Family Wiki
Register
Advertisement

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
} המקרא או התנ"ך (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) הוא קובץ הספרים המהווים את כתבי הקודש של היהדות, קובץ ספרים זה מהווה ביהדות הרבנית את "התורה שבכתב".

מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות[1], ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר. הם לא נכתבו בתקופת זמן אחת, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך נסתיימה לפני תחילת הספירה הנוצרית[2] תהליך הקאנוניזציה של התנ"ך החל בתחילת תקופת בית שני והושלם סביב שנת 200 לספירה[3]. על-פי החלוקה היהודית המסורתית, כפי שמבוטאת במקורות הסמוכים לתקופת הקאנוניזציה של המקרא, בתנ"ך 24 ספרים (ו-6 ספרים כפולים יחד 39) אולם בחלוקה מאוחרת יותר, חולקו מספר ספרים לשניים. שפת ספרי המקרא היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של טקסט בשפה הארמית מקראית. התנ"ך מהווה מוקד לתרבות היהודית הדתית והחילונית גם יחד.

לספרי התנ"ך נודעה השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. ספרי התנ"ך הם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, שם הם מכונים "הברית הישנה" ונוסף עליו נדבך המכונה "הברית החדשה". בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן המקרא בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי המקרא מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות. התנ"ך הוא כיום הספר הפופולרי ביותר בעולם, ובנוסחו הנוצרי (יחד עם "הברית החדשה") הוא תורגם למספר השפות הרב ביותר.

מקור השם[]

המילה תנ"ך מייצגת בראשי תיבות את שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. שני החלקים האחרונים שלו, נביאים וכתובים ידועים בראשי התיבות נ"ך.

בתנ"ך עצמו מופיעים שמות שונים לציון הספרים המקודשים כגון "תורה", "תורת-אלהים", "ספר הברית", ובימי עזרא ונחמיה "ספר תורת משה אשר צווה ה' את ישראל". בשמות אלו הכוונה בעיקר לכתבי התנ"ך המוקדמים יותר שלפי המסורה "נתחברו על ידי משה מפי הגבורה" המקובצים כיום תחת השם "תורה". בלשון חז"ל התנ"ך נקרא "מקרא" (אז לא היו בשימוש רווח ראשי תיבות) וכמו שכתוב למשל בפרקי אבות[4]: "בן חמש למקרא...". כך גם בתיאור בקיאותו הרבה של רבן יוחנן בן זכאי (נשיא הסנהדרין בזמן חורבן בית שני ואחריו) נאמר שהוא היה בקי, בין השאר, במקרא [5].

כתבי התנ"ך המאוחרים יותר, ה"נביאים", נקראו בזמן הקדמונים "דברי קבלה" כלומר ספרים שנמסרו בקבלה מאלוהים באמצעות רוח הקודש[6]. מקובל להבחין בין ספרי נביאים ראשונים לספרי נביאים אחרונים. בראשונים מסופרת ההיסטוריוגרפיה המקראית של עם ישראל בתקופה שבין מות משה לחורבן בית ראשון על ידי ממלכת בבל, ובאחרונים מובאים דברי נבואה, ובכללם תוכחות ונחמות, של הנביאים מזמן הבית ראשון, גלות בבל ויסוד הבית השני.

הקובץ השלישי, האחרון מבין הקבצים שנקבעו כחלק מהתנ"ך, מכיל תכנים לימודיים: "ספרי חכמה", שירים וקינות מסוגים שונים וגם דברי ימי העם וחזון לאחרית הימים (דברי הימים, דניאל, ועוד). בתחילה לא התייחסו אליהם כאל קבוצה מיוחדת של ספרי קודש והם כונו "יתר הספרים"[7], רק בתלמוד הספרים מופיעים כקבוצה מסודרת בשם שנשאר עד היום "כתובים"

לעתים מכונה התנ"ך בשמות אחרים כגון: "ספר הספרים", "ספרים", "כתבי הקודש".

הקאנוניזציה של התנ"ך[]

תהליך האיסוף של ספרי התנ"ך היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. יש ספרים שנזכרים במקרא אך לא הוכנסו אליו, לדוגמה - ספר הישר, ספר מלחמות ה' ועוד. לדעת רוב החוקרים חתימת הקאנון מתוארכת לשנת 70 לספירה בערך, זמן חורבן בית המקדש השני, שהיווה אחד הזרזים לקאנוניזציה. זרז נוסף לחתימת המקרא הוא העובדה שבאותה תקופה (300 לפני הספירה עד 150 לספירה) נכתבו ספרים חיצוניים כיתתים שיצאו כנגד היהדות הפרושית וההלכה המקובלת (כמו קריאת תיגר על לוח השנה המקובל בספר היובלים). עקב רצונם של הפרושים להבדילם מהספרים המקובלים עליהם, חתמו את הקאנון, וכללו בו גם ספרים מקובלים שקדושתם הייתה נתונה במחלוקת, כגון מגילות קהלת, שיר השירים ואסתר.[8]

הספרים שלא נכללו בקאנון נקראים ספרים חיצוניים. חלקם בעלי אופי כיתתי כמו ספר היובלים, מלחמת בני אור בבני חושך, חזון עזרא ועוד, וחלקם בעלי אופי הקרוב ברוחו ליהדות הפרושית, כמו ספר משלי בן סירא. חלק מן הספרים החיצוניים נכללו בכתבי הקודש של כמה מן הזרמים הנוצריים.

