Family Wiki
Advertisement

הנהגת מתקנים שנשענים עליהם וסגולות לרפואה - מסכת שבת דף ס"ו

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

  • המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:(התרשים אינו מעודכן)
פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

ב משנה הקיטע (קטוע רגל) יוצא בשבת בקב (רגל עשויה עץ) שלו שדינו כמנעל[]

ואילו קיטע שאינו יכול כלל ללכת, ויושב על כסא וגורר עצמו בסמוכות, הכסא והסמוכות שלו טמאין מדרס, ואולם אין יוצאין בהם בשבת, ואין נכנסין בהן בעזרה.

משנה הקיטע (קטוע רגל) יוצא בשבת בקב (רגל עשויה עץ) שלו שדינו כמנעל, אלו דברי ר' מאיר (ס״ו א) ור' יוסי אוסר, שאינו מחשיב אותו למנעל.
ואם יש לו לקב בית קיבול כתיתין — מקום חלול בראש הקב שבו שם הקיטע דברים רכים (=כתיתין) שלא להכאיב לגדם טמא (מקבל טומאה) הקב, שאז דינו ככלי קיבול של עץ המקבל טומאה.
והסמוכות (רש"י) "סמוכות שלו - סמוכות של קיטע יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו:" שלו שהם כעין נעליים שעושה מי שנקטעו שתי רגליו ונועלם על ברכיו ועליהן הוא הולך, אם הוא זב הריהן טמאין מדרס, שהם ככלי שדורס (דורך) עליו הזב, ומקבלים טומאה משום כך, ויוצאין בהן בשבת שהן כרגלי הקיטע, ואף נכנסין בהן בעזרה שבבית המקדש, אף שאסור לבוא נעול נעליים לעזרה.
ואילו קיטע שאינו יכול כלל ללכת, ויושב על כסא וגורר עצמו בסמוכות, הכסא והסמוכות שלו טמאין מדרס, ואולם אין יוצאין בהם בשבת, ואין נכנסין בהן בעזרה.
הלוקטמין (אשר תבואר מהותם בגמרא) טהורין מלקבל טומאה כיון שאינם כלי, ואין יוצאין בהן בשבת.

א. האם הגירסה במשנה שהקיטע יוצא בקב ור' יוסי אוסר, או אין הקיטע יוצא ור' יוסי מתיר?[]

דתנן [שכן שנינו במשנה] יבמה שחלצה ליבם בסנדל שאינו שלו, או בסנדל של עץ, או שהיה סנדל של רגל שמאל ברגל ימין — חליצה זו כשרהן

א גמרא אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: היכי תנן [איך שנינו במשנתנו]? האם הגירסה במשנה שהקיטע יוצא בקב ור' יוסי אוסר, או אין הקיטע יוצא ור' יוסי מתיר? אמר ליה [לו] רב נחמן: לא ידענא [אינני יודע]. ועוד שאלו רבא: הילכתא מאי [מה ההלכה] בענין זה? אמר ליה [לו]: לא ידענא [אינני יודע].
איתמר [נאמר] כי אמר שמואל שגירסת המשנה היא "אין הקיטע יוצא ", ור' יוסי מתיר. וכן אמר רב הונא שהגירסה "אין הקיטע". אמר על כך רב יוסף: הואיל ואמר שמואל כי הגירסה היא "אין הקיטע" וכמו כן אמר אף רב הונא, אם כן אנן נמי ניתני [אנו גם כן נשנה] במשנה כגירסה זו "אין הקיטע".(רבי יוסף בדרך כלל - מקל)

באה להזכיר כי ר' יוסי הוא האוסר
מתקיף לה [מקשה עליה] רבא בר שירא: וכי לא שמיע להו הא דמתני ליה [שמעו הם הלכה זו ששנה לו] רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה [לפני] רב בקיטונא דבי [בקיטון, חדר קטן של בית] רב, שגרס לפניו: אין הקיטע יוצא בשבת בקב שלו, אלו דברי ר' מאיר, ור' יוסי מתיר. ומחוי ליה [והראה לו] רב ברמז: איפוך [הפוך] את השיטות, שיש לגרוס שר' יוסי הוא האוסר ור' מאיר הוא המתיר. אמר רב נחמן בר יצחק, וסימנא [וסימן] לזכור מי המתיר והאוסר יהא: "סמ"ך סמ"ך", שהאות ס' שנמצאת גם במלה "יוסי" וגם במלה "אוסר" באה להזכיר כי ר' יוסי הוא האוסר.

