Family Wiki
Advertisement

הנהגות בית הכסא - מסכת שבת דף פ"א - ג' סיון תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

א משנה עצם שיעורו להוצאה כדי לעשות ממנו תרווד (כף)[]

וגם: זכוכית — כדי לגרור בו את ראש הכרכר וצרור או אבן — כדי לזרוק בעוף להבריחו

א משנה עצם שיעורו להוצאה כדי לעשות ממנו תרווד (כף). ר' יהודה אומר: כדי לעשות ממנו חף (מפתח). זכוכית — כדי לגרור (לגרד, להחליק) בו את ראש הכרכר (מקל מחודד שבידי האורגים). צרור או אבן — כדי לזרוק בעוף להבריחו. ר' אלעזר בן יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה, שדרושה לכך אבן גדולה יותר.

ב. שמפתחות שבאותם הימים גדולים היו[]

אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים — טהורין, שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע עצמה, וקרקע אינה מקבלת טומאה

ב גמרא שואלים: למימרא דשיעורא [האם נאמר שהשיעור] של ר' יהודה בענין עצם נפיש [גדול יותר]? שמפתחות שבאותם הימים גדולים היו, והא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש [והרי מוחזק בידינו שהשיעור של חכמים גדול יותר]! אמר עולא: אין המדובר כאן בכל המפתח, אלא חפי פותחת (השיניים שבמפתח). וכיון שהוזכרו אלה מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חפי פותחת כשהם לעצמם שאינם ראויים לכל שימוש הריהם טהורין, אינם מקבלים טומאה. ואולם אם קבען בפותחת — טמאים מפני שהם חלק מכלי. וחפין של גל (שיניים שבמנעול דלת) אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים — טהורין, שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע עצמה, וקרקע אינה מקבלת טומאה.

שיעור הסכוכית כדי להתחייב בהוצאתה בשבת הוא, כשיש בה כדי לפצוע (לחתוך) בה שני נימין (חוטים) כאחת
שנינו במשנה ששיעור הזכוכית הוא כדי לגרור בו את ראש הכרכר. תנא [שנה] החכם בתוספתא דברים אלו בשינוי: שיעור הסכוכית כדי להתחייב בהוצאתה בשבת הוא, כשיש בה כדי לפצוע (לחתוך) בה שני נימין (חוטים) כאחת, שמשתמשים בשבר זכוכית כבסכין.
עוד שנינו במשנה כי שיעור צרור או אבן הוא כדי לזרוק בעוף. ור' אליעזר בן יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה. אמר ר' יעקב שכך אמר ר' יוחנן: והוא דווקא אם אבן זו גדולה עד שמרגשת בה הבהמה. וכמה שיעורו? תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה זוז.

ג. אבנים של בית הכסא שהיו משתמשים בהם אז לקינוח שיעורן לענין הוצאה בשבת בכמה?[]

אין בודקים באבנים אלא נוטלים מהם מלא היד

ג מסופר: זונין על לבי מדרשא [נכנס לבית המדרש] ואמר להו [להם] לחכמים: רבותי, אבנים של בית הכסא שהיו משתמשים בהם אז לקינוח שיעורן לענין הוצאה בשבת בכמה? כמה מהן מותר לטלטל לצורך זה בשבת? אמרו לו: לוקחים שלוש אבנים בלבד, אחת כזית אחת כאגוז ואחת כביצה. אמר להו [להם]: וכי טורטני [מאזניים] יכניס וישקול כל אבן שהוא לוקח? נמנו וגמרו שאין בודקים באבנים אלא לוקח מלא היד. תניא [שנויה ברייתא]: ר' יוסי אומר: שיעור אבני בית הכסא: כזית כאגוז וכביצה. ר' שמעון בר' יוסי אומר משום (בשם) אביו ר' יוסי: אין בודקים באבנים אלא נוטלים מהם מלא היד.

