Family Wiki
Advertisement

יישוב יהודי בחברון התקיים מתקופת המקרא ועד חורבן בית שני. היישוב חודש בתקופה העות'מאנית, במאה ה-16, כאשר הוקמה בעיר קהילה של יוצאי יהדות ספרד והוקם בה בית הכנסת על שם אברהם אבינו. במהלך המאה ה-19 הגיעו יהודים רבים לעיר וביססו את היישוב היהודי בה. ב"מאורעות תרפ"ט" נרצחו 67 מיהודי העיר. עם פרוץ"המרד הערבי הגדול" ב-1936 עזבו אחרוני היהודים את העיר (למעט משפחה אחת).

לאחר כיבוש חברון במלחמת ששת הימים, חודש היישוב היהודי בעיר בנוסף ליסודה של קרית-ארבע הסמוכה. כיום מתגוררים כ-750 אנשי היישוב היהודי במספר שכונות בסמוך למערת המכפלה בשטח שבשליטת צה"ל המכונה מאז הסכם חברון בשם "H2".

חברון העברית
מערת המכפלה
חברון
היישוב היהודי בחברון
חידוש היישוב היהודי בחברון
היישוב היהודי בחברון - ערך מחודש מהויקיפדיה
בית הכנסת אברהם אבינו
קרית ארבע
בית הדסה
ישיבת שבי חברון
ישיבת ניר קרית ארבע
בית השלום בחברון
קברי ישי ורות
אדמות ישי
בית הכנסת חזון דוד
אלוני ממרא
הרב שלמה רענן




חברון מאז ולתמיד[]

ההתחלה פרשת חיי שרה מערת המכפלה חברון החפירות הארכאולוגיות בתל חברון תולדות היישוב היהודי בחברון אלוני ממרא אשל אברהם
היישוב היהודי - היום חידוש היישוב היהודי בחברון קרית ארבע בית הדסה אדמות ישי בית הכנסת על שם אברהם אבינו צוואת נרצחי חברון - אלקים העצני יחס הממשל ליישוב היהודי
חינוך תורני ישיבת שבי חברון ישיבת ניר קרית ארבע בית המדרש נתיבות דרור ישיבה לצעירים מעלה חבר מדרשת שירת חברון תלמוד תורה "קנין תורה" מוזיאון הישוב היהודי בחברון
קברי צדיקים קברי ישי ורות קבר אבנר בן נר קבר עתניאל בן קנז בית הקברות העתיק של חברון רבי חיים חזקיה מדיני בעל שדה חמד
רבני חברון: בעבר: הרב מלכיאל אשכנזי הרב שלמה עדני החיד"א הרבנים לבית משפחת בג'איו הרב אליהו מני רבי חיים חזקיהו מדיני הרב יהודה ביבאס
בהווה: הרב דב ליאור הרב משה לוינגר הרב אליעזר ולדמן הרב משה בלייכר הרב שלמה רענן הי"ד פרופ' בן-ציון טבגר
מאחזים בית השלום בית הכנסת חזון דוד מצפה שלהבת בית שפירא חוות פדרמן מאחז הגיבורים
שלושת המקומות המקודשים בארץ ישראל

מפת חברון[]

מפת חברון

אתר היישוב היהודי בחברון - כולל מידע מלא על חברון העברית

על הרקע להעתקת הערך[]

(הפרק על דר' ברוך גולדשטיין לא הועתק מהויקיפדיה העברית)
לאור עריכה מחדש של הערך החלטתי להביא אותו במלואו כאן. מלבד הערכים שחיברתי:

מערת המכפלה בלילה צילם:בית שלום

חותמת "למלך", גלגל חמה דו-כנפי. שורה ראשונה: "למלך", שורה שנייה: "חברן", כלומר חברון

היסטוריה[]

תקופת המקרא[]

המסורת המקראית מייחסת לאברהם ישיבת קבע בעיר‏‏[1]. על פי אותה מסורת אברהם קנה את מערת המכפלה ואת חלקת השדה סביבה מידיו של עפרון החתי‏‏[2]; אברהם קבר שם את שרה אשתו ונקבר בה, ולאחר נקברו שם יצחק ורבקה, יעקב ולאה‏‏[3]. גם יצחק קבע את מקום מושבו בחברון‏‏[4] ולכן מכונה חברון "עיר האבות".

לאחר יציאת מצרים הגיעו שנים עשר המרגלים לעיר[5], שבה ישבו באותה עת אחימן, ששי ותלמי, ילידי הענק‏‏[6]. העיר נכבשה על ידי יהושע בן נון כאשר נלחם בחמשת מלכי הדרום האמוריים. לפי הכתוב, מלך העיר היה הִיהַ‏ם ועירו הוחרמה ולא הושארה בה נפש חיה‏‏[7]. גם הענקים שישבו בעיר הושמדו‏‏[8]. העיר הייתה בנחלת שבט יהודה והיא ניתנה לכלב בן יפונה‏‏[9], אך כיוון שהוכרזה כאחת מערי המקלט‏‏[10] השייכות לנחלת שבט לוי, חולקה העיר בין כלב לבין הכהנים שזכו בעיר בגורל‏‏[11].

חברון הייתה העיר בה הומלך דוד ובה קבע את בירתו הראשונה, דוד מלך בחברון שבע שנים, עד כיבוש ירושלים מידי היבוסים וקביעתה כבירת ישראל‏‏[12].

על חשיבותה על העיר בימי ממלכת יהודה ניתן ללמוד מידיות של כלי חרס ועליהן החותמת "למלך" ו"חברן". החותמות מתוארכות לתקופת מלכותו של חזקיהו מלך יהודה - המאה ה-8 לפנה"ס - המאה ה-9 לפנה"ס. ההטבעה נמצאה על מספר גדול של קנקני אגירה שנמצאו ביהודה.[13] עד כה נתגלו למעלה מ-1,200 ידיות של קנקנים ועליהן טביעת חותם עם הכתובת "למלך". לדעת רוב החוקרים, פירוש המילה "למלך" הוא "שייך למלך". עד היום לא נמצא ולוּ גם חותם אחד, אלא רק הטביעות של החותמות. לפי המשוער הקנקנים הכילו שמן ויין לצורכי הממלכה.[14]

לפי ספר מלכים ‏‏כבש שישק הראשון מלך מצרים, את ירושלים בשנת 926 לפנה"ס.[15] בכתובת שנמצאה בכרנק שבמצרים מופיעה בין הערים שכבש גם "חקל אברהם" - שדה אברהם.[16]

תקופת בית שני[]

כאשר חזרו לארץ העולים מבבל, עם עזרא ונחמיה חודשה ההתיישבות בחברון או סביבתה. וכך כתוב בספר נחמיה: "וְאֶל-הַחֲצֵרִים בִּשְׂדֹתָם מִבְּנֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ בְּקִרְיַת הָאַרְבַּע וּבְנֹתֶיהָ וּבְדִיבֹן וּבְנֹתֶיהָ וּבִיקַבְצְאֵל וַחֲצֵרֶיהָ".[17] תושבי העיר, נמנו על תושבי הערים, אשר התבקשו לשלוח אחד מתוך עשרה לירושלים לסייע בשיקומה.

עם זאת, ההנחה היא שאדומים היגרו לדרום הר חברון שהיה ריק מיהודים, אולי בשל לחצם של שבטי הנבטים על ארצם העתיקה, בעבר הירדן מזרחה. וכן האדומים השתלטו על רוב האזור עד לבית צור. כך, נכתב בספר חשמונאים א': "ויעתק את מחנהו בארץ אדום ויחן לפני בית צור".[18] ברוך קנאל קבע במאמרו: "בסוף המאה הששית לפני סה"נ. בדרום שימשה כעיר גבול בית צור, כיום ח'רבת א-טביקה שמדרום לגוש עציון ברמת הרי יהודה. מדרום לה השתרעה ארץ אדום, שכללה את חברון המרוחקת 7 ק"מ מבית-צור ואת באר-שבע".[19].

בשנת 164 לפנה"ס יהודה המכבי כבש את חברון והחריב את העיר וביצוריה וכך מתואר בספר החשמונאים: "ויהי אחרי כן ויצא יהודה ואחיו להלחם בבני עשו היושבים בארץ מנגב וילכדו את חברון ואת בנותיה, ויהרסו את המבצר ואת המגדלים מסביב שרפו באש".[20].

בשנת 112 לפנה"ס יצא הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון למלחמה באדומים, כבשם וגיירם בכוח, כאשר העמיד לפניהם שתי ברירות: גירוש או גיור. וכך חברון הייתה ליהודית, עם תושבים שבחלקם היו אדומים לשעבר. בתקופת המרד הגדול ברומאים 66 - 70 אחד ממנהיגי המרד, שמעון בר גיורא, רקם קשרים עם אחד מראשי ה"אדומים" לשעבר אשר הביא למסירת האזור לידיו. אולם עד מהרה היא נכבשה ונשרפה על ידי הרומאים. עקבות השריפה נמצאו גם בחפירות התל. לאחר המרד הגדול הייתה חברון לישוב קטן בשם "אברמיום".

