המוציא בשבת - מסכת שבת דף צ"ב - שבת, י"ד סיון תש"פ
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall
א משנה המוציא בשבת הוצאה אסורה, בין שהוציא ביד ימינו בין בשמאלו, בין בתוך חיקו או על כתיפיו — חייב[]
פטור על כל אלה, כיון שלא הוציא כדרך המוציאין.
א משנה המוציא בשבת הוצאה אסורה, בין שהוציא ביד ימינו בין בשמאלו, בין בתוך חיקו או על כתיפיו — חייב. שכל אלה הן דרכים מקובלות בהוצאת חפץ, שכן בדרך זו היה משא בני קהת שהיו נושאים את כלי הקודש של המשכן במדבר, וכיון שכל מלאכות שבת נלמדות מן המשכן, לומדים אנו מהם לענין מלאכת הוצאה. אבל המוציא כלאחר ידו (כשהחפץ מצד גב ידו) או ברגלו או בפיו, וכן במרפקו, באזנו וכן בשערו וכן בפונדתו (חגורה חלולה) שהיה פיה למטה, או בין פונדתו לחלוקו, וכן בשפת חלוקו או במנעלו או בסנדלו — פטור על כל אלה, כיון שלא הוציא כדרך המוציאין.
ב. המוציא משאוי (משא) מרשות היחיד לרשות הרבים אפילו למעלה מעשרה טפחים שהוא מעל תחומה של רשות הרבים — חייב[]
ששנינו שאמר מר [החכם]: אין השכינה שורה אלא על מי שהוא חכם גבור ועשיר ובעל קומה, והוא שהשכינה שרתה עליו היה צריך להיות גבה קומה.ן
ב גמרא אמר ר' אלעזר: המוציא משאוי (משא) מרשות היחיד לרשות הרבים אפילו למעלה מעשרה טפחים שהוא מעל תחומה של רשות הרבים — חייב, שכן היה משא בני קהת. ושואלים: ומשא בני קהת מנלן [מנין לנו] שהיה גבוה מעשרה טפחים? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] במשא הלויים: "וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב ואת מיתריו לכל עבודתו" (במדבר ג, כו), ובפסוק זה מקיש [משווה] את המזבח למשכן, ולפיכך יש ללמוד מזה: מה משכן היה גובהו עשר אמות, אף המזבח היה גובהו עשר אמות, ויש להבין בדרך מיוחדת את המדה האחרת האמורה בגובהו של המזבח ("ועשית את המזבח... ושלש אמות קומתו". שמות כז, א).
ושואלים: ומשכן גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שכך היה גובהו? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] "ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים עשר אמות ארך הקרש" (שמות כו, טו–טז), וכתיב [ונאמר] בהקמת המשכן: "ויפרש את האהל על המשכן וישם את מכסה האוהל עליו מלמעלה כאשר ציוה ה' את משה" (שמות מ, יט). ואמר רב: משה רבינו עצמו פרשו. מכאן אתה למד גובהן של לויים עשר אמות, שאם יכול היה משה בעצמו לעמוד ולפרוש את מכסה האוהל ודאי לא היה גובהו של משה עצמו פחות מעשר אמות, ומן הסתם היו כן גם שאר הלויים. וגמירי [ולמודים אנו] שכל טונא דמידלי [משא שמרימים] במוטות הריהו תילתא מלעיל, ותרי תילתי מלתחת [שליש מלמעלה בגובה קומת הנושא ושני שלישים מלמטה], ולפי זה אישתכח דהוה מידלי טובא [נמצא שהיה גבוה הרבה], שאם נשאו את המזבח במוטות היה מורם מן הקרקע לפחות שליש מעשר אמות, ושליש מעשר אמות הריהו עשרים טפחים.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר ללמוד זאת מארון הברית, בלא להניח שהיו הלויים גבוהים משאר בני אדם. ששנינו שאמר מר [החכם]: הארון עצמו היה גובהו תשעה טפחים כמפורש בתורה וכפורת שעליו — טפח, הרי כאן עשרה. וגמירי [ולמודים אנו] שכל טונא דמידלי [משא שמרימים] במוטות הריהו תילתא מלעיל ותרי תילתי מלרע [שליש מלמעלה ושני שלישים מלמטה], ואם כן אישתכח [נמצא] שקצהו התחתון של הארון למעלה מעשרה טפחים הוה קאי [היה עומד, מצוי]. ושואלים: וליגמר [ושילמד] ממשה, ומדוע לא הספיקה לנו ההוכחה הראשונה?! ומשיבים: דילמא [שמא] משה שאני [שונה] היה משאר הלויים, שהוא היה גבוה בקומתו מהם, ששנינו שאמר מר [החכם]: אין השכינה שורה אלא על מי שהוא חכם גבור ועשיר ובעל קומה, והוא שהשכינה שרתה עליו היה צריך להיות גבה קומה.