תוכן התנ"ך[]

אסופה ספרותית רחבת יריעה זו כוללת, בין השאר, סיפורים הנראים כמיתיים. לחלק מהסיפורים האלה יש מקבילות במיתוסים של עמים קדומים במצרים ובמסופוטמיה ולפיכך יש חוקרים הרואים בהם פולמוס עם דתות ואמונות אחרות שרווחו במזרח הקדום. בין הסיפורים האלה אפשר למנות את סיפור גן עדן, המבול, מגדל בבל ועוד. סיפורים אחרים הכלולים בתנ"ך הם סיפורי עלילה הכתובים בפרוזה (למשל: סיפור יציאת מצרים והנדודים במדבר או ספרי שופטים, ספר שמואל ומגילת רות), לצד תיאור תקופות שונות בהיסטוריה האנושית והישראלית, כפי שאלו נתפסות במסורת העברית, למשל: תיאור שושלות של אישים ומלכים ופירוט של מִפקדים.

חומשי התורה וספרי הנביאים הראשונים (יהושע, שופטים, שמואל ומלכים) מציגים סיפור היסטורי רציף, כשבאופן כללי כל ספר מתחיל את הסיפור מהמקום שהספר הקודם מסתיים. הסיפור המקראי מתחיל בספר בראשית עם בריאת העולם, מציין את שושלת הדורות עד אברהם תוך הרחבה בסיפורים מעטים, ומשם מתאר בהרחבה את גירסתו להיסטוריה של עם ישראל - החל מהאבות, דרך יציאת מצרים וההתנחלות בארץ כנען, תקופת השופטים ומלכות שאול, דוד ושלמה. בשלב זה מתרחש פילוג ממלכת ישראל המאוחדת והסיפור מתחלק לשני קווים נפרדים, אחד עוקב אחר ממלכת ישראל עד לחורבנה, והשני עוקב אחר ממלכת יהודה עד לחורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל בסוף ספר מלכים. חלק מן הפרטים ההיסטוריים הנוגעים לסוף תקופה זו מופיעים גם בספרי הנביאים האחרונים (ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל). ספר עזרא ממשיך כעבור מספר עשורים בשיבת ציון ותחילת ימי בית שני. ספר דברי הימים הוא גרסה נוספת לסיפור ההיסטורי המלא, המתחילה באדם הראשון ומסתיימת בהצהרת כורש בסוף גלות בבל.

חלק ניכר מהתורה עוסק בפירוט המצוות השונות שנצטוו בהן בני ישראל (בספרים: שמות, ויקרא, במדבר ודברים) וקורא לדבוק בהן.

כמו כן התנ"ך מכיל פתגמים (משלי), הגות פילוסופית (איוב וקהלת), שירה (שיר השירים, שירת הים, שירת האזינו ושירת דבורה), מזמורים (תהילים) וקינות (איכה), נאומים רטוריים (ספר ירמיה, ספר ישעיה, ספר עמוס), דברי חזון ונחמה (ספר ישעיהו, ספר יחזקאל) ומוסר השכל (ספר יונה).

חלק ניכר מהתנ"ך מדבר על הקשר המיוחד שבין אלוהים לעם ישראל ועל היותו של עם ישראל עם הבחירה. מתוך כך, מדברים הנביאים על הברית המבוססת על ברית בין הבתרים, על הפרתה ועל העונשים הצפויים לעם ישראל, או העונשים שספג כתוצאה מהפרת הברית. וההמשך הוא לרוב קריאה לחידוש הברית (ירמיהו ז, ירמיהו לא, יחזקאל יח, יחזקאל לג) או תיאור חידוש הברית (עשה הטוב בעיני ה').

חלוקת ספרי התנ"ך[]

בעבר היו ספרי המקרא בתנ"ך העברי מחולקים ל-22 ספרים. כך אנו מוצאים בכתביהם של יוסף בן מתתיהו ואוריגינס (שצירפו את רות לשופטים, ואת איכה לירמיה), רק במאה הרביעית לספירה הירונימוס מביא את שני המספרים ומסביר את ההבדל ביניהם.

במסורת היהודית מתקופת התלמוד והמדרשים, כולל התנ"ך 24 ספרים בשלוש חטיבות: תורה, נביאים וכתובים. בעקבות הקאנונים הנוצריים חולקו מספר ספרים לשניים; ספר שמואל (א-ב), ספר מלכים (א-ב), ספר דברי הימים (א-ב) וספר עזרא (עזרא-נחמיה).

