהודים מכל עבר. כך גם נשכחו מן הלב עלילותיהם ולעתים גם את זעקותיהם המאיימות של השונאים רודפי היהודים.

אבי המשפחה, אשר סביבה עמדו בניו ובנותיו, נכדיו ונכדותיו, חזר בחגיגיות חדורת שלווה ונועם על נוסח הקידוש: "יום הששי, ויכלו השמים והארץ וכל-צבאם. ויכל אלוקים ביו השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת בים השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות". השבוע וכל שבוע, בכל מקום על פני כדור הארץ, מדור לדור ומעולם ועד העולם.

מאמרי חז"ל[]

עתה. כאשר בכל מקום זכינו לכך שחירות והכבוד אינם נשללים מאיתנו, האם נוכל להזניח את הדבר הזה. דהיינו מה שהיווה את הנחמה ואת העידוד ליהדות במשך כל אותם הדורות הרבים שבהם עברנו תלאות כה רבות ? האם נוכל להשיל מעלינו כשם שמשילים קליפות יבשות ומיותרות, את קיומה של המצווה הדתית הזאת, יחד עם קיומן של כל יתר המצוות הדתיות האחרות, כאילו סיימו את תפקידן ? האם היהדות נשמרה במשך אלפי שנים, אולי דוקא בשל הכוח הקורן והשופע מחגינו, או שמה היה זה דוקא בזכות מה שיצר את נאת המדבר השלוה הזאת, אשר היתה חדורת שלום ורגש דתי אמיתי, רליגיוזי בלע"ז ? דבר אחד הוא ודאי: השבת מילאה בכך תפקיד עיקרי ועליון !

חז"ל, מורינו לדורות, אמרו כי מצוות השבת לבדה שקולה כנגד כל המצוות. כך לדוגמא מצאנו כתוב בשמות רבא :

אמר ר' לוי: אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד בן דוד בא, למה ? שהיא שקולה כנגד כל המצות.

וכך ממשיל הפיוט "לכה דודי" את השבת לכלתו של עם ישראל. וכי רעיה יכולה לעזוב את דודה מבלי להיפגע ? מה יהיו התוצאות לגביה וגבי בניה ?

החגים שבחודש תשרי : ראש השנה, יום כיפור, חג הסוכות משרים עלינו חודש של ריכוז תוך קדושה ומתוך הכנת עצמנו לחיי השנה החדשה; גם ימי הפסח המתמלאים שמחה בזכות שמירת "המצות" שהן עדות נצחית "לגאולתנו" הגופנית ו"לפדות נפשנו" הרוחנית. לכל אלה ישנה חשיבות רבה בעבורנו השומרים אותם וגם בעבור בנינו השומרים אותם יחד איתנו, אולם על כולם עולה השבת בחשיבותה.

עליונותה של השבת, לדעתי, מתבטאת בכך שהיא איננה רק חג, אלא היא - מעל לכל וקודם כל - יסוד מוסד באורח החיים. מאחר שהיסוד הזה של אורח - החיים, חוזר לעתים כה - קרובות והוא בא להפסיק מדי פעם מחדש את רציפות עבודתנו ומלאכתנו, הרי הוא נותן לחיינו תכונת אופי, דהיינו: אפיון וציביון מיוחדים במינם.

השבת במסורת ישראל[]

המנוחה ביום השביעי, שהוכרז עליה כעניין אלוקי בעת הבריאה, היתה נהוגה אצל בני ישראל כבר לפי "מתן תורה" כשנדדו במדבר עד בואם לרגלי הר-סיני; התורה מספרת לנו כי ביום השביעי, שכבר נודע אז בשמו "שבת" לא ירד מן. הוא המזון הניסי שהוענק לבני ישראל מן השמים, דהיינו במישרין מידו של האלוקים יתברך.

וכאשר, בין קולות וברקים, זכה עם ישראל, כשחנה בשולי הר-סיני שהיה עשן כולו, וקיבל את דברי אלוקים, אשר כלולה בתוכם הדברה הרביעית והיא:

"זכור את יום השבת לקדשו: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך: ויום השביעי שבת לה' אלוקיך. לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך, אמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו."

ובכן, זהו יום של מנוחה ושל קדושה: יתר על כן, השבת הוכרזה כסמל ההבטחה החגיגית והמקודשת שעם ישראל הבטיח לקבל ולקיים את כל תורת משה, היא תורת האלוקים.

ספרות המדרשים שלנו, עשירה מאוד בדברים המתייחסים לשבת; לכן אזכיר עתה אחדים מ"דברי האגדה" המשמעותיים ביותר, על מנת שאוכל לחוש יחד אתכם את השבת ברברי חז"ל, שהם מורינו ורבינו, ברוח הזמן.

