יעל אורביטו כתבה על הנושא:הנהגת יהודי איטליה בשנות השלטון הפשיסטי והשואה באתר יד-ושם
במבוא היא כותבת: בזיכרון הקולקטיבי על תקופת השואה, מצטיירת איטליה לא פעם כאי של יציבות שבה זכו היהודים למקלט ולא סבלו כקהילות אחרות באירופה. אך התמונה מורכבת הרבה יותר. במהלך השנים 1922-1945 עברו על יהדות איטליה שינויים מרחיקי לכת. תחילה היו במהלך חבריה עדים לשינוי משטר אשר העלה את בניטו מוסוליני לשלטון. לאחר שנים של חיים סבירים במדינה הפשיסטית נחקקו ב- 1938 חוקי גזע אנטישמיים אשר הוציאו את היהודים מחיי הציבור. כאן החל שלב של אפליה ורדיפה במדינה שהייתה עכשיו לבת בריתה של גרמניה הנאצית. מפנה נוסף אירע כאשר ב- 1943 , לאחר מפלתו של מוסוליני וחתימה על הסכם שביתת הנשק של איטליה עם בעלות הברית, פלשו הגרמנים לאיטליה, הפעם כאויבים ולא כבני ברית. אז החל שלב הגירושים וההשמדה; שבועות מספר לאחר הפלישה החלו הגרמנים לעצור את היהודים ולשלחם למחנות במזרח.
בעקבות התהפוכות הטרגיות האלה עולה השאלה, באילו דרכים הגיבה הנהגת יהדות איטליה ואילו פעולות נקטה. שאלות אלו קשורות באופן ישיר גם לנושא ההבנה של היהודים והנהגתם את מצבם, הבנה שהתפתחה בהתאם לנסיבות
היחס הבסיסי[]
תגובתם של יהודי איטליה על עליית הפשיזם תאמה את תגובת כלל החברה: כבר בהתחלה תמכו רבים במוסוליני ושלטונו והצטרפו למפלגה. אחרים התנגדו לפשיזם ואף היו מי שבחרו להגר מאיטליה. לאחר שנות שלטון אחדות, בזכות תעמולה מסיבית ומדיניות חברתית נכונה, ניתן לומר כי בתחילת שנות ה- 30 רוב האוכלוסייה, ובתוכה היהודים, קיבלה את מנהיגותו של הדוצ'ה ללא עוררין, והיו גם מי שנטלו חלק פעיל במוסדות השלטון הפשיסטי. האהדה לדוצ'ה הייתה כה מרכזית עד כי ניתן לדבר על "מוסוליניזם" יותר מאשר על פשיזם.
ביהדות איטליה לא ניתן למצוא אותן מחלוקות אידאולוגיות שהיו כה בולטות בקרב קהילות רבות בגולה. הציונים היו קבוצה מצומצמת ביותר אשר התפתחה סביב שני מוקדים עיקריים בפירנצה ובטריאסטה. למרות קיומם של שני זרמים, הציונים הכלליים והרביזיוניסטים, הרי שלרוב התייחסו לציונים כאל קבוצה אחת. במהלך שנות שלטונו של מוסוליני נוצר חיכוך מתמיד בין הציונים לבין היהודים הפשיסטים. אלה טענו, כי עמדותיהם של הציונים אינן לגיטימיות וסותרות את הנאמנות למדינה ולמשטר. חיכוך זה עתיד היה להפוך למאבק גלוי,
1943-1945[]
הכיבוש הגרמני הביא עמו את הסכנה הממשית לחיי היהודים. עתה נאלץ איחוד הקהילות לייצג את היהודים גם בפני השלטונות הנאציים. במהלך השבועות הראשונים של הכיבוש לא ננקטו צעדים על ידי הגרמנים, עד כי ההנהגה היהודית העלתה את האפשרות שיהודי איטליה כלל לא ייפגעו. מה שאירע לאחר מכן מהווה פרשה מרתקת בתולדות ההנהגה היהודית תחת השלטון הנאצי
ההנהגה היהודית[]
היא מסיימת את המאמר בנושא הנ"ל:"סיפורם של דמויות אלה מרתק ומיוחד, שכן לעומת קהילות אחרות באירופה, שבהן ההנהגה שביקשה להרגיע את היהודים הותקפה אחרי השואה בידי שרידי הקהילות שהאשימו אותה בבגידה – המקרה של איטליה מורכב יותר. הרב צולר נכנס לתודעה הציבורית כמנהיג בוגד בקהילתו, ונראה שהחלטתו להתנצר אף החמירה רושם זה. אבל לעומתו התנהגותם של אלמנסי ופואה נחרתה בזיכרון הקולקטיבי כמנהיגות אמיצה של אנשים שבחרו לא לברוח ולא לנטוש את קהילותיהם.
סוגיית ההנהגה היהודית בשנים אלו משקפת אם כן את גורלה של כלל הקהילה האיטלקית. העובדה כי המשטר, שתחילה התייחס אליהם כאל אזרחים שווים, שינה באחת את פרצופו והחל ברדיפתם ואפלייתם, והמעבר החד למציאות של סכנת השמדה ב- 1943 , עיכבו את תהליך ההפנמה של מהות החוקים האנטישמיים וההבנה של הסכנה האורבת להם. דמויותיהן הטרגיות של המנהיגים משקפות בפועלן את הדילמות עמן התמודד כל יהודי בשנים ההן.
הקש בקישור לעיל את המאמר כולו