סדר הספרים ושמותם שונים בתרגום השבעים מאלו שבנוסח המסורה. שמות הספרים על פי תרגום השבעים עברו לתרגומים הלטיניים, ומשם ללשונות המערב.

ספרי התורה[]

חמשת הספרים הראשונים מכונים תורה (מלשון 'הוראה') או חמשת חומשי תורה. ספר בודד מכונה חומש. בלשון חז"ל מופיע אף הכינוי הארמי אורייתא. הכינויים הרווחים בעולם הנוצרי הם ואריאציות של המונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים".

להלן רשימה של ספרי התורה עם הקיצור המקובל בסוגריים, לאחרים מופיע הכינוי הנוסף, אם יש כזה, וכינויים הלטיני.

1. בראשית
2. שמות
3. ויקרא
4. במדבר
5. דברים

(בר')
(שמ')
(וי')
(במ')
(דב')

(ספר הישר)
(ספר הגאולה)
(תורת כהנים)
(חומש הפקודים)
(משנה תורה)

[Genesis בריאה]
[Exodus יציאה]
[Leviticus תורת הלויים]
[Numbers מספרים, פקודים]
[Deuteronomy משנה תורה]

שמות הספרים ניתנו לפי המילה המופיעה בתחילתו של הספר. ("'בראשית ברא", "ואלה שמות", "ויקרא אל משה", "וידבר ה' אל משה במדבר", "אלה הדברים"). אולם כינויים הלטיני בא על פי תוכנו של הספר.

ספרי הנביאים[]

ספרי הנביאים מכילים שמונה ספרים, מהם ארבעה ספרי נביאים ראשונים, וארבעה ספרי נביאים אחרונים.

בתלמוד[9] מובאת ברייתא לפיה סדר ספרי הנביאים האחרונים והכתובים הוא: ירמיהו, יחזקאל, ישעיהו, תרי עשר, רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, איכה, דניאל, אסתר, עזרא ודברי הימים. סדר זה שונה מהמקובל כיום, וחכמי התלמוד ביארו שהוא משלב שיקול נושאי בסידור ההיסטורי-כרונולוגי: "סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא". עורך הברייתא סידר את ישעיהו רק אחרי ירמיהו ויחזקאל, מפני שספר מלכים מסתיים בתיאור חורבן ירושלים, וכך ירמיהו, שרובו נבואות על החורבן, מסודר אחריו, יחזקאל, שבראשיתו אף הוא מכיל נבואות על החורבן, מסודר אחריו, וישעיהו, שרובו נבואות נחמה, מסודר אחרי ספר יחזקאל, שבסופו מכיל אף הוא נבואות נחמה. שיקול עריכה אחר, המוזכר בתלמוד, הוא איחוד תרי עשר ספרי הנבואה הקצרים לספר אחד[10], חרף הפערים בזמנים בהם התנבאו. סדר ספרי התרי עשר לא מובא במלואו בתלמוד אבל ההנחה היא שכבר אז סודרו לפי סדר המסורה.

ספרים היסטוריוגרפיים בעיקרם, הידועים גם כנביאים ראשונים:
6. יהושע (יהו')
7. שופטים (שו')
8. שמואל (מחולקים ל: שמואל א', שמואל ב'; מכונים בקיצור ש"א, ש"ב; או: שמ"א, שמ"ב)
9. ספר מלכים (מחולקים ל: מלכים א', מלכים ב'; מכונים בקיצור מ"א, מ"ב; או: מל"א, מל"ב)
ספרי נבואה, הידועים גם כנביאים אחרונים:
10. ישעיהו (יש')
11. ירמיהו (יר')
12. יחזקאל (יח')
13. תרי עשר, המכילים שנים עשר ספרי-נבואה קצרים יחסית, שאוגדו יחדיו לספר אחד לפי הסדר הבא:
הושע (הו'), יואל (יו'), עמוס (עמ'), עובדיה (עו'), יונה (יו'), מיכה (מי'), נחום (נח'), חבקוק (חב'), צפניה (צפ'), חגי, זכריה (זכ'), מלאכי (מל').

