הפטרת מטות, ירמיהו ומקל שקד ואקטואליה ממשית שיעורו של הרב מוטי אלון לפרשת מטות ביישוב מגדל.

הקש להאזנה להרצאה.

ההפטרה נקראת בשבת הראשונה של תלת דפורענותא. ההפטרה היא מספר ירמיהו (א'א-ב'ג'). זו "נבואת ההקדשה" של ירמיהו הנביא, ובה נאמר לו שהוא עתיד לנבא על חורבן בית המקדש ועל חטאי ירושלים.

הקשר בין הפרשה לבין ההפטרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

לכאורה אין קשר ביניהם: הפרשה היא מספר במדבר ואילו ההפטרה קשורה לימי בין המצרים. תחילה הוא דן במושג "מטות", שהתחדש בפרשה, במקום "שבטים". קודם נעיין בהפטרה אנו קוראים:

Cquote2.svg וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר. בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ. וָאֹמַר, אֲהָהּ אֲדֹנָי ה', הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי-נַעַר, אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר. אַל-תִּירָא, מִפְּנֵיהֶם: כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם-ה'. ט וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ. רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ. וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ. וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה. וַיֹּאמֶר ה', אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. טו כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם-ה' ; וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל-חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל-עָרֵי יְהוּדָה. וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל-רָעָתָם--אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם. וְאַתָּה, תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ, וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ; אַל-תֵּחַת, מִפְּנֵיהֶם--פֶּן-אֲחִתְּךָ, לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם, לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת--עַל-כָּל-הָאָרֶץ: לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ, לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ, וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ: כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-יְהוָה, לְהַצִּילֶךָ.

עד כאן תפקיד הנביא
וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ- בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָּׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה':

Cquote1.svg

בחזון השני, עם הסיר הנפוח, מתאר מאיפוא תחל הרעה, לעומת החזון הראשון, על חוזקו של דבר ה'.

מה בין שבטים ל"מטות"[עריכה | עריכת קוד מקור]

נעבור לדברי האדמו"ר הזקן: שניהם ענפים של עץ- "שבט" - עדיין ענף מלא נוזלים, ה"מטה" - הוא יבש. השבט יותר רך. המטה חזק כמו מקל, היות והוא מנותק מן המקור.

בפרשת פנחס יש שבטים ורש"י מבאר כי בשם המשפחה כלול "י" ו"ה". בפרשת מטות אנו במגפה הגדולה על דבר פעור, המטרה לנתק מן השורש. תפקיד מדיין הוא לייצר נתק: קודם בעזרת הקללה ולאחר מכן עם בנות מדיין - לייצר ילדים ללא זהות יהודית. אתה רואה אנשים מנותקים. הרבי אומר, במקום שהכי יבש, שהקשר למקור לא ניכר, שם אתה מוצא משהו נוקשה חזק. שם מתחיל הבירור. של החישולים. שם הנצרים. כאן נפתחת תקופת בן-המצרים.

כאשר הם חוזרים ממדיין, הרגו את הזכרים, אבל שבו את נשי מדיין. הם הבינו כי סיימו את המלחמה. הם יודעים מה עשו להן בנות מדיין ובטוחים שיצליחו להתגבר. אבל רש"י מציין :"הן הנה מגיד שהיו מכירין אותן. זו היא שנכשל פלוני בה". ולבסוף נאמר:"וַנַּקְרֵב אֶת-קָרְבַּן ה', אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי-זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז--לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵינוּ, לִפְנֵי ה'"(ל"א, נ'). רש"י הסביר : דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של בנות מדין.. רק כאשר תביאו את ה"כומז" תבוא הכפרה ! באמצעות ה"כומז" ניתן להתגבר על הנתוק.

כאשר האדם הוא "בין המצרים" ללא הלחות , אז אתה שב להיות גמיש. למה נבואת הפרענות הראשונה היא נבואת ההקדשה, למה לא נמצא נושא אחד בתור הפרק הראשון. ודבר ראשון הוא רואה "מקל שקד".

במלחמה יש 2 הלכות:

  • להלחם בצר, הרמב"ס כתב כי ישכח הכל ורק יחשוב על הנצחון.
  • יש להוציא תיבה לרחובה של עיר ולעשות חשבון נפש (גם בזמן רעב ובצורת).

כאשר אני נכנס לעזה, עלי להיכנס במלוא עצמה, במקביל עלי להתפלל כמו חולה.

מקל שקט, זה מטה שלא רואים את החיבור, אבל ירמיהו רואה. בגימטריה "בין המצרים".

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.