בימי הביניים[]

בתקופה זו היישוב היהודי בחברון היה דל, לא רציף, וכלל משפחות בודדות. בגניזת קהיר נמצא מסמך ובו כתוב: "המומחה החברוני זצ"ל בן סעדיה החבר בס (נהדריה) גדולה - כינוי לגוף החכמים המנהל את ענייני הקהילה בעיר - המשרת אבות עולם - אברהם יצחק ויעקב".[21]

בתקופה הביזנטית, כאשר הוקמה כנסייה מעל מערת המכפלה, התירו השלטונות לתושבים היהודים להתפלל באחד מחלקי הכנסייה‏‏.[22]

היהודים ניסו לבסס את מעמדם בחברון, בצורה מצומצמת כבר בתקופת הצלבנית. במכתב של נזיר צלבני משנת 1119 סופר: "אבל כאשר התפלאו אלה (מהערבים) שבאו לחברון על בנייתן החזקה והיפה של החומה (מסביב למערה) ועל זה שלא נפתח שום פתח שדרכו אפשר להיכנס, נגשו אליהם איזה יהודים אשר נשארו תחת שלטון היוונים בסביבה ההיא ואמרו להם: תנו לנו חסות כדי שנחיה בתנאים דומים גם ביניכם, ויורשה לנו להקים בית-כנסת לפני הכניסה (למערה), אזי נראה לכם באיזה מקום עליכם להקים את השערים". וכן נעשה. ובהמשך: "אמנם תכף ומיד באו היהודים אשר השיגו מהסרצינים ביטחון ומנוחה להישאר בין תושבי חברון, לבנות להם בית הכנסת לפני הפתח (של מערת המכפלה). הם הקימו להם שם מקום כניסה, והעם הכופר הזה היה עובר שם ברגליים יחפות. ובפנים בנו להם היהודים בית תפילה וקישטו אותו באופן נפלא".[23] עם הכיבוש הצלבני הפך בית כנסת זה לכנסייה, והיהודים גורשו מהעיר. כמאה שנה לאחר מכן, בשנת 1211, חי בעיר צבע בשם שמואל בן שמשון, וכן כ-20 משפחות. היה זה בימי משולם בן מנחם.‏‏[24]

רבי משולם מוולטרה רשם בשנת 1481 בספרו מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל כי הגיע לחברון בשיירה עם "שר מערת המכפלה". הוא מציין כי עקב תפקידו הרם "כולם אוהבים אותו" ואין חשש מפני הערבים ומפני השודדים. הוא הגיע לחברון, ביקר במערת המכפלה וערך תרשים של המערה. בכתביו הוא מספר על חברון, שכמו בעזה, אין לה חומות והיא "עיר טובה". בחברון מצא 20 משפחות יהודיות.

במאה ה-15 הגיעו לחברון פליטים יהודים מונציה שעסקו בתעשיית הזכוכית.

בתקופת שלטון הממלוכים התגבשה תודעה יהודית שכללה את חברון כאחת מארבע ערי הקודש. במהלך תקופה זו ננטש התל סופית והעיר הישנה, הקרויה גם "הקסבה", התפתחה סביב מערת המכפלה לכיוון מערב, לאורך התוואי של אמת מים. באותה תקופה התגבש במקום רובע יהודי. התושבים היהודים שהתיישבו במקום היו מגורשי ספרד. הם קנו מערבים את המגרשים שעליהם הוקם הרובע היהודי.
במגפה קשה שפקדה את היהודים בשנת 1525 נמלטו יהודים רבים לעזה.

בתקופת השלטון העות'מאני[]

בתקופת השלטון של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל (1517- 1917) התיישבו בחברון יהודים מרחבי ארץ ישראל, גולים מספרד ומארצות שונות. חברון הפכה למרכז יהודי ללומדי תורה. ב-1540 הרב מלכיאל אשכנזי קנה את "חצר היהודים" מהקראים שישבו במקום מהמאה ה-10; וכך הופיע בכתובים: "ויקן את לךק הקראים שבחצר היהודים לצמיתות".[דרוש מקור] בחלקה זו הוא הקים את בית הכנסת על שם אברהם אבינו.

במאה ה-16 חי ופעל בחברון רבי שלמה עדני שעלה מתימן. הוא כתב בשבתו בחברון חיבור פרשנות למשנה הנקרא מלאכת שלמה.

הרב חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א היה שליח יהודי חברון לאירופה. הוא נולד בירושלים בשנת 1724 ועבר להתגורר בחברון. הוא חיבר ביאור לספר הזוהר בשם קרית ארבע. בשנת 1755 החל את פעולתו, ובתפקידו זה סייר רבות באירופה, והותיר רושם רב בכל קהילה יהודית שבה ביקר. על פי חלק מהרישומים, הוא יצא מארץ ישראל שלוש פעמים ובשאר הזמן חי בחברון. רוב היישוב היהודי בארץ ישראל התקיים בתקופתו על תרומות מקהילות יהודים בחוץ לארץ, במיוחד תמכו בו קהילת ספרדים בהולנד והאשכנזים במזרח אירופה. בשלהי המאה ה-18 התגורר בעיר גיסו של הבעש"ט, רבי גרשון מקיטוב.

בראשית המאה ה-19 נוסדה בחברון קהילה יהודית אשכנזית שרוב אנשיה היו מזוהים עם חסידות חב"ד. בשנים 1807 ו־1811 נרכשו קרקעות בחברון על ידי הרב חיים ישועה בג'איו, שהיה באותה עת ראש קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בחברון. הרכישה הראשונה בוצעה בשנת 1807. הרב בג'איו קנה מאת בני משפחת כַשכול החברונית, משפחה ערבית נודעת, חלקת קרקע של 5 דונם. בשטח זה נמצא כיום שוק הירקות הסיטונאי של חברון. הרכישה השנייה בוצעה בחודש מאי 1811, כאשר הרב בג'איו חכר שטח של 800 דונם מאת משפחת א-תמימי החברונית. השטח כולל את תל-רומיידה (חברון המקראית) וקבר ישי. הרב בג'איו חכר שטח זה מהונו הפרטי והעבירו לידי הקהילה כתרומה. שתי תעודות הקנייה הן מטעם הוואקף המוסלמי וחתומים עליהן בני משפחת א-תמימי.[25]

ב־1831 השתלט איברהים פאשה (כשליחו של מוחמד עלי) על חברון. בי"ט באייר תקצ"א 1831 הציל איברהים פאשה את יהודי חברון מידי ערביי חברון; ועל כן, מאז נהגו היהודים לחוג ביום זה את "פורים איברהים". אך פוגרום נערך ביהודים ב-1834. פאשה סולק מהעיר ב-1840, אז מנתה אוכלוסיית העיר היהודית כ-750 נפש בלבד. כמו כן, בי"ד כסלו נהגו לחגוג את "פורים טאקה" - פירושו "פורים של האשנב", בו מצאו יהודי העיר ליד אחד האשנבים בגדר "החצר היהודית" שק כסף, כפי הסכום שמושל העיר דרש כופר עבורם.

תקופת שלטונו של עבד אל-רחמאן

הנוסע משה ריישר תיאר את מצב יהודי חברון בשנת 1850: "והיהודים אשר בחברון סבלו עול גלות מהערביים והישמעאלים, אשר לא האמינו בחיים ופחדו מכל עלה נדף"‏‏. הגורם לכך על פי ריישר היה "ערבי אחד פניו כשולי קדירה וקראו אותו 'השחור'".[26] היה זה אחד ממושלי האזור במאה ה-19, עבד אל-רחמאן מהכפר דורא; הוא היה לשליט האזור בשנת 1848. בקשות עזרה נשלחו ליהדות התפוצות ופורסמו בין השאר בעיתון היהודי ג'ואיש כרוניקל ומכתבים, ובהם הוא כונה בשם הסתרים: "הרב השחור". למרות דמי חסות ששילמו לו, רכושם של יהודים נבזז. חלקם עברו אז לעיר העתיקה בירושלים אל רחוב הגיא (אל-ואד), שנקרא בפי היהודים מאז ועד תש"ח 1948: "רחוב חברון".

במשך שבע שנים, כאשר אחיו מרדו בו, ופרצו מלחמות ביניהם, השלטון עבר מיד ליד בהר חברון. רכוש התושבים היה לביזה. שרר חוסר ביטחון מוחלט באזור. ויהודי חברון פנו לעזרת אחיהם בבריטניה. בשנת 1855 החליטו הטורקים לשים סוף לתוהו ובוהו בהר חברון, ושלחו כוחות צבא שהשתלט על העיר.[27] ריישר מסיים את סיפור המעשה במילים: "לקחו אותו לסטאמבול בשלשלאות של ברזל ועשו לו משפט מוות. כן יאבדו כל אויבי ה'! והיהודים עשו משתה שמחה ויום טוב".[28] וכך, נוסף יום מותו לשני ימי "הפורים" שחגגו יהודי העיר.

שלהי התקופה

בשנת 1852, עלה לארץ ישראל הרב ד"ר יהודה ביבאס, תלמיד חכם והוגה דעות מקורי, אשר היה לרבם של מבשרי הציונות. לאחר שנפגש עם תלמידיו ביפו, התיישב בחברון. הוא הקים בה בית מדרש וקבע בה את ספרייתו הגדולה. אך הוא נפטר בי"ז בניסן תרי"ב (1852). בשנת 1854 מונה ר' אליהו מני לרבה הראשי של קהילת חברון. הוא פעל רבות למען היישוב היהודי בעיר, הן בעניינים תרבותיים - בנין בתי כנסיות ובתי מדרשות; והן בגיוס תרומות.[29]

עד ראשית המאה ה-20, הגיעו יהודים רבים לעיר וביססו את היישוב היהודי בחברון; מספרם הגיע בשנת 1895 ל-1,429 (810 - ספרדים ו-619 - אשכנזים) מתוך אוכלוסייה כוללת של 14,295 נפש. אחרי מלחמת העולם הראשונה פחת מספרם ל-430 נפש.[30]

בשנת 1907, עם ההתפתחות הכלכלית של העיר, הוקם בה הסניף הרביעי של בנק אנגלו-פלשתינה. מנהל הסניף אליעזר דן סלונים. הבנק העניק אשראי לתושבי העיר והסביבה. א"ד סלונים הורשה יחד עם קבוצת אורחים נכבדים לבקר במערת המכפלה, בניגוד לאיסור הקיים על כניסת יהודים; וכך מתואר הדבר:

"בהגיענו לשער יעקב חיכתה לנו משלחת מגדולי הסוחרים הערביים של חברון, אשר באו במיוחד לכבודו של הקדוש ר' אליעזר דן סלונים הי"ד, שהיה אז המנהל של הבנק (חברת אנגלו-פלשתינה בע"מ) בחברון. הם קידמו את פני הרבי (האדמור האמצעי של חב"ד אשר בקר בחברון) ומלוויו בברכה, והלבישו את כל שבעת האנשים בנעלי עור מיוחדות – חתיכות עור קצת יותר גדולות מגודל סוליית הנעל, שמושחל בקצותן שרוכים לקשור ולהדק על הנעל – כדי שלא נצטרך להסיר את הנעליים ולהיכנס יחפים למסגד כדרך שהם עצמם עשו. עלינו למקום קבורת האבות דרך המסגד, עברנו ליד המצבות הגדולות – כדוגמת מצבת קבורת רחל – המכוסות בשטיחים יקרים ובפרוכות רקומות פרחים בפתילי זהב טהור".[דרוש מקור]

סלונים נרצח במאורעות תרפ"ט 1929. (סניף של בנק לאומי, ממשיכו של בנק אנגלו-פלשתינה, נפתח מחדש בחברון אחרי מלחמת ששת הימים אך נסגר שוב אחרי שלושים שנה, בעקבות הצתה).

