העליה למירון הוא שם המאמר של מאיר בניהו, אשר פורסם ב"ספר זאב וילנאי" - מבחר מאמרים בידיעת הארץ, חלק ב' בעריכת אלי שילר, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 1987.
במאמר סקר פרופ' מאיר בניהו את תולדות העליה למירון עד העת החדשה. בין השאר הוא תיאר את ציוני הדרך הבאים:
עד גירוש ספרד[]
קברו של הרשב"י הוזכר על גרוש ספרד כאחד מקברי התנאים והאמוראים. מהמאה ה-13 הגיעו למירון עולי רגל. ר' תנחום ירושלמי (נפטר 1291) שמע שהמים במירון "מתגברים שם בשל עולי הרגל". הנגיד, ר' דוד בן בנו של הרמב"ם, עלה ממצרים והתפלל "במערת הלל ושמאי". הזמן הקבוע להשתתחות היה בין י"ד אייר (פסח שני) לבין י"ח אייר (ל"ג בעומר). תלמיד הרמב"ן שבקר בארץ בראשית המאה ה-14 כתב:
|
שם מתקבצין כל ישראל והישמעלים בפסח שני ואומרים שם מזמורים. ושהם רואים יוצאים מים בתוך המערה כולם שמחים, כי הוא סימן שתתברך השנה. | 
|
ההיסטוריון הערבי אל-דמשקי כתב כי נאספו במירון"יהודים מארצות רחוקות וקרובות, פלאחים ... ועשו שם כל אותו יום". נס המים גם הוזכר במקורות הערביים ונהגו לעלות למירון בעיתות של עצירת גשמים.
עדות ראשונה על השתטחות במועד קבוע יש משנת 1472, כתב אלמוני איש קנדיאה שבקר בארץ ישראל
|
|
יבואו העברים שלוש רגלים לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים ובייחוד קבורת רבי שמעון בר-יוחאי ויתחננו עם תפילות סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים, שיוכלו לעמוד שם ימים רבים ומיד יבוא מטר. |
|
השפעת הספרדים[]
כאשר הגיעו יהודי ספרד לצפת, גם קודם הגירוש, עבר מוקד העליה לרגל ממערת הלל ושמאי לקבר הרשב"י. בידם היה ספר הזוהר שחובר על-ידי רבי שמעון בר-יוחאי, ספר שלא היה בידי ילידי הארץ המוסתערבים.
בניהו הבחין בין שלושה סוגי "ביקורים"
- עליה לתפילה על כל צרה, כך שבחג הסוכות התפללו על הגשם.
- ביקור המקובלים לצורכי התייחדות ועיון בספר הזוהר. העליה למירון נחשבה במקום "העליה לרגל" לירושלים.
- יש עדויות של מקובלי צפת שקבעו תפילות ולימוד לצורך תפילה על גלות השכינה והגאולה.
קביעת ל"ג כיום שמחה על קבר הרשב"י[]
יסודו של מנהג זה הוא בתקופת האר"י. במאה ה-16 ניתן דיווח על ישיבה של שלושה ימים של האר"י ואנשי ביתו בל"ג בעומר, כהמשך של מסורת קיימת. עלייה זו נחשבת על ידי רבים למקורה של הילולת הרשב"י[1]:
| ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה. | ||
| – חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש י"ב, מתוך שמונה שערים בעריכת שמואל ויטאל | ||
המונח "הילולא דרבי שמעון" הוזכרה לראשונה במאה ה-17, אז גם תועדה הזיארא ההמונית לראשונה בהקשר זה. במאה ה-18 כבר יש עדות לחיבור בין מנהגי האבלות לזכר תלמידי רבי עקיבה וסיומם בל"ג בעומר לבין הרשב"י. (הויקיפדיה העברית)