שלוש אבנים מקורזלות (מחודדות) מותר להכניס לבית הכסא
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא (בשבת): שלוש אבנים מקורזלות (מחודדות) מותר להכניס לבית הכסא. וכמה שיעורן? ר' מאיר אומר: כאגוז. ר' יהודה אומר: כביצה. אמר רפרם בר פפא שכך אמר רב חסדא: כמחלוקת כאן כך מחלוקת בין חכמים אלה בשיעור גודלו המינימלי של אתרוג. ותוהים: מדוע תולה הוא לסימן את המחלוקת באתרוג במחלוקת זו? והרי התם מתניתין [שם באתרוג משנה היא] והיא ידועה לכל, וכאן היא רק ברייתא שאינה ידועה וצריך לתת בה סימן. אלא יש להפוך את הגירסה ולומר: כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן.

ד. אבל לא לוקחים לצורך בית הכסא גושי רגבים שבבבל[]

אם יש עליה (על האבן) עד, כלומר, סימן שהשתמשו בה כבר לצורך בית הכסא — מותר לטלטלה לצורך זה בשבת, ואין מקפידים בגודל

ד אמר רב יהודה: אבל לא לוקחים לצורך בית הכסא את הפאייס. ושואלים: מאי [מה הפירוש] "פאייס"? אמר ר' זירא: אלה הם כרשיני בבלייתא [גושי רגבים שבבבל] שהם רכים ונפרכים (המטרה לגרות את השרירים) . אמר רבא: אסור למשמש בפי הטבעת בצרור בשבת לסייע בעשיית צרכיו כדרך שממשמש בחול. מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: והאם לדעת רבא ליסתכן [שיסתכן] במניעת צרכיו? ומסבירים: הכוונה היא שיעשה זאת כלאחר יד (רצוי לעשות זאת בדרך אגב), ולא כדרך שעושים זאת כרגיל. בשיעור האבנים אמר ר' ינאי: אם יש מקום קבוע עבורו לבית הכסא — יכול להכניס אבנים מלא היד, שאם אינו נצרך להם עתה ישתמש בהם בשעה אחרת. אם לאו [לא](אם המקום אינו קבוע) — יכניס כהכרע (כגודל רגל - לפי גודל המשקולת של בשמים ) מדוכה קטנה של בשמים. אמר רב ששת: אם יש עליה (על האבן) עד, כלומר, סימן שהשתמשו בה כבר לצורך בית הכסא — מותר לטלטלה לצורך זה בשבת, ואין מקפידים בגודל.

אמרו חכמים: עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות (טחורים)
מיתיבי [מקשים על כך]: וכי הקינוח באבן כזו מותר? והרי אמרו חכמים: עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות (טחורים), ואלו הן: האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי (ענפים דקים, קנוקנות) גפנים, ומוריגי בהמה (בשר מחוספס שבבהמה) בלא מלח, והאוכל שדרו של דג, וכן האוכל דג מליח שלא בישל אותו כל צורכו, והשותה שמרי יין, והמקנח בסיד ובחרסית או בצרור שקינח בו חברו. ויש אומרים: אף התולה עצמו (מתאמץ מדי) בבית הכסא. למדנו מכאן שסכנה לבריאות להשתמש בצרור שקינח בו חבירו! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאסרו הרי זה כשעדיין הרושם הוא לח (אם חברו השתמש זה מסוכן), ואילו הא [זה] שהתירו — הרי זה ביבש. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כאן שאסרו — הרי זה מצד אחד, שחושב להשתמש באותו צד עצמו. וכאן שהתירו — משני צדדים, שחושב להשתמש בצד האחר של אותו צרור. ואיבעית אימא: הא [זה] שהתירו הרי זה בצרור דידיה [שלו], שקינח בו הוא עצמו, הא [זה] שאסרו הרי זה בצרור דחבריה [של חבירו], שהשתמש בו חבירו ורק בו יש חשש סכנה.