ג
ג. המוציא משאוי (משא) בשבת על ראשו — חייב חטאת, שכן אנשי המקום הוצל היו עושין כן, שדרכם היתה לשאת משאות על ראשיהם[]
ושוב שואלים: ואף אם בני עירו עושים כן, ותיבטל דעתו אצל כל אדם אחר! שיחיד או קבוצה קטנה הנוהגים בדרך יוצאת מגדר הרגיל אין מחשיבים את נוהגיהם, אלא דנים לפי רוב בני אדם!
ג אמר רב משום (בשם) ר' חייא: המוציא משאוי (משא) בשבת על ראשו — חייב חטאת, שכן אנשי המקום הוצל היו עושין כן, שדרכם היתה לשאת משאות על ראשיהם. ושואלים: ואנשי הוצל רובא דעלמא [רוב העולם הם]?! ואף אם נוהגים כן במקום אחד, עדיין נחשבת הוצאה כזו לגבי כל העולם כהוצאה שלא כדרכה! אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר], שאמר רב משום ר' חייא: אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת — חייב, שכן בני עירו עושין כן. ושוב שואלים: ואף אם בני עירו עושים כן, ותיבטל דעתו אצל כל אדם אחר! שיחיד או קבוצה קטנה הנוהגים בדרך יוצאת מגדר הרגיל אין מחשיבים את נוהגיהם, אלא דנים לפי רוב בני אדם! אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר]: המוציא משוי על ראשו — פטור
צ״ב ב
ואם תימצא [תרצה] לומר כי אנשי הוצל עושין כן — בטלה דעתן אצל כל שאר אדם.
א
א משנה המתכוין להוציא חפץ ושיהא החפץ מצוי לפניו, ובא לו אותו חפץ בתוך כדי הילוך לאחריו — פטור[]
אף מקבלי פתקין, שהם שליחי המלכות המעבירים ידיעות ושמים את הפתקין בחגורותיהם שאין מקפידים בהם באיזה צד היה הפתק (רה"ג) חייבים על הוצאת הפתקיםן
א משנה המתכוין להוציא חפץ ושיהא החפץ מצוי לפניו, ובא לו אותו חפץ בתוך כדי הילוך לאחריו — פטור. אבל אם התכוון להוציאו לאחריו ובא לו לפניו — חייב. באמת אמרו: האשה החוגרת בסינר (מעין מכנסים) ושמה חפץ בין מלפניה ובין מלאחריה — חייבת, שכן ראוי (דרכו) להיות חוזר (מסתובב). ר' יהודה אומר: אף מקבלי פתקין, שהם שליחי המלכות המעבירים ידיעות ושמים את הפתקין בחגורותיהם שאין מקפידים בהם באיזה צד היה הפתק (רה"ג) חייבים על הוצאת הפתקים בין מלפניהם בין לאחריהם.
ב. במה שונה] מי שרצה שיהא החפץ לפניו ובא לו לאחריו שפטור, שטעמו שלא אתעביד [נעשתה] מחשבתו, ופטור, שלא לזה התכוון[]
אלא אפילו כשנתכוין שיהא החפץ לאחריו ובא לו לבסוף לפניו איצטריכא ליה [נצרכה לו] לומר שהוא חייב, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל ולא איתעביד [נעשתה] מחשבתו שלא ליחייב [יתחייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמאחר שנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה — שהוא חייבן
ב גמרא שואלים: מאי שנא [במה שונה] מי שרצה שיהא החפץ לפניו ובא לו לאחריו שפטור, שטעמו שלא אתעביד [נעשתה] מחשבתו, ופטור, שלא לזה התכוון. אם כן, גם אם רצה שיהא לאחריו ובא לו לפניו נמי, הא [גם כן, הרי] לא אתעביד [נעשתה] מחשבתו! אמר ר' אלעזר: תברא [שבורה], כלומר, משנה זו מבטאת דעות שני חכמים, ומי ששנה הלכה זו לא שנה הלכה זו. אמר רבא: ומאי קושיא [ומהי הקושיה] שיש בדבר זה? דילמא [שמא] אפשר להסביר זאת היטב בדרך זו: רצה שיהא החפץ לפניו ובא לו לאחריו היינו טעמא [זהו הטעם] שפטור — משום שנתכוון לשמירה מעולה שיוכל לראות את החפץ תמיד, ועלתה בידו לבסוף שמירה פחותה, ומכיון שאין רצונו בכך אין בכך כדי להחשיבה כמלאכה, ולכן פטור, ואילו דבר ששם לאחריו ובא לו לפניו היינו טעמא [זהו הטעם] שחייב — משום שנתכוון מתחילה לשמירה פחותה ועלתה בידו לבסוף שמירה מעולה.
