Family Wiki
Advertisement

מתני' יברכוך טובים הרי זאת דרך מינות. שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום וחכמים למדו (כריתות ו',ב') מחלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת שמצריכן הכתוב בהרצאתן להיותן באגודה אחת:(מסכת מגילה, כ"ה,א')

ובהמשך נאמר:"על קן צפור יגיעו רחמיך (רחמיך מגיעין על קן צפור - כך חוס ורחם עלינו) ו"על טוב יזכר שמך" ("על טובותיך נודה לך"), "מודים מודים" <(או שאמר שני פעמים מודים כשהוא כורע.) - משתקין אותו (ובגמרא מפרש לה).

לפי חז"ל אלישע בן אבויה היה לכופר שראה אב אומר לבנו לטפס על עץ לצורך מצוות שילוח הקן. הבן קיים את דברי אביו, נפל מן העץ ומת. מכיוון שעל שתי מצוות אלו (מצוות שילוח הקן ומצוות כיבוד אב) נאמר בפרוש בתורה ששכרן אריכות ימים הגיב אלישע למראה עיניו בכפירה. (תלמוד בבלי, קידושין, ל"ט,ב')

דר' אפרים יצחקי כתב על כך בדף השבועי בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן שילוח הקן - יש שראו במשנה: "האומר האומר האומר האומר על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו" אחד מבטויי המאבק של חז"ל בדעות הנוצריות. בגלל הצנזורה (החיצונית והפנימית) שמחקה ושינתה בספרים כל מה שקשור בישו, בנוצרים כוונת המשנה אינה גלויה ונראית לעין, אך נשארו כמה סימנים המעידים על כך, ובגויים, שמשנה זו נשנתה כמאבק בדעות הנוצריות שתפסו עמדה בתוך העם לאחר החורבן, כגון: . התחלת המשנה במגילה (ד, ט) היא: "האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות. האומר על קן ציפור...". במסכת ברכות חסר המשפט הראשון בגרסת הדפוס, אך הוא נמצא בגרסת הרי"ף כידוע, בדר"כ כוונת המונח והרא"ש. וכן בתלמוד (ברכות לד, ע"א) נמצאת הגרסה בסוגריים.

"מינים" היא – נוצרים.

  1. בירושלמי ברכות (פ"ה ה"ג, [ט ע"ג]) כתוב: "על קן ציפור הגיעו רחמיך ועל ועל ועל ועל אותו אותו אותו אותו האיש האיש האיש האיש לא הגיעו רחמיך". בביטוי "אותו האיש" הכוונה בד"כ לישו.

אפשר לכן להניח, ש"האומר יברכוך טובים - הרי זו דרך המינות", הכוונה לדרך הנוצרים שמתבססת, כידוע, על שיתוף רשויות. גם "מודים מודים" נראה כשתי רשויות לכן משתקין אותו. בענין קן ציפור ראו הנוצרים קשר בין האם לבן – "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים". לכן האומר על קן צפור יגיעו ך רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים, משתקין אותו ...

בארץ ישראל, בתקופת המשנה (ביבנה) כשהמאבק נגד דעות נוצריות היה בשיאו, קבעו שאין לומר "יגיעו רחמיך" וכד'. ולכן אמוראי א"י שחייו בתקופה בה הדת הנוצרית הייתה לדת המדינה, מקבלים ומסבירים את עמדת המשנה. ואילו בבבל שלא היו נוצרים, יכול היה רבה לשבח את החכם שהתפלל : "אתה חסת על קן צפור, אתה חוס ורחם עלינו".

הנוצרים טענו גם, שחורבן ביהמ"ק והמצב הירוד של היהודים, באו כעונש על אי אמונה בישו, שכן שכר ועונש מקבלים בעולם הזה, וההוכחה היא ממצווה זו של שילוח הקן: "למען יטב לך מפסוק זה דווקא ששכר המצוות הוא רק והארכת ימים". לכן מוכיח ר' יעקב (אמורא א"י בעולם הבא. גם הדעה המובאת בתלמוד, שמצווה זו הביאה את אלישע בן אבויה לכפירה, מוכיחה שמצוה זו והשכר המובטח בצידה עמדו במרכז הויכוח בין כתות שונות בתקופות אלו, וזו גם הסיבה להתעסקות הרבה של חכמינו במצוה זו

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
האזכורים לנוצרימ (ישו) בתלמוד נמצאים רק בכתבי היד מלפני 1554, השנה בה האפיפיור הורה לסלק מהתלמוד, ומכתבים יהודיים אחרים, את כל האזכורים האלה מכיוון שהם נחשבו כעלבון וכגידוף. לכן, אזכורים אלה נמצאים רק בגרסה הבלתי מצונזרת של התלמוד או של התוספתא. כל שימוש מאוחר יותר בשם "ישו" נובע מהאזכורים האלה.

