הכיס כמראה לנפש

מאת :צור ונטורה - פורסם בעולם קטן ככ"ה ניסן תשע"ג


לאנשים שמכבסים, ומגהצים כיסים, יש שני כללים יסוד שעליהם לדעת.

הכלל הראשון, כשמכניסים יד לכיס הרבה פעמים. יש זווית מסוימת שבה הכיס מתקמט. יש אנשים שזה יראה להם כמו קמטוטי צחוק, בזוויות עיניהם של אנשים מבוגרים.

הכלל השני הוא שלילדים קטנים תמיד, אבל תמיד יש דברים בכיסים. זה חלק מהיותם ילדים.

כשאתה מפסיק להיות ילד, רוב הזמן הכיס שלך ריק. נכון שיש פלאפון,וגרעינים בערבי שבת, אבל רוב הזמן כיסי הבוגרים, ריקנים, שמוטים, ובודדים.

יש שלב מסוים בחייו של אדם שהוא מפסיק לתת לכיסיו סוכריות ואבנים, והוא מתחיל לתת להם ידיים. ברחוב, במעלית, או סתם באוטובוס. התנועה הזאת, הכמעט אינסטינקטיבית של הידיים היורדות לתוך הכיסים, כמעט בלתי מורגשת, אך מעניקה אושר רב לאותו הכיס.

היה כיס אחד בודד מאוד, שבעליו לא הכניס לתוכו דבר. כיס מגוהץ ומכובד, כיס ראוי לשמו, שמעולם לא הכיל דבר. אפילו לא פלאפון, אותו זכתה להחזיק המזכירה. אפילו לא ידיים. בעליו תמיד אחז בדבר מסוים. בתיק משרדי, במסמכים רבים, או במקרים מסוימים בלחיצת ידי זרים.

כל ערב, כשהיה חוזר הביתה. היה האיש מוריד את מכנסיו ומשאירם ליד מכונת הכביסה, בידיעה שלמחרת בבוקר, כחצי שעה בדיוק אחרי שיעזוב את הבית, יכובסו מכנסיו בידי העוזרת. יגוהצו, יקופלו בדקדקנות, ויונחו בתחתית ערימת מכנסיו.

אותו האיש ראש עיר היה, ולכן חויב מדי פעם בפעם להשתתף באירועים ציבורים. מזכירתו הייתה מסמנת לו ביומן לפנות לעצמו ערב יומיים מראש. הוא היה מגיע, נושא נאום, לוחץ ידיים, מתיישב על כיסאות פלסטיק שכורים, מחייך לשכניו, ונעלם בהזדמנות הראשונה.