אלא מאי קושיא [מהי הקושיה] — דיוקא דמתניתין קשיא [הדיוק שאפשר לדייק מן המשנה הוא שקשה], וכך נדייק: המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו — פטור, ומכאן נבין: הא [הרי] אם נתכוין מתחילה שיהיה לאחריו ובא לו אכן כרצונו ונשאר לאחריו — חייב. אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: לאחריו ובא לו לפניו הוא שחייב, ונדייק: הא [הרי] אם לא נתכוין מתחילה שיהיה לאחריו ובא לו (נשאר) לאחריו — פטור. ויש איפוא סתירה בין הדיוק מן המשפט הראשון ובין הדיוק במשפט השני, ועל כך אמר ר' אלעזר: תברא [שבורה] משנה זו, מי ששנה הלכה זו לא הלכה שנה זו.
אמר רב אשי: מאי קושיא [מה הקושיה]? דילמא [שמא] בסגנון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], וכך נבין: לא מיבעיא [נצרכה] לומר בנתכוין שיהא החפץ לאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב, דאיתעבידא [שכן נעשתה] מחשבתו, אלא אפילו כשנתכוין שיהא החפץ לאחריו ובא לו לבסוף לפניו איצטריכא ליה [נצרכה לו] לומר שהוא חייב, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל ולא איתעביד [נעשתה] מחשבתו שלא ליחייב [יתחייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמאחר שנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה — שהוא חייב.
ג ולגופו של דבר, בענין חפץ שנתכוין שיהא לאחריו ובא לו לאחריו תנאי [מחלוקת תנאים] היא[]
תוכן
ג ולגופו של דבר, בענין חפץ שנתכוין שיהא לאחריו ובא לו לאחריו תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוציא מעות בפונדתו (חגורה חלולה), ופיה למעלה — חייב, שכן זוהי דרך הוצאה רגילה. ואם הוציאה כשפיה למטה — ר' יהודה מחייב, וחכמים פוטרין. אמר להן ר' יהודה לחכמים: האם אי (אין) אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב? נמצא שאם רוצה אדם לשמור את חפציו מתחילה שמירה פחותה והוציא בדרך זו הריהו חייב. ואמרו לו: ואי אתה מודה במוציא כלאחר ידו ורגלו שהוא פטור? הרי שהמוציא שלא כדרך הכל אין זו נחשבת כהוצאה!
אמר ר' יהודה: אני אמרתי להם דבר אחד כחיזוק לדברי והן אמרו לי דבר אחד. אני לא מצאתי תשובה לדבריהם והן לא מצאו תשובה לדברי. ומכאן נדייק: מדקאמר להו [ממה שאמר להם] "אי אתם מודין "שיש לחייבו בשהוציא מעות בפונדתו ופיה למטה — לאו [האם לא] נלמד מכלל הדברים דפטרי רבנן [שפוטרים חכמים] בכגון זה? ואם כן מחלוקת היא בין ר' יהודה וחכמים בענין זה. ושואלים: וליטעמיך, דקאמרי ליה [ולטעמך, לשיטתך] בפירוש הדברים, מה דקאמרי ליה [שאמרו לו] חכמים "אי אתה מודה", האם נלמד מכלל הדברים שמחייב ר' יהודה אפילו כלאחר יד? והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: המוציא לאחר ידו ורגלו — לדברי הכל פטור!
אלא יש להבין את הדברים כך: לאחריו ובא לו לאחריו — לדברי הכל חייב. לאחר ידו ורגלו — לדברי הכל פטור. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במוציא מעות בפונדתו ופיה למטה. מר מדמי ליה [חכם זה, ר' יהודה מדמה אותה] לאחריו ובא לו לאחריו, ומחייב, ומר מדמי ליה [וחכם זה, חכמים, מדמה אותה] למקרה שלאחר ידו ורגלו, ופוטרים.