אמר ליה [לו]: אם היה רישומן ניכר — מותר, שניכר בה שהיא מיועדת אך לקינוח
אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אם ירדו עליה על אבן זאת גשמים ונטשטשו הסימנים שעליה מהו הדין בכגון זה, האם מותר להוציאה בשבת כדין אבן העשוייה לקינוח, או מאחר שנטשטשו הסימנים יתכן וראויה היא לדבר אחר, ואסור אם כן להוציאה? אמר ליה [לו]: אם היה רישומן ניכר — מותר, שניכר בה שהיא מיועדת אך לקינוח.
בעא מיניה [שאל ממנו] רבה בר רב שילא מרב (פ״א ב) חסדא: מהו הדין, האם מותר להעלותם לאבנים אלו אחריו לגג אם שם בית הכסא שלו, ושמא יש לאסור משום טירחה יתירה? אמר ליה [לו]: מותר, שכן גדול כבוד הבריות שדוחה אף את מצוות "לא תעשה" שבתורה, ומשום כבוד הבריות התירו לו לטלטל את האבנים. ומסופר: יתיב [ישב] מרימר וקאמר לה להא שמעתא [ואמר אותה, את ההלכה הזאת] איתיביה [הקשה לו] רבינא למרימר ממה ששנינו בברייתא, שר' אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם, ממה שמונח לפניו על הקרקע לחצות (לחצוץ) ולנקות בו שיניו. וחכמים אומרים: לא יטול מן הקרקע שהוא מוקצה, אלא מן האבוס של בהמה, שהוא עומד ומוכן לשימוש הבהמה בשבת. הרי שאת חציצת שיניו, אף שיש בה משום כבוד הבריות, לא התירו בשל איסור מוקצה! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] — אדם קובע מקום לסעודה ויודע היכן יסעד, והיה עליו להכין את הקיסמים מבעוד יום. הכא [כאן] — וכי אדם קובע מקום לבית הכסא? אלא נפנה לצרכיו בכל מקום שמוצא.

א.אסור לפנות (להיפנות) לצרכיו בשדה ניר (חרוש) בשבת[]

שאמר רבה: מי שהיתה לו גומא וטממה [וסתמה] אם היה זה בבית — חייב משום מלאכת בונה, ואם היה זה בשדה — חייב משום מלאכת חורש.

א אמר רב הונא: אסור לפנות (להיפנות) לצרכיו בשדה ניר (חרוש) בשבת (יהושע בן-נון קבע שאי-אשפר למנוע מאדם לעשות את צרכיו בכל שדה), ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום דוושא [דריסה], שהנפנה בשדה דורך על התלמים ומקלקל אותם — אם כן אפילו בחול נמי [גם כן] יהא אסור! ואלא תאמר שהוא משום שיש לחשוש שיקנח ברגב אדמה שיש עליו עשבים, והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים — מותר לקנח בה בשבת, אף שבתוך כך נתלשים ממנו העשבים שגדלו בו. ואף שהתולש ממנה בשבת עשבים בכוונה — חייב חטאת, כיון שאינו מתכוון לתלישה — מותר. אלא החשש הוא דילמא נקיט מעילאי ושדא לתתאי, ומיחייב [שמא יקח צרור ממקום גבוה ויזרקנו למקום נמוך, ויתחייב] משום דברי רבה. שאמר רבה: מי שהיתה לו גומא וטממה [וסתמה] אם היה זה בבית — חייב משום מלאכת בונה, ואם היה זה בשדה — חייב משום מלאכת חורש.

ב. צרור שעלו בו עשבים — מותר לקנח בה בשבת[]

אם היה מונח על גבי קרקע, והניחו בשבת על גבי יתדות — מיחייב [חייב] משום מלאכת תולש

ב גופא [לגוף] הדברים, שנינו שאמר ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים — מותר לקנח בה בשבת. והתולש ממנה בשבת בכוונה תחילה — חייב חטאת. אמר רב פפי: שמע מינה [למד ממנה] מדברי ריש לקיש כי האי פרפיסא [עציץ נקוב זה] — שרי לטלטולי [מותר לטלטלו] בשבת. מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: אם אמרו שמותר לטלטל צרור שעליו עשבים לצורך, וכי יאמרו שמותר לטלטל אף שלא לצורך?! אמר אביי: פרפיסא [עציץ נקוב], הואיל ואתא לידן [ובא לידינו] לדון בו לימא ביה מילתא [אומר בו דבר]: אם היה מונח על גבי קרקע, והניחו בשבת על גבי יתדות — מיחייב [חייב] משום מלאכת תולש, שהרי יכול השורש של הצמח בעציץ לחדור דרך הנקב אל הקרקע, וכשהוא מגביהו הרי זה כתולשו מן הקרקע. וכן אם היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע — חייב משום מלאכת נוטע.