בתקופת המנדט הבריטי[]

ישיבת "חברון - כנסת ישראל" בעיר חברון - צילום משנת 1911

בית הכנסת אברהם אבינו - צילום משנת 1925

בדצמבר 1917 כבשו הבריטים את חברון. בקיץ תרפ"ד (1924) הגיעו עשרה מתלמידי ישיבת סלובודקה (כיום "ישיבת חברון" בירושלים)והקימו שם סניף של הישיבה , הרב סרנא שימש כראש הישיבה. בקיץ תרפ"ה לאחר מכן הגיעו בכירי הישיבה האחרים לחברון בהם "הסבא" הרב נתן צבי פינקל. לאחר פטירת רבי נתן צבי, מונו כמשגיחים בישיבה הרב לייב חסמן והרב אברהם נח פלאי. באותה תקופה מנתה הישיבה כ-120 בחורים [31] ישיבת חברון שמשה מקור פרנסה חשוב, לערביי חברון. בחורי הישיבה והאברכים, שכרו מהם דירות וקנו את יבול אדמתם[32]

טבח חברון[]

טבח תרפ"ט. החורבן בבית בחברון

בשנת 1929 הערבים טבחו ביהודי חברון (בשיאם של מאורעות תרפ"ט), ערב הטבח נודע לרב מאיר חדש נודע על תוכנית הטבח בחברון (אשתו שמעה ערביב שתכננו את הטבח) והוא הזהיר את אליעזר דן סלונים שהיה ראש הקהל בחברון. סלונים דיבר עם ידידיו הערבים והם הבטיחו לו "עלא ראסי! (על ראשנו) אצלנו בחברון לא יקרה כדבר הזה. אם מישהו יתפרע - אנחנו בעצמנו נבוא ונגן עליכם". סלונים האמין, והודיע שתושבים היהודים שאין סיבה לחשש[33].

בטבח נרצחו 59 יהודים: עוד שמונה מתו מפצעיהם מאוחר יותר. כשליש מן ההרוגים (24 במספר) היו תלמידי ישיבת חברון. 263 44 נפצעו קשה ו- 21 נפצעו קל.

הבריטים הורו ליהודים לערוך לחללים הלוויה מזורזת, עוד באותו לילה, כשמנין יהודים בלבד מורשה להצטרף ולומר "קדיש". הקורבנות נקברו בקבר אחים, בארבע שורות ארוכות בבית העלמין העתיק בחברון. לאחר שלשה ימים, החליטו הבריטים לחסל את היישוב היהודי בחברון. היהודים הועלו למשאיות שהובילו אותם לירושלים. כל רכושם ובתיהם של היהודים נגזל בידי הפורעים: בית הדסה הוסב על ידי ערביי חברון לבית ספר לבנות, בית הכנסת "אברהם אבינו" הוחרב ובית העלמין העתיק חולל. בעקבות הפרעות עברה הישיבה בחברון לירושלים.

מוסדות התנועה הציונית העדיפו שפליטי חברון היהודים לא יחזרו אליה, על אף מחאתם, בשל שלומם וביטחונם הרעוע בעיר[דרוש מקור]. הרב יעקב יוסף סלונים שנשא בתואר "רב לעדת האשכנזים בחברון" פנה מעל דפי העיתונות אל מוסדות היישוב. במכתבו אל עיתון הארץ מיום ב' בכסלו תר"צ הוא כתב:

"דור אחרי דור החזיק במעשי אבות והמשיך את מפעלם ביסורין של אהבה וחובה לעיר הקדושה, עיר האבות, ובחירוף נפש השתדלו לגמור את אשר החלו אבותיהם: להגדיל את היישוב ולחזקו ולהאדירו. וגם אני, אחד מבניהם, מנהג אבותי היה בידי כל הימים, וחיזוקו של היישוב העברי בחברון היה מטרת חיי. את כל מרצי וכח פעולתי הקדשתי לה. העמסתי עלי לרצוני משא סבל קשה, וקרבנות דמים עלו בחלקי על כל אלה שקדמו לי.
על יסוד כל הדברים האלה, לוקח אני לי את הרשות לשאול אתכם, אדונים נכבדים, ולבקש מכם תשובה ברורה בהקדם: מה אתם חושבים לעשות לישוב היהודי בחברון, אחרי שתותו קובעת כוס התרעלה אשר השקוהו פורעים בני עוול? האומרים אתם לקומם הריסותיו ולבנות את חרבותיו, או אולי חושבים אתם, כי מה שעשו רוצחים שואפי דם – עשו, ויש לקיים את מעשה ההרס שלהם, לאמור: ההם יהרסו ואנו נבנה?".‏‏[34]

אך פנייתו לא הביאה לתוצאות.

מתרצ"א ועד השלטון הירדני[]

היישוב היהודי בחברון חודש שוב בשנת תרצ"א 1931, אולם ב-1936במפקד 1931 נמנו בחברון 131 יהודים. לאחר מאורעות 1936 פינו הבריטים את כל יהודי חברון, מלבד משפחה אחת, שהמשיכה להתגורר במקום עד כ"ט בנובמבר 1947.[35]

לאחר מלחמת העצמאות קבעו הסכמי שביתת הנשק את חברון בשטח ממלכת ירדן, כחלק משטחי הגדה המערבית.

תחת שלטון ישראל[]

ראשית ההתנחלות[]

בשלהי ספטמבר 1967, מעט לאחר כיבוש חברון במלחמת ששת הימים, פנה הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון בירושלים (שגר בעצמו בחברון קודם לטבח תרפ"ט) אל הממשלה וביקש להקים מחדש "יישוב שוחר שלום" בחברון, אך גורמים בממשלה הניאו אותו מהרעיון, כדי שלא לתת לגיטימציה לזכות השיבה הפלסטינית.[36]

בחורף 1968 התגבשה קבוצה של יהודים, דתיים וחילוניים, במטרה לחדש את היישוב היהודי בחברון. הקבוצה מנתה בין היתר את הרב משה לוינגר, אליקים העצני והסופר אהרן אמיר. הקבוצה פרסמה מודעות בעיתונות המזמינות את המעוניינים להצטרף אליה. מאמצי הקבוצה לקנות בתים בחברון נכשלו, ולקראת ליל הסדר של חג הפסח, הם החליטו לשכור את מלון "פארק" המקומי.[37] בסדר זה (12 באפריל 1968) השתתפו כמאה איש. מלבד האמורים, נטלו בו חלק גם ישראל הראל, בני קצובר, הרב חיים דרוקמן והרב אליעזר ולדמן (לימים דמויות מרכזיות ב"גוש אמונים"), וכן הסופר משה שמיר.[38]. פורמלית לא היו אנשי הקבוצה מחויבים לקבל אישור לכך[39], אולם הם היו מתואמים בפועל עם כוחות הביטחון, שציידו אותם בנשק לפני החג.[40] וחלק מהם אף נטלו חלק פעיל בסדר החגיגי.[41]

במהלך חג הפסח ביקר את אנשי הקבוצה אשר נשארו כדיירי המלון שר החינוך, יגאל אלון, שתמך בהם במופגן. לפי תוכניתו המדינית, תוכנית אלון, אמורה הייתה חברון להיוותר בתוך גבולות הקבע של ישראל. אלון נתן לאנשי הקבוצה רכב לצרכיהם, ואף הבטיח כי ידאג למי מהם אשר זקוק לתעסוקה. גם שר הביטחון משה דיין השיב לברכת החג שלהם. החוקר ראובן פדהצור טוען בספרו ניצחון המבוכה, כי את הדלק והאנרגיה ליישוב חברון סיפק יגאל אלון בעצמו; "הוא זה שהפיל את 'האסימון' של חברון, הוא היה בסוד העניין מההתחלה והוא תמך בהם".[42]. הלכי הרוח רווחים בתקשורת הישראלית תמכו בהתנחלות בחברון; כך למשל, מאמר המערכת של העיתון הארץ בתאריך 21.5.68.[43]

לעומת זאת, בימים הבאים החלו כמה אישי ציבור ערבים בעיר למחות על כניסת המתנחלים, ואף נערכה כנגדם הפגנה של אנשי שמאל. בי"ד באייר דנה הממשלה בנושא וקיבלה החלטה ליישב יהודים בסביבות העיר עצמה, בנפרד מתושביה הערביים, באמצעות הקמת שכונה עירונית יהודית על גבעה ממזרח לעיר. עד להקמת שכונה זו, החליטה הממשלה כי המתנחלים דיירי 'מלון פארק' יתגוררו בינתיים במתחם בניין הממשל הצבאי של חברון.[44]. קבוצת המתנחלים גרה שם כשנתיים עד לאכלוס השכונה, בשם: קריית ארבע, באלול תשל"א 1971.

באוגוסט 1968 הקימו המתנחלים בלא אישור דוכן לממכר משקאות בין דוכני הערבים עבור אורחים ומבקרים שבאו לחתונת בני קצובר שהתקיימה במקום. והמושל הצבאי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים הורו לפרקו. פרשת הדוכן עוררה סערה ציבורית בישראל עקב 3 צווי גירוש שניתנו למבשלת, מזכיר ההתנחלות וצעיר נוסף. ראש הממשלה, לוי אשכול כעס ואמר על כך: "המתנחלים נכנסו למקום כמבקרים והעמידו את כולנו לפני עובדה. לא טוב, אבל כך קרה. הפיכת ההתנהגות הזאת לשיטה, בכל עניין – קטן כגדול – תערער את עצם סמכות של הממשל אם לא למעלה מזה"[45]. בעקבות לחץ ציבורי בוטלו הצווים.

