Family Wiki
Advertisement

מאת הרב יעקב שטיר אחת מהמצוות החביבות ביותר על עם ישראל היא הדלקת נרות חנוכה, ובאמת, בהלכה ניתנת חשיבות מיוחדת וגדולה למצוה זו

עוד דיני חנכה - מסכת שבת כ"ג - להלן הנושאים העיקריים:

  1. חובתו של האורח,
  2. עדיפות שמן הזית.
  3. ברכות חנכה - מצווה דרבנן - מבוססת על התורה.
  4. האם יש להדליק בכל אחד מפתחי הבית.
  5. האם הקערת שמן אחת אפשר להניח סדרות אחדות של נרות.
  6. "נר חנכה" לעומת "נר שבת": מה עדיף ?
  7. אגדות על סגולות מדליק נר חנוכה

הערות נרשמן בעקבות הרב חיים סבתו, ב-07:00 - https://zoom.us/j/290510305

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מקור המשנה והגמרא: ביאור הרב עדיין שטיינזלץ

המצווה: הדלקה - הנחה[]

עששית (פנס) שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו בשבת, למוצאי שבת מכבה ומדליקה מחדש, ויכול להשתמש בה כנר חנוכה. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי ההדלקה היא העושה את המצוה — שפיר [יפה] ומובן הדבר, שלכן יש לכבות את העששית ולחזור להדליקה כדי לקיים בפועל מצות הדלקת נר חנוכה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי ההנחה היא העושה את המצוה, אם כן האי [לשון זה] ששנינו שמכבה ומדליקה אינו מדוייק, שכן לפי זה הרי מכבה ומגביהה ממקומה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהלא רק על ידי הנחה במקום הראוי בכך יוכל לקיים את מצות הנחת נר החנוכה במקומה. ועוד ראיה: מדקא מברכינן [ממה שאנו מברכים] על הנרות בלשון "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה" שמע מינה [למד ממנה] כי ההדלקה היא העושה את המצוה ועליה מברכים. שמע מינה [למד ממנה].

מי ומי מדליקים[]

א אמר רב ששת: אכסנאי [דייר הגר במלון או אורח ] חייב בהדלקת נר חנוכה במקום שבו הוא נמצא. מסופר שאמר ר' זירא: מריש כי הוינא בי [מתחילה כאשר הייתי לומד בבית] הרב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא [הייתי משתתף בפרוטות עם בעל המלון], שיהיה לי חלק בהדלקת נר החנוכה שהדליקו שם. בתר דנסיבי איתתא, אמינא [אחרי שנשאתי אשה, אמרתי]: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי [עכשיו ודאי אינני צריך, מאחר שמדליקים עלי בתוך ביתי].

באיזה שמנים ידליק את הנרות[]

א אמר רב ששת: אכסנאי [דייר הגר במלון] חייב בהדלקת נר חנוכה במקום שבו הוא נמצא. מסופר שאמר ר' זירא: מריש כי הוינא בי [מתחילה כאשר הייתי לומד בבית] הרב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא [הייתי משתתף בפרוטות עם בעל המלון], שיהיה לי חלק בהדלקת נר החנוכה שהדליקו שם. בתר דנסיבי איתתא, אמינא [אחרי שנשאתי אשה, אמרתי]: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי [עכשיו ודאי אינני צריך, מאחר שמדליקים עלי בתוך ביתי].
ב אמר ר' יהושע בן לוי: כל השמנים כולן יפין לנר, ושמן זית מן המובחר(מאיר בצורה הטובה ביותר). ואמר אביי: מריש הוה [בראשונה היה] מהדר מר [אדוני], רבה, אמשחא דשומשמי [אחר שמן שומשומין], כי אמר [היה אומר]: האי משך נהוריה טפי [זה, שמן השומשומין נמשך אורו יותר] זמן, שאינו כלה מהר כשמן הזית. כיון ששמע לה להא [לאותה] אימרה של ר' יהושע בן לוי, היה מהדר אמשחא דזיתא [אחר שמן זית], כי אמר [היה אומר]: האי צליל נהוריה טפי [זה צלול אורו יותר].(המהר"ל אומר שהשימוש בשמן זית הוא זכר לאירוע. ויש אומרים שהוא צלול יותר)
ובדומה לכך אמר ר' יהושע בן לוי: כל השמנים יפין לעשיית הדיו, ושמן זית מן המובחר. איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: מה היתה כוונתו של ר' יהושע בן לוי, האם כוונתו שהעשן היוצא מהדלקת שמן הזית מובחר יותר בכך שניתן לגבל אותו באופן הטוב ביותר לדיו, או בכלל לענין לעשן, כלומר, שהעשן היוצא מנר של שמן זית הוא המובחר ביותר לצורך עשיית דיו? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה דתני [ששנה] רב שמואל בר זוטרא: כל השמנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר, בין לגבל בין לעשן. רב שמואל בר זוטרא מתני הכי [היה שונה כך]: כל העשנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר. מעין זה אמר רב הונא: כל השרפין יפין לחזק את תרכובת הדיו, ושרף קטף יפה מכולם.