שנינו במשנה: באמת אמרו שהאשה החוגרת בסינר והוציאה חפץ בשבת בין מלפניה ובין מלאחריה — חייבת. והוסיפו מן התוספתא: כל מקום ששנו בלשון "באמת" — הלכה היא ובה לא נחלקו. עוד שנינו במשנה שר' יהודה אומר שאף מקבלי פתקין שהם שליחי המלכות המעבירים ידיעות ושמים את הפתקים בחגורותיהם שאין מקפידים בהם באיזה צד היה הפתק (רה"ג) חייבים על הוצאת הפתקים בין מלפניהם בין לאחריהם. תנא [שנינו] בהסבר הדבר: שכן לבלרי מלכות עושין כן, והפתקים שלהם נמצאים בכל צד של חגורתם.
ד משנה המוציא בשבת ככר (גוש גדול) לרשות הרבים — חייב[]
ואולם אם לא יכול אחד להוציאו בעצמו ולכן הוציאוהו שנים — חייביןן
ד משנה המוציא בשבת ככר (גוש גדול) לרשות הרבים — חייב. אבל אם הוציאוהו שנים ביחד — פטורין, כיון שאף אחד מהם לא עשה מלאכה שלמה. ואולם אם לא יכול אחד להוציאו בעצמו ולכן הוציאוהו שנים — חייבין. ור' שמעון פוטר אפילו במקרה זה.
ה. חפץ או מעשה שעשו אותו שניים כאשר זה יכול לעשות בעצמו וזה יכול לעשותו בעצמו[]
'ר' שמעון אומר: אף על פי שלא יכול אחד להוציאו, והוציאוהו שנים — פטורים, לכך (לכן) נאמר "בעשתה" (ויקרא ד, כז) — לקבוע כלל: יחיד שעשאה — חייב, שנים שעשאוה — פטורין
ה גמרא אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי ליה [ויש אומרים] שאמר זאת אביי, ואמרי ליה [ויש אומרים] כי במתניתא תנא [בברייתא שנינו] שכך נחלקו הדעות: חפץ או מעשה שעשו אותו שניים כאשר זה יכול לעשות בעצמו וזה יכול לעשותו בעצמו — ר' מאיר מחייב, ור' יהודה ור' שמעון פוטרים. וכאשר זה אינו יכול וזה אינו יכול, שכל אחד מהם אינו יכול לעשות מלאכה זו לבדו ולכן עשו אותה שניים — ר' יהודה ור' מאיר מחייבים ור' שמעון פוטר. וכאשר זה יכול וזה אינו יכול ועשו שניהם — לדברי הכל חייב.
תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המוציא ככר לרשות הרבים — חייב. הוציאו שנים — ר' מאיר מחייב, ור' יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים — חייבין, ואם לאו [לא], שכל אחר יכול להוציאו לבדו והוציאוהו יחד — פטורים. ור' שמעון פוטר אפילו כששניהם אינם יכולים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? מה מקורם במקרא? ומשיבים, דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] בתורת כהנים: נאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם" (ויקרא ד, כז). ודקדקו: "בעשתה" משמעו — בעשותו אותה, כלומר את כולה, ולכן מתחייב העושה את העבירה כולה ולא העושה את מקצתה, כיצד? שנים שהיו אוחזין במלגז (קלשון) ולוגזין (אוספים) את השבלים, או בכרכר (מכלי האריגה) ושובטין (אורגים את חוטי הערב), או בקולמוס וכותבין, או מחזיקים בקנה והוציאו אותו לרשות הרבים, יכול יהו חייבין — תלמוד לומר: "בעשתה" — לומר שדווקא העושה את כולה חייב ולא העושה רק את מקצתה.
צ״ג א
בעיגול של דבילה שהוא כבד מכדי משא אדם אחד והוציאו אותו לרשות הרבים, או שהיו מחזיקים בקורה והוציאו אותה לרשות הרבים, ר' יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו לבדו והוציאוהו שנים — חייבין, ואם לאו [לא], שיכול להוציאו לבדו — פטורין. ר' שמעון אומר: אף על פי שלא יכול אחד להוציאו, והוציאוהו שנים — פטורים, לכך (לכן) נאמר "בעשתה" (ויקרא ד, כז) — לקבוע כלל: יחיד שעשאה — חייב, שנים שעשאוה — פטורין.
א