יבמה שחלצה ליבם בסנדל שאינו שלו, או בסנדל של עץ, או שהיה סנדל של רגל שמאל ברגל ימין — חליצה זו כשרה
ומעירים: ואף שמואל האומר כי הגירסה היא "אין הקיטע" ולדעתו ר' יוסי מתיר, הדר ביה [חזר בו] מדבריו. דתנן [שכן שנינו במשנה] יבמה שחלצה ליבם בסנדל שאינו שלו, או בסנדל של עץ, או שהיה סנדל של רגל שמאל ברגל ימין — חליצה זו כשרה.
ואמרינן [ואמרנו]: מאן [מיהו] התנא הסבור שסנדל של עץ נחשב כנעל? ואמר שמואל: שיטת ר' מאיר היא, דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: הקיטע יוצא בקב שלו, אלו דברי ר' מאיר, ור' יוסי אוסר, והרי אם כן שגרס שמואל לבסוף כגירסת רב.
ואף רב הונא הדר ביה [חזר בו] מגרסתו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]:

סנדל של סיידין שהוא מעין סנדל קלוע מקש או מנצרים לכסות בו את נעלי העור שלא יתקלקלו מן הסיד אם הסייד זב והלך בו, הרי סנדל זה טמא מדרס, שהוא נחשב כנעל.
(תוספות) - סנדל של סיידין - פ"ה מוכרי הסיד וכשמתעסקין בסיד נועלין אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף את העור זה לשון רבותי ול"נ סנדל סיידין של קש הוא וכפי' זה נראה דהכי תניא בתוספתא סנדל של קש ר' עקיבא מטמא כו':

ואשה חולצת בו, ויוצאים בו בשבת, אלו דברי ר' עקיבא ולא הודו לו חכמים.
ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהודו לו! אמר רב הונא: מאן [מיהו] החכם עליו נאמר שהודו לו — ר' מאיר, ומאן [ומיהו] החכם עליו נאמר שלא הודו לו — ר' יוסי. הרי שאף הוא גרס במשנתנו שר' יוסי אוסר.

כורת של קש ושפופרת של קנים, ר' עקיבא מטמא אותם בתורת כלי, שלדעתו הם מקבלים טומאה
(כורת של קש ושפופרת של קנים) - אמר רב יוסף: מאן [מיהו] החכם עליו נאמר שלא הודו לו לר' עקיבא — ר' יוחנן בן נורי. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כורת של קש ושפופרת של קנים, ר' עקיבא מטמא אותם בתורת כלי, שלדעתו הם מקבלים טומאה, ור' יוחנן בן נורי מטהר. והרי שלדעת ר' יוחנן בן נורי דבר העשוי קש אינו נחשב לכלי ראוי לשימוש.

(סנדל של סיידין טמא מדרס) - שנינו מקודם שאמר מר [החכם] שסנדל של סיידין טמא מדרס. ושואלים: הא לאו להילוכא עבדי [הרי לא להילוך עשויים סנדלים אלו]! אמר רב אחא בר רב עולא: לעיתים הם כן משמשים להילוך, שכן הסייד מטייל בו לעתים עד שמגיע לביתו, ואם כן מתהלכים לפעמים בסנדל זה.

ב. שנינו במשנה שאם יש בקב בית קיבול כתיתין — טמא (מקבל טומאה).[]

ליישר את פסיעותיו ולזקוף את קומתו נעשה], אבל לא להישען עליו ממש, הכא [כאן] בקב — לסמוך עילויה [עליו] הוא דעבידא [שעשוי] הקב, וסמיך עליה [ואכן נשען עליו]