ספרי הכתובים[]

ספרי הכתובים מכילים אחד עשר ספרים:

שלושת ספרי אמ"ת (ראשי תיבות בסדר הפוך של שמות הספרים):
14. תהילים (תה')
15. משלי (מש')
16. איוב
חמש המגילות:
17. שיר השירים (שה"ש)
18. רות
19. איכה
20. קהלת (קה')
21. אסתר (אס')

ספרים נוספים:

22. דניאל (דנ')
23. עזרא (מחולק לשניים - עזרא ונחמיה; מכונים בקיצור עז' ונח', מכונים יחד עו"נ)
24. דברי הימים (מחולקים ל: דברי הימים א', דברי הימים ב'; מכונים בקיצור דה"א, דה"ב)

חיבור התנ"ך[]

ספרי התנ"ך חוברו בתקופות שונות ועל ידי מחברים שונים. במקרא עצמו נמצאות קביעות מעטות בלבד לגבי זהותם של מחבריו. ברייתא המובאת בתלמוד מייחסת את כתיבת ספרי התנ"ך לדמויות ראשיות במקרא:

משה - כתב ספרו (=חמשת חומשי תורה), ופרשת בלעם ואיוב.
יהושע - כתב ספרו (=ספר יהושע)...
שמואל - כתב ספרו (=ספר שמואל), ושופטים ורות.
דוד - כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים...

שלמה- כתב משלי, שיר השירים וקהלת. ירמיה - כתב ספרו (=ספר ירמיה), וספר מלכים וקינות (=מגילת איכה).
חזקיה וסיעתו - כתבו: ישעיה.
אנשי כנסת הגדולה - כתבו: יחזקאל, ושנים עשר, דניאל, ומגילת אסתר.
עזרא - כתב ספרו (=ספר עזרא) ויחס של דברי הימים עד לו.

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יד, עמוד ב

חכמי התלמוד מבארים שקטעי ספרים המתייחסים לתקופה שלאחר מות המחבר לו מיוחס הספר, נכתבו על ידי דמויות מקראיות בני דורו.[11] חוקרי המקרא מאסכולות ביקורת המקרא מפקפקים בקביעות אלו. לפיהם, זמן עריכת רבים מן הספרים מאוחר מעבר לזמן כתיבתם לפי התלמוד, ובמקביל הם קובעים שחלק מן הספרים נערכו מתוך מקורות קדומים יותר, שנכתבו על ידי מחברים שונים בתקופות שונות‬.

לשון התנ"ך[]

הרובד הלשוני של השפה העברית שבו נכתב התנ"ך נקרא "עברית מקראית", "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא". באתרים ארכאולוגיים ברחבי ארץ ישראל התגלו מספר ממצאים אפיגרפיים מהמחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, הכתובים בניב זה, ולפיכך הוא הצורה המתועדת הקדומה ביותר של השפה העברית.

בתוך העברית המקראית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה. יש הסבורים שלשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית.

נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות - העברית המקראית הרגילה, והעברית המקראית המאוחרת, שבה נכתבו ספרי המקרא של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ספר זכריה, מלאכי, ספר עזרא, נחמיה, מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל. ניתוח פילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון המקרא גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה בגלל שלשון המקרא נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה.

הטקסט המקראי הנמצא כיום מורכב מבחינה לשונית מכמה רבדים: הטקסט העיצורי, אמות הקריאה שנוספו כנראה בשלב מאוחר יותר, והניקוד והטעמים, שחוברו לראשונה רק במאה השמינית לספירה על ידי אנשי המסורה, לצורך שימור מסורת קריאה שהועברה לפני כן בעל פה. בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים ומסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. מסורות הקריאה בתורה כפי שהן מוכרות לנו כיום שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעות הניקוד הטברני (אף כי הניקוד הטברני התקבל בסופו של דבר בשפה הכתובה).

באוצר המילים המצוי במקרא ניתן למנות כ-8,000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית. מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות במקרא קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו). עובדה זו הביאה להשערה שהטקסט המקראי נכתב במתכוון תוך שימוש באוצר מילים קטן, זאת למעט קטעי השירה שבהם אוצר המילים עשיר יותר.

תרגומי התנ"ך[]

התנ"ך זכה לתרגום למאות שפות, ובשפות רבות תורגם במספר גרסאות. בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך. לתרגומי התנ"ך הייתה פעמים רבות משמעות תאולוגית רבה, במתן האפשרות לעמים נוספים או לקבוצות נוספות לגשת אל הטקסט ללא תיווך. כך, למשל, תרגומי התנ"ך ללטינית וליוונית והפצתם עומדים בבסיס התפשטות הנצרות.

ישנם כמה תרגומים מפורסמים:

  • תרגום השבעים - תרגום יהודי ליוונית שהוכן עבור יהודי אלכסנדריה במאה ה-2 לפני הספירה. שמו של התרגום קשור למסורת על תולדות כתיבתו בידי שבעים זקנים.
  • הוולגטה - תרגום ללטינית שנערך על ידי אב הכנסייה הירונימוס במאה הרביעית. הוולגטה הוכרה על ידי הכנסייה בשנת 1546 כנוסח המוסמך של כתבי הקודש.
  • תנ"ך המלך ג'יימס - תרגום לאנגלית שיזם המלך ג'יימס הראשון במאה השש עשרה. תרגום זה נחשב לתרגום המוסמך של התנ"ך באנגלית.
  • תרגום מרטין לותר - תרגום לגרמנית ממאה השש עשרה, העומד בבסיס הנצרות הפרוטסטנטית. תרגום זה הוריד את התנ"ך משפה המובנת רק לאליטה של הכמרים והמלומדים, להמון העם. בעקבות מרטין לותר תורגם התנ"ך לשפות נוספות רבות.

