חוף רחצה כשר the market

הנאה משריפת תרומה טמאה ומצוות בכניסה לשבת - מסכת שבת דף כ"ה

נושאי השיעור:

  • המקור להיתר הנאה משריפת תרומה טמאה.
  • מצוות בכניסת לשבת.

להלן תרשים תוכן הדף:

דף 25 מסכת שבת.png

המקור אתר סיני הטקסט הוא לפי בארו הרב עדיין שטיינזלץ, המובא באתר ספריא שיעורים:

למדנו אתמול: אין מדליקים בשמן שריפה ביום טוב.

המקור להיתר הנאה משריפת תרומה טמאה[עריכה | עריכת קוד מקור]

'כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו, כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת

מן הדברים האמורים ניתן להסיק שביום טוב הוא דאסיר [שאסור] להדליק נרותיו בשמן שריפה, הא [הרי] בחול — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר] (למרות שכתוב ושמרתם). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שהרי מסתבר לומר שיהא איסור בהנאה כלשהי מן התרומה הטמאה! אמר רב: כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו, כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת, ואמרה התורה: בשעת ביעורה תיהני ממנה.(והאם מותר לכהן להנות מתרומה שנשרפה?)

שלש מקורות[עריכה | עריכת קוד מקור]

'מבחינים לפי לשון רבים בתי תרומות: האחת - מותר והשנייה - אסור

  1. ושואלים: היכן אמרה תורה דבר זה, והיכן נרמז בכתוב? ומשיבים: אפשר ללמוד זאת מדברי רב נחמן, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב]"ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי"(בלשון רבים) (במדבר יח, ח), ומלשון הריבוי "תרומותי" למדים אנו שבשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ואמר רחמנא [הקדוש ברוך הוא]: "נתתי לך", והכוונה: שלך תהא ומותר לך להנות ממנה, וכיון שיש איסור חמור באכילתה, הרי שההנאה היא להסיקה תחת תבשילך (ביום חול) והנאות דומות הבאות בשעת ביעורה של התרומה.
  2. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר בלא למנות את ריבוי החומרות: קדש חמור שכן האוכלו בטומאה ענוש כרת, ובתרומה העונש קל יותר והוא אך מיתה בידי שמים, והרי שבאותו ענין עצמו מחמיר הכתוב בקודש. רב נחמן בר יצחק אמר: הוכחה אחרת היא שמותר ליהנות מן התרומה הנשרפת, שכן אמר קרא [הכתוב]: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד), ודרשו מכאן שצריך לתת לכהן תרומה טהורה, שיהיה בה כדי נתינה. שכן אמר הכתוב "לו "להדגיש: ולא שיתן לכהן תרומה הראויה רק לאורו, כלומר, לשרוף אותה במדורתו. מכלל [ואגב הדברים] הרי למדים אנו דבת אורו הוא שתרומה טמאה מותר לכהן ליהנות ממנה בשעת שריפתה.
  3. דרך אחרת ללמוד הלכה זו מדברי ר' אבהו שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: נאמר בוידוי על הפרשת המעשר "לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו (בא למעט) בטמא" (דברים כו, יד). וההדגשה — "ממנו" אי (אין) אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאת. ושואלים: ואימא [ואמור] אחרת: ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר ונהנה משריפת שמן קדש שנטמא!

ומשיבים: אי אפשר לקבל הנחה כזו, שכן ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא? שכן יש לומר : מה מעשר הקל בדיניו אמרה בו התורה "לא בערתי ממנו בטמא", קדש שהוא חמור — לא כל שכן שאסור לשורפו ולבערו בטומאתו?

ודוחים: אי הכי [אם כך] שאנו דנים בדבר בדרך קל וחומר, אם כן בתרומה נמי לימא [גם כן נאמר] כי קל וחומר הוא, שהרי חמורה התרומה מן המעשר, ואם המעשר אסור בהנאה בשעת שריפתו — כל שכן התרומה (יותר חמור), ויאסר אם כן ליהנות משריפתה! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] "ממנו", ומלשון זו אנו למדים שיש דבר שאיסור שריפה בטומאה אינו חל עליו.

למה שלא נתיר נאה בשריפת קודש ונאסר בתרומה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בקודש יש שש חומרות - יותר חמור - ובתרומה רק ארבע


ושואלים: ומה ראית לומר ש"ממנו" בא להדגיש "ממנו" ולא מתרומה, ושמא הכוונה היא "ממנו" — ולא מן הקודש! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי את הקדש לא ממעיטנא [אין אני ממעט] מן האיסור ליהנות משריפתו, שכן בקודש מצויות חומרות רבות וסימן להן פנ"ק עכ"ס, שהן:

  1. דין הפיגול (שהחושב בשעת אחת מעבודות הקרבן, שחיטה, קבלה, הולכה זריקה, לאוכלו שלא בזמנו — פוסלו במחשבה בלבד),
  2. דין הנותר (שקודש הנשאר יותר מזמנו הקבוע נפסל על ידי השהיה),
  3. ועוד שה מועל והנהנה מן הקודש בשגגה מביא קרבן
  4. מעילה,
  5. (זר) והאוכל ממנו בטומאה חייב כרת,
  6. והוא אסור (האות השניה) באכילה לאונן (מי שמת לו מת בו ביום ועדיין לא הובא לקבורה).