ב. שנינו במשנה שאם יש בקב בית קיבול כתיתין — טמא (מקבל טומאה). אמר אביי: הכוונה היא שטמא טומאת מת, שאם נגעה בו טומאה זו הריהן טמא, ואולם אין הוא טמא טומאת מדרס, שאם השתמש זב בקב זה — לא נטמא הקב, כיון שאין הזב יכול להשען עליו בכל כובד משקלו. רבא אמר: קב זה אף טמא טומאת מדרס.
(אם הפרוטזה צמודה לרגל - לא כלי ואינו מקבל טומאה - אם אפשר לשים בפנים צמר גפן , זה כלי ומקבל טומאה)
עגלה של ילד קטן שעשויה כדי ללמדו ללכת (תוספות) — טמא מדרס, כיון שבמדת עשוייה היא להישען עליה
אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה הלכה] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: עגלה של ילד קטן שעשויה כדי ללמדו ללכת (תוספות) — טמא מדרס, כיון שבמדת עשוייה היא להישען עליה. ואביי אמר שאין לדמות: התם [שם] בעגלת הקטן — סמיך עילויה [נשען עליה], ואילו הכא [כאן] בקב הלא לא סמיך עילויה [אינו נשען עליו בשלימות].
אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה הלכה] — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מקל של זקנים טהור מכלום (אינו מקל כל טומאה), והרי שמצאנו כבר שדבר שנסמכים עליו במידה מסויימת אינו נטמא מדרס!
ורבא דוחה, ואומר שיש לחלק בין הדברים: התם [שם, במקל של זקן] (ס״ו ב) לתרוצי סוגיא עבידא [ליישר את פסיעותיו ולזקוף את קומתו נעשה], אבל לא להישען עליו ממש, הכא [כאן] בקב — לסמוך עילויה [עליו] הוא דעבידא [שעשוי] הקב, וסמיך עליה [ואכן נשען עליו].

א.שנינו במשנה שסמוכות הזב וכסאו טמאין מדרס, ואין יוצאין בהן בשבת, ואין נכנסין בהן לעזרה[]

אין נכנסין בהן לעזרה

 שנינו במשנה שסמוכות הזב וכסאו טמאין מדרס, ואין יוצאין בהן בשבת, ואין נכנסין בהן לעזרה.
תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן את ההלכה בענין זה בגירסה הפוכה: "נכנסין בהן לעזרה".
אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אני שונה שדבר זה אשה חולצת בו כיון שהוא נחשב לנעל לכל דבר, ואת אמרת [ואתה אומר] שנכנסין בו לעזרה?! תני [שנה] "אין נכנסין בהן לעזרה".

שעושים דמות חמור מעץ לשעשוע ונושאים אותו על הכתפיים ונראה כאילו חמור רוכב עליהם.
שנינו במשנה נזכר שלוקטמין טהורה. ושואלים: מאי [מהו] לוקטמין? אמר ר' אבהו: פירושו — חמרא דאכפא [חמור שעל הכתפיים] שעושים דמות חמור מעץ לשעשוע ונושאים אותו על הכתפיים ונראה כאילו חמור רוכב עליהם. רבא בר פפא אמר: זהו קשירי, כלומר, מעין קביים גבוהים, ששמים מתחת לרגליים להלך בהם בטיט, או לשעשוע. רבא בר רב הונא אמר: זהו פרמי [מסכות].

ב משנה הבנים (ילדים) יוצאין בשבת בקשרים שעושים לסגולה, ובני מלכים — בזוגין (פעמונים)[]

אלא כל אדם מותר לצאת בהם, אלא שדברו חכמים בהווהן

ב משנה הבנים (ילדים) יוצאין בשבת בקשרים שעושים לסגולה, ובני מלכים — בזוגין (פעמונים), ולא רק הם, אלא כל אדם מותר לצאת בהם, אלא שדברו חכמים בהווה (במצוי, ברגיל).

ג גמרא שנינו במשנה כי הילדים יוצאים בשבת בקשרים[]

אלה הם קשורי פואה, שקושרים את צמח הפואה לרפואה וסגולה

ג גמרא שנינו במשנה כי הילדים יוצאים בשבת בקשרים. ושואלים: מאי [מה הם] קשרים אלה? אמר אדא מרי שכך אמר רב נחמן בר ברוך שכך אמר רב אשי בר אבין שכך אמר רב יהודה: אלה הם קשורי פואה, שקושרים את צמח הפואה לרפואה וסגולה.
(רש"י) - "קשרי פואה - גרנצ"א קושרים בקשרים ותולין בצואר לרפואה ולא ידעתי לאיזה חולי"
כמה קשרים צריך לרפואה
אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): תלתא [שלושה קשרים (אולי יש בקשרים עשבים)] — מוקמי [מעמידים] את המחלה שלא תגבר, חמשה קשרים — מסו [מרפאים], שבעה — אפילו לכשפים מעלי [יפים].