עדי נוסח של התנ"ך[]

עדי הנוסח של ספרי המקרא הם כתבי היד של המקרא ששרדו בידינו כיום, ואשר בעזרתם ניתן ללמוד על הנוסחים השונים של ספרי המקרא בתקופות עבר. עדי הנוסח שקיימים בידינו מורכבים מקטעי מגילות ופפירוסים החל מהמאה השלישית לפני הספירה ואילך, וממצחפים ומכתבי יד לאורך כל תקופת ימי הביניים.

חלק מעדי הנוסח הם בעברית, וחלקם הם תרגומים עתיקים ליוונית, סורית, ארמית ועוד.

עדי נוסח מפורסמים מהעת העתיקה:

עדי נוסח מפורסמים מימי הביניים:

מהדורות התנ"ך[]

מהדורות התנ"ך שהחלו לצאת לאור עם המצאת הדפוס הושתתו על כתבי יד שונים שהיו בפני המדפיסים, ומלבד הטעויות שהיו נחלת אותם כתבי יד, התווספו להם עוד טעויות רבות שנפלו בהדפסה. כך נוצרו הבדלים רבים בין מהדורה לרעותה.

בין מהדורות הדפוס החשובות שיצאו לאור במאות הראשונות לאחר המצאתו ניתן למנות את:

  • מהדורת התנ"ך הראשונה שכללה את נוסח המקרא המלא בעברית - נדפסה בסונצ'ינו בשנת רמ"ח (1488), בבית הדפוס של משפחת שונצינו. משפחה זו הדפיסה גם את המהדורה השנייה של התנ"ך המלא, בנאפולי שנת רנ"א או רנ"ב.
  • הפוליגלוטה הקומפלוטנסית - מהדורה רב לשונית של המקרא עם הברית החדשה, הכוללת את נוסח המקרא בעברית ותרגומו ליוונית, לטינית וארמית. יצאה בשנת 1522 בעיר אלקלה שבספרד (אשר שמה הלטיני היה complutum). על הנוסח העברי היה אחראי, בין היתר, המומר אלפונסו דה סמורה.
  • מקראות גדולות ונציה רפ"ד-רפ"ה - מהדורת מקראות גדולות שנדפסה בוונציה על ידי המדפיס הנוצרי דניאל בומברג שבין השנים רפ"ד ורפ"ה (1524-1525). על הנוסח העברי היה אחראי יעקב בן חיים בן אדוניה, אשר הגיהו בדייקנות על פי המסורה. בשל כך שימש נוסח המקרא של מהדורה זו כבסיס לחלק גדול מן המהדורות היהודיות של המקרא שהודפסו במאות השנים הבאות.
  • הפוליגלוטה של וולטון - מהדורה רב לשונית מונומנטלית של המקרא עם הברית החדשה, הכוללת את נוסח המקרא בעברית יהודית, עברית שומרונית, וכן תרגום המקרא ליוונית, לטינית, ארמית יהודית, ארמית שומרונית, סורית וערבית. המהדורה יצאה לאור על ידי איש הכנסייה האנגלי בריאן וולטון בין השנים 1652 ו-1657.

במהדורות המודרניות נעשים מאמצים לניקוי טעויות הדפוס, ועורכיהם משתדלים להיסמך על כתבי יד ימי-ביניימים. אולם מכיוון שיש הבדלים בין כתבי היד, הרי שעדיין ישנם הבדלים קלים בין מהדורה לרעותה, מה עוד שחלק מן המהדורות מתבססות על מספר כתבי יד במעורב.[12]

מבין המהדורות החשובות שיצאו לאור בעשרות השנים האחרונות ניתן למנות את:

  • מהדורת לטריס (לונדון 1852)
  • מהדורת גינצבורג (1932) על פי דפוסים ישנים והגהות מכת"י שונים
  • מהדורת N.H. Snaith (לונדון 1958)
  • מהדורת קאסוטו (ירושלים תשי"ג) על פי כתבי יד ממשפחת בן אשר
  • מהדורת קורן ע"פ המסורה (ירושלים תשכ"ה)
  • מהדורת עדי (תל אביב תשל"ו) על פי כתב יד לנינגרד
  • מהדורת ברויאר (תשל"ז - תשמ"ב) על פי כתר ארם צובא וכתבי יד הקרובים לו
  • מהדורות B.H, וכן B.H.S ו-B.H.Q (מהדורות מדעיות).
  • מהדורת סיני (תל אביב 1983)

פרשנות המקרא[]

פרשנות המקרא לבשה צורות רבות בתקופות השונות ובפי המחברים השונים. פרשנות המקרא, כמו תרגום המקרא, לרוב לא נעשתה רק בצורה מילולית, ולעתים נלוותה לה פרשנות שהתאימה את הטקסט המקראי לתפיסת הפרשן או לנרטיב אותו ביקש ליצור. כך נפוצו פרשנויות המסבירות את הטקסט המקראי בצורה אלגורית או משלימות אותו בתוספות דרשניות שלא על פי הכתוב, אלא על פי מסורות מאוחרות בהם החזיק המפרש. כמו כן ישנה פרשנות עם מאפיינים של פולמוס, פרשנות שנועדה להתפלמס עם דוגמות נגדיות, כמו הדוגמה הנוצרית, הקראית, השומרונית והיהודית.