מדרש קדום אומר כי הסיבה לכך שבני ישראל הותקפו על ידי העמלקים זמן קצר לאחר שניתנה להם השבת, היתה העבירה שעברו אחדים מהם על דבר האלוקים בצאתם ללקוט את המן בשבת. לו קיים עם ישראל את יום השבת הראשון, לאחר יציאתם ממצרים, שום אומה לא יכלה להלחם בו - כך אומרים רבותינו ז"ל.

גם יחזקאל הנביא אומר :

" וגם את שבתותי נתתי להם, להיות לאות ביני וביניהם, לדעת כי אני ה' מקדשם:...ואומר אל בניהם במדבר:...ואת שבתותי קדשו והיו לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' אלוקיכם: וימרו בי הבנים - בחוקותי לא הלכו... את שבתותי חיללו...גם אני נשאתי להם ידי במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם בארצות".

מכאן למדו חז"ל כי ירושלים חרבה ומלכות ישראל נחרבה ועם ישראל גלה מעל אדמתו, בעיקר בשל חילול שבת.

וממש כפי שחילול השבת היה הסיבה לצרות הקשות ולחורבנות הנוראים שפקדו את עמנו בימי קדם, כך שמירתה של השבת תהיה האמצעי לתחיית עמנו ולחידוש ימיו כקדם. כך אומר המדרש: כאשר ישמרו בני ישראל שתי שבתות, מיד ייגאלו מן הגלות ומן העבדות!

השבת כסמל בפיוט[]

מתוך עיון באגדות שונות, אנו רואים כיצד השבת מסגלת לעצמה צורה פיוטית - ציורית, שבה מתגלים רגשותיו של עם-ישראל בנושא זה באופן מרגש ביותר. אחת האגדות הללו אומרת כי לאחר שה' יתברך השלים את מעשה הבריאה, מעשה בראשית, הוא הביא לעולם את חג השבת כדי לא תחסר באפריון, אשר נצבע בצבעים כה יפים וקושט במיטב הקישוטים - דמותה של הכלה - "שבת המלכה".

אגדה אחרת אומרת שהשבת היתה אבן טובה שאותה שמר ה' יתברך בבית גנזיו,"ולא מצא לה בן זוג ראוי יותר מעם ישראל". לפי אגדה אחרת, השבת מצויה " ככלה בין רעותיה - משבוצה". היא חבויה בארמון מארמונות גן-עדן בחדר האחרון מבין שבעה חדרים; שש המשרתות שלה (המסמלות את ששת ימי החול) נתונות לה על מנת לשרתה. בדמיונו של עמנו, אנו רואים את השבת הופכת ליצור חי, ממש בשר ודם, יצור זוהר ומפואר המקרין סביבו יופי והדר, כאשר השבת נכנסת לכל עיר ועיר, הכול יוצאים לקראתה ומברכים אותם באומרם :"בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא !"

כל משוררי ישראל חיברו שבחים לכבוד השבת וגם שאבו ממנו השראה וכתבו לכבודה שירים החדורים רגשי אהבה. כך גם השיר אותו הזכרתי לעיל, אשר שרים אותו בבית הכנסת בערב השבת, הוא שירו של רב שלמה אלקבץ הלוי, עליו רומז המשורר היינריך היינה בשירו שאני בחרתי לקרוא לפניכן בסיום דברי. בשירו של היינה, מתואר בדרך פיוטית ה"גלגול" העובר על היהודי המסכן עם כניסתה של השבת, כשהוא חוזר להיות "נסיך" בישראל.


השבת לעומת יום המנוחה של הגויים[]