בבירא [נפלה סגולת הפואה בבור], שאם הרפואה תלויה בזהירות כזאת — שוב אין אדם יכול להשתמש בה למעשה
אמר רב אחא בר יעקב: והוא שמועיל הפואה לרפואה הרי זה דווקא באופן דלא חזי ליה שמשא וסיהרא [שאין המתרפא רואה אותה את השמש והירח], שאינו מביט בהם, ולא חזי מיטרא [ואינו רואה גשם], ולא שמיע ליה [ואינו שומע] קול ברזלא [ברזל], וקל תרנגולתא, וקל ניגרי [וקול תרנגולת וקול פסיעות]. אמר רב נחמן בר יצחק: נפל פותא בבירא [נפלה סגולת הפואה בבור], שאם הרפואה תלויה בזהירות כזאת — שוב אין אדם יכול להשתמש בה למעשה.

אם כן הוא שאלה הם קישורי פואה הנעשים כסגולה לריפוי מחלות
ושואלים: אם כן הוא שאלה הם קישורי פואה הנעשים כסגולה לריפוי מחלות, מאי איריא [מדוע דווקא] הבנים יכולים לצאת בהם? אפילו בנות נמי [גם כן]! וכן מאי איריא [מדוע דווקא] קטנים? אפילו גדולים נמי [גם כן]!

בן שיש לו געגועין על אביו ואינו יכול להיפרד — נוטל האב רצועה ממנעל של ימין וקושר לו כסגולה בשמאלו
אלא מאי [מהם] קשרים הללו — כי הא [כמו דבר זה] שאמר אבין בר הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: בן שיש לו געגועין על אביו ואינו יכול להיפרד — נוטל האב רצועה ממנעל של ימין וקושר לו כסגולה בשמאלו (למה אין בנות - רש"י - אין לאבא קשר חזק לבת כמו לבן). ומשום שגעגועים אלה מצויים בילדים קטנים, ובעיקר בבנים, שהיו מטפלים ומתעסקים בהם יותר מבבנות, אמרו שהבנים הם היוצאים בקשרים. בעניינה של אותה רפואה אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך [וסימן יש לך] על איזה צד לקשור — תפילין, שקושרים באמצעות יד ימין על יד שמאל, וחילופא [ואם עשה היפך הדבר] שקשר רצועה ממנעל שמאל על ימינו — סכנתא [סכנה] היא, משום שבכך יגברו געגועיו יותר מדי.

ד וכיון שדובר בסגולות וברפואות שונות ובהיתר שימושן בשבת מביאים עוד מדברי אותו חכם בנושאים אלה.[]

מותר לסוך שמן ומלח בשבת

ד וכיון שדובר בסגולות וברפואות שונות ובהיתר שימושן בשבת מביאים עוד מדברי אותו חכם בנושאים אלה. אמר אבין בר הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: סחופי כסא אטיבורי בשבתא [לכפות כוס ריקה שהיו בה חמין על הטבור בשבת לרפואה] — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר].
ועוד אמר אבין בר הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: מותר לסוך שמן ומלח בשבת.

היו מביאים שמן ומלח, ומשפשפים אותם בכפות ידיהם וגב רגליהם
י הא [כמו מעשה זה] שכשיצאו רב הונא מבי [מבית] רב, ורב מבי [מבית] ר' חייא, ור' חייא מבי [מבית] רבי, כי הוו מיבסמי [כאשר היו שתויים] מייתי משחא ומילתא, ושייפי להו לגוייתא דידייהו וגוייתא דכרעייהו, ואמרי [היו מביאים שמן ומלח, ומשפשפים אותם בכפות ידיהם וגב רגליהם, והיו אומרים]: "כי היכי דציל הא מישחא — ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא" ["כשם שצלול שמן זה — כך יצטלל יינו של פלוני בן פלונית"]. ואי [ואם] הוא לא יכול להביא שמן ומלח, או אינו מועיל — מייתי שיעא דדנא ושרי ליה במיא, ואמר [יביא מגופת חבית וישרה אותה במים, ויאמר]: "כי היכי דליציל האי שיעא ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא" ["כשם שצלולה מגופה זו, כך יצטלל יינו של פלוני בן פלונית"].
ועוד אמר אבין בר הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: מותר לחנק בשבת, כלומר, לחבוש בחוזקה צואר שחוליותיו נקעו.(רש"י - ליחנק - מי שנפרקה חוליא של מפרקת צוארו ונופלת בגרונו תולין אותו בראשו שיהא צוארו נפשט ודומה לחניקה:)
ועוד אמר אבין בר הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: לפופי ינוקא בשבתא [לחתל בחזקה תינוק שנולד בשבת] — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר], שיש צורך ליישר על ידי החיתולים איברים שמפני הלידה אינם נמצאים לעתים במקומם הנכון.{רש"י - לפופי - לכורכו בבגדים וקושרו בחגורה רחבה ומתיישבין פרקי אבריו שהן רכין ונשמטין בחבלי הלידה וקורין אנמלטויי"ר בלע"ז)