פרשנות המקרא הקדומה[]

מדרשי האגדה[]

לדוגמה, חז"ל והדרשנים שבאו בעקבותיהם, מצאו בסיפורי התנ"ך כר נרחב להעברת מסריהם התאולוגיים או המוסריים, ביצירתם האגדית. או כדברי הֶר[13] : "חכמים לא היו מעוניינים כלל ועיקר בדמויות ההיסטוריות הריאליות שבמקרא, אלא בלקח שאישיות מפורסמת עשויה או עלולה ללמד את בני הדורות הבאים." כך למשל, בסיפור עקדת יצחק, מקצר התנ"ך בתיאור המאורע הדרמטי, אך חז"ל (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה נו') מילאו את החלל שנוצר בתיאורי הנסיונות שעשה, השטן, לשכנע את אברהם ויצחק לחזור בהם. מטרת המדרש אינה סתם "לספר סיפור", אלא להעביר דרכו מסרים עקרוניים. מסרים אלו כללו את ביסוס תדמיתם של דמויות מקראיות מסוימות כדמויות מופת, ולפיכך במקום בו המקרא עשויי להתפרש כמעיד על ליקוי חמור בהתנהגותם, נטו הדרשנים, שהניחו שפירוש זה אינו אפשרי, לפרשו באופן אחר. זאת אפשר למצוא למשל בסיפור ירידת אברהם ושרה למצרים, שם הציג המדרש את אברהם כבעל נאמן, שהחביא את אשתו בתוך תיבה והיה מוכן לשלם כל מכס שהוא, ובלבד שלא תתגלה ותיחטף, בעוד שהמקרא מתאר רק כיצד ביקש ממנה להימנע מלהציג עצמה כאשתו, בשביל שלא יפגעו בו לרעה.[14]

במקרים אחרים פירשו הדרשנים את המקרא דווקא באופן שיש בו גנאי לדמות המופת, מתוך הנחה שאף היא אינה חפה מטעויות וממגבלות אנושיות. כך בעוד שהמקרא (בראשית לט') מתאר רק שיוסף דחה את ניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר, עד שהעלילה עליו והובילה למאסרו, ישנם פירושים בחז"ל לפיהם בשלב מסוים יוסף נעתר לניסיון הפיתוי, אלא שחזר בו ברגע האחרון, או "שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף לו, עמוד ב) ועקב כך לא זכה שיצאו ממנו שנים עשר שבטים.

בהתייחסם לדמויות מקראיות שנתפסו בעיניהם כשליליות, נהגו הדרשנים להכפישה כדי לחדד את רשעותה, לעתים על סמך 'עוגן' לשוני קלוש. כך למשל בסיפור עשו ויעקב, הציגו חז"ל את עשו כרשע, שעבר עברות חמורות ביותר.[15]

כפי הנראה מטרת הדרשנים לא הייתה הצגת פרשנות מציאותית לטקסט, אלא חידוד רעיונותיהם ומסריהם באמצעות פרשנות מרחיבה שלו. או כדברי הר: "לא דוד ושאול, אף לא לאה ודינה ההיסטוריים הם שעמדו במרכז עניינם של החכמים, הללו כבר מתו – "מאי דהוה – הוה" (מה שהיה - היה) – ... הרבה יותר חשוב היה לחכמים לתאר את דמויותיהם בצורה שיהא בה כדי לאלף, ואין זה מעלה או מוריד מי ומה באמת היו."[16]

יוסף בן מתתיהו[]