ההתבוללות, שהיתה כוח רב-עצמה, אשר גרם להרס הרב ביותר במהותם של החיים היהודיים, תרמה לא מעט שלא נדע להעריך נכוחה את המשמעות הפנימית של מנוחת יום השבת. הרעיון בדבר קביעת יום מנוחה שבועי הוא רעיון נפוץ בקרב דתות אחרות החוגגות אותו ביום השישי ( האיסלם) או ביום הראשון (הנצרות). ראשיתו נעוצה במצוה היהודית, והיהודי חייב לחוש מה רבה סטיתו הרוחנית אם חס וחלילה היה מעביר את מנוחתו ליום אחר זולת היום השביעי. גם המנוחה האזרחית הנהוגה מידי שבוע, המאושרת וכפויה על ידי החוק, אצל רוב רובם של העמים בני התרבות, לא יתכן שאותה מנוחה אזרחית תיעשה בדמותה ובצביונה של השבת, אשר קוי-אופיה הם מקוריים לחלוטין. מקורה האלוקי של השבת, מאחר שהוא מתקשר לבריאת העולם ("מעשה בראשית") מעניק לשבת את אפיונה החשוב ביותר; בשבת הייתי אומרת, בביטוי שהוא רווח היום - אנו חייבים להעלות בזכרוננו וגם להזכיר לכל - כי ה' יתברך ברא את העולם ואת כל היצורים החיים בו. ביום זה יש לכבד את הטבע שהוא יצירתו של ה' יתברך. בעוד שבימים אחרים מותר לנו לשעבד את הטבע לצרכנו, ולכוון אותו באלפי דרכים לספק את דרישותינו המגוונות המתחדשות מדי-פעם , הנה בשבת כל זה מן הראוי שייעצר. ובכן גם עלינו להיעצר ולהתמסר לחשיבה מעמיקה וללימוד מעמיק (מדיטציה בלע"ז) אשר בעזרתם אנו מכירים האל הכול יכול שהוא "פועל גבורות", "אדון הנפלאות" וגם "בורא את הכול". בנושא זה, ידועה תשובתו של רבי עקיבא לעובד עכו"ם, שרצה לערער את ייחוס השבת למקור אלוקי וגם את החובה לשמור את השבת. הוא העיר כי לו ה' יתברך רצה לקדש את השבת לעולמי-עד, מן הראוי כביכול שה'-יתברך עצמו היה בעצמו "נותן דוגמא" בעניין זה על ידי הפסקת פעולת-הגשם, הרוחות ויתר המלאכות הנעשות בטבע. רבי עקיבא ענה בפיקחות ובחריפות ונחלץ מצרה זו של דברי עכו"ם, באופן כזה שאף הביא את בן-שיחו במצוקה בשימו אותו ללעג-ולקלס. הוא אמר בערך כך:" כפי שמותר לבעל-הבית להזיז את חפצי ביתו ממקום למקום בתוך הבית כרצונו, כן מותר לה' יתברך, אשר כל העולם שייך לו, להזיז את היסודות והכוחות שבעולם, מבלי לחלל את השבת". אמנם התשובה הזאת ניתנה בחריפות ובהיתול מסויים, אולם טמונה בה משמעות עמוקה, כי היא ממוקדת סביב האמונה בה' יתברך, יש להבין את מנוחת השבת כמצוה החלה בהרחבה על כל היצורים, דהיינו בענין זה אין כל הבחנה בין אדונים לבין עבדים ומשרתים ובעלי חיים.

אלפי שנים לפני תחילת הספירה הנוצרית, אשר כידוע החלה שבעים שנה, לפני חורבן בית המקדש השני, הוכרזה השבת כעת שויון בין כל נפש החיה. דבר זו לא נעשה על די הכרזה "עקרה" בדבר הצורך באהבה בין כל היצורים, אלא בדרך של חקיקה מעשית, אשר לה מגמה ברורה להורות דרך חיים ודרך מוסר לכל בני האדם, כבנים לאותו אב עצמו הלוא הוא ה' יתברך, בכבודו ובעצמו.

השבת בחיי המשפחה[]

החקיקה המעשית נדרשה כי יראת השמים היהודית אף פעם לא הגבילה עצמה להכרזה של עקרונות מוסר מופשטים. היא גם לא חצתה את טבע האדם לשני תחומים: התחום המעשי והתחום החזוני-רעיוני. למרות שהיא חתרה ללא הפסק להפוך את החיים המוחשיים לרוחניים - מקושים, היא לא התחמקה מן החיים, אלא באה לקדש אותם. ובכן - אין אצלנו, חס וחלילה, בוז כלפי העולם לגילוייו השונים וגם אין אצלנו, חס וחלילה, בוז לגופנו, שהיא בריאה נפלאה, אשר רק במידה מעטה יכול שכלנו האנושי להבינה ולחדור לסודותיה. לעומת זאת יש אצלנו קידוש של כל מעשה ופעולה בחיינו היומיומיים.

כך אנו אומרים:

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ.

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם ה מ פ י ל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי

זאת כאשר נשכב לישון ולעומת זאת כאשר נקום אנו נאמר:

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם ה מ ע ב י ר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי.

ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש. 14

הנה הפזמון החוזר (לייט - מוטיב בלע"ז) השולט והעובר כחוט השני בכל תפילותינו.


עונג שבת - גם לנפטרים[]

התחום שעליו צריכה להשפיע מצוות השבת שלנו הוא כל כך רחב וכללי, עד כדי כך שאגדה אחת אומרת שגם ה' יתברך נח בשבת. אפילו הנפטרים בעולם האמת נהנים מ"עונג שבת" וממנוחת השבת. ביום הזה על פי המסורת, נפסקים יסוריהם. אכן, בסיומה של השבת, בתחילת "ערבית של מוצאי שבת" אנו אומרים מזמור צ"א, אשר נקרא כאשר אנו מלוים את הנפטרים למנוחתם האחרונה.