וכל אלה אינם מצויים בתרומה. ולכן חמור הקודש ואין נהנים ממנו אפילו בשעת ביעורו בטומאה'.

ודוחים: אדרבה, תרומה לא ממעיטנא [נמעט], מן האיסור, שהרי יש בתרומה חומרות שסימנן מחפ"ז,

  1. והם איסור מיתה למי שלא הותר לו לאכול תרומה ואכלה בזדון,
  2. והחובה של זר, שאכל תרומה בשגגה, לשלם את מחירה לכהן בתוספת
  3. ועוד שאין לה, לתרומה, פדיון, שלאחר שהוקדשה אינה יכולה להיפדות ולהיעשות חולין,
  4. ועוד שהיא אסורה לזרים, שאין היתר למי שאינו כהן לאוכלה,

'וחומרות אלה אינן כן בקדשים. ומשיבים: אף על פי כן הנך נפישן [אלו מרובים], כלומר, החומרות המצויות בקודש מרובות יותר מאלה המצויות בתרומה, ולפיכך ראוי להחמיר בקודש מבתרומה.
יש יותר מעלות לקודשים
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר בלא למנות את ריבוי החומרות: קדש חמור שכן האוכלו בטומאה ענוש כרת, ובתרומה העונש קל יותר והוא אך מיתה בידי שמים, והרי שבאותו ענין עצמו מחמיר הכתוב בקודש. רב נחמן בר יצחק אמר: הוכחה אחרת היא שמותר ליהנות מן התרומה הנשרפת, שכן אמר קרא [הכתוב]: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד), ודרשו מכאן שצריך לתת לכהן תרומה טהורה, שיהיה בה כדי נתינה. שכן אמר הכתוב "לו "להדגיש: ולא שיתן לכהן תרומה הראויה רק לאורו, כלומר, לשרוף אותה במדורתו. מכלל [ואגב הדברים] הרי למדים אנו דבת אורו הוא שתרומה טמאה מותר לכהן ליהנות ממנה בשעת שריפת

איסור הדלקת נרות שבת בעטרן[עריכה | עריכת קוד מקור]

לעטרן יש ריח רע

שנינו במשנה שר' ישמעאל אומר שאסור להדליק נר שבת בעטרן (יש ריח רע). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רבא: מתוך שריחו של העטרן רע, גזרו חכמים גזרה מתוך החשש שמא יניחנה לאותו נר ויצא. אמר ליה [לו] אביי: ויצא! וכי מה חובה לו לשבת ליד הנר? אמר ליה [לו] רבא: שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה היא, וצריך לאכול לאור הנר דווקא, משום כבוד השבת (למרות הריח). (יש אומרים שהחובה לאכול לאור הנר היא כדי להראות שאין הצדוקים נוהגים כשורה שאוכלים בחושך)

רחיצת הרגלים והידים במים חמים לפני שבת[עריכה | עריכת קוד מקור]

מנהג לרחוץ בחמין ידים ורגלים

שאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת היא חובה, ואילו רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, לפני כניסת השבת אינה אלא רשות. ואני אומר: לא רשות בלבד, כי אם מצוה, אף שאינה חובה שואלים: מאי [מה, איזו] מצוה יש בדבר? ומסבירים שאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי, בערב שבת היו מביאים לו עריבה (קערה) מלאה חמין והיה רוחץ בה פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין (מיועד ללילה, הציצית הייתה תכלת מצמר, הבגד היה פשתן זה היה הנפוץ) של פשתן המצוייצין (שיש בהם ציציות), והיה דומה למלאך ה' צבאות, וכל זה משום כבוד השבת. ומסופר שהיו תלמידיו, שישבו אף הם בסדינים, מחבין (מסתירים) ממנו כנפי כסותן, שלא יראה שאין ציציות בסדיניהם.
הם חששו שאם נלך עם הסדינים היפים ביום זה טוב, אם גם בלילה יש בעיה שכן אז כלאיים - שכן אין מצוות ציצית)

האם להטיל ציצית על בגד פשתן או שיש בעיה של שעטנז[עריכה | עריכת קוד מקור]