במקביל לחז"ל פעלו מספר מחברים יהודים 'חיצוניים', שהציגו את ההיסטוריה והתרבות היהודית לגויים וליהודים הלניסטיים, שרבים מהם לא הכירו את התנ"ך ממקור ראשון. הבולט בין מחברים אלו הוא ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, בספרו קדמוניות היהודים. בן ממתיהו פנה לקהל נוכרי, ואף כתב בפירוש כי בעיניו סיפורי המקרא "אינם ידועים לרוב בני האדם מחמת עתיקותם."[17] בן מתתיהו שם לו למטרה לתאר את כל קורות היהודים מבריאת העולם ועד ימיו, לקהל הלניסטי-רומי. הוא הסתמך על התנ"ך בכתבו את הספר, אך בחר מתוכו בעיקר את החלקים ההיסטוריים בהם סבר שקוראיו ימצאו עניין, ומאלו השמיט אזכורי אירועים שחשש שיפגעו בתדמית ההיסטורית והתרבותית של עם ישראל. שאיפתו הייתה להציג את אבותיו הקדומים ואת מורשתו התרבותית באור חיובי ככל הניתן, ולשם כך הציג טקסט תנ"כי "נקי וזך" ברוח אפולוגטית, זאת לעתים גם על חשבון דיוק בפרטים ההיסטוריים כפי שהם מוצגים בתנ"ך.[18] כך למשל ראינו בתארו את סיפור ירידת אברם ושרי למצרים, שם מוצג אברם כאיש אמת, שרק "העמיד פנים כאילו הוא אחיה" של שרי, לעומת התיאור התנ"כי, ממנו משתמע שאברם אף שיקר למלך מצרים וטען בפניו כי שרי אחותו. יוסף גם שילב בסיפרו פרשנות מרחיבה של התנ"ך, לפיה אברם מוצג כאיש משכיל, המלמד את המצרים את תורת החשבון ושאר חכמות, וכן כבעל יושר אינטלקטואלי, שמחמתו יצא נגד התרבות האלילית שהכיר, ומכוחו מוכן לקבל כל רעיון, באם יוכח כנכון. אברהם מוכרז על ידו כראשון המונותיאיסטים, "שהעז להכריז שקיים אל אחד יוצר כל" – איש אמיץ ובעל חשיבה עמוקה.

בן מתתיהו הרשה לעצמו להשמיט סיפורים משמעותיים בתולדות עם ישראל המתוארים בתנ"ך, כמו מעשה העגל ושבירת הלוחות, מי מריבה, צרעת מרים ואחרים. יוספוס ביקש להציג בפני הקורא הזר חיבור מתוקן, הכתוב ברוח המקום והזמן, ולכן שיווה לו אופי הלניסטי-רומי מבוהק, הכולל תיאור פסיכולוגי של הנפשות הפועלות (רגשותיהן, מחשבותיהן וכו'), או ציטוט נאומים חוצבי להבות מפי גיבורים, המושתתים על מיטב הרטוריקה הרומית. דבר זה בא לידי ביטוי, למשל, במילים ששם בפי יהודה בעמדו לפני יוסף, או בספרו מלחמת היהודים, שם ציטט כביכול את נאומו של אלעזר בן יאיר על המצדה.[19]

פרופ' אברהם שליט "מניח בביטחון גמור" כי יוספוס, שאולי לא סמך על שליטתו בשפה היוונית, נעזר ברטורים ובכותבים זרים, כדי להבטיח את איכותו החיצונית של הטקסט, ומכאן שזו הייתה חשובה בעיניו יותר מהעברת הפרטים המדויקים שאירעו בפועל. כן טוען שליט כי יוספוס "התאכזר ממש לצורה העברית של שמות המקרא, ושיווה להם צורה יוונית במידת האפשר והבלתי אפשר, והכניסם במיטת סדום של הנטייה היוונית בלי יוצא מן הכלל". מעשה זה מצביע אף הוא על חשיבות הצורה ועל "חיבוב" הטקסט על הקורא הנוכרי, על חשבון המסירה המדויקת. שינויים ודגשים אלה ואחרים מלמדים על עולמו התרבותי של יוספוס; על רצונו להגיש לקורא חומר קריא, מעמיק ו"זורם"; ועל שאיפתו לייקר את אבותיו ואת מקורותיו היהודיים בעיניו.

פילון האלכסנדרוני[]

פילון האלכסנדרוני שפעל לפני יוספוס, נקט גישה דומה לגישתו, אם כי כתיבתו מנוסחת באופן שונה, בהתאם לז'אנר הכתיבה ההלניסטי שהיה מקובל בסביבת מגוריו במצרים, וכלל דקדוק בפרטים, תיאורי טבע ונוף והבעת רגשות. ניתן לראות זאת בתיאור הארוך שמסר על ירידת אברם ושרי למצרים, וגם הוא כיוספוס ניקה את אברם מכל דבר שקר, והציגו כדמות מרשימה, בעלת חכמה וידע רב.

ספר היובלים[]

מחבר ספר היובלים הקדום בהרבה, הלך בדרך אחרת, ונראה כי דבריו כוונו לקורא היהודי דווקא. לא פעם נהג הכותב להוסיף פירושים לסיפורי התנ"ך כדי שיתאים למסרים החינוכיים הערכיים או הלאומיים שברצונו להעביר, לעתים עד כדי הוצאת "העוקץ" מהסיפור והעברתו למחוז אחר לגמרי[20]. בסיפור עקידת יצחק למשל, מתואר כיצד היוזמה לניסיון העקידה מגיעה מ- "השר משטמה" (המזכיר את השטן שבספר איוב). אברהם מתואר בספר זה כמונותיאיסט שמרד באלילות בכל מאודו.