"ויהי נעם ד' אלהינו עלינו. יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. אמר לה' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו"

וזאת אנו עושים כדי לבטא את האמונה שלפיה כאשר השבת מסתיימת נשמות הנפטרים שבות להתייסר על מנת למרק את חטאיהם שחטאו בהיותם בחיים. על כן החזן קורא באיטיות (כך הוא המנהג בקהילות איטליה) כביכול כדי להאריך את החסד ואת הטוב, הכרוכים במנוחת השבת, בשביל אותן נשמות בעולם האמת.


היבט בריאותי[]

האוניברסליות והדתיות הפנימית - אלו התכונות העיקריות המציינות את השבת שלנו. בנוסף לכך ישנו עוד היבט אחר, הוא ההיבט ההגיוני שהייתי קוראת לו ההיבט הבריאותי - ההיגייני שגם לו יש חשיבות משלו ועלול ללכת לאיבוד בשבילנו היהודים, אשר עדין מתלבטים בין אותה שמירת שבת שהיינו חפצים בה ושאיננו יכולים לקיימה, לבין אותה שמירת מנוחה של יום ראשון, שאין אנו מרגישים בפנימיותנו ביום של חג בשבילנו כלל וכלל. בחיי העבודה שלנו, בחרדת העבודה האוחזת במידת מה בכולנו, לרבות הילדים שגם הם מודאגים יותר ויותר מחובותיהם ההולכות ומתרבות, בתחום הלימודים, אין יותר פנאי ליום מנוחה. והדבר הזה פוגע בגופינו ובעצבינו. אנו נוכחים בכך לאחר זמן מה.


כל אחד מאיתנו ירגיש כי חיינו מרויחים הרבה מאוד, אם אך יהיה לנו כוח לגרש מן היממה הזאת של "יום-המנוחה השבועי" שלנו את הדאגה, את החרדה והלחץ המעיקים עלינו מדי יום ביומו.

והשבת נראית לי גם כבית ספר למשמעת נפשית, כי בשבילה עלינו לשלוט בעצמנו לחלץ את עצמנו מעיסוקינו הרגילים, ועלינו לתת מנוחה והרפיה לעצמנו, וגם להתרכז בחשיבה מעמיקה ובלימוד מעמיק - מדיטציה.

כפיפת יצרנו ורצוננו לחובות הכרוכות בשמירת-השבת, זהו עניין התורם לעיצוב האופי שלנו, זהו עניין הנותן לנו קו המכוון את התנהגותנו בחיים.

טענות רבות ניתן לטעון נגד האפשרות שיתקיים יום-מנוחה מושלם וגם כללי לכלל החברה ולכלל היקום ורבים מבני עמנו, באותה דקות וחריפות המאפיינות את רוח-עמנו, מכלים כוחם לא-פעם בנסיונות להוכיח כי אי0אפשר להרחיב לכלל החברה ולכלל היקום את מנוחת-השבת כדי להוכיח כי השבת הזאת היא, כביכול, אוטופיה שלא ניתן להגיע אליה, אוטופיה שלא ניתן להגשימה.

אני חושבת שהרבה ממה שנחשב לבלתי אפשרי, ניתן לעשותו על-ידי ארגון יהודי של החיים ; ויש בידינו אישור מוחשי לכך בקיום של מנוחת-השבת כפי שהוא מוגשם בערים ובישובים הכפריים ("הקולוניות" - במקור האיטלקי) בארץ ישראל.

ועתה, לאחר שציינתי והבלטתי את התכונות המאפיינות את השבת שלנו, הבה נחשוב לרגע: כיצד עלינו להגשימה ? כיצד אנו יכולים להימנע מחילולה ? מעט מאוד, כמעט כלום הוא כל מה שנאמר בתורה על הפעולות והאירועים המאפיינים את השבת: ואכן, מכיוון שהשבת נועדה להיות יום של עונג ומבריא, לא ניתן להגדיר את תוכנו, ולהכתיב תוכן זה לכול.

בודאי, הדבר הראשון שיש לעשותו בשבת הוא : לבקר בבית הכנסת, שהוא "מקדש-מעט" , להשתתף ב"תפילה" בציבור ולעקוב אחרי קריאת "הפרשה" ו"ההפטרה" הנאמרות מדי שבוע.

בנוסף לכך כל אדם צריך לחפש את הדרך שהיא קרובה ביותר לרוחו, ומתאימה ביותר לטעמו האישי, בין שהיא קשורה או מנוגדת עם העבודה שהוא רגיל לעסוק בה בימות-החול.

גם בקהילות או בישובים שבהם נמצאים יהודים שומרי - שבת במספר רב - ועל כן נוכל לומר שמצויים בהם חיים יהודיים תוססים, לא נוכל לאמור כי מצויה דרך אחידה לחגוג את השבת. אמנם קיימת הימנעות מן העיסוקים הרגילים של ימות החול והיא חלה על כל אדם, אבל ביטויי החגיגות של השבת לובשים את כל גוני-הקשת באין סוף דרכים וצורות.

לא אכביר מלים לתאר מה הם הדברים המהווים חילול שבת ; ברצוני רק לציין כי התורה - מלבד רמזים - אינה מציינת בדיוק מהי העבודה שדווקא ממנה במיוחד עלינו להימנע ביום השבת. אולם התורה מגנה בחמרה מיוחדת מי שמחלל את השבת בפרהסיא.

ואכן, אנו מרגישים בכך שמעשים מסויימים, כגון העישון ( אשר לאחרונה התפשט גם בין הנשים) גורמים הפרעה למצפוננו, כי דרכם מתברר לנו באיזו קלות-דעת, אפילו בציבור, באים מחללי-השבת לדחות קיום "לאו מפורש מן התורה" כדי לספק צורך אישי של עישון, בין שחשים צורך כזה בכנות ובין שהם מתחזים בנזקקים לו.


חשוב מן "הלאווים המפורשים", המתיחס בעקרו אלינו הנשים, הוא האיסור להדליק אש.

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"

אכן האיסור הזה מתיחס בעיקר לעבודות בישול ומטבח, כפי שמאשר הפסוק הבא האומר :

"שבת קודש לה' מחר ; את אשר תאפו - אפו, ואת אשר תבשלו - בשלו ואת כל העודף הניחו למשמרת עד הבוקר"

גם אם כיום, האשה מקדישה חלק קטן יחסית מזמנה לעבודות-מטבח, המצוה הזאת לא איבדה מערכה בשבילה, מאחר שהאישה מטפלת עדיין, גם אם לא תמיד במישרין, בהיבט החשוב הזה ובתהליך הזה של הפעילות הביתית-המשפחתית.

אין כל טעם לעלות את התירוץ כאילו איסור הדלקת האש בשבת נוצר מכך שבימים ההם היתה זו עבודה קשה ; מי שיוצא מהנחה כזאת מגיע אחר-כך למסקנה שלפיה, כיום, כאשר יש אמצעי הסקה נוחים יותר - גז וחשמל, אשר אינם דורשים כל יגיעה, כאילו בטלה אותה מצוה, (חו"ח), מאחר שכביכול לה כל סיבה להתקיים עוד : בהדלקת האש יש לראות את הסמל של עבודות הבית ולכן זהו חילול שבת.

האח-המבוערת נתפסת במרכז העבודה, שאליה מתמסרת האישה באופן המיוחד לה. לכן הפסקת הפעולה הרגילה של האח הבוערת, מייצגת בשבילה את השלוה והמנוחה, את הפסקת העבודה הרגילה.

על-כן ברור שהאישה יכולה לפעול הרבה להגשמת השבת בתוך הבית, שהוא ממלכתה המיוחדת שאותו היא יכולה לסדר לפי רצונה ועל פי שאיפתה. בבית היא יכולה להגשים את מה שהגברים, בהסחת דעתם (מן הבית) או בהיותם טרודים עד-צוואר בעיסוקיהם, אינם יכולים לעשות ולהגשים באותו בית, שהוא גם ביתם שלהם.

אמנה כאן אחדות מחובותיה העיקריות של האשה: להדליק את מנורת השבת ולהעניק חינוך יהודי לבנים ולבנות. החובה הראשונה היא ממש עקרון יציב, יסוד-מוסד, שאותו חייבת היא לבצע ולהגשים בתוך הפעילות שלה לקראת שבת, וזוהי גם ההקדמה ההכרחית למנוחת השבת הבאה עלינו לטובה.

וכפי ש"מצוה גוררת מצוה", מכך אנו למדים כי גם מצוה קלה שאנו מקיימים מביאה אותנו לקיים מצוה אחרת, חמורה יותר, כן מן ההתחיבות הראשונה שאשה נוטלת על עצמה להדליק את מנורת-השבת לפני שקיעת-החמה בערב-שבת, נובעת כל פעילות אחרת שלה הקשורה לחובותיה בתור אשה יהודיה.


כאשר אשה מקיימת את מצות השבת באהבה ומתוך אמונה, המצוה הזאת יכולה לתרום הרבה גם לאחדות המשפחה ודיבוק חבריה, ביחוד כאשר הבנים מגיעים כבר לגיל-ההתבגרות שבו הם כבר שואפים בהתלהבות-הנעורים, בכל כוחם לעצמאות, הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית. היום הזה - שבו הם חונכו משחר ילדותם להפעיל ביקורת על כל פעולותיהם, היום הזה - שבו הם רגילים לחיות בקרבה רבה (אינטימיות בלע"ז) בין בני-משפחה, יום השבת ישמש גם כמשקל-נגד שיחסום במידה רבה את ההשפעה הנובעת מחיי הסביבה הנוצרית, אשר הם באים במגע איתם שיחסום במידה רבה את ההשפעה הנובעת מחיי הסביבה הנוצרית, אשר הם באים במגע איתם בהרבה דרכים מושכות ומענינות ; יום-השבת ישמש מחסום בפני ההתבוללות.

הדוגמא הניתנת על-ידי ההורים לשמור את חוקי התורה הקדושה, קיום המצוות שאותו חיים בקרב המשפחה, כל אלה גורמים להם להיות דבקים במצוות המוטלות עליהם מבלי להרגיש חס-וחלילה, כאילו כפו עליהם דבר זה, או כאילו, חס-וחלילה נגרע מערכם משהו עקב כך, אלא אדרבא-מרצונם החופשי הם דבקים במצוות, לערכם עולה בשך כך.

הבנות, בין שהן גדולות ובין שהן קטנות, אף על פי שהן עסוקות בלימודיהן או לעתים בעיסוקיהן השונים, יש להן ביום ששי הזדמנות להשתתף בעבודה של אימן: באמצעות הקישוט החגיגי של שולחן-השבת מבעוד יום, בסידור הפרחים, או באמצעות הכנה של מנת-אוכל או עוגה להגשה למוסבים בליל-שבת, תוכנס הבת בדרך-חינוכית נאותה לממלכת-המטבח, שלעתים מתייחסים אליו בזלזול כלשהו שלא הצדק ; אדרבא, יום-השבת וההכנות לקראתו, ירגילו את הבנות להתמסר בעונג ובאהבה להכנות הללו וגם לכל יתר עיסוקי המטבח והשולחן, אשר רצוי מאוד שהנשים לא תזנחנה אותן כלל וכלל.

מעט יותר מוקדם ביחס לערבים אחרים של ימי-החול, יקדימו הבנים ביום ששי את פעמיהם לביתם, כשהם מקצרים הפעם את שהותם בחברת חבריהם, ולעיתים עליהם גם להחיש את הפסקת עישון הסיגריה, על מנת לשוב לביתם ולברך את אימא ב"שבת-שלום" - במקור האיטלקי BUON - SCIAB BAT - "שבת טובה"

ולאחר שיצטרפו לאם בעת ההדלקה של מנורת השבת, ישתתפו אתה ועם הבנות והבנים הקטנים, בהרגשת-השלוה-והשמחה המגיעה אל הבית עם כניסת-השבת.

מיד ישוב האב, כשאולי הוא עיף במקצת בתום יום עבודתו והנה הכול יתאספו ויסבו סביב השולחן : האור שיאיר בבית יהיה שונה מזה שמאיר בימות-החול, ואוירה של חג תשכיח מלב כולנו את הדאגות המאפיינות את יתר ימי השבוע.

והנה האשה, עקרת-הבית בפנים-מחייכות, בתלבושת המטופחת והנאה, בשולחנה הערוך והמבהיק בכל הדרו, ועם כל הקישוטים והמעדנים שהכינה שהם כה מלאי-חן ומלאי שמחת-חיים שבו היא הפיחה בהם גם חן וגם חיים, האשה היא המאצילה מרוחה שלה על השבת, היא המפיחה רוח חיים ושמחה בשבת עצמה !

הבה נרחיק צאתנו עתה את הדאגות היומיומיות, ולאחר ההכנות המדוקדקות בערב שבת, הבה נעשה מאמץ אחרון של רצוננו כדי לשוב ולהרחיק מעלינו את המחשבות המדאיגות אותנו.הב נשלוט נא עוד כראוי על עצבינו כדי שנדע לסלוח אם מישהו עשה תנועה קלה כלשהי, העלולה להתפרש העינינו כפוגעת , ולו במקצת, בכבודנו - ההורים. או שמא היה זה ציון לא-טוב לאחד הילדים, ואולי זה היה ... שבירת כלי או הקדחת-תבשיל שבהן נכשלו המשרתת-הטבחית או המשרתת-המלצרית ... ולהחריש, לשתוך.

מתוך שלות-האוירה ושלות-הנפש - לברך את ה'-יתברך על היין ב"קידוש" ועל הלחם בברכת "המוציא" - ולברך את ה'-יתברך בעבור המנוחה שהוא מעניק לנו ביום השביעי כפי הנוסח להלן:

"ברוך ד' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל - ככל אשר דבר - לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב - אשר דבר ביד משה עבדו"

והיום השביעי הזה הוא מבחינת : " סוף מעשה במחשבה תחילה". שכן, הוא היה היום האחרון ב"מעשה-בראשית" אולם הוא עלה תחילה במחשבתו של ה' יתברך. ועל כן כתוב עליו : "במחשבה תחילה". שירי השבת בוקעים ונישאים כלפי-מעלה מכל הלבבות, ואור השבת מאיר על פניהם המאושרים של בני-הבית השרים בקבלת שבת:

"בואי כלה, בואי כלה ...." בוא אלינו, יום השבת הקדוש, והבא לנו בכנפי השלוה, השמחה והשלום, בוא אל הנאמנים בקרב עם ישראל, "תוך אמוני עם סגולה"

בוא למאמינים בני העם אשר נבחר לעבודת ה'-יתברך ..

בוא אלינו יום יקר לנו ! "פני שבת נקבלה" ! "הוי אתם, החרדים החסידים הנאמנים, הבו, נתחילה-נא לקבל עלינו את מנוחת-הקודש שלנו ! .

ואחרי כן באות השעות של השבת, ואז האם ובניה ימצאו עצמם בלתי-מופרעים לחלוטין ובלתי-מוטרדים על-ידי המחשבות הנהוגות בכל ימי-החול ; עיסוקיהם ודאגותיהם השונות מרחיקים אותם זה מזה במשך ששת ימי-החול, ואילו השבת הקדושה מקרבת את נשמותיהם זו לזו ; בין שעה של קריאה לבין שעה של טיול השבת חולפת בשמחה שיש עמה שלוה ; בינתיים גם נפתחים ויכוחים ערים, מאחר שהבנים והבנות נמצאים בסביבה שיש בה רוב בן-דת-אחרת, ובבית-הספר הכללי הם רוכשים ידיעות חדשות, על כן הם פונים לאם, וזם לאב, כדי למצוא פתרונות לספקות, ולשאול ולקבל הבהרות בנושאים שונים הקרובים לליבם.

וברצונה להיות חברה חביבה ורצויה לבניה, האם מוצאת ברצון זה התמדה בלימודיה היא תשמור על רמתה הרוחנית ותהיה ראויה למלא את תפקידה כפי שהוא חקוק ב"קריאת-שמע:

"ושיננתם לבניך ודיברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

אין ספק בכך, שהיממה הזאת : "יום השבת", תסייע לה הרבה מאוד בשליחותה זו.

ועתה, אסיים את שיחתי זו בקריאה של התרגום הנאה בשפה האיטלקית, מאת ריקארדו קוריאל, של השיר הראשון "נסיכת השבת" מתוך "הנעימות העבריות" מאת היינה.

בשיר הזה מתואר ה"הגלגול" שאותו עובר היהודי העני, המסכן ; לאחר שבוע של סבל ויסורים, בערב שבת, לאחר שהחליף את בגדיו הוא מוצא מחדש, בין כותלי-ביתו, את כבודו כבן אדם. לאחר שהיינה מתאר את "עונג-שבת", ובהיתול-קל הוא מנסה לסכמו, ולסמלו, כביכול במאכל-השבת האופייני הנקרא "שאלט" ( הוא ה"טשולנט" באידיש ) ה"חמין" של אבותינו. היינה רומז בזריזות ובחן-מהול-בעצב לטקס המציין את יציאת-השבת, הלוא הוא הטקס של מוצאי-שבת ; "ההבדלה".


שבת המלכה[]

מתוך "נעימות עבריות" של היינה תרגום יעקב כהן, הוצאת מוסד ביאליק ומסדה, תשי"ז


 
 
  יש באגדות - הפלא
של ערב נראה בני-מלך שכושפו
ושוב לובשים הם
את-הדר דמותם מקדם:
 
המפלצת השעירה, היא
שבה והיתה בן-מלך, לבושו פאר וזהר,
בחלילו ישיר שיר-חשק.
 
  אך נמוג מועד הקסם, ופתאום נראה את הוד רום
מלכותו והוא גדל שוב
שערו, הפך מפלצת.
 
  על בן מלך, כגורל זה גורלו, אשיר הפעם.
ישראל שמו, גלגלהו דבר מכשפה בכלב.

  כלב עם הגיגי-כלב,
יסתאב כל-השבוע תוך בץ החיים, ללעג
נערי-שוק, בו יתקלסו.
 
  אך כל-יום ששי, ברדת דמדומי ערבים, פתע גז הקסם,
שב הכלב
להיות יצור אדם.

  בן אדם, רגשות אדם לו,
ראש מורם ולב רוח, בגדי-חג
לבוש לטהר
הוא נכנס לזבול אביהו.
 
  זבול אהוב, היה ברוך לי,
בית מכון אבי המלך ! אוהל
יעקב, תשקנה
שפתותי מזוזותיך !
 
  רחש לחש תעלומה אז יעבר את כל-הבית, רוח
אדוניו, מסתור לו, מרחפת בו בשקט.

  שקט ! רק שר בית המלך
(קרא:שמש של בית הכנסת) הנה
רץ טרוד והנה
להדליק את המנורות.
  אורי-פז, רחמים יבטיחו,
מה-יזהירו, מה ינצו ! בגאון
על הבימה
גם הנרות שם יתלקחו.
 
  ולפני ארון הקדש,
על פניו פרוכת משי יקרה וברקמת זהר
אבני חפץ מתנוצצת-
 
  שם אל-עמודו עומד כבר החזן, איש חמודות,
שכתף בגנדרנות
איצטלית שחורה שלו.
 
  להראות לבנת ידהו,
ממשמש בצוארו הוא,
אצבעו על רקתו שם,
אל גרונו לוחץ הבוהן.
 
  מסלסל הוא חרש חרש, עד בקול תרועה פוצח ומגביר
קולו ושר: לכה דודי
לקראת כלה !
 
  לכה דודי לקראת כלה - בא, אהוב, כבר מחכה לך
הכלה, לך תסיר את הצעיף מעל פניה !
 
  שיר דודים זה, שיר-תפארת
לחתונה, חיבור-אמן הוא
למנעים זמירות החשק, ליהודה הוא הלוי.
 
  שיר-מזמור זה שיר-כבוד
הוא לנשואים של ישראל עם
מלכת שבת, קרא לה הנסיכה החרישית.

  פנינת-חן וציץ כל-יפי הנסיכה היא. לא יפתה אף
מלכת שבא ממנה,
חמדת-לב שלמה המלך,

  זו, פזמק כחל מקדם,
בשכלה לבריק חשקה, ובחכמת
רב חידותיה
בסופה היתה לטורח.
 


  המלכה שבת, אשר היא
סמל המנוחה עצמה, לזרא לה
כל-מלחמת רוח,
כל וכוח תהו.
 
  כן תמאס גם תאוה זו השועטת ומדקלמת, הפתוס ההוא, בפרוע
שערות יסער קדימה.
 
  בצניעות תחביא מתחת לשביסה את-צמותיה; מבטה מבט אילת, כהדס תמור פורחת.
  לבחירה הכול מרשה היא, להוציא עשון טבק - אהובי !
עשון אסור הוא,
כי היום יום שבת-קדש.
 
  תחת זה בצהרים יעל באפך ניחוח אכל-פלא
אלהי-
זה היום חמין תאכלה !
  הו חמין, ניצוץ אלוה, ממוצא אליסיון !
כה צלצל שירו של שילר, לו חמין אכל אך פעם.

  מאכל מן השמים החמין הם בעצמו אל את-משה
למד את-סדר
בשולו על הר סיני,
 
  על ההר, בו גם נתן לו לוחותיו ואת עשרת הדברות
לעם השמיע
ברעמים ובברקים.

  החמין הם האמברוסיה הכשרה לאל אמת,
לחם-עונג של גן-עדן, ובפני מזון-עדנה זה

  הן רק חלבנה טפלה האמברוסיה
הידועה של אלילי יון, שהמה רק שדים שהתחפשו.
  בן-מלך כי יאכל מן
נמזון, עינו מנחת גוהרה, והוא מתיר את
חגורו, הוזה מאשר:

  האם-לא אשמע המית מי הירדן ? קול מעינות של עמק
התמרים בבית אל,
שמה הגמלים ירבצו ?
 
  לא את-מצילות העדר
אאזין ? לא האילים הם השמנים, אשר כל-ערב
מן הר הגלעד יגלשו ?
 
  אך היום הטהא
המכשפה שוב
אצבעות ידיה-קרח אל לבו,
ויעברוהו
כל-אימי תמורה כלבית זו.
 
  המלכה לבן-המלך אז תגיש קופסת-בושם אט מריח
הוא - לשאוף טוב
הריחות רוצה עוד פעם.
 
  המלכה לבן-המלך גם כוס-הפרדה מוזגת - הוא
שותה חיש, בגביע
רק טיפות מספר תשארנה.
 
  השלחן ירטיב בהנה, נר-הבדלה יקח אז ובנזל
יטבלו,כי
ירסרס בו ויכבה.



Advertisement