(למה מזיכירים את האימא לרפואה - לאימא יש לה יותר זכויות היות ויש לה פחות מצוות - בכלל זכות הנשים יותר גדולה; עוד גירסה - האימא - תמיד בטוח )
על דברים אלו היו גירסות שונות, כי רב פפא מתני [היה שונה] שתי הלכות בבנים, ילדים, ורב זביד מתני [היה שונה] הלכה אחת בבן. ומפרטים: רב פפא מתני [היה שונה] שתי הלכות בבנים, ותרוייהו מתני להן [ואת שתיהן היה שונה אותן] בשם אבין בר הונא. ואילו רב זביד מתני [היה שונה] הלכה אחת בבן, קמייתא מתני [את הראשונה היה שונה] בשם אבין בר הונא, והאי מתני לה [ואת זאת היה שונה אותה] בשם רבה בר בר חנה. שאמר רבה בר בר חנה : לפופי ינוקא בשבתא [חיתול התינוק בשבת] — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר].

ה ומביאים עוד דברים שאמר אביי בשם אומנתו כדברי סגולה[]

יוצאין באבן תקומה כסגולה כנגד הפלה בשבתן

ה ומביאים עוד דברים שאמר אביי בשם אומנתו כדברי סגולה. אמר אביי, אמרה לי אם: כל מנייני — בשמא דאימא [המניינים והלחשים אומרים אותם — בשם האם] של הנצרך ללחש, וכל קיטרי — בשמאלא [הקשרים שעושים כסגולה — קושרים בצד שמאל].
ועוד אמר אביי, אמרה לי אם: כל מנייני דמפרשי [מנין הלחשים שמפורשים], כלומר, לחשים שמניין הפעמים אותו אמורים לאומרם — כדמפרשי [כשם שהם מפורשים] כך צריך אכן לעשות, ודלא מפרשי [ושאינם מפורשים], שלא התפרש כמה פעמים צריך לאומרם — יאמרום ארבעין וחד זימני [ארבעים ואחת פעמים].
( זה הצלה אז מותר ללכת בשבת)

שמשקל אבן תקומה אינו מועיל כאשר יוצרים אבן אחרת במשקל דומה, אלא רק אם נמצאה באקראי אבן כזאת שמשקלה מכוון
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: יוצאין באבן תקומה כסגולה כנגד הפלה בשבת, משום (בשם) ר' מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה. (רש"י - אבן תקומה - אבן שנושאות אותה נשים עוברות שלא יפילו וקורין לה קוטאנ"א בלע"ז:)
כלומר, באבן או חפץ אחר שמשקלו בדיוק כאבן תקומה, שאף הוא מועיל. ודין זה הוא לא בהכרח רק באשה שכבר הפילה עובר אחר קודם לכן ויש חשש שמא תפיל שוב, אלא אפילו לא הפילה מעולם ורק חוששת שמא תפיל עכשיו בראשונה, ולא רק אשה שעיברה (שידוע לה שהיא מעוברת), אלא אפילו חוששת שמא תתעבר ותפיל. אמר רב יימר בר שלמיא משמיה [משמו] של אביי: והוא דאיכוון ואיתקל [שהזדמן ושקל], שמשקל אבן תקומה אינו מועיל כאשר יוצרים אבן אחרת במשקל דומה, אלא רק אם נמצאה באקראי אבן כזאת שמשקלה מכוון. בעי [שאל] אביי: אם מצא חפץ שלישי שהוא זהה במשקל של דבר שנמצא כבר והוא זהה למשקל אבן תקומה מאי [מהו] לענין זה, האם יש בו תועלת? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

לריפוי קדחת בת יום — יקח דינר חדש
ועוד אמר אביי, אמרה לי אם: לאשתא בת יומא — לישקול זוזא חיוורא [לריפוי קדחת בת יום — יקח דינר חדש], וליזיל למלחתא, וליתקול מתקליה מילחא [וילך לבריכות המלח, ויקח משקלו מלח או ], ולצייריה בחללא דבי צואר בנירא ברקא [ויצררנו בחלל בית צוארו בחוט עשוי שיער].(רש"י - למלחתא - למקום שריפת המים שעושין נגרים על שפת הים להמשיך מים לבריכות רחבות העשויות לכך וכשנתמלאו סותם החריצין והשמש שורף את המים שמלוחין הן ונעשה מלח:)