פרשנות המקרא בימי הביניים[]

תבנית:להשלים

פרשנות המקרא המודרנית[]

תבנית:להשלים

היחס לתנ"ך[]

לעם ישראל יחס מיוחד לתנ"ך. על התנ"ך מתבססת תשתית האמונה היהודית, וממנו נלמדים מצוות וערכי היהדות. הדקדקנות בהעתקת התנ"ך בכלל והתורה בפרט, הועילה לצמצום מספר השיבושים שחלו במשך השנים, עד כדי כך שבספרי התורה נמצאים רק שנים עשר הבדלים בין הגרסה המערבית של ארצות הים התיכון לבין הגרסה של יהודי תימן, כאשר אף אחד מהבדלים אלו אינו משנה את משמעות הכתוב.

התנ"ך בישראל נלמד בבתי הספר הממלכתיים כבר בכיתות הנמוכות. בבתי ספר עבריים ממלכתיים הוא נלמד החל מכיתה ב', תוך שימת דגש על הקשר של התנ"ך להיסטוריה ולתרבות של עם ישראל, על סגנונו הספרותי ועל ממצאים מביקורת המקרא. בבתי ספר של החינוך הממלכתי דתי נלמד התנ"ך בדגש על מעמדו בדת היהודית ועל הפרשנויות הדתיות שניתנו לו. בבתי ספר ערביים נלמד התנ"ך כחלק מלימודי השפה העברית שמתחילים בכיתה ג'.

בפי הנוצרים נקרא התנ"ך "הברית הישנה", והוא מהווה לצד "הברית החדשה", את אוסף הספרים המקודש לנוצרים, המכונה "ביבליה". ראשוני המוסלמים העריכו גם הם את ספר התנ"ך, וכינו בזכותו את היהודים ואת הנוצרים עמי הספר. התנ"ך תורגם, כולו או לפחות חלקים ממנו, ל-2454 שפות וניבים[21].

לקריאה נוספת[]

ראו גם[]

תבנית:הפנייה לספר ויקיפדיה

  • חלוקת הפרקים בתנ"ך
  • מהפכת התנ"ך
  • עץ משפחה של דמויות מקראיות
  • ביקורת המקרא
  • התנ"ך בחיי היומיום

קישורים חיצוניים[]

טקסט בלבד

טקסט וחומר עזר

כלים וחומר עזר

מאמרים

שונות

הערות שוליים[]

  1. בין הספרים המרכזיים ביהדות מלבד התנ"ך אפשר למנות את המשנה, התלמוד וקובצי הלכות כגון שולחן ערוך.
  2. . התקופות שבהן נכתבו כל אחד מהספרים השונים מן התנ"ך הן נושא למחקר פילולוגי ענֵף, וחלק ניכר מהקביעות בעניין זה שנויות במחלוקת בין החוקרים, מי מהספרים או המקורות מוקדם ומי מאוחר.
  3. מסכת ידיים פרק ג' משנה ה'
  4. פרק ה' משנה כ"א
  5. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא פרק ח' דף קלד עמוד א'
  6. רשי על מסכת חולין קלז
  7. בן סירא בהקדמה לתרגום משלי
  8. בתלמוד, מסכת מגילה דף ז., מובאים גם דברי החכמים, שלדעתם מגילת קהלת היא 'חכמתו של שלמה', מגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש, אך לא יועדה להיכתב כאחד מכתבי הקודש, וישנה מחלוקת על מעמדו של שיר השירים.
  9. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יד, עמוד ב
  10. "איידי דזוטר מירכס", כלומר מפני שהם קטנים עלולים הם להיאבד
  11. בבלי בבא בתרא טו:
  12. ראו פירוט והרחבה והפניות ביבליוגרפיות בספרו של עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, עמ' 2-5
  13. מ"ד הר, 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, כרך ב', ירושלים תשל"ז, עמ' 138
  14. מדרש תנחומא (מהדורת בובר) פרשת לך לך סימן ח'
  15. בראשית רבה פרשה ס"ג
  16. הֶר, הערה 4, עמ' 141
  17. קדמוניות היהודים, תחילת הספר ה-14, א, א, 2
  18. פרופ' אברהם שליט, ההקדמה למהדורה העברית עמ' L, LXI ו-LXIII
  19. שם, עמ' L, LXI , ו-LXIII
  20. Michel Testuz, Les idees religieuses du livre des Jubiles, Geneve/Paris: Droz/Minard, 1960
  21. UBS Translation Work


ארון הספרים היהודי
תורה · תנ"ך · משנה · תוספתא · תלמוד · מדרש · שו"ת · משנה תורה · שולחן ערוך
המפה · סידור · מחזור · ספר הזוהר · קבלה · פרשנות למקרא · פרשנות לתלמוד · ספרי חסידות
מגן דוד

ספרי התנ"ך[]

Advertisement