'שסברו שכאן דוחה מצות עשה שבציצית את איסור השעטנז

אמר להן: בני, וכי לא כך שניתי לכם: סדין של פשתן בענין דיני ציצית, בית שמאי פוטרין משום שחלק מן הציצית עשוי תמיד צמר, וצמר ופשתן יחד הוא שעטנז, ולא הותר שעטנז אפילו לצורך ציצית. ואילו בית הלל מחייבין, שסברו שכאן דוחה מצות עשה שבציצית את איסור השעטנז . והרי הלכה כשיטת בית הלל היא, ולכן גם סדינים ראוי לשים בהם ציציות. ואינהו סברי [והם, התלמידים, סברו] שאף שמן התורה מותר לשים ציציות בבגד פשתן, מכל מקום גזרו חכמים שלא יעשה כן משום כסות לילה, שמא ילבש אדם את הסדין הזה בלילה, ומאחר שבלילה אינו מחוייב במצות ציצית נמצא שהוא לבוש שעטנז בלא שתהיה בכך מצות עשה של ציצית. ולכן אסרו להטיל ציציות צמר בבגד פשתן אפילו בכסות יום.

ומתוך שהוזכרה הרחיצה כהכנה לעונג שבת, מביאים את מה שנדרש על הפסוק העוסק מענין ההולכים לגלות (העם שיצא לגלות). נאמר: "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג, יז). מאי [מה פירוש] הכתוב "ותזנח משלום נפשי" —

  1. אמר ר' אבהו: זו הדלקת הנר בשבת, שהגולה אינו יכול לקיימה (הגויים לא הירשו להדליק נרות).
  2. "נשיתי טובה" — אמר ר' ירמיה: זו חוסר אפשרות להשתמש בבית המרחץ.
  3. ר' יוחנן אמר: זו חוסר אפשרות לרחיצת ידים ורגלים בחמין.
  4. ר' יצחק נפחא אמר: "טובה" זו היא מטה נאה וכלים נאים שעליה שאין לגולה אותם.
  5. ר' אבא אמר : זו מטה מוצעת ואשה מקושטת, כלומר, ראויה והגונה (רשב"א) לתלמידי חכמים.

וכיון שדברו במה שנקרא "טובה", מזכירים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בנושא דומה: איזהו עשיר? — כל שיש לו נחת רוח בעשרו. אלו דברי ר' מאיר. סימן מ"ט ע"ס.

  1. ר' טרפון אומר: עשיר הוא כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעובדין בהן (היה עשיר).(המהרש"א אומר ש"מאה" זה מספר שלא ניתן להגיע אליו. ל"מאה" לא תגחיעו - הסתפקו במה שיש לכם וזה אומר אדם עשיר)
  2. ר' עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים (היה עני).
  3. ר' יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו.

אין מדליקין בשבת בצרי[עריכה | עריכת קוד מקור]

'מתוך שריחו נודף חששו שמא ישכח ויסתפק (ישתמש) ממנו בשבת ונמצא כמכבה את הנר

תניא [שנינו בברייתא] שר' שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בשבת בצרי (שרף ריחני מעצי בושם). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אמר רבה: מתוך שריחו נודף חששו שמא ישכח ויסתפק (ישתמש) ממנו בשבת ונמצא כמכבה את הנר, שהלוקח שמן מן הנר בשעת בעירתו הרי זה כמכבהו, שהרי זמן בעירתו פוחת. אמר ליה [לו] אביי:(כ״ו א)
לימא מר [יאמר אדוני] נימוק אחר: מפני שהוא, הצרי עף, כלומר, שהוא עשוי להתאדות במהירות רבה ולגרום לדליקה. ומשיבים: חדא [סיבה אחת] ועוד אחת קאמר [אמר]: חדא [אחת] — מפני שהוא עף, ויש בכך סכנה. ועוד — גזירה שמא יסתפק ממנו.
ומסופר: ההיא חמתא דהות סניאה לה [חמות אחת שהיתה שונאת אותה] את כלתה, אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא [לכי התקשטי בשמן אפרסמון]. אזלא איקשיט [הלכה והתקשטה]. כי אתת [כאשר באה] אמרה לה חמותה: זיל איתלי שרגא [לכי הדליקי נר]. אזלא אתלא שרגא [הלכה והדליקה נר]. אינפח [אחזה] בה נורא ואכלתה [האש ושרפתה].
וכיון שהוזכר אפרסמון, מביאים את הנאמר בכתוב: "ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכרמים וליגבים" (ירמיה נב, טז). ומבארים את דברי הכתוב: על מה שנאמר "כורמים" תני [שנה] רב יוסף שבני דלת הארץ אלו היו מלקטי האפרסמון בשטח מעין גדי ועד רמתא. וה"יוגבים" — אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה. שמלאכות אלה של ליקוט בלבד, מלאכות עניות הן, שרק מעטים יכלו להתפרנס מהן ובדוחק.

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.