מספר ימים אחרי איסרו חג פסח, קבעה לו מזכירתו ביקור באחד מגני הילדים. הגננת הייתה חברה של המזכירה. לאחרונה חסרו לה ילדים לגן, לכן היא הפעילה את קשריה אצל המזכירה, כך שראש העיר, היה אמור להגיע לגן שלה, בליווי מצלמה ולברך את ילדי העיר, בשידור חי. לתחילת הצילום נעמד ראש העיר ליד השלט בכניסה ל"גן סחלב". על הגדר הייתה תלויה כרזה "חוזרים ללימודים, בכוחות מחודשים!" (אני מתעב חרוזים, הם הופכים הכל לכך כך פתטי. חשב לעצמו ראש העיר) הוא סימן למצלמה שהשקיפה על כל מעשיו, לעקוב אחריו ונכנס בשער. השומר נעמד בזריזות ופתח את השער. "ברוך הבא אדוני ראש העיר" אמר וזז הצידה לפנות את הדרך. בהנהון ראש קל נכנס ראש העיר לתוככי שטח הגן. לגן היה מבוא אחד עם שני כניסות, ומדרגה אחת בכניסה. הגננת בעלת הקשרים. צעירה, לבושה בשמלה לבנה בעלת שרוולים ארוכים, ציפתה לו בכניסה. "מכאן אדוני ראש העיר" אמרה. כשנכנסו, ילדי הגן ישבו במעגל, על כיסאות זעירים. לבושים בחולצות לבנות, כשבמקום המיועד לו עמד כיסא לבן וגדול (מפלסטיק, הם לא יכלו להשקיע ולהביא לי כיסא מרופד לפחות?). המצלמה נעמדה מאחורי ילד בלונדיני עם תלתלים מלאכיים, והתחילה לצלם. "הילדים לא מכירים את הנוהל הרגיל ועלולים להיעלב" אמרה לו המזכירה באותו הבוקר ולכן המליצה לו ללמוד בדרך את הנאום בעל פה. הוא לא הצליח לזכור את הכל, אבל את העיקר הוא קלט. (ללמוד נאום בשביל ילדים, לאן עוד ידרדרו אותי?) משהו על הזמן החשוב בשנה, ועל הזמן לצבור כוחות, דווקא עכשיו כשיש חג כל שבוע. כותב הנאום כנראה חשב שהמאזינים יהיו ההורים בבית שצופים בהתרגשות, בילדיהם המשוחחים (רק שלא יהיה זמן לשאלות, רק שלא יהיה זמן לשאלות) עם ראש העיר. ישר כשהתחיל לדבר, ראה את מבטי הילדים מזדגגים. הם אומנם התרגשו מבואו אבל לא הבינו מילה. (אני רק מקווה, שלפחות ההורים שלהם נהנים) כשסיים את הנאום, מחאו לו ילדי הגן כפיים (כמה חזרות הם נאלצו לעשות על הפעולה הפשוטה הזאת, אה?) קמו לכבודו בנימוס, ובעוד המצלמה מתעדת אותו ואותם, יצא מהגן. במבואה עמדה ילדה עם משקפיים בשמלה כחולה, ולראשה סיכת ראש. עם שני פרחים ופרצוף של ילדה. הוא והצלם חלפו על פניה, והתקדם לכיוון היציאה. ליד השומר עמד נהגו האישי שאמר "צר לי אדוני, אך הרכב תקוע, הזמנו בעבורך את הרכב השני, אך יקח לו זמן להגיע. אולי תרצה לנסוע עם הצלם?" "לנו אין מקום" אמר הצלם "אבל חם היום. אולי תחכה לרכבך בגן?" וכך מצא את עצמו ראש העיר שלנו, עומד לו במבואת הגן (אין מצב שאני נכנס לשם שוב פעם) ביום חם במיוחד, (אולי אוריד את החליפה? אין פה אף אחד שיהיה אכפת לו) ליד הילדה שבהתה בו ארוכות (מה יש לה? על מה היא מסתכלת?!) אחרי זמן מה, כבר הובך ראש העיר ממבטיה הבוהים של הילדה, והרגיש לא נוח עם עצמו. הוא לא זכר מה הוא עושה עם ידיו בדרך כלל. תחילה זז מרגל אל רגל, אחר נשען אל הקיר והתרחק במהירות כשגילה שהקיר מותיר סימנים על החליפה. הוא ניסה להתיישב על המדרגה בכניסה,וגילה כי היא איננה נוחה במיוחד. לכן נעמד, שילב את ידיו, הרגיש רשמי מדי ובהחלטה ספונטנית הכניס את ידיו לכיסים. זמן רב שלא עשה כך, לכן המעשה שימח אותו. מעודד, הוא השיר מבט אל הילדה, אך זו לא התרשמה במיוחד ושאלה - "אתה אבא של רותם?" לא. "מיכל?"לא. "אז למה באת לגן?" הזמינו אותי לבוא, אני ראש העיר. "מה זה אומר?" זה אומר שאני אחראי על כל מה שקורה בעיר. "מה זה אחראי? אתה מדבר במילים לא ברורות מספיק, וכשתגדל תהיה מוכר בשוק" אחראי זה.. מי שאחראי על כל הדברים של הציבור. "מה זה ציבור?" מה זה ציבור? (לא מלמדים אותם כלום בגן?) ציבור זה.. אני המנהל של העיר. "גם אבא שלי מנהל, יש לו קיוסק. אתה יודע מה זה קיוסק?"