ברכות הדלקת הנר[]

מי ומה מברכים ? ומה במקור "קדשנו במצוותיו" אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך. ור' ירמיה אמר: (גם) הרואה (העובר בשוק ורואה ועדיין לא ברך על הנר) נר של חנוכה כשהוא דלוק צריך לברך, שאין המצוה בהדלקה בלבד, אלא אף בראיית הנרות, ולכך אף בראייה בלבד יש מקום לברכה. אמר רב יהודה: ביום ראשון של חנוכה, הרואה את הנרות כשהם דלוקים מברך שתים, שתי ברכות, והמדליק מברך שלש ברכות. מכאן ואילך, מהיום השני של חנוכה והלאה, המדליק מברך שתים, והרואה מברך ברכה אחת. ושואלים: מאי [מה] איזו ברכה הוא ממעט בשאר הימים? ומשיבים: הריהו ממעט את ברכת הזמן, "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ושואלים: ונימעוט [ושימעט] את ברכת הנס, "שעשה נסים"!(נס הנצחון ושהשמן הספיק לשמונה ימים) ומשיבים: הנס בכל יומי איתיה [הימים ישנו], ואולם ברכת "שהחיינו" שייכת רק להתחלת המצוה בכל שנה.
ומאי [מה] הוא מברך? — מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה" (הרי זה מצווה מדרבן). ושואלים: והיכן צונו? שהרי אין מצות החנוכה נזכרת בתורה, וכיצד אפשר לומר עליה שהיא דבר שציוונו ה'? ומשיבים: רב אויא אמר: חובת ברכה זו נלמדת מהכתוב "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא), שמכתוב זה נלמד הציווי לכל ישראל לשמוע לגזירות החכמים, ומכאן שהמקיים דבריהם — מקיים מצות ה'. רב נחמיה אמר: למדים זאת מן הפסוק "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז), ומכאן שיש מצוה לשמוע בקול זקני ישראל.
למה על דמאי (לא ידוע אם עם הארץ עשר או לא) אין חובת ברכה - על עיקרה של תשובה זו מתיב [מקשה] רב עמרם ממה ששנינו במשנה: נאמר כי הדמאי שהוא תבואה שנרכשה מעם הארץ, וספק בידינו אם הופרש ממנה מעשר, מערבין בו עירוב תחומים וחצרות, ומשתתפין בו שיתוף מבואות, ומברכין עליו לפניו ואחריו, ומזמנין עליו. שאף שאמרו חכמים שיש לחזור ולהפריש מעשר מן הדמאי, בכל זאת בדיעבד התירו שימושו לצרכים מסויימים ובשעת הדחק. וכן אמרו שמפרישין אותו, את המעשר מהדמאי כשהמפריש ערום, וגם בין השמשות בערב שבת, בעוד שהפרשת מעשר מטבל ממש אסורה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי כל דבר שהוא מדרבנן בעי [מדברי סופרים צריך, טעון] ברכה, כיון שקיומם מדברי חכמים מבוסס על מצות "לא תסור", אם כן הכא כי קאי [כאן כאשר הוא עומד] ערום היכי [איך] הוא מברך? והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיקויים "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו), וליכא [ואין] אפשרות שתהא אותה הקדושה האמורה כאשר הוא מברך בגילוי ערוה! אמר אביי: יש לחלק בדברים: ודאי דדבריהם, כלומר מצוה ודאית שהיא מדברי סופרים, בעי [צריכה, טעונה] ברכה, ואילו ספק דדבריהם, שגזרו עליו חכמים רק מחמת הספק, כהפרשת דמאי לא בעי [אינו צריך] ברכה ושואלים:
והא [והרי] 'יום טוב שני של גלויות שספק (בדרך כלל על ספק לא מברכים) שמ דבריהם הוא אם היום הראשון הוא יום החג האמיתי או השני, ובכל זאת בעי [הוא טעון] ברכה, שמברכים בשני את כל ברכות החג? ומשיבים: התם כי היכי דלא לזילזולי בה [שם, ביום טוב שני, חובת הברכה היא כדי שלא יזלזלו בו], שאם לא היו מצריכים לברך את ברכות החג, היו באים לזלזל בקדושת יום טוב שני. רבא אמר טעם אחר: לדעתו הדמאי איננו אפילו בגדר ספק מדברי חכמים, כי רוב עמי הארץ מעשרין הן, והחשש שמא לא הופרש מעשר מן התבואה אינו בגדר ספק רגיל והריהו חשש בלבד, ועל כעין זה לא תקנו חכמים ברכה. מה שאין כן לגבי יום טוב שני שאף שהוא גזירה מחמת הספק, מכל מקום מברך בו על ברכות יום טוב. שמאחר ותקנת חכמים היא, חייב לברך כמו שתקנו ברכה לכל תקנות חכמים.