כל אזכור בישו מתייחס לאדם (אמיתי או פיקטיבי) אשר מייוחס לו מעשים או התנהגות המובילים יהודים מיהדות למינות.

תוספתא:"ישו בן פנדירא"[]

בתוספתא חולין ב נמצאים שני סיפורים על תלמיד של ישו ([1]):

  • סיפור על הרב אליעזר בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכיש אותו נחש. בא אליו איש, יעקב שמו, מכפר סכניא לרפא אותו "משום" (בשם) ישו בן פנדירא. רבי ישמעאל אומר לו כי הוא (אליעזר) איננו רשאי לתת לו. אליעזר משיב לו "אני אביא לך ראיה שירפאני", אבל לא הספיק להביא ראיה עד שמת. אמר ר' ישמעאל "אשריך בן דמא שיצאת בשלום העולם ולא פרצת גדירן של חכמים (זאת אומרת, לא הפרת את המצוה), שכל הפורץ גדירן של חכמים סוף פורענות בא עליו. שנאמר (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש."[2] הכוונה היא שיותר טוב למות מאשר להתעסק במינות. סיפור זה מופיע גם בתלמוד ירושלמי (עבודה זרה דף יא ע' א, שם עירו של יעקב שם "סמא") ובתלמוד בבלי (עבודה זרה כז ב).
  • התוספתא ממשיכה בסיפור על אליעזר בן הורקנוס, "שנתפס על דברי מינות והעלו אותו לבמה לדון". ההגמון (השופט) אמר לו "זקן כמותך יעסוק בדברים הללו?" אמר לו אליעזר "נאמן דיין עלי" ההגמון סבור שאליעזר דיבר עליו, אבל לא התכוון אליעזר לדיין ההוא אלא לאביו שבשמים. ההגמון אמר לו "הואיל והאמנתני עליך אף אני כך אמרתי. ... הרי אתה פטור." וכשנפטר מן הבמה, היה אליעזר מצטער שנתפס על דברי מינות. נכנסו תלמידיו לנחמו אבל לא קיבל. נכנס רבי עקיבא ואמר לו "רבי, אומר לפניך דבר. ... שמא אחד מן המינין אמר לך דבר של מינות והנאך (ונהנית מזה)?" אמר לו אליעזר "הזכרתני. פעם אחת הייתי מהלך באסתרטיא (ברחוב) של צפורי, מצאתי איש כפר סכניא ואמר דבר של מינות" בשם ישו בן פנדירא. "והנאני ונתפשתי על דברי מינות, שעברתי על דברי תורה!"

תלמוד ירושלמי:"ישו פנדירא"[]

  • שבת פרק יד הלכה ד (ומקבילה זהה בעבודה זרה פ"ב ה"ב)[1]: "מעשה בר' אלעזר בן דמה שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סמא משם של "ישו פנדירא" לרפותו ולא הניח לו רבי ישמעאל אמר לו אני מביא ראייה שירפאני לא הספיק להביא ראייה עד שמת בן דמה אמר לו ר' ישמעאל אשריך בן דמה שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצתה גדירן של חכמים דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש ולא נחש נשכו אלא שלא ישכנו נחש לעתיד לבוא ומה הוה ליה מימר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"

תלמוד בבלי:"ישו הנוצרי"[]

  • עבודה זרה טז ע'ב-יז ע'א [3] נותנת עוד פעם את הסיפור שראינו למעלה על אליעזר בן הורקנוס, עם תוספת של פרטים. אליעזר מספר "מצאתי אחד מתלמידי ישו הנוצרי ויעקב איש כפר סכניא שמו. אמר לי כתוב בתורתכם (דברים כג, יט) לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר." אז יעקב שואל האם מותר לעשות ממנו בית הכסא לכהן גדול? אליעזר ממשיך "ולא אמרתי לו כלום. אמר לי כך לימדני ישו הנוצרי 'כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו' (מיכה א ז). ממקום הטנופת באו למקום הטנופת ילכו! והנאני הדבר."
  • בגיטין נו ע'ב-נז ע'א[4], מסופר על אונקלוס שמדבר עם רוחו של ישו, "נגידא לפושעי ישראל", כאשר ישו נענש בעולם הבא בצואה רותחת.
  • במסכת סנהדרין מג ע'א, מסופר על ישו הנוצרי שנתלה בערב הפסח "על שכישף והסית והדיח את ישראל". הכרוז יצא לפניו ארבעים יום קודם והכריז "הוא יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל. כל מי שיודע לו זכות, יבא וילמד עליו!" אבל לא מצאו לו זכות ותלו אותו. גם כתוב שישו היה "קרוב למלכות", ושחמישה תלמידים היו לישו: מתאי, נקאי, נצר, ובוני, ותודה. גם אותם הרגו, אחרי משחק מילים על כל אחד מהשמות שלהם. כתב יד של פירנצה (שנת 1177 לספירה) מוסיף שישו נתלה בערב שבת, אבל תוספת זו איננה נחשבת אותנטית.
  • אותו האיש (ישו הנוצרי, ש"כישף והסית והדיח את ישראל") מוזכר בסיפור בסנהדרין קז ע'ב ובסוטה מז ע'א, כתלמיד של ר' יהושע בן פרחיה. בזמן שאלכסנדר ינאי הרג הרבה רבנים, נסע יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריה של מצרים. כשהיה שלום, קמו לחזור לירושלים, ובאו לאכסניה, ויהושע אמר "כמה יפה אכסניא זו!" אמר לו ישו "רבי, עיניה טרוטות (לא ישרות)" (כי חשב שהוא דיבר על המארחת!). על כך יהושע דחה אותו, באומרו "רשע! בכך אתה עוסק?" אחר כך, בא אליו ישו כמה פעמים ואמר לו "קבל אותי!" אבל לא הסתכל בו. יום אחד כשיהושע קרא "שמע ישראל", ישו בא אליו. יהושע סבר לקבל אותו וסימן לו בידו, אבל הוא סבר שהוא דוחה אותו. ישו הלך לו, הקים לבנה, והשתחוה לה. הסיפור מסתיים במשפט "ישו כישף והסית והדיח את ישראל".
  • סנהדרין קג ע'א [5] וברכות יז ע'ב [6] מזכירים איש בשם ישו הנוצרי, כדוגמה של "בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים", אולי רמז לזבחים לאלילים. האזכור הזה בא בדיון על שלושה מלכים וארבעה "הדיוטות" (ז.א. אנשים שאינם מלכים) שאין להם חלק בעולם הבא. מדובר בהם גם בשולחן ערוך, ובמקום השם "ישו" אנחנו מוצאים מנשה (מלך יהודה), מלך יהודה שזבח לאלילים.

בחלק מכתבי היד (של מינכן, פריז, והסמינר התאולוגי היהודי), מופיע הכינוי "הנוצרי" ברוב המקרים האלה.

[7] Zindler ו-McKinsey [8]‎ מציינים כי "הנוצרי" לא נמצא בכתבי יד אחרים (של פירנצה, המבורג, וקארלסרוהה מלפני הצנזורה, כאשר הקטע נמצא בכתב היד.

בתוספתא, שנכתבה ב-220 לספירה בערך, הכינוי "הנוצרי" לא מופיע, אבל עד המאה ה-12 המילה "נוצרי" כבר הפכה להיות המונח הסטנדרטי עבור הכריסטיאנים, ו"ישו הנוצרי" היה המונח הסטנדרטי עבור ישוע מנצרת. למשל, הרמב"ם משתמש במונח זה במשנה תורה שלו, וברור שהכוונה היא לישוע.

מקורות חז"ל[]

Hazal nazrut.jpg

מקורות שחולקו בשיעור במשכן בנימין

הערות שוליים[]

  1. הסיפור מופיע בנוסח זה במהדורת ונציה רפ"ג, מסכת שבת דף יד עמוד ד. במהדורות מאוחרות יותר צונזר שמו של ישו.
Advertisement