לא מנהל כזה. אני מחליט על כל מה שקורה בעיר. "אתה יכול לדאוג שלא יהיו לו משקפיים?" שאלה הנודניקית. לא ממש, אני לא -."אז אתה לא מחליט על הכל, אתה סתם אומר." ראש העיר לא היה רגיל לשיחות כאלו לכן שאל - ילדה, למה את בחוץ? (דיברת יותר מדי, ועצבנת את הגננת?) "יום שישי היום, ומי שלא בא עם חולצה לבנה לא יכול להשתתף בכינוס. ודווקא היום אמא של אמא של שבת הביאה במבה, אתה יודע מה זה במבה?" שאלה, ונעצה בו מבט מוזר "אצלנו בבית כמעט ואין במבה" המשיכה בלי לחכות לתשובה "ודווקא היום שכחו להלביש לי שמלה לבנה, אז אני עצובה. אתה עצוב?" הפנתה את השאלה אליו. "אני בסדר" אמר ראש העיר "זה לא בסדר. אתה אמור 'להשתתף בצער הזולת' למדנו את זה בגן, בשבוע שעבר. כמו שהשם הצטער על המצרים. זה אומר שאתה אמור להיות עצוב איתי. אתה עצוב?" כן. אמר ראש העיר, שלפתע השמש הקופחת לא נראתה לו כה מאיימת. "אל תהיה" אמרה הילדה "אמא אומרת שאם מישהו עצוב אפשר לתת לו מתנה וככה הוא יהיה שמח. אתה רוצה מתנה?" כן. אמר ראש העיר. הילדה התקרבה אליו הורידה משערה את סיכת הראש, והכניסה אותה לכיסו. "עכשיו אתה עצוב?" שאלה הנודניקית. למזלו הוא ניצל מהדיון הזה על ידי נהגו האישי, "הרכב שלך הגיע" אמר "מצפים לך כבר במשרד"

למחרת בבוקר, בדיוק חצי שעה אחרי שיצא מהבית, הפכה העוזרת את הכיסים למטרות כביסה, ומצאה את הסיכה. הסיכה הבהילה אותה נורא. היא עובדת פה כבר שנתיים ומעולם לא מצאה דבר בתוך הכיסים. ועכשיו.. דבר שכזה. היא התכופפה והרימה את הסיכה. פרח צהוב, פרח ורוד, וראש של ילדה בלונדינית שמחייכת, חסרת משקפיים. למרבה הפתעתה כשהיא הביטה בכיס, היא ראתה בקצה קמטוטים של צחוק.











הכיס כמראה לנפש/צור ונטורה


לאנשים שמכבסים, ומגהצים כיסים, יש שני כללים יסוד שעליהם לדעת.

הכלל הראשון, כשמכניסים יד לכיס הרבה פעמים. יש זווית מסוימת שבה הכיס מתקמט. יש אנשים שזה יראה להם כמו קמטוטי צחוק, בזוויות עיניהם של אנשים מבוגרים.

הכלל השני הוא שלילדים קטנים תמיד, אבל תמיד יש דברים בכיסים. זה חלק מהיותם ילדים.

כשאתה מפסיק להיות ילד, רוב הזמן הכיס שלך ריק. נכון שיש פלאפון,וגרעינים בערבי שבת, אבל רוב הזמן כיסי הבוגרים, ריקנים, שמוטים, ובודדים.

יש שלב מסוים בחייו של אדם שהוא מפסיק לתת לכיסיו סוכריות ואבנים, והוא מתחיל לתת להם ידיים. ברחוב, במעלית, או סתם באוטובוס. התנועה הזאת, הכמעט אינסטינקטיבית של הידיים היורדות לתוך הכיסים, כמעט בלתי מורגשת, אך מעניקה אושר רב לאותו הכיס.


היה כיס אחד בודד מאוד, שבעליו לא הכניס לתוכו דבר. כיס מגוהץ ומכובד,כיס ראוי לשמו, שמעולם לא הכיל דבר. אפילו לא פלאפון, אותו זכתה להחזיק המזכירה. אפילו לא ידיים. בעליו תמיד אחז בדבר מסוים. בתיק משרדי, במסמכים רבים, או במקרים מסוימים בלחיצת ידי זרים.

כל ערב, כשהיה חוזר הביתה. היה האיש מוריד את מכנסיו ומשאירם ליד מכונת הכביסה, בידיעה שלמחרת בבוקר, כחצי שעה בדיוק אחרי שיעזוב את הבית, יכובסו מכנסיו בידי העוזרת. יגוהצו, יקופלו בדקדקנות, ויונחו בתחתית ערימת מכנסיו.