מאוחר יותר נבנה באישור בסמוך לאותו מקום אולם שמחות, ובו מסעדה וחנות מזכרות. מתנחלי קריית ארבע נהגו לבקר באופן קבוע בעיר חברון ופעלו להשבת הנוכחות היהודית למערת המכפלה ולאתרים יהודיים בעיר. בשנת 1976, ביוזמתו של פרופ' בן ציון טבגר, תושב קריית ארבע, החל מאבק למען חשיפתו ושיקומו של בית הכנסת אברהם אבינו שננטש לאחר מאורעות תרפ"ט. בשנת 1979 שוקם ושוחזר בית הכנסת.

בשנת 1979 נכנסה קבוצה של נשים וילדים לבית הדסה. הצבא לא פינה את הנשים; אך צר על הבית כדי למנוע כניסת מתיישבים נוספים. ב-2 במאי 1980 נרצחו שישה יהודים ו-16 נפצעו בהתקפה על מתפללים סמוך לבית הדסה. בעקבות זאת החליטה ממשלת מנחם בגין על חידוש היישוב היהודי בעיר, בקובעה: "אין מניעה שיהודים יהיו בחברון, כבכל מקום בארץ ישראל".[46]. בהמשך נבנו בעיר בין השאר שכונת אברהם אבינו והורחבה ישיבת שבי חברון. בשנת 1983 הוקמה בתל רומיידה שכונה יהודית חדשה שכללה שבעה קראוונים ונקראה "אדמות ישי".

ב-20 בינואר 1986. נחנך בית הדסה לאחר עיצובו המחודש על ידי האדריכל דוד קאסוטו.

לאחר ניסיון לרצח בדקירה של יהודי, בידי מחבלים פלסטינים תושבי העיר, השיבה הממשלה את בניין בית רומנו לידי היהודים. ישיבת שבי חברון, שהחלה דרכה בבית הדסה, הועתקה לבית רומנו.

טבח מערת המכפלה[]

(לא מהערך בויקיפדיה העברית)
ב-1994 הרג דר' ברוך גולדשטיין, רופא הישוב קריית ארבע, 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה ופצע 100 נוספים. הרקע למעשיהו היה החשש לפגיעה המונית של ערבי חברון בבאים להתפלל במערכת המכפלה בפורים. התראות על כך פורסמו בפומבי, אפילו בעתונות הישראלית.

ראש הממשלה יצחק רבין קבל לידיו חוות דעת משפטית לפיה למפקד הצבאי באזור יש סמכות לבטל את צווי ההפקעה "לצרכים ביטחוניים" שמכוחם יושבים המתנחלים בבתיהם, ובכך למנוע את המגעים בעתיד בין האוכלוסיות.

רבין, שלפי פרסומים שונים חשש מפריצת מלחמת אחים, החליט שלא לפנות את היישוב‏‏. עוצר ממושך הוטל על השכונות הפלסטיניות, כדי למנוע נקמת דם.[47] [48].

לנוכח החשש מפינוי המקום הגיעו עשרות אלפי מבקרים לחברון במהלך חול המועד פסח של אותה שנה. בכינוס רבנים בקריית ארבע באותו זמן נאמר, בפרט בתמיכתו של הרב משה צבי נריה, כי יש לסרב לפקודה לפינוי יישוב יהודי בארץ ישראל.[49]

בעקבות הטבח מערת המכפלה, קראה מועצת הביטחון להצבת כח משקיפים בינלאומי בחברון, שיפקח על הפרות של המשפט הבינלאומי בנוגע לזכויות אדם על ידי שני הצדדים. , ובהתאם להחלטה זו, ובהסכמת ישראל והרשות הפלסטינית, הוצב בעיר כוח "הנוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון", המדווח גם על הפרות זכויות אדם הנגרמות, על פי הנטען, על ידי תושבי היישוב היהודי.

רווחת השערה כי דר' ברוך גולדשטיין היה קרבן לפרובקציה, אשר הייתה צריכה לגרום בעקבותיה לפינוי הישוב היהודי בחברון.

גירסת בארי חמיש[]

המקור
הסיפור הרשמי פשוט: בפורים של 1994, גולדשטיין, פעיל כ”ך מטורף, לקח רובה, הלך למסגד וירה במתפללים. לא חשובה העובדה שהמקום מלכתחילה לא אמור בכלל להיות מסגד. לא חשובה העובדה שבדיקות בליסטיות הוכיחו שהערבים לא נורו מהרובה של גולדשטיין. בכלל לא חשובה העובדה שהגרסה הרשמית טוענת כי גולדשטיין ירה ב154 ערבים עם 140 כדורים….

האבסורד בתרחיש שהציגה הממשלה היה ניכר לעיין מיידית: אדם עדין, רופא במקצועו, רצח מוסלמים בדם קר. עוד פורסם, כי גולדשטיין הכריז כי איננו מוכן לספק טיפול רפואי למי שאיננו יהודי.

הקהל הערבי ביצע בד”ר גולדשטיין לינץ’ לאחר שפשט אותו מנשקו. התובע הכללי בישראל סרב להעמיד את מבצעי הלינץ’ לדין, על אף שמרבית הרוצחים היו ידועים עקב התפארותם בתקשורת על מעשם. במקרה אחר, בו יהודי ירה במחבל ערבי לאחר שפשט אותו מנשקו, היהודי נשלח למאסר ממושך על אף שפעל מתוך רגע של אי שפיות זמנית. כאמור, קיים מוסר כפול באשר לטיפול בערבים ויהודים בישראל.

מיד לאחר הריגתו של גולדשטיין, יצא המון הערבי לרחובות על מנת לבצע פוגרום נקם רחב מימדים בקהילה היהודית בחברון. שכתוצאה מהתנגשויות בין הערבים לחיילי צה”ל, נהרגו 9 יהודים ומספר מפגינים ערבים. האזהרות הרשמיות במערכת הביטחון הראו כי הפוגרום המתוכנן, לא היה מאורע ספונטאני של התפרצות זעם, אלא פעולה מתוכננת מבעוד מועד של החמאס. ע”פ דו”ח וועדת שמגר, ביום שלפני המאורע המדובר, התאגד אספסוף פלסטיני במערת המכפלה בקריאות “מוות ליהודים”. על סמך הוראתו של האלוף סטלמן, צה”ל שיחרר באופן מפתיע את האחראי להתססת ההמון שנעצר קודם לכן. בנוסף לכך, למרות המתיחות המוגברת ששררה בעקבות ההתססה, כוחות מג”ב לא נשלחו לתגבר את מתחם מערת המכפלה. ריח הטבח הקרב ובא עמד באוויר, והממשלה הישראלית קיבלה אותו בברכה. טבח מסוג זה היה מסיים את הנוכחות הבעייתית של יהודים בעיר חברון, כפי שקרה בטבח משנת 1929.

הגרסה הרשמית גורסת כי גולדשטיין פתח בירי על הערבים. אדם הגיוני, וזה לא כולל את חברי וועדת שמגר השמאלנים – ישאל את עצמו, כיצד הצליח ד”ר גולדשטיין לירות ב154 ערבים, מתוכם 29 הרוגים עם 140 כדורים? על פי גרסת החקירה, פורסם שגולדשטיין נכנס למערת המכפלה עם ארבע מחסניות, שבכל אחת 35 כדורים של רובה גליל. ירי בקהל צפוף אינו מאפשר את הריגתם של 154 איש. אין זה הגיוני שכל קורבן נורה בכדור אחד בלבד במטח הירי. קשה מאוד להרוג בירייה אחת בלבד, בטח שבנסיבות כה קיצוניות. אפילו אם נתעלם מה”חורים בעלילה”, פשוט אין דרך אפשרית להרוג 154 איש עם 140 כדורים.

הערבים רצחו את ד”ר גולדשטיין כאשר הוא ניסה לטעון את נשקו, כך שלפחות מחסנית אחת מתוך הארבע הייתה חייבת להישאר חלקית ריקה. נתון זה מוריד את מספר הכדורים ל105. נשמע מופרך לחלוטין לטעון שכל כדור בודד שגולדשטיין ירה פצע מספר ערבים. פריקת ארבע מחסניות במצב של ירי אוטומאטי מתמשך לא הייתה מובילה למספר כה גדול של נפגעים, וסביר מכך, הייתה מובילה למעצור בנשק. ירי 105 או 140 כדורים במצב חצי אוטומאטי היה לוקח זמן רב מדי, מה שהיה מאפשר לכוחות מג”ב מחוץ לדלת לפרוץ לאולם התפילה ולהשתלט על גולדשטיין.

אפילו הצלף המוכשר ביותר אינו מסוגל מבחינה ריאלית לפגוע ב154 אנשים בפעולה בודדת, עם רובה אחד, תחת לחץ, ובאמצע קהל צפוף. ד”ר גולדשטיין לא היה צלף מוכשר. מניין ההרוגים אשר נזקף לזכותו לא הושג מעולם, בעבר ובהווה, על ידי אף טרוריסט בודד בתנאים דומים. רק בישראל הטוטליטארית, בה שולט המשטר ביד רמה בתקשורת, יכולים אנשים שטופי מוח להאמין להבלים מסוג זה. בהשוואה פשוטה, המחבל הערבי שירה ב-19 איש במרכז הרב בירושלים, במרץ 2008, השתמש ב600 כדורים.

למאורעות מערת המכפלה קיים תרחיש נוסף, אשר בניגוד לעמדה הרשמית, כן נתמך ע”י עדויות בשטח. הד”ר גולדשטיין הגיע למערת המכפלה, בה היו פלסטינים בעיצומן של הכנות אחרונות לקראת יציאה לפוגרום כנגד הקהילה היהודית. הד”ר זכה בכבוד המפוקפק של הפיכה לקורבן הראשון של האספסוף. כוחות הביטחון הישראלים שהוצבו במקום פתחו באש על המפגינים, והגיעו למניין קורבנות מרשים של 154 איש. אך באותם הימים- ימי תהליך השלום של כנופיית פרס-ביילין-רבין, היה רצח רחב היקף של יהודים מתקבל רע על דעת הקהל היהודית. על כן הומצאה עלילת “טבח” גולדשטיין. ההפגנות הערביות שבאו לאחר ה”טבח” הפכו פתאום לביטוי כעס מוצדק מצד הערבים, במקום לניסיון אמיתי לביצוע פוגרום ביהודים. כבונוס, הפלילה כנופיית פרס-ביילין-רבין את תנועת כ”ך, אשר הייתה הכוח היחיד בישראל באותם הימים עם יכולת לעצור את תהליך השלום המטורף, באחריות לרצח. הממסד הישראלי ניצל את העובדה שגולדשטיין נמנה בין חברי מפלגת כ”ך על מנת להוציא את המפלגה מחוץ לחוק (טוב שהם לא הוציאו את מקצוע הרפואה מחוץ לחוק, כי הרי גולדשטיין היה גם רופא).

בשימועי ועדת שמגר, העידו שני חיילי מג”ב ישראלים שהוצבו במערת המכפלה באותו הבוקר. החיילים מסרו בעדותם, שהד”ר גולדשטיין נכנס למערה חמוש ברובה M-16 ולא בגליל. בנפרד, מסרו עוד החיילים, כי הם ראו אדם שני נכנס למערה, חמוש בגליל. ועדת שמגר דחתה את עדויותיהם.

חיפוש אחר האדם מסתורי שחמק מבעד שורותיהם של חיילי מג”ב בשעות הזריחה, נכנס למערת המכפלה חמוש בגליל, ופתח בירי, מובילה למסקנה הגיונית אחת: שב”כ. אין לי ספק שהשב”כ הפליל את ד”ר גולדשטיין, בדיוק כמו שהוא הפליל את יגאל עמיר ברצח יצחק רבין. היה מדובר בפעולה בעלת מטרות אדירות: לשים סוף לנוכחות היהודית בחברון, (סוגיה בוערת בישראל בקרב יהודים קיצוניים), ולהתנגדות האמיתית היחידה לתהליך השלום, מפלגת כ”ך. (נתניהו, המהווה בדיחה גרועה למושג האופוזיציה, מסר את העיר חברון לשיפוט ערבי). עדיין לא ברור איך בכלל הצליח הד”ר גולדשטיין להיכנס לאולם התפילה, מוקף במוסלמים, מבלי שאף אחד הבחין בכך. הרבה יותר סביר להניח שהוא נרצח במקום אחר במערה, וגופתו נגררה לזירת הטבח. אומנם ישנן עדויות של מספר פלסטינים הטוענים שהם ראו את גולדשטיין יורה, אך אפילו ועדת שמגר פרסמה שבעדויותיהם נתגלו סתירות קשות. ועדת שמגר קבעה שד”ר גולדשטיין נכנס למערה בדרך נתיב יוספיה, אך טביעות אצבעותיו לא נמצאו על הדלת.

באופן מקרי לחלוטין, מצלמות האבטחה במערת המכפלה דווחו כבלתי תקינות בעת התרחשות האירוע. להנהגה הישראלית היה מניע אדיר לרצוח את הד”ר גולדשטיין. לאחר רצח הרב מאיר כהנא, גולדשטיין הפך לחולייה מקשרת בין הפלגים היריבים בתנועה. לאחר רציחתו של הד”ר גולדשטיין, הפך בנו של כהנא, הרב בנימין כהנא, למנהיג כ”ך, ונרצח גם הוא. הדיווחים הרשמיים מצביעים על כך שגם בנימין נרצח בידי מחבלים ערבים. אך העובדה שהמתנקשים ירו 62 כדורים לעבר המושב הקדמי של הרכב בו נהג, ואף לא אחד אל עבר המושב האחורי בו ישבו ילדיו – מעידה על עבודה של צלפים יהודים. שנים לאחר מכן, עצר צה”ל את מי שהיה כביכול אחראי לרצח. לנאשם המדובר היו כבר כל כך הרבה רציחות על הידיים, שוודאי לא היה קשה לשכנעו לזקוף לזכותו רצח נוסף.

(העתקי את כל הקטע היות והוא נמחק במקור)

הסכם חברון[]

‏בית שפירא, מבנה שבו התגוררו יהודים ופונה על ידי כוחות הביטחון

מעמדו של היישוב היהודי בחברון הוגדר באופן בינלאומי ב"הסכם חברון", שסוכם ב-1997 על ידי בנימין נתניהו ויאסר ערפאת כחלק מ"תהליך אוסלו". ההסכם קובע כי האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית יחיו זו ליד זו בתקופת הביניים עד לחתימה על הסכם הקבע. העיר חולקה לשני אזורים: אזור H1 שהועבר לשליטה פלסטינית, ואזור H2 שבו מתגוררים כ-40 אלף פלסטינים וכולל את היישוב היהודי במרכז העיר נשאר בשליטה ישראלית.

בפרק על סידורי הביטחון ב"פרוטוקול בדבר ההיערכות מחדש בחברון", שנחתם בראשי תיבות בין ישראל לרשות הפלסטינית באמצעות דן שומרון וסאיב עריקאת ב-15 בינואר 1997 ‏[50] הוסכם כי ישראל תשמור בידיה את כל הסמכויות והאחריות לביטחון הפנים ולסדר הציבורי באזור 2-H. בנוסף, הוסכם שישראל תמשיך לשאת באחריות לביטחון הכולל של ישראלים (סעיף 2,א,2). בפרק על הסדרים אזרחיים הוסכם כי באזור H-2, הכוחות והאחריות האזרחיים יועברו לצד הפלסטיני, פרט לאלה הנוגעים לישראלים ולרכושם, שימשיכו להיות מופעלים על ידי הממשל הצבאי הישראלי (סעיף 10, ב). כן נקבעו הסדרים בנוגע לתשתיות ושירותים עירוניים שנועדו להבטיח שירותים לכל חלקי העיר, וכן נקבע שהתנועה בעיר צריכה להיות פתוחה לכל אדם, כולל המקומות המקודשים. המשטרה הפלסטינית]] היא שהייתה אמורה, לפי ההסכם, להיות אחראית להגנה על אתרים אלה.

הסדרים אלה, שבין ישראל והרשות הפלסטינית, מעולם לא קוימו באופן מלא.

מ-1997 ואילך[]

בשנת 1998, בתקופת ממשלת נתניהו, החליטה הממשלה באופן הצהרתי כי: "מדיניותה של ממשלת ישראל היא לחזק ולפתח את היישוב היהודי בחברון".[51] בשנת 1999 אישר ראש הממשלה בנימין נתניהו הקמת בניין נוסף בשכונת אברהם אבינו. הבניין נקרא בית נחום ויהודה, על שם נחום הוס ויהודה פרטוש שנרצחו בידי מחבלים.[52].

בשנת 2001 לאחר הירצחה של התינוקת שלהבת פס על ידי צלף ערבי, פלשו תושבי היישוב היהודי למבנים ברחבת השוק הסיטונאי הסמוכה לשכונת אברהם אבינו ושיכנו בהם 18 משפחות. את השכונה כינו "מצפה שלהבת". שוק זה נבנה בתקופת השלטון הירדני על אדמה בבעלות של יהודים שנעזבה בעקבות פרעות תרפ"ט. הפלסטינים שהפעילו את החנויות נטשו אותן במהלך שנות אינתיפאדת אל אקצא. ב-2006, החליט שר הביטחון שאול מופז על פינוי היהודים מהשכונה. המתנחלים טענו כי השטח נמצא בבעלות "כוללות ספרדים מגן אבות", אשר ייפו את כוחם לשבת במקום. בעקבות הסכם בין צה"ל לוועד היישוב היהודי בחברון, התפנו מרצונם תושביה היהודים משטח השוק הסיטונאי. לפי ההסכם אלה שנכנסו לשוק הסטונאי על-דעת עצמם בעקבות רצח שלהבת פס צריכים להתפנות, ובתמורה צה"ל יחיש את העברת הבעלות על הבתים לידי היישוב היהודי מבעלותה של עיריית חברון הערבית.[דרוש מקור] בהמשך שב בו צה"ל מהכרזתו ועד היום (2010) הבתים עומדים נטושים.

בשנת 2008 פונה בכוח הבית החום ("בית המריבה"), לאחר שתושבי היישוב, שטענו כי רכשו אותו מבעליו הערבים, סירבו לפנותו חרף הודעת המדינה כי על הדיירים להתפנות מהמבנה, ולמרות שבג"ץ דחה עתירה שהגישו נגד הפינוי. קודם לפינוי, וביתר שאת לאחריו, התפתחו אירועים אלימים בין יהודים לערבים בעיר.‏‏[53]

אזורי המגורים היום[]

מבנה הישיבה על רקע העיר חברון בבית רומנו לשעבר - המקור:אתר בית רומנו

חזית בית הדסה - המקור:ויקיפדיה, צילם:בית השלום

שער שפירא (על שם שלמה יצחק שפירא שנרצח במקום ב-2002) - הכניסה לשכונת אברהם אבינו

  • שכונת אברהם אבינו:השכונה קרויה כשמה של השכונה היהודית ששכנה במקום עד פרעות תרפ"ט. בשכונה מספר בנייני מגורים, בהם בניין שנקרא בית נחום ויהודה, על שם נחום הוס ויהודה פרטוש שנרצחו בידי מחבלים[54]. בבתי השכונה מתגוררות כ-40 משפחות. בצידה הצפוני של השכונה ניצב בית הכנסת אברהם אבינו ששמו כשם השכונה. במרכז השכונה פועל בית הארחה "אשל אברהם", ולצדו דירת אירוח הקרויה "בית המערות". בשכונה שוכנים גם גני ילדים, "בית ביתר" ומשרדי היישוב היהודי בחברון. בנוסף קיים בשכונה מקווה טהרה וסמוך לו גינת משחקים שמשמשת את ילדי השכונה. בצידה הדרומי של השכונה קיימת אנדרטה לזכר התינוקת שלהבת פס שנרצחה במקום.
  • בית רומנו הוא מבנה גדול מחוץ ל"קסבה" של חברון, אותה בנה הגביר חיים ישראל (מרקדו) רומנו. במקום פועלת ישיבת שבי חברון. בשנים תשנ"ו-תש"ס (2000 - 1996) נערכו שיפוצים בבניין, ונחשפה קומה נוספת שהייתה קבורה באדמה, ונוספו עוד שתי קומות. בישיבה לומדים כיום כ-250 תלמידים ואברכים. רוב השטח שרכש חיים ישראל רומנו נמצא היום בידי הישיבה, אך חלק משמש את צה"ל כבסיס המרכזי שלו בחברון. בין הבסיס לישיבה, מתגוררות בקרוואנים מספר משפחות יהודיות.
  • בית הדסה: הבניין הוקם בשנת 1893 בידי ר' חיים רחמים יוסף פרנקו, המכונה החרי"ף. המבנה שימש כבית חולים בשם "חסד לאברהם" ונתן משירותיו ליהודי וערביי חברון והסביבה ללא תשלום. בשנת 1912 נוספה קומה שנייה לבניין. בשנת 1979 שבה בחשאי למקום קבוצת נשים עם ילדיהן, דבר שהיווה בסיס לחזרת קהילה יהודית לחברון, קהילה המתקיימת במקום עד היום. במהלך תקופה זו שוקם הבניין, תוכנן מחדש על ידי האדריכל דוד קאסוטו ונחנך מחדש ב-20 בינואר 1986. במקום מתגוררות כ-30 משפחות ישראליות. במפלס הקרקע של הבניין הוקם בית כנסת המשרת את תושבי המקום ואורחיו. במפלס מתחת הקרקע ממוקם מוזיאון היישוב היהודי בחברון המנציח את היישוב היהודי בחברון לדורותיו. בחצר הבניין מגרש משחקים לילדים.

  • אדמות ישי היא שכונה יהודית שהוקמה על תל רומיידה - האתר שבו התגלו שרידי חברון המקראית. השכונה כוללת: מבנה בן ארבע קומות שבגגו תצפית פנוראמית על חברון, שבעה קרוואנים ובית אבן. בקומת הקרקע של מבנה שוחזרו העתיקות שנמצאו באתר וקיימת תצוגה מתמדת. מצידם הצפוני של הקראוונים יש פינת חי וגינת נוי.

אזורי מגורים בעיצומו של הליך משפטי[]

מוסדות ואתרים יהודיים[]

מספר אתרים שוכנים בשטח היישוב היהודי בחברון:

אל מערת המכפלה עולים מדי יום יהודים ומוסלמים רבים. בשל קדושת המקום וחשיבותו, ומתקיימות בו שמחות רבות.
המתחם חולק בין המתפללים היהודים לבין המוסלמים. החצר הפתוחה וכן החדר שבו ציון קבר יעקב משמשים את המתפללים היהודים; ואילו המסגד שבו נמצא ציון קבר יצחק ("אולם יצחק") משמש לתפילת מוסלמים.
הישיבה הוקמה בשנת תשמ"ב (1982), בידי הרב משה בלייכר, עם קבוצה של עשרה תלמידים. זמן קצר לפני הקמת הישיבה החליט שר הביטחון, אריאל שרון, לסגור את בית הספר הערבי לבנות שפעל בבית רומנו, כתגובה לפיגוע דקירה, ותלמידי הישיבה נכנסו למבנה הישן. בנין הישיבה החדש נבנה על גבי הבניין ששימש בין היתר את הרב חיים חזקיהו מדיני.
הישיבה מונה בתחילת 2008 כ-250 תלמידים, מתוכם כ-75 אברכים.
עם חידוש היישוב היהודי בחברון לאחר מלחמת ששת הימים, הוקם בחלק ממתחם הקבר בית כנסת המשמש את התושבים והמבקרים בקבר. במקום קיים גם כולל אברכים. מעל הקבר נמצאת עמדה מאוישת של צה"ל שתפקידה להגן על המתחם. יהודי חברון והסביבה נוהגים לפקוד את הקבר בחג השבועות, שבו קוראים את מגילת רות.
בבית העלמין קבורים, בין השאר:
בשוב היהודים לחברון בתשכ"ז 1967, מצאו את בית הקברות הרוס ומחולל. משרד הדתות הוציא לאור ספר על חילול בתי העלמין בהר הזיתים ובחברון בימי הכיבוש הירדני, ועשה מאמצים לשקם את הקברים.
חרף חידוש היישוב היהודי בקרית ארבע, לא ניתן אישור לחדש את הקבורה בבית העלמין העתיק. בקיץ תשל"ה 1975, כאשר שנפטר הילד אברהם ידידיה נחשון (בנו של הצייר ברוך נחשון), יצאה הלוויה לכיוון בית העלמין העתיק ושר הביטחון, שמעון פרס, התיר את הקבורה במקום, ומאז חודשה הקבורה היהודית במקום.[55] מאז, משמש בית העלמין את יהודי חברון, קריית ארבע והאזור.
  • בית גוטניק

אתרים יהודים סמוכים[]

דמוגרפיה[]

המתנחלים ביישוב היהודי בחברון משתייכים לציבור הדתי לאומי והציבור החרדי לאומי. יש בהם פעילי ימין רדיקלי, כגון ברוך מרזל, אך יש בהם גם "ממלכתיים" רבים וישיבת שבי חברון היא אחת מישיבות הקו. בבחירות לכנסת ה-17 הצביעו כ-35% מתושבי המקום עבור רשימת "חזית יהודית לאומית" של ברוך מרזל וקרוב ל-60% עבור האיחוד הלאומי-מפד"ל. בבחירות שקדמו להן הצביעו רוב תושבי המקום עבור "חרות - התנועה הלאומית", בראשות מיכאל קליינר.

ארגוני ימין, ובמיוחד מועצת יש"ע, מארגנים פעילויות ומסעות פרסום לתמיכה ביישוב, תחת הסיסמה "חברון, מאז ולתמיד". האתרים באזור היישוב היהודי, בעיקר מערת המכפלה, מהווים מוקד משיכה לביקורים של יהודים-ישראלים, בעיקר בתקופת חול המועד פסח וסוכות ובתקופת עשרת ימי תשובה למעמד סליחות. באותם ימים נמנעת כניסת פלסטינים, הגרים מחוץ לאזור השליטה הישראלית, ומוגבלת תנועתם של פלסטינים תושבי המקום. תנועת היהודים בחברון מוגבלת לשכונות היהודיות בלבד בכל ימות השנה ונמנעת גישתם לשטחי העיר המצויים בשליטת הרשות הפלסטינית.

יחסי היישוב היהודי וכוחות הביטחון[]

צה"ל מקצה כוח של כ-300 חיילים (בשירות סדיר ובמילואים), המשרתים בחברון להגנה על תושבי היישוב היהודי בחברון ולמניעת הוצאת פעילות חבלנית עוינת מהעיר. לצדם מצויים כוחות גדולים של משטרה ומג"ב. עם זאת, לעתים עוסקים החיילים בצד משימות הביטחון השוטף גם במניעת תקריות וחיכוכים בין יהודים וערבים בעיר ובמספר מקרים גם בפינוי יהודים מבתים ומתחמים שנויים במחלוקת, על פי החלטות משרד הביטחון ובג"ץ.

היחסים בין תושבי היישוב היהודי והחיילים המוצבים בעיר ידעו עליות ומורדות. מחד, התושבים מפעילים בקביעות פינת קפה עבור החיילים, ומחלקים קפה ועוגות לעמדות. כמו כן, חיילים המעוניינים בכך מוזמנים לסעודות שבת אצל המשפחות או בבית חב"ד.‏‏[56] יגאל שרון שהיה בעבר מח"ט חברון, אמר באוגוסט 1998 שהמתנחלים בחברון מחלקים עוגות וקפה לחיילים לא מטוב לב, אלא כדי להקשות על החיילים לפעול כנגדם. דובר צה"ל פרסם אז הבהרה שהדברים עוותו, וכי שרון כיוון את דבריו רק לקומץ מפירי חוק "שמכתים את היישוב כולו"‏‏.[57]

במקרים שונים התרחשו עימותים בין החיילים לבין תושבי היישוב, אשר גלשו לאלימות מילולית ופיזית, בעיקר על רקע פינוי בתים או מאחזים. דווח על מקרים בהם כינו אנשים מקרב המתנחלים או תומכיהם את החיילים "נאצים" או כינו אותם במילות גנאי אחרות, ואף על מקרים של יידוי אבנים ומקרה של שפיכת טרפנטין‏‏.[58].

עמוס הראל העלה סברה בעיתון "הארץ", כי יחסי המתנחלים בחברון וחיילי צה"ל הדרדרו בעקבות ההתנתקות.[59]. היחסים בין מתנחלי חברון לשוטרים גרועים יותר מיחסיהם עם החיילים. המתיישבים מתייחסים אל השוטרים במילים קשות‏‏[60] וטוענים להתנכלות מצד המשטרה כלפיהם. דובר היישוב היהודי בחברון, נעם ארנון, אמר "נמשיך להתייחס לחיילים כאל אחינו ובנינו. קורה שיש מתחים, ולפעמים החיילים מנסים לעצור אותנו בפעילות מחאה, אך לעולם לא נפגע בחיילים"‏‏[61].

ב-2010 ציין מח"ט חברון היוצא, אל"מ אודי בן-מוחא את השיפור באווירה בעיר וכי קיימים יחסים טובים בינו לבין התושבים.[62]

יחסי היישוב היהודי והאוכלוסייה הערבית[]

בתקופת המנדט הבריטי (עד טבח חברון) היחסים בין היהודים לערביים "היו טובים ביותר". היהודים היוו מקור פרנסה חשוב לערבים, ובין היהודים לערבים נרקמו יחסי ידידות קרובים, שכללו השתתפות בשמחות ואירועים[63].

חידוש היישוב היהודי בחברון הביא לתקריות רבות בין המתנחלים היהודים לבין התושבים הערבים. ההתנחלות היהודית התקבלה במחאות חריפות מצד התושבים ובעלי הקרקעות שהופקעו. ראש עיריית חברון דאז, השייח' מוחמד עלי אלג'עברי, אמר בפברואר 1972, כי 'אם לא היו תקריות אלימות מצד נושאי נשק נגד היישוב [היהודי], הרי זה מפני שהערבים ידעו כי התנגדות כזאת תוביל להריסת השכונות הערביות הסמוכות'.‏‏[64] במהלך השנים התבצעו עשרות אירועי אלימות בעיר, בהם נפגעו יהודים וערבים.

ארגונים ותנועות שמאל שונות קוראות לפינויים של המתנחלים מהעיר. ארגון "שוברים שתיקה" שפעילים בו חיילי צה"ל במילואים אשר שירתו בעיר בהיותם חיילים בשירות סדיר, מארגנים סיורים ומפרסמים דו"חות ביקורתיים כלפי היישוב‏‏‏‏, ובמיוחד את הפגיעות הנגרמות בעטיו לטענתם לתושבי חברון הפלסטינים.[65] בדו"ח שפרסמו בצלם והאגודה לזכויות האזרח בשנת 2007 נטען כי מערכת הביטחון נותנת חסות באופן מודע ושיטתי למעשי אלימות מצד תושבי היישוב, וכן שקיימת בחברון מדיניות הפרדה ישראלית מכוונת, הדוחקת את רגליהם של הפלסטינים ממרכז העיר‏.‏[66]. דו"ח נגדי שהוגש על ידי נציגי היישוב היהודי בחברון מצדיק את המגבלות על הפלסטינים כנובעות מהפיגועים שיש מצדם וטוען כי דווקא יהודי חברון מופלים לרעה על יד כוחות הביטחון.[67] פעילי בצלם אף הקימו - ערוץ טלוויזיה ניסיוני, תיעודי ומקוון, בשם HEB2, שבא להביא לתודעה הציבורית את המתרחש בחברון.[68]. יהודי חברון ותומכיהם טוענים כנגד ארגונים אלו כי הסיקור שלהם לא אובייקטיבי, מוטה, פרובוקטיבי ואף אנטישמי.‏‏[69]

בשנת 2007, במסגרת פרויקט "חמושים במצלמות" של בצלם, נחשף סיפורה של משפחת אבו עיישה, שביתה בתל רומיידה גודר והפך למעין כלוב, לטענתה בשל פחדה מהתנכלות יומיומית של שכניה היהודים, וביניהם יפעת אלקובי, שצולמה מגדפת ומאיימת על שכנתה. הסיפור עורר דיון ציבורי נוקב.‏‏[70]. ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, התייחס לתקרית בחומרה והממשלה החליטה להקים וועדת שרים בנושא אכיפת החוק בחברון בראשות שר הביטחון דאז, עמיר פרץ.[71]

בשנת 2008 נפגשו נציגי היישוב היהודי בעיר בראשות נועם ארנון וראש המועצה המקומית קריית ארבע צבי קצובר, עם השייח' אבו חאדר ג'עברי וחאג' אבו אכרם אבו סנינה. במפגש אמר השייח' ג'עברי כי "אנו לא רואים בכם מתנחלים אלא תושבים. העיר שלנו כמו שלכם".‏‏[72]

אלימות כלפי אנשי היישוב היהודי וכוחות הביטחון הישראליים[]

צומת קדושי תרפ"ט בחברון, ע"ש נפגעי מאורעות תרפ"ט, צילם:Tiviet ספטמבר 2009

ציון מקום הירצחה של שלהבת פס - ויקישיתוף

  • ב-27 בדצמבר 1969 (י"ח בטבת תש"ל) נרצח בחברון תייר יהודי-אמריקני.
  • ב-30 בינואר 1980 (י"ג בשבט תש"ם) נרצח תלמיד ישיבת ההסדר בקריית ארבע בשוק במרכז חברון. היה זה הרצח הראשון של מתנחל ביש"ע לאחר 1967)[73].
  • ב-2 במאי 1980 (ט"ז באייר תש"ם) נרצחו שישה יהודים ו-16 נפצעו בהתקפה על מתפללים סמוך לבית הדסה בחברון.
  • ב-2 ביולי 1983 (כ"ו בתמוז תשמ"ג) נרצח אהרן גרוס, תלמיד ישיבת שבי חברון בחברון, במרכז העיר, בכיכר שנושאת היום את שמו.
  • ב-30 בספטמבר 1988 הותקף הרב משה לוינגר באבנים במרכז חברון וירה מרובהו מעבר לתכתיב ההגנה העצמית. כתוצאה מכך, מת פלסטיני אחד וחברו של הפלסטיני נפצע.
  • ב-25 באוקטובר 1992 (כ"ח בתשרי תשנ"ג) נהרג חייל מילואים מירי מחבלים על עמדה שבה שמר, סמוך למערת המכפלה.
  • ב-12 בדצמבר 1992 (י"ח בכסלו תשנ"ג) נהרג חייל מילואים ביריות מרכב עוקף לעבר הרכב הצבאי שבו נהג.
  • ב-28 במאי 1993 (ח' בסיוון תשנ"ג) נרצח תלמיד ישיבת ההסדר בקריית ארבע בדרכו לתפילה במערת המכפלה.
  • ב-6 בדצמבר 1993 (כ"ב בכסלו תשנ"ד) נרצחו אב ובנו סמוך לשכונת רמת ממרא של קריית ארבע, מיריות שנורו לעבר רכב המשפחה.
  • ב-7 ביולי 1994 (כ"ח בתמוז תשנ"ד) נרצחה נערה סמוך לשכונת רמת ממרא של קריית ארבע, מיריות שנורו לעבר רכב משפחתה. אביה ואחיה נפצעו.
  • ב-19 במרץ 1995 (י"ז באדר ב' תשנ"ה) נרצחו מיריות מחבלים על אוטובוס אגד ("קו 160") בצומת הזכוכית בחברון.
  • ב-20 באוקטובר 1998 (כ"ח באב תשנ"ח) נרצח תושב בידי מחבל שחדר לביתו בשכונת אדמות ישי ("תל רומיידה") בחברון.
  • ב-26 באוקטובר 1998 (ו' בחשוון תשנ"ט) נרצח תושב קריית ארבע כאשר שמר על מתקן של חברת החשמל בחברון.
  • ב-26 במרץ 2001 (ב' בניסן תשס"א) נרצחה הפעוטה שלהבת פס מכדור של צלף פלסטיני משכונת אבו סנינה.
  • ב-12 ביולי 2001 (כ"א בתמוז תשס"א) נרצח תושב בירי מרכב עוקף על מכוניתו, בחברון, סמוך לכניסה המערבית לקרית ארבע. באותו יום נרצח באירוע אחר חבר מועצת קריית ארבע סמוך לשכנות רמת ממרא, בסיור ביטחוני בעקבות הפיגוע הראשון באותו בוקר.
  • ב-3 באוקטובר 2001 נפצעו שתי נשים מירי בסמוך למערת המכפלה[5].
  • ב-4 באפריל 2002 (כ"ב בניסן תשס"ב) נהרג בידי מחבלים קצין מג"ב.
  • ב-26 ביולי 2002 רצח מחבל ביריות הורים, בנם וחייל בצומת זיף [6].
  • ב-22 בספטמבר 2002 (י"ח בתשרי תשס"ג) נרצח סמוך לשכונת "אברהם אבינו" תושב ירושלים.
  • הפיגוע בציר המתפללים: ב-15 בנובמבר 2002 (י"א בכסלו תשס"ג) ארבו מחבלים בציר המתפללים והרגו 12 חיילים וחברי כיתת הכוננות של קריית ארבע. בין ההרוגים: אל"מ דרור וינברג, מפקד חטיבת חברון, וקצין הביטחון של קריית ארבע.
  • ב-12 בדצמבר 2002 נהרגו בידי מחבלים שני חיילי צה"ל סמוך למערת המכפלה.
  • ב-17 בינואר 2003 (ט"ו בשבט תשס"ג) נרצח תושב המאחז "חלקה 26" ליד גבעת החרסינה בחברון.
  • ב-23 בינואר 2003 (כ' בשבט תשס"ג) נהרגו בידי מחבלים שלושה חיילי צה"ל בצומת הכבשים בחברון.
  • ב-7 במרץ 2003 (ד' באדר ב' תשס"ג) נרצחו אלנתן (אלי) הורוביץ ורעיתו בביתם שבקריית ארבע. שני מחבלים חתכו את גדר היישוב ופרצו אל ביתם בעת שבני הזוג הסבו לסעודת השבת. בני הזוג נמלטו לחדר פנימי שם רצחו אותם המחבלים.
  • ב-10 במרץ 2003 (ז' באדר ב' תשס"ג) נהרג בידי מחבלים חייל בעת שיחידתו הוקפצה לתגבר אירוע ירי בעיקול 160 בסמוך למערת המכפלה.
  • ב-17 במאי 2003 (ט"ו באייר תשס"ג) נרצחו בני זוג בידי מחבל מתאבד על יד כיכר גרוס.
  • ב-8 ביוני 2003 (י"ח בסיוון תשס"ג) נהרג בידי מחבלים חייל בקסבה בחברון.[74]
  • ב-14 ביוני 2010 נהרג שוטר ושני שוטרים נוספים נפצעו מירי מחבל אל הרכב שהסיע אותם למשמרתם בחברון.[75]

אלימות כלפי פלסטינים[]

  • ביולי 1983 תקפו אנשי המחתרת היהודית את המכללה האסלאמית בחברון, הרגו שלושה ופצעו עשרות [76]
  • ב-30 בספטמבר 1988 ירה הרב משה לוינגר למוות בפלסטיני במרכז חברון ופצע את חברו, לאחר שהותקף באבנים. הוא הורשע בגין כך בגרימת מוות ברשלנות.
  • ב-25 בפברואר 1994 אירע טבח מערת המכפלה: ברוך גולדשטיין רצח ביריות רובה 29 מוסלמים בשעה שהתפללו במערת המכפלה.
  • ב-13 באוקטובר 2000, בימיה הראשונים של אינתיפאדת אל אקצא, נהרג מנסור טהא אחמד סמוך לכיכר השוטר. לפי טענות פלסטינים הוא נהרג מירי צה"לי. דובר צה"ל טען כי המקרה אינו מוכר לגורמי הפיקוד.[77]
  • ביולי 2002 האשימו גורמים פלסטינים מתנחלים מהעיר ברצח ניבין ג'מג'ום, נערה בת 14 במהלך התפרעות של יהודים שהשתתפו בהלוויה של החייל אלעזר שמאי לייבוביץ הרוג פיגוע שנקבר בחברון. בהתפרעות נפצעו כ-20 פלסטינים ועל פי תחקיר ראשוני שנערך, המתפרעים הפריעו לטיפול בפצועים ולפינויים.[78]
  • בדצמבר 2002 נהרג עמראן אבו חמדייה על ידי ארבעה חיילי מג"ב שעצרו אותו, העלו אותו על ג'יפ, היכו אותו, זרקו אותו מהג'יפ תוך כדי נסיעה ונמלטו מהמקום, זאת בשיאו של מסע התעללות שערכו.[79]

ארגונים פעילים ביישוב היהודי[]

לקריאה נוספת[]

  • עודד אבישר, ספר חברון, ירושלים: הוצאת כתר, 1970, 1978.
  • אליעזר רפאל מלאכי, "בית הכנסת של אברהם אבינו", בתוך: אלחנן ריינר וחגי בן-שמאי (עורכים), מנגד תראה: אסופה ממאמרי א.ר. מלאכי בענייני ארץ-ישראל, יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשס"א 2001, עמ' 517-511

קישורים חיצוניים[]

תבנית:Coord/display/title

גלריית תמונות[]

צילם:בית השלום

הערות שוליים[]

  1. בראשית י"ג.‏
  2. ‏בראשית כג.‏
  3. ‏בראשית מ"ט‏.
  4. ‏בראשית ל"ה‏.
  5. על פי חז"ל רק כלב בן יפונה הגיע לעיר, כדי להתפלל על קברי אבות.[דרוש מקור]
  6. במדבר י"ג, כב‏.
  7. ספר יהושע פרק י'.‏
  8. ‏שם, פרק י"א, כ"א; ט"ו, י"ד.‏
  9. ‏שם, פרק י"ד‏.
  10. ‏שם כ', ז'.‏
  11. ‏שם, כ"א, י'-י"ג; דברי הימים א', ו', ל"ט-מ"א.‏
  12. שמואל ב פרק ב'; ה'‏.
  13. ראו: [1] רמת רחל ואתריה]
  14. ראו: ‏נעמי עמית, קנקנים עם טביעות "למלך, באתר מטח.‏
  15. ‏י"ד,כ"ב-כ"ד‏.
  16. ראו: צילום של הכתובת (לפי המקורות בערך שישק, הוא כלל לא היה בארץ יהודה), בתוך: הערך: חברון, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 2169.
  17. נחמיה י"א, כ"ה.
  18. על כך מובא בספר החשמונאים א'
  19. ראו: "מלחמות הגבורה של יהודה המכבי"
  20. ספר חשמונאים, ו', ס"ב
  21. זאב וילנאי, הערך: חברון, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 2169.
  22. אנציקלופדיה אריאל‏, עמ' ?
  23. Canonici Hebronensis Tractatus de Inventione Sanctrum Patriarchum Abraham, Ysaac et Jacob, p. 309 , בתוך: שמחה אסף ול.א. מאיר (עורכים), ספר היישוב, ירושלים 1944, עמ' 6, מובא באתר היישוב היהודי בחברון.
  24. האנציקלופדיה העברית, עמ' ?‏
  25. על פי המסורת המוסלמית קיבלה משפחת א-תמימי את כל קרקעות הר חברון מידי הנביא מוחמד. כך בספר מהמאה ה-12: ההיסטוריה של דמשק, מאת ההיסטוריון המוסלמי אבן עסכארי.
  26. זכרונות ארץ ישראל, עמ' 181‏.
  27. ‏צבי אילן, אתמולים‏, עמ' ?
  28. זכרונות ארץ ישראל, עמ' 181‏.
  29. James Parkes,Whose Land? A History of the Peoples of Palestine,(1949) 1970 p.227
  30. הערך: חברון, אנציקלופדיה אריאל עמ' 2169.
  31. "המשגיח רבי מאיר, שולמית אזרחי, הו"ל פלדהיים ירושלעם, 2001, עמוד 130
  32. "המשגיח רבי מאיר, שולמית אזרחי, הו"ל פלדהיים ירושלעם, 2001, עמוד 149
  33. "המשגיח רבי מאיר, שולמית אזרחי, הו"ל פלדהיים ירושלעם, 2001, עמודים 183-184
  34. מכתבו של הרב יעקב יוסף סלונים.‏
  35. נדב שרגאי, ‏יוסף עזרא יגיע לבג"ץ עם זיכרונות וקושאן, באתר הארץ, 17/10/07
  36. נעם ארנון, שחרור ושיבת חברון
    עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967-2004, 2004, עמ' 28-31.
  37. חגי סגל, אחים יקרים, עמ' 20.
    עתיה זר, ‏כשהרב לוינגר עשה פסח במלון, באתר בשבע - ערוץ 7
  38. חגי הוברמן, בתוך: העלייה אל ההר, עמ' 39.
  39. אלדר וזרטל, אדוני הארץ, עמ' 32.
  40. סגל, שם.
  41. הוברמן, שם.
  42. הגדת חברון, עיתון תל אביב, 22 אפריל 2005, עמ' ?
  43. יונה הדרי, משיח רכוב על טנק, ירושלים תשס"ב, עמ' 137
  44. הוברמן, עמ' 41.
  45. לוינגר, אלקובי גולדשטיין וחברים: קיצור תולדות ההתנחלות בחברון, באתר הארץ
  46. החלטת ממשלה 438
  47. לפנות את הרובע היהודי בחברון, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2000‏
  48. ‏אורית שוחט, ‏סרטן בגופה של הדמוקרטיה, באתר הארץ, 03/11/05‏
  49. ‏‏< ראיון עם הרב עמיטל בראלי, עלון פרשת שבוע "ארץ ישראל שלנו", פרשת וישלח, תשס"ט קובץ PDF
  50. ‏."מקור
  51. החלטת ממשלת ישראל 4245
  52. באתר חברון
  53. עמוס הראל ואבי יששכרוף, ‏עימותים וירי בחברון בין מתנחלים ופלסטינים לאחר פינוי בית המריבה, באתר הארץ
  54. באתר חברון
  55. באתר חברון
  56. היישוב היהודי בחברון למען חיילי צה"ל, עמ' 3.‏
  57. איתי רום, תנו לשרון לנצח, nrg 18/04/02
  58. ‏‏במהלך פינוי בית שפירא שהיה במאי 2006, קרא אמיתי עמיר, למפקד חטיבת חברון "נאצי" תוך הצדעה במועל יד. בעקבות המקרה הועמד עמיר לדין, הודה במעשה והביע חרטה. הוא נמצא אשם והוענש, אולם לאור הנסיבות החליט בית המשפט שלא להרשיעו. אמיתי עמיר לא הורשע בשל הטרגדיה במשפחה; חברון: צעיר יהודי ניסה לתקוף חייל בסכין‏; מתנחלים השליכו אבנים על מפקד גדוד שקד וקראו לו "נאצי", אתר נענע 10, 20/11/2008; עמיעד טאוב, אוניברסיטת בר-אילן מגנה את דברי הבלע של הלל וייס כלפי חיילי, 8 באוגוסט 2007, אתר דתילי, חברון: מתנחלים יידו בלוקים לעבר חיילי צה"ל
  59. ‏עמוס הראל, ‏"נמאס מהם, פשוט נמאס", באתר הארץ, 20/01/2006‏
  60. ‏נדב שרגאי, ‏אחרי הפינוי, כשהדירות ספוגות בשמן, נפט ומים, הבטיחו המתנחלים: עוד נשוב, באתר הארץ, 08/08/2007‏
  61. פליקס פריש ועתי"ם, "חברון: צעיר יהודי ניסה לתקוף חייל בסכין", ynet, 28.03.01
  62. חנן גרינברג, "בחברון נפל האסימון: שלב האלימות נגמר", באתר ynet‏, 7 במאי 2010
    "זה היה כמו לנהוג בסמיטריילר עם מטען חורג", במחנה, 26 במאי 2010
  63. "המשגיח רבי מאיר, שולמית אזרחי, הו"ל פלדהיים ירושלעם, 2001, עמודים 148-149
  64. עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ - המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967, הוצאת דביר, 2004, עמ' 47‏.
  65. עדויות חיילים מחברון 2005-2007, באתר "שוברים שתיקה" קובץ PDF
    עדויות חיילים מחברון, באתר "שוברים שתיקה" קובץ PDF
  66. עיר רפאים - מדיניות ההפרדה הישראלית ודחיקת רגליהם של פלסטינים ממרכז חברון, דו"ח האגודה לזכויות האזרח ובצלם, מאי 2007‏
  67. אי שוויון ואפליה בחברון - דו"ח שהוגש לכנסת על ידי מחלקת המחקר של היישוב היהודי בחברון‏, 2007 הדו"ח באתר תקומה המייחס אותו לאורית סטרוק וארגון זכויות האדם ביש"ע
  68. מטרות ערוץ HEB2 באתרו הרשמי
  69. אנטישמיות מכספי משלם המיסים‏, חיים יואבי רבינוביץ, ערוץ 7, 5 ביולי 2007
  70. ‏אפרת וייס, תיעוד: מה שעוברים פלסטינים ב"כלוב" בחברון, באתר ynet
    עמוד "חמושים במצלמות" מתוך אתר בצלם
  71. רוני סופר, אולמרט על המתנחלת המקללת: ראיתי והתביישתי, באתר ynet
  72. ‏אפרת וייס, רגע נדיר בחברון: מתנחלים ופלסטינים נפגשו, באתר ynet‏‏
  73. הרצח גרר מהומות של המתנחלים בחברון. אלדר וזרטל, עמ' 591.
  74. חייל צה"ל נהרג מירי בחברון, באתר ynet‏, 9 ביוני 2003
  75. חיים לוינסון, אנשיל פפר, עמוס הראל ויהונתן ליס, שוטר נהרג ושני שוטרים נוספים נפצעו בפיגוע ירי ליד חברון, 14 ביוני 2010, הארץ
  76. אלדר וזרטל, עמ' 592.
  77. עמוס הראל, ‏עדות: רופא צבאי ביצע שיעור באנטומיה בגופת פלשתינאי, באתר הארץ, 28 בינואר 2005
  78. [2] [3] [4]
  79. ע"פ 5136/08 מדינת ישראל נגד ינאי לאלזה, ניתן ב-31.3.2009‏
Advertisement