ג אמר ר' יוחנן: אסור לקנח בחרס בשבת[]

'ועדיף להשתמש בו מאשר בצרור שיש בו דין מוקצה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הלכה זו לאסור.

ג אמר ר' יוחנן: אסור לקנח בחרס בשבת. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם תאמר] משום סכנה שמא ייפצע בקצותיו החדים של החרס — אם כן אפילו בימות החול נמי [גם כן] ייאסר. ואלא משום שמביא הדבר עליו כשפים — אם כן לטעם זה אפילו בחול נמי [גם כן] לא יותר הדבר! ואלא משום שיש לחשוש בשבת להשרת נימין (שערות) הנחתכות אגב קינוח בחרס — הרי דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין — מותר. אמר להו [להם] רב נתן בר אושעיא לשואלים: גברא רבה [אדם גדול] אמר מילתא [דבר], הבה נימא בה טעמא [נאמר בו טעם]. וכך נסביר את דברי ר' יוחנן: לא מיבעיא [נצרכה] להודיענו בחול שהוא אסור מן הטעמים שלעיל, אבל בשבת היינו אומרים הואיל ואיכא [ויש] תורת כלי עליו, ואינו מוקצה, ואם כן שפיר דמי [יפה הדבר, מותר], ועדיף להשתמש בו מאשר בצרור שיש בו דין מוקצה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הלכה זו לאסור.

שונה אותה, מסביר את דברי ר' יוחנן משום השרת נימין
רבא מתני לה [שונה אותה, מסביר] את דברי ר' יוחנן משום השרת נימין, וקשיא ליה [והוקשה לו] ומקשה מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן: מי [האם] אמר ר' יוחנן כי אסור לקנח בחרס בשבת? אלמא [מכאן] דבר שאין מתכוין — אסור. והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כלל: הלכה כסתם משנה. ותנן [ושנויה ברייתא]: נזיר שאסור לו לספר את שערותיו חופף את השיער ומפספס (מפריד את השערות בידים), אבל לא סורק, שבודאי ישיר שערות בסריקה. ומכאן שאין חוששים להשרת שיער בתוך החפיפה, כיון שאינו מתכוון לכך! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כפי שהסביר זאת רב נתן בר אושעיא.

שרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא [היו הולכים לדרכם בסירה], אמרה להו ההיא מטרוניתא [להם גבירה אחת]: אותבן בהדייכו [הושיבו אותי לידכם]! ולא אותבוה [הושיבוה]
ושואלים: מאי [מה הם] כשפים שאמרנו שקינוח בחרס גורם להם? ומסבירים: כי הא [כמו מעשה זה] שרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא [היו הולכים לדרכם בסירה], אמרה להו ההיא מטרוניתא [להם גבירה אחת]: אותבן בהדייכו [הושיבו אותי לידכם]! ולא אותבוה [הושיבוה]. אמרה איהי מילתא [היא דבר של כשפים] — אסרתה לארבא [ואסרה, קשרה את הספינה] שלא תזוז. אמרו אינהו מילתא [הם דבר, שם טהרה] — שריוהא [והתירוה]. אמרה להו [להם]: מאי איעביד לכו [מה אעשה לכם] שאוכל להזיקכם בכשפים?
(פ״ב א) דלא מקנח לכו בחספא [והלא אין אתם מקנחים בחרס] ולא קטיל לכו [ואין אתם הורגים] כינא (כינה) אמנייכו [על בגדיכם], ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכישא דאסיר גינאה [ואין אתם מוציאים ירק ואוכלים לפני שאתם מתירים את האגודה שקשר הגנן], ומכאן שכל אלה מביאים סכנת כשפים.

השיעור הבא[]

Advertisement