וכאשר הוא רואה נמלה גדולה שנושאת דבר מה, יקחנה ויכניסנה בשפופרת של נחושת, ויסתמנה בעופרת, ויחתמנה בששים חותמות, וינענעה, וירימנה, ויאמר לה
ואי [ואם] לא הועילה סגולה ראשונה זו — ליתוב [ישב] על פרשת דרכים, וכי חזי שומשמנא גמלא דדרי מידי, לישקליה ולישדייה בגובתא דנחשא, וליסתמיה באברא, וליחתמי בשיתין גושפנקי, ולברזוליה, ולידריה, ולימא ליה [וכאשר הוא רואה נמלה גדולה שנושאת דבר מה, יקחנה ויכניסנה בשפופרת של נחושת, ויסתמנה בעופרת, ויחתמנה בששים חותמות, וינענעה, וירימנה, ויאמר לה]: "טעונך עלי וטעונאי עלך" ["משאך עלי ומשאי, קדחתי, עליך"]. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב הונא לרב אשי: ודילמא איניש אשכחיה ואיפסק ביה [ושמא אדם מצא כבר נמלה זו והשתמש בה לסגולה זו], ומה יועילנו שיחליף קדחת שלו (משאו) בקדחת של חבירו שהיא עכשיו משא הנמלה? אלא לימא ליה [יאמר לה] לנמלה: "טעונאי וטעונך עלך" ["משאי ומשאך עליך"].
(רש"י - שומשמנא גמלא - נמלה גדולה:
דדרי מידי - שטוען כלום:
לישקליה - לשומשמנא:
בגובתא דנחשא - כמין קנה של נחשת:
ולסתמייה באברא - יסתום פיה בעופרת:
גושפנקי - חותמות ולאו דוקא שיתין נקט ולאו דוקא חותמות של צורה אלא סתימות הרבה זו על זו שעוה על העופרת ושוב זפת ושוב טיט:
וליברזוליה - ינענענו:
ולידריה - ישאנו:
ולימא ליה - לשומשמנא:
טעונך עלי - מה שהיית נושא אשאנו:
וטעונאי - החולי שלי:
איניש אשכחיה ואיפסיק ביה - חולי כזה שזה עושה וכי אמר ליה טעונך עלי זהו חולי של חברו)

ויסובבנו שבע פעמים על ראשו, וישפכנו לאחוריו, ויאמר לו
ואי [ואם] לא הועילה אף סגולה זו — לישקול כוזא חדתא, וליזיל לנהרא, ולימא ליה [יקח כד חדש, וילך לנהר, ויאמר לו]: "נהרא נהרא, אוזפן כוזא דמיא לאורחא דאיקלע [נהר נהר, הלוה לי כד מים לאורח שהזדמן] לי". וליהדר שב זימני על רישיה, ולשדיין לאחוריה, ולימא ליה [ויסובבנו שבע פעמים על ראשו, וישפכנו לאחוריו, ויאמר לו]: "נהרא נהרא, שקול מיא דיהבת [קח את המים שנתת] לי, דאורחא דאיקלע [שהאורח שהזדמן] לי ביומיה אתא וביומיה אזל" [ביומו בא וביומו הלך].

כמה פעמים יש לקחת כל דבר
אמר רב הונא: (ס״ז א ) לאשתא תילתא [לקדחת שלישית], שבאה לו כל שלושה ימים לסירוגין, לייתי [יביא] שבעה סילוי [קוצים] משבעה דיקלי [דקלים], ושבעה ציבי [קיסמים] משבעה כשורי [קורות], ושבעה סיכי [יתידות] משבעה גשורי [גשרים], ושבעה קטימי [מיני אפר] משבעה תנורי [תנורים], ושבעה עפרי [מיני עפר] משבעה סנרי (חלל ציר הדלת), ושבעה כופרי מיני זפת] משבעה ארבי [ספינות], ושבעה בוני כמוני [גרגירי כמון], ושבעה ביני מדיקנא דכלבא סבא [שערות מזקן כלב זקן], ולציירינהו בחללא דבית צוארא בנירא ברקא [ושיצררן בחלל בית צוארו בחוט של שיער].
(האם מותר לצאת או לא, אינה תלויה במחקר המדעי, השאלה האם היא מועיל לו - אבל אבן של עבודה זרה - כולל דברים שמגיעים מבמזרח - אסור)

השיעור הבא[]

Advertisement