אותו האיש ראש עיר היה, ולכן חויב מדי פעם בפעם להשתתף באירועים ציבורים.מזכירתו הייתה מסמנת לו ביומן לפנות לעצמו ערב יומיים מראש. הוא היה מגיע, נושא נאום, לוחץ ידיים, מתיישב על כיסאות פלסטיק שכורים, מחייך לשכניו, ונעלם בהזדמנות הראשונה.

מספר ימים אחרי איסרו חג פסח, קבעה לו מזכירתו ביקור באחד מגני הילדים. הגננת הייתה חברה של המזכירה. לאחרונה חסרו לה ילדים לגן, לכן היא הפעילה את קשריה אצל המזכירה, כך שראש העיר, היה אמור להגיע לגן שלה, בליווי מצלמה ולברך את ילדי העיר, בשידור חי. לתחילת הצילום נעמד ראש העיר ליד השלט בכניסה ל"גן סחלב". על הגדר הייתה תלויה כרזה "חוזרים ללימודים, בכוחות מחודשים!" (אני מתעב חרוזים, הם הופכים הכל לכך כך פתטי. חשב לעצמו ראש העיר) הוא סימן למצלמה שהשקיפה על כל מעשיו, לעקוב אחריו ונכנס בשער. השומר נעמד בזריזות ופתח את השער. "ברוך הבא אדוני ראש העיר" אמר וזז הצידה לפנות את הדרך. בהנהון ראש קל נכנס ראש העיר לתוככי שטח הגן. לגן היה מבוא אחד עם שני כניסות, ומדרגה אחת בכניסה. הגננת בעלת הקשרים. צעירה, לבושה בשמלה לבנה בעלת שרוולים ארוכים, ציפתה לו בכניסה. "מכאן אדוני ראש העיר" אמרה. כשנכנסו, ילדי הגן ישבו במעגל, על כיסאות זעירים. לבושים בחולצות לבנות, כשבמקום המיועד לו עמד כיסא לבן וגדול (מפלסטיק,הם לא יכלו להשקיע ולהביא לי כיסא מרופד לפחות?). המצלמה נעמדה מאחורי ילד בלונדיני עם תלתלים מלאכיים, והתחילה לצלם. "הילדים לא מכירים את הנוהל הרגיל ועלולים להיעלב" אמרה לו המזכירה באותו הבוקר ולכן המליצה לו ללמוד בדרך את הנאום בעל פה. הוא לא הצליח לזכור את הכל, אבל את העיקר הוא קלט. (ללמוד נאום בשביל ילדים, לאן עוד ידרדרו אותי?) משהו על הזמן החשוב בשנה, ועל הזמן לצבור כוחות, דווקא עכשיו כשיש חג כל שבוע. כותב הנאום כנראה חשב שהמאזינים יהיו ההורים בבית שצופים בהתרגשות, בילדיהם המשוחחים (רק שלא יהיה זמן לשאלות, רק שלא יהיה זמן לשאלות) עם ראש העיר. ישר כשהתחיל לדבר, ראה את מבטי הילדים מזדגגים. הם אומנם התרגשו מבואו אבל לא הבינו מילה. (אני רק מקווה, שלפחות ההורים שלהם נהנים) כשסיים את הנאום, מחאו לו ילדי הגן כפיים (כמה חזרות הם נאלצו לעשות על הפעולה הפשוטה הזאת, אה?) קמו לכבודו בנימוס, ובעוד המצלמה מתעדת אותו ואותם, יצא מהגן. במבואה עמדה ילדה עם משקפיים בשמלה כחולה, ולראשה סיכת ראש. עם שני פרחים ופרצוף של ילדה. הוא והצלם חלפו על פניה, והתקדם לכיוון היציאה. ליד השומר עמד נהגו האישי שאמר "צר לי אדוני,אך הרכב תקוע, הזמנו בעבורך את הרכב השני, אך יקח לו זמן להגיע. אולי תרצה לנסוע עם הצלם?" "לנו אין מקום" אמר הצלם "אבל חם היום. אולי תחכה לרכבך בגן?" וכך מצא את עצמו ראש העיר שלנו, עומד לו במבואת הגן (אין מצב שאני נכנס לשם שוב פעם) ביום חם במיוחד, (אולי אוריד את החליפה? אין פה אף אחד שיהיה אכפת לו) ליד הילדה שבהתה בו ארוכות (מה יש לה? על מה היא מסתכלת?!) אחרי זמן מה, כבר הובך ראש העיר ממבטיה הבוהים של הילדה, והרגיש לא נוח עם עצמו. הוא לא זכר מה הוא עושה עם ידיו בדרך כלל. תחילה זז מרגל אל רגל, אחר נשען אל הקיר והתרחק במהירות כשגילה שהקיר מותיר סימנים על החליפה. הוא ניסה להתיישב על המדרגה בכניסה,וגילה כי היא איננה נוחה במיוחד. לכן נעמד, שילב את ידיו, הרגיש רשמי מדי ובהחלטה ספונטנית הכניס את ידיו לכיסים. זמן רב שלא עשה כך, לכן המעשה שימח אותו. מעודד, הוא השיר מבט אל הילדה, אך זו לא התרשמה במיוחד ושאלה - "אתה אבא של רותם?" לא. "מיכל?"לא. "אז למה באת לגן?" הזמינו אותי לבוא, אני ראש העיר. "מה זה אומר?" זה אומר שאני אחראי על כל מה שקורה בעיר. "מה זה אחראי? אתה מדבר במילים לא ברורות מספיק, וכשתגדל תהיה מוכר בשוק" אחראי זה.. מי שאחראי על כל הדברים של הציבור. "מה זה ציבור?" מה זה ציבור? (לא מלמדים אותם כלום בגן?) ציבור זה.. אני המנהל של העיר. "גם אבא שלי מנהל, יש לו קיוסק. אתה יודע מה זה קיוסק?"

