Family Wiki
Advertisement

Achille-300x211.jpg

Visita_a_Cummunita_Ebraica_di_Padova_1997-1

Visita a Cummunita Ebraica di Padova 1997-1

ביקור בקהילת פדובה אצל הרב ויטרבו בשנת 1997

הרב אקילה שמעון ויטרבו רבה של פדואה (1955-1999) הובא למנוחת עולמים בבית הקברות "דרך חיים" בבית שמש, ביום ז' אדר תשע"ז, 5 במרץ 2017, והוא בן 81 שנה. יהי זכרו ברוך.

צאצאיו עלו לארץ ישראל וגרים בה - ראו מודעה מטה

דברים לזכרו[]

ארבעים וארבע שנים. הם יותר ממה שלקח ליהודים להיכנס לארץ המובטחת. האם שני דורות כי אכילס הלך בקהילה שלנו. הוא הגיע מאוד צעיר, היה ילד בן 24 שנה, מומלץ סב מיכלאנג'לו ממכתב של ציורי אדונו. ואז הגיע לטורינו ביום שישי בבוקר, עשה את הלילה Tefilloth שישי ושבת בבוקר, הפעילויות החברתיות בצהריים ולקחי ראשון בבוקר; ואז שוב שמאלה רצה לתפוס את הרכבת ולחזור טורינו, עד סיום הלימודים כדי להשיג את התעודה. אני זוכר שנתקלתי על המדרכה מתחת לחלון של הצעקות בביתי האמא שלי "הדגים, אני ממליץ על זה!" ואז, היה לברך אחותי חמש שנים "אבל זה תחתונית יפה לך!". זו הייתה הפעם כשקהילה בדיוק סיימה ללקק את פצעי השואה, ונבנתה מחדש, אבל בלי לדעת עדיין מה יהיה בעתיד: הארון הגדול של בית ההכנסה הגרמני, הושמד באש הפשיסטית צאתו החדשה לישראל, באות זו נוקב מסבא פקיד אבני קודש כאלה אל הקברניט. זו היתה הפעם של משפחות Calabresi, קורינלדי, דה בנדטי, Porec, קולומבו, Cesana, ויטלי Norsa, Sharghel, אורבייטו, חאן, לוי ולוי Minzi, כמרים, מלי, באב"ד ומי יודע כמה עוד רוצה לזכור להוציא את כולם בהזדמנות זו (אני לא רוצה); כשעמדו לקבל את סגרה (עם פינו הספרדי controcanti), את Lechziel, D'Angeli, את Permutti, מרקוני ואז פואה, יונה ואחרים. בית המקדש, עם מאיר, Franchino וסרג'יו, עשה הימורים על הצעות ספר, המירוץ מעורבים מנואל, פולביו, ראול. והיה נשים גדולות, אלדעה, את Victorina, אלזה (Grassie, שבביתו חגגו לא ליילה ראש השנה), את Bicetta (שממנו הוא בערב יום הכיפורים כדי לראות את הטבלה), אדל, את גברת Argia יונה. והיו פסטיבלים של פורים, עם שלטי חוצות ואת הסלט שנעשה על ידי אמא שלי, שם רקדו Alphanderry ו אומברטו כמרים ואיפה נאמר כי הורים combinassero חתונות .... הלוואי שיכולתי לזכור את כל הקהילה של אז וגם בהמשך, כי אכילס הפך בתוך זמן קצר מאוד את המהות של הקהילה, אז ומאוחר יותר. בר המצווה הראשון היה ארתורו, אבל אז אחרי אחרים; כי בנות מנואלה וללה, מה הסט שלי לליה, עד לאותו