"וְאִמֵּךְ חִתִּית":

עיון בחידת היעלמותם של היבוסים

סיפור כיבושה של ירושלים (היא יבוס) מידי היבוסים מתואר במקרא בלשון עמומה ומעורפלת:

"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה. וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד. וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים (שנאו) שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת. וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה" (שמואל ב ה, ו-ט).

תיאור האירוע נשנה בספר דברי הימים א (יא, ג-ט) בשינויים קלים, שאינם מבהירים איך נכבשה ירושלים ומה עלה בגורל תושביה. אמנם בשני הנוסחים נזכר הביטוי "מַכֵּה יְבֻסִי", אבל קשה להבין אם היא נפלה בקרב או נכנעה בלעדיו. הפרשייה נחתמת בפסוק: "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד" (שמואל ב ה, ט). כלומר, דוד לא הרס את העיר הכנענית ושינה את פניה, אלא ניצל את התשתיות הקדומות שלה. הוא התיישב במצודה היבוסית - "מְצֻדַת צִיּוֹן" (שם, ז), והמיר את שמה.

אבל מה עלה בגורלה של האוכלוסייה היבוסית? סָתם הכתוב ולא פירש, אך רָמָז: "וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר" (דברי הימים א יא, ח). ואכן, המלך היבוסי אֲרַוְנָה (או: האורנה, אָרְנָן, ארניה) לא רק ששרד את הכיבוש, אלא אף לא נוּשל מרכושו וממעמדו.

לארוונה ולמסורות על קברו התייחסנו כאן בעבר: https://drive.google.com/file/d/1FXuMIYA48j5ChjszwHvXyT0hrxwRezxG/view?usp=sharing

מסורת חז"ל מחזקת את הרושם שירושלים היבוסית נכנעה לדוד ללא קרב ותושביה לא נפגעו. כך מתפרשת פרשיית קניית שדה המכפלה בחברון בידי אברהם אבינו:

"אמר אברהם] לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במֶכֶר טוב, בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם. וכי יבוסים היו, והלא חִתִּיים היו? אלא עיר יבוס נקרא על שם] יבוסים. ולא קבלו האנשים עליהם ...] אמרו: אנו יודעים שעתיד הקב"ה ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה, כְּרוֹת עמנו שבועה שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם, ואחר כך קְנֵה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן (בראשית כג, טז). מה עשו אנשי יבוס? עשו צלמי נחֹשת והעמידו אותם ברחוב העיר וכתבו עליהם שבועת אברהם. וכשבאו ישראל רץ רצו?] להכנס בעיר היבוסי ולא היה יכול מפני ברית אברהם, שנאמר:וְאֶת הַיְבוּסִי יושבי צ"ל יֹשֵׁב] יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי ישראל צ"ל בִנְיָמִן] (שופטים א, כא). וכשמלך דוד בקש להכנס לעיר היבוסי, ולא הניחו אותו, שנאמר: וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר] לֹא תָבוֹא הֵנָּה וכו' (שמואל ב ה, ו). והלא] היו ישראל רבים] כחול הים? אלא נמנעו מלהילחם] בכֹח השבועה וברית אברהם. ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר: וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וכו' (שם, ט). ואין אתה דוד] יכול ליכנס בעיר היבוסי עד שהתיר כל הצלמים הללו, שכתוב עליהם שבועת אות ברית אברהם, שנאמר: כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים (שם, ו). לא היו נכנסים במקדש חס ושלום? אלא אלו הצלמים שעיניים להם ולא יראו, רגל להם ולא יהלכו, שנאמר: שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד (שם, ח), שהיה דוד שונא לשמוע ולראות עבודה זרה, שנאמר: עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ (שם, ח). אמר דוד לאנשיו: כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו, שכתוב עליהם אות ברית שבועת אברהם, יהיה לראש. ועלהבָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ (דברי ימים א יא, ו). ואחר כך קנה את עיר היבוסי לישראל במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם" (פרקי דרבי אליעזר, לו).

לפי פירוש זה, דוד נמנע מלכבוש את יבוס בשל שבועת אברהם. רק לאחר הסרת הצלמים ("הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים"), שעליהם נחקקה אותה שבועה קדומה, ניתנה הרשות להשלים את ההשתלטות על העיר – בקניין ולא בכוח.

המדרש כורך את היבוסים בחִתִּים (בני חֵת), ואת תושביה הכנעניים של ירושלים הקדומה עם תושביה הכנענים של חברון הקדומה. מחד גיסא, פירוש זה קשה, שכן היבוסים והחתים נזכרים כשני עמים כנענים נפרדים ברשימת העמים בברית בין הבתרים (בראשית טו, כ-כא). זאת ועוד, החתים נזכרו פעמים רבות בתנ"ך, ומשתמע שממלכתם השתרעה מצפון לארץ כנען (לדוגמה: מלכים א י, כט). גם המחקר מצביע על מיקומה של ממלכת חת הקדומה באנטוליה (במרכז תורכיה של ימינו), ולא באזור שלנו.

שער האריות בכניסה לעיר חַתּוּשַׁשׁ, בירתם של החתים במרכז אנטוליה, תורכיה (צילום: Bernard Gagnon, ויקיפדיה)

מאידך גיסא, המקראות והממצא הארכאולוגי אכן קושרים את החתים לירושלים. בארכיון אל-עמארנה, שנמצא במצרים ותוארך למאה ה-14 לפסה"נ (כ-400 שנה לאחר זמנו של אברהם וכ-400 שנה לפני זמנו של דוד), נזכר מלך ירושלים ששמו עַבְּדִ-חֶבָּה (או עבד-חפה). חבה (או חפה) הייתה אלילה חוֹרית. העם החוֹרי חי בשכנות לעם החתי, ועל אף שנלחמו היו ביניהם השפעות תרבותיות, ואפשר ששמו של המלך הירושלמי - שמשמעותו היא: עבד האלה חבה - מעיד על עקבות החתים בירושלים הכנענית.


עבד-חבה מלך אורושלֵם (ú-ru-sa-lim) במכתב 287 במכתבי אל-עמארנה, שורה 61 (מקור: אתר מוזאון ברלין, ויקיפדיה).


גם המקרא מצביע על נוכחות חתית בירושלים, לאחר שנכבשה מידי היבוסים. אוּרִיָה, אחד מגיבורי דוד, היה חִתִּי (שמואל ב יא, ט-יא). בֵּיתו היה בירושלים, ואם נכון לזהות את החתים עם היבוסים, אולי התייחס לצאצאי הירושלמים שקדמו לימי דוד? יש חוקרים הסבורים כי חציו הראשון של השם אוריה הוא בשפה החוֹרית, שהייתה נפוצה באנטוליה: אֶוַרִ, שפירושה אדון או מלך, בדומה למרכיב הראשון בשמו של ארוונה. סיומת שמו, לעומת זאת, יהודית באופן מובהק. אפשר שההתבוננות בשמו מלמדת אותנו על זהותו: יבוסי או חתי במוצאו, שהתערה בחברה היהודית. אפשר שזוהי התשובה לשאלת אחריתם של היבוסים: הם נשארו בירושלים ולבסוף 'התבוללו' בין תושביה היהודיים. חבר נוסף בחבורת נאמניו של דוד, אחימלך החתי, כבר נשא שם יהודי-שֶׁמי מלא (שמואל א כו, ו).

רמז נוסף לקיומם של היבוסים-החתים בירושלים לאחר הפיכתה לבירת הממלכה הוא נבואת התוכחה של יחזקאל:

"בֶּן אָדָם, הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ. וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לִירוּשָׁלִַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית"(יחזקאל טז, ב-ג).

יחזקאל 'מזכיר' לירושלים את ייחוסה החתי, כשהוא זועק נגד התרבות האלילית שדבקה בה. אולי הוא מרמז גם לכך שתושביה הכנענים של ירושלים – החתים או היבוסים - נטמעו בתוכה, אבל גם בחלוף דורות רבים לא השילו מעליהם את מטענם הפגאני הקדמון, ותרבותם השפיעה לרעה על אופייה היהודי.

שבת שלום,

איל דודסון ירושלים - ירושלים מכל מקום מבט עומק לפינה ירושלמית, עם איל דודסון

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.