לא מנהל כזה. אני מחליט על כל מה שקורה בעיר. "אתה יכול לדאוג שלא יהיו לו משקפיים?" שאלה הנודניקית. לא ממש, אני לא -."אז אתה לא מחליט על הכל, אתה סתם אומר." ראש העיר לא היה רגיל לשיחות כאלו לכן שאל - ילדה,למה את בחוץ? (דיברת יותר מדי, ועצבנת את הגננת?) "יום שישי היום, ומי שלא בא עם חולצה לבנה לא יכול להשתתף בכינוס. ודווקא היום אמא של אמא של שבת הביאה במבה, אתה יודע מה זה במבה?" שאלה, ונעצה בו מבט מוזר "אצלנו בבית כמעט ואין במבה" המשיכה בלי לחכות לתשובה "ודווקא היום שכחו להלביש לי שמלה לבנה,אז אני עצובה. אתה עצוב?" הפנתה את השאלה אליו. "אני בסדר" אמר ראש העיר "זה לא בסדר. אתה אמור 'להשתתף בצער הזולת' למדנו את זה בגן, בשבוע שעבר. כמו שהשם הצטער על המצרים. זה אומר שאתה אמור להיות עצוב איתי. אתה עצוב?" כן. אמר ראש העיר, שלפתע השמש הקופחת לא נראתה לו כה מאיימת. "אל תהיה" אמרה הילדה "אמא אומרת שאם מישהו עצוב אפשר לתת לו מתנה וככה הוא יהיה שמח. אתה רוצה מתנה?" כן. אמר ראש העיר. הילדה התקרבה אליו הורידה משערה את סיכת הראש, והכניסה אותה לכיסו. "עכשיו אתה עצוב?" שאלה הנודניקית. למזלו הוא ניצל מהדיון הזה על ידי נהגו האישי, "הרכב שלך הגיע" אמר"מצפים לך כבר במשרד"


למחרת בבוקר, בדיוק חצי שעה אחרי שיצא מהבית, הפכה העוזרת את הכיסים למטרות כביסה, ומצאה את הסיכה. הסיכה הבהילה אותה נורא. היא עובדת פה כבר שנתיים ומעולם לא מצאה דבר בתוך הכיסים. ועכשיו.. דבר שכזה. היא התכופפה והרימה את הסיכה. פרח צהוב, פרח ורוד, וראש של ילדה בלונדינית שמחייכת, חסרת משקפיים. למרבה הפתעתה כשהיא הביטה בכיס, היא ראתה בקצה קמטוטים של צחוק.

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.