מראית עין בשתי פתחים[]

אם ישימו רק לפתח אחד, אם לא ידליקו בפתח השני יכולים להניח שלא הדליקו נרות - אמר רב הונא: חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות, נר בכל פתח, שייראה שמדליקים בחצר זו כראוי. אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כששני הפתחים הם משתי רוחות (צדדים), אבל כאשר שניהם מרוח אחת (באותו כיוון) — לא צריך להדליק יותר מבפתח אחד. את דברי רבא מבררים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם נאמר] שהוא משום חשדא [חשד] של הרואים את הפתח ואין נר דלוק בו שמא אינו מדליק נרות חנוכה, חשדא דמאן [חשד של מי]? אילימא חשדא דעלמא [אם תאמר שהוא חשד של אנשים סתם], שאינם בני העיר ואינם מכירים אותו, אם כן אפילו כאשר שני הפתחים ברוח אחת נמי ליבעי [גם כן יצטרכו] להדליק בשניהם, שהרי אין אלה יודעים ששני הפתחים שייכים לחצר אחת. ואי חשדא דבני מתא [ואם חשד של בני העיר] — אפילו כאשר שני הפתחים משני רוחות נמי [גם כן] לא ליבעי [יצטרכו], שהרי הם מכירים ויודעים שרק אדם אחד גר בחצר זו וחושבים שאם לא מונח נר בפתח זה ודאי הדליק בפתח השני. ומשיבים: לעולם תאמר שהדבר הוא משום חשדא דבני מתא [חשד בני העיר], וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי [ולפעמים קורה שהם עוברים ליד פתח זה, אחד, ואינם חולפים ליד זה, השני], ואמרי [ואומרים]: כי היכי דבהאי פיתחא [כמו שבפתח זה] לא אדליק [הדליק] — בהך פיתחא נמי [בפתח זה, השני, גם כן] לא אדליק [הדליק] , וכדי לצאת מחשד הבריות מוטב שידליק בשני פתחיו.
למה יש לחשוש ממראית עין - מנא תימרא דחיישינן [ומנין תאמר, ראייה לכך, שאנו חוששים] לחשד? — דתניא [שכן שנינו בתוספתא] שאמר ר' שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה שיש להניח פיאה ולהשאיר את התבואה לעניים דווקא בסוף שדהו, שרק אחר שקצר כמעט את כל שדהו יותיר בסוף פאה שאינה קצורה לעניים. ולא ישאיר את החלק המיועד לפאה באמצע השדה בתוך מהלך הקצירה. והטעמים הם: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום "בל תכלה פאת שדך בקצרך" (ראה ויקרא כג, כב). ומפרשים:

  1. מפני גזל עניים — שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה שאין העניים נמצאים ליד השדה ומאחר שיכול הוא להגדיר את הפאה כרצונו יש לחשוש שמא יאמר לקרובו העני: "הרי זו פאה" במקום ובזמן שהוא רוצה, ובכך להעלים משאר העניים את העובדה שיש פאה בשדהו, ונמצא שנגזל חלקם של שאר עניים.( כ״ג ב)
  2. ומפני ביטול עניים — כדי שלא יהו העניים שאינם יודעים מתי הוא עשוי לקצור את השדה, והיכן הוא עתיד להשאיר להם את הפאה, יושבין ומשמרין (מצפים) עד שיגדיר את הפאה, ואומרים כל הזמן לעצמם: "עכשיו מניח בעל הבית פאה" ועתה שמניח בקצה שדהו במקום מוגדר, ויודעים העניים בדיוק היכן עתיד להיות חלקם, ולא יבטלו העניים זמנם בצפיה.
  3. ומפני החשד — שאם הניח פאה באמצע שדהו, הרי משהגדיר את מקום הפאה מיד יבואו העניים ויטלו חלקם, ולאחר מכן יבוא הוא ויקצור ויאסוף את כל שאר התבואה שבשדה ובשל כך לא תיראה הפאה.
  4. וכדי שלא יהיו עוברין ושבין אומרים: תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו, לכך אמרו שיגדיר את מקום הפאה רק בסוף הקצירה. שנינו כי הטעם הרביעי הוא משום "בל תכלה". ותוהים: אטו כולהו לאו [האם כולם לא] משום "בל תכלה" נינהו [הם]? והרי כל שאר הטעמים באו להסביר מדוע מניחים את הפאה בסוף השדה! אמר רבא: הטעם האחרון משמעו שעשו זאת מפני הרמאין, שמא לא יפריש אדם פאה כלל ויוכל לטעון שהפרישה כבר בתוך שדהו וכבר נטלוה העניים, וכדי לחזק את קיום מצות הפאה תיקנו שיפרישו דווקא בסוף השדה. ולענייננו למדים אנו כי הרצון שלא להביא את הבריות לידי חשד הוא נימוק שמתחשבים בו בהלכה.

קערה עם שני פתחים[]

אפשר בקערה אחת להניח מספר כפול של נרות - בתנאי - אמר רב יצחק בר רדיפה שכך אמר רב הונא: נר (כלי קיבול לשמן) שיש לה שני פיות המיועדות לפתילות (אדם אחד מדליק מצד והשני מצד שני - ואפילו יותר) , ופתילה בכל אחד מהן — עולה (נחשבת) היא לצאת ידי חובת נר חנוכה לשני בני אדם. ומעין זה אמר רבא: מילא קערה בשמן והקיפה בפתילות, אם כפה (הפך) עליה כלי — עולה היא לצאת ידי חובת נר חנוכה לכמה בני אדם כמנין הפתילות, שעל ידי כפיית הכלי על הקערה נראית כל פתילה בוערת לעצמה. ואם לא כפה עליה כלי — עשאה שתיראה כמין מדורה שאור כל הנרות נראה מרחוק כאחד, ואפילו לאחד נמי [גם כן] אינה עולה, שהרי המצוה בנר דווקא.

"נר חנכה" לעומת "נר שבת"[]

ב אמר רבא: פשיטא [פשוט, מובן] לי כי קיים סדר עדיפויות מסויים, וכי כאשר יש לאדם אפשרות להדליק או את נר ביתו (נר שבת) או נר חנוכה, שהוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשני נרות — הרי נר ביתו עדיף, וטעם הדבר, משום שלום ביתו, שאילולא הנר הדולק ישבו בני ביתו ויאכלו סעודתם בחושך. וכן אם בעיה היא גם בהכרעה בין נר ביתו או קידוש היום (היין לצורך הקידוש) — גם אז נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו. ואולם בעי [שאל, נסתפק] רבא: כאשר ההכרעה אמורה להיות בין נר חנוכה או היין לקידוש היום מהו הדין בכגון זה? האם נאמר כי קידוש היום עדיף, שכן הוא תדיר ונעשה בכל שבוע, וכלל הוא שמצוה תדירה ושאינה תדירה — תדירה קודמת, או דילמא [שמא] נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא [פרסום הנס]? בתר דאבעיא, הדר פשטה [אחר ששאלה, חזר ופתרה] בעצמו, ופסק כי בכגון זה נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא [פרסום הנס].

אגדה: משבח על הדלקת נרות חנוכה[]

  1. גאמר רב הונא: (כל מי) הרגיל בהדלקת הנר בשבת ובחנוכה — זוכה והויין ליה [יהיו לו] בנים תלמידי חכמים שיאירו באורה של התורה. הזהיר במזוזה — זוכה לדירה נאה לקבוע בה את מזוזתו. הזהיר בציצית — זוכה לטלית נאה. הזהיר בקידוש היום — זוכה וממלא גרבי [כדי] יין. ומסופר כי רב הונא הוה [היה] רגיל דהוה חליף ותני אפתחא [שהיה עובר ושונה על פתח] בית ר' אבין נגרא [הנגר]. חזא דהוה [ראה את ר' אבין שהיה] רגיל בשרגי טובא [בהדלקת נרות הרבה] לכבוד השבת, אמר: תרי גברי רברבי נפקי מהכא [שני אנשים גדולים ייצאו מכאן]. ואכן נפקי מינייהו [יצאו מהם, משם] שני בניו הגדולים, רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין. ומעין זה מסופר: רב חסדא הוה [היה] רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי נשא [שהיה עובר ושונה על פתח בית משפחת] אבי רב שיזבי. חזא דהוה [ראה את אבי רב שיזבי שהיה] רגיל בשרגי טובא [בהדלקת נרות הרבה] לכבוד השבת, אמר: גברא רבה נפק מהכא [אדם גדול ייצא מכאן]. ואכן נפק מינייהו [יצא מהם] רב שיזבי.
  2. מסופר כי דביתהו [אשתו] של רב יוסף הות מאחרא ומדלקת לה [היתה מאחרת בהדלקת] נרות שבת. אמר לה רב יוסף: והלא תניא [שנויה ברייתא], מה שנאמר "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם" (שמות יג, כב), מלמד שהיה עמוד הענן משלים לעמוד האש ולא היה מסתלק מיד עם בואו של עמוד האש, אלא נשאר גם זמן קצר בלילה, וכן היה עמוד האש משלים לעמוד הענן. ולפיכך אף בהדלקת נר השבת ראוי להקדים בהדלקה, ולהוסיף מערב שבת לשבת. סברה לאקדומה [להקדים אותה], את הדלקת הנרות, זמן רב לפני שבת. אמר לה ההוא סבא [זקן אחד], תנינא [שנינו]: ובלבד שלא יקדים ולא יאחר יותר מדי.
  3. התוצאה של היחס לתלמידי חכמים - מעין הדברים על שכר המדליק נרות אמר רבא: דרחים רבנן, הוו ליה בנין רבנן [האוהב חכמים, יהיו לו בנים תלמידי חכמים]. דמוקיר רבנן, הוו ליה חתנוותא רבנן [המכבד חכמים, יהיו לו חתנים תלמידי חכמים]. דדחיל מרבנן [המתיירא מן החכמים], הוא גופיה הוי צורבא מרבנן [עצמו יהיה תלמיד חכם]. ואי לאו בר הכי [ואם לא בר כך] הוא, שאינו מוכשר לכך, משתמען מיליה כצורבא מרבנן [יישמעו דבריו כדברי תלמיד חכם].

הדלקה בשמן שריפה[]

ועוד שנינו במשנה שלא מדליקים בשמן שריפה בשבת. ושואלים: מאי [מהו] שמן שריפה? אמר רבה: הוא שמן של תרומה שנטמאה. ואמאי קרו [מדוע קוראים] לה "שמן שריפה"? — הואיל ולשריפה הוא עומד, שבשמן זה אסור להשתמש לאכילה, וחייבים לשורפו. ושואלים: ובשבת מאי טעמא [מה טעם] לא מדליקים בשמן שריפה? ומסבירים: שמתוך שמצוה עליו לבערו ודאי אם כן שיעשה כך, ולכן גזרו גזרה שמא בתוך כך יטה את הנר להחיש את בערתו. אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה שטעם האיסור בחשש שמא יטה, אם כן ביום טוב שהטיית הנר מותרת בו לישתרי [יהא מותר]! ואלמה [מדוע] תנן [שנינו במשנה] שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב? ומשיבים: גזרה היא שגזרו חכמים לאסור זאת אף ביום טוב, אף שלכאורה אין סיבה לאסור זאת, אטו [משום] האיסור שבדבר בשבת. רב חסדא אמר: טעם האיסור בהדלקת נר שבת בשמן שריפה הוא אחר, שכן לשמא יטה לא חיישינן [אין אנו חוששים], אלא הכא [כאן] ביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן [אנו עוסקים] במשנתנו ואין להדליק את נרות השבת בשמן שריפה ביום טוב, לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, ובכלל זה אף תרומה. ושואלים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה], כלומר, במשנה הבאה, שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, מכלל הדברים אתה למד דרישא לאו [הרי שבתחילה, במשנה הראשונה, לא] ביום טוב עסקינן [אנו עוסקים] אלא בשבת רגילה! אמר ר' חנינא מסורא: יש להבין את סגנון המשנה בדרך זו, שלא שתי הלכות נבדלות לפנינו כי אם בדרך פירוש "מה טעם" קאמר [אמר]: 'וכך יש להבין: מה טעם אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ובערב שבת שביום טוב — לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב כלל.

השיעור הבא[]

Advertisement