של מישל (הבן שלי), שמתכונן עם הקלטה של ​​הפרשה הנוראה כמעט משום אכילס היה מזייף (הבנים התקשרו חובבנים בסכנה), עדיין הוא לימד את כולנו לשיר. אבל אני גם זוכר בדיקת התשובה של פול, אחרי השיעורים על עצם את התפקיד של שמש תשובה "שעוזר רב בבית ההכנסה?": "Ubaldo". אכילס היה רק ​​פיסת המשפחה בצרפת בשנים הראשונות היה לבד ועניים: אולי זה מזוהה מיד ובכל עם "בקהילה". ואז, יום אחד הוא אמר לנו כי לקחי ראשון ורביעים הושעו למשך חמישה עשרה ימים ... "כי אני מתחתן": הרבה קהילה הלכה נישואים, ולאחרונה, אמר לי שהוא קבל את מתנות הכסף שהביאו את כולם Callegari, שיש בהם המרה לתוך הכסף, אשר שנזקק להם משפחה חדשה. וכך באו שרה, שגם החל לטפל הספר הקטן לקטנטנים, של סדרים וארוחות ערב. ובעוד געש ילדים כי אכילס נאמר "שני משמש כדי להחליף את ההורים, שתי להגדיל את העם היהודי ואת חילוף." אבל, כשזה מגיע לחתונות, איך אפשר לשכוח את קמילו עיסא כיד המלך, עם אנשים בצפיפות, טובא ובקעת אחותי. הם היו במעקב על ידי רבים אחרים, כולל זו שלי, שם את תרומת אכילס הייתה מכרעת לאצבע השומן שלו "mekuddeshet" נשארה הונצחה. הוא עבר לחגוג אלה בערים של נשים חדשות: הראשונה, אולי, על ידי סילבנה בפרארה; אבל אז, בהדרגה ג'ורג, הקטור פרנקו, דוד; עד לאותו של יעל בישראל, שם הוא נשא נאום ארוך כדי לספר את היחסים עם המשפחה שלנו, "כמו שאני מדבר, אתה צריך להתכרבל לרגלי ולשמור את המיקרופון הדוק על הפה שלי"; בתוך חם קטלן הזעתי והיה לי התכווצויות, אבל הוא המשיך, וכשסיימתי, אמר, "עכשיו אני וקראתי מתורגם עברי!" וזה היה. הוא מונה בקרוב, כמו גם רב ראשי, גם מזכיר הקהילה, כדי לשמור את זה ולהגביר רווחי כמה שלה. ושם הוא פיתח ידידותו עם Egidio, עם Enza ואליס. זאת הייתה מזכירה מאוד טובה, אבל חלשה במתמטיקה: אני זוכר את הפעם כשהוא נאלץ לחשב את המסיים היה דרמה ארוכה אמיתית לאורך זמן; אבל זה היה הוא שלימד אותי את עקרונות התקציב העיתונאית. כן, כי עתה נישאה התקשר אלי ואמר, "עכשיו אתה מתראיין למועצה" ... "אבל יש לי רק 29 שנים ואני צריך לעבוד!" ... "לא, זה חובתך ונגע . "אבל יש לי רק 29 שנים ואני צריך לעבוד!" ... "לא, זה חובתך וזה תלוי בך"; נכנסתי עם ויטוריו Sacerdoti, נשיא עמנואלה בפורץ אחרי שהוא השתלט מאבי ליאו; איתי היה Lello ויטלי Norsa שאיתם פתחתי ידידות מדהימה וניסיון מקצועי; ואז הגיע יוסף Yais, הקטור, מריו יונה, ג'יאני, דריו פואה; לבסוף ג'ינה ושרה ... זה היה 39 שנים והם עדיין שם. הקהילה, בזכות אכילס, נתנה תרומה חשובה למדינת ישראל: העלייה הראשונה של הדור שלי הייתה גבריאלה Schon, אך לאחר מכן על מנואלה, ליה, שרה באב"ד, לורה, עד אלכסנדר, אריאל, ברטה לאה, שרה פורק ו מילכה פואה. בלי להביא בחשבון את המספר הגדול של תלמידים, בעיקר של רפואה (גם 150 בשנה), אשר לאחר מכן "עבר" למען הקהילה ולפעמים הם הפסיקו בפדואה. אני עדיין זוכר את זה, אחרי מלחמת ששת הימים, אכילס מאורגן בעזרת פרופ באלדו ויטרבו, אוסף של דם שנשלחה rocambolescamente, למרות האיסור של ממשלת Fanfani. כמובן שלא הכל היה תמיד נחמד ומשמח. מלבד המלחמות של 56 ', 65', 73 'ו -82', שם היה כרטיס פצצת פרדת רומן; לודוויק ועם אקילה כפי שדווח יעד רגיש; ו מתקוטט פנימי, ובעיות קטנות וגדולות הרבות שהתרחשו בקהילה, כאז כן עתה. אבל מעולם לא באו אקילה נשכח את החולים, שנהג לבקר שבועי, הישן, אשר בעקבותיו באופן אישי, מי זקוק לנחמה, לעזור, נוכחות וחיבה. הנה, הרב ויטרבו לא היה אולי רק וייז, הוא היה אדם מלא אנושיות: "אני כומר כפרי," נהג לומר, וזה היה נכון: הוא לא באמת ידע הכל, ממש הכל על כולם; והוא היה ידוע, אהוב ומכובד ברחובות הגטו, סביב ביתו באמצעות באטו פלגרינו ואת העיר כולה. איתו החלו להפעיל את sig.na Salzano כמו Diocesan קבוצה של המחקר על יהדות, וב -96 'היה ביקורו של הבישוף Mattiazzo הכנסת: אמא שלי כפי שהיה מחוספס! ומה גרם לי לעבוד בתור מנחה של מופעים! כשהחלטתי לנצל את הפנסיה, על ברכיו והתפללו איתו שבניתי אותו, להישאר לפחות כרב, אם אתה לא רוצה לעשות את המזכירה אבל שכנעתי אותו, "סיימתי את עבודתי כאן." לפני שעזב את המשרד, ואז שלח אותי רומא לפנות לרב החדש. "אבל בשבילי, אני לא הנשיא, ולאחר מכן מה אני אומר, איך אני יכול להעריך את רב?". "אתה הולך, למה אתה כי תצטרך לחיות איתו ולהביא את הקהילה קדימה." וכך היה. ראינו אותו שוב ב טריאסטה, כשהיינו כל כך הרבה כדי להביא פרידה סופית לשרה; ולפעמים הוא שוב ושוב על פני עבור פדובה, כמעט בחשאי. אבל מדי פעם הוא התקשר אלינו, לקבל ולתת מידע. עכשיו אנחנו כאן כדי להעריץ בכל לבנו לא רק הרב, אבל החבר של חצי מאה של חיים. וגם, כפי שניסיתי לעשות, אני רוצה להציג גם כל אחד מבני הקהילה, אלה שהזכיר וגם כולם, כולם לחלוטין, השניים, עם הסכום המקסימאלי של סיוע וחיבה; ולא בעצב, אבל עם חיוך, כי אכילס תמיד יהיה החבר שלנו, הרב האהוב שלנו. מהערב הזה, במשך שבוע, את בית הא Kenesseth יישאר פתוח, ואתה בעצם אומר קדיש, לקרובי אדוננו. זה הזיכרון שלך להיות ברכה

Davide Romanin Jacur, נשיא הקהילה היהודית של פדובה

המקור[]

Quarantaquattro anni. Sono più di quanto impiegarono gli Ebrei per entrare nella Terra Promessa. Sono due intere generazioni che Achille percorse nella nostra Comunità. È arrivato giovanissimo, era un ragazzetto di 24 anni, raccomandato a mio nonno Michelangelo da una lettera del suo maestro Disegni. Allora arrivava da Torino il venerdì mattina, faceva le Tefilloth del venerdì sera e del sabato mattina, l’attività sociale nel pomeriggio e le lezioni della domenica mattina; e poi ripartiva correndo, per prendere il treno e tornare a Torino, fino al completamento degli studi per conseguire il Diploma. Ricordo che incrociava sul selciato sotto le finestre di casa mia gridando a mia mamma “pesce, mi raccomando!” e poi, faceva i complimenti a mia sorella di cinque anni “ma che bella sottanina che hai!”. Era il tempo in cui la Comunità aveva appena finito di leccarsi le ferite della Shoah, e si ricostruiva, ma non sapendo ancora quale sarebbe stato il futuro: il grande Aron della Sinagoga Tedesca, distrutta dal fuoco fascista, stava partendo per la Nuova Israele, con quella struggente lettera in cui il Nonno affidava quelle sante pietre al comandante della nave. Era il tempo delle Famiglie Calabresi, Corinaldi, De Benedetti, Parenzo, Colombo, Cesana, Vitali Norsa, Sharghel, Orvieto, Khan, Levi e Levi Minzi, Sacerdoti, Melli, Babad e chissà quanti altri vorrei ricordare per farli tutti presenti in questa occasione (non me ne vogliano); mentre stavano per arrivare i Segré (con i controcanti sefarditi di Pino), i Lechziel, i D’Angeli, i Permutti, i Marconi e, poi i Foà, Jona ed altri ancora. Al Tempio, con Mair, Franchino e Sergio, facevamo le scommesse sulle offerte a sefer, nella gara che coinvolgeva Manuel, Fulvio, Raul. E c’erano le grandi Donne, la Elda, la Vittorina, la Elsa (Grassie, nella cui casa festeggiavamo Rosh haShanà Laila Not), la Bicetta (da cui si andava la sera di Kippur a vedere il tavolo), la Adele, la Signora Argìa Jona. E c’erano le Feste di Purim, con i cartelloni e la macedonia fatti da mia mamma, dove ballavano Alphanderry e Umberto Sacerdoti e dove si diceva che i genitori combinassero matrimoni…. Vorrei poter ricordare tutta la Comunità di allora e di dopo, perché Achille era divenuto in brevissimo tempo l’essenza stessa della Comunità, di allora e di dopo. Il primo Bar Mitzvà fu quello di Arturo, ma poi seguirono tutti gli altri; quello delle ragazze Manuela e Lalla, quello mio insieme alla Lia, fino a quello di Michele (mio figlio), che si preparava con una registrazione della parashah quasi terribile: perché Achille era stonato (i ragazzi lo avevano denominato Dilettanti allo sbaraglio), eppure ha insegnato a tutti noi a cantare. Ma ricordo anche la risposta di Paolo all’esame, dopo i dovuti insegnamenti sul ruolo dello shamash: “chi aiuta il Rabbino al Tempio?” Risposta: “Ubaldo!”. Achille aveva solo un pezzo di famiglia in Francia e nei primi anni era solo e povero: forse per questo si identificò subito e in tutto con “la Comunità”. Poi, un giorno ci disse che le lezioni della domenica e del mercoledì erano sospese per quindici giorni … “perché mi sposo”: molta Comunità andò al matrimonio e, più di recente, mi confessò che aveva ricevuto dei regali in argento che portò tutti da Callegari, per farseli convertire in soldi, di cui aveva bisogno per la nuova famiglia. E così arrivò Sara, che pure cominciò ad occuparsi della scuoletta per i più piccoli, dei sedarim e delle cene. Ed intanto sfornava figli, perché Achille sentenziava “due servono a sostituire i genitori, due per incrementare il Popolo Ebraico ed uno di riserva”. Ma, se parliamo di matrimoni, come non ricordare quello sontuoso di Isa e Camillo, con le persone in tight e tuba e mia sorella valletta. Ne seguirono tanti altri, anche il mio, ove il contributo di Achille fu fondamentale e il suo dito grasso di “mekuddeshet” resta immortalato. E si spostava a celebrare quelli nelle città delle nuove mogli: il primo, forse, dalla Silvana a Ferrara; ma poi, via via per Giorgio, Ettore, Franco, David; fino a quello di Yael in Israele, dove fece un discorso lunghissimo per narrare il legame con la nostra famiglia: “mentre parlo, tu devi stare accoccolato ai miei piedi e tenere il microfono teso davanti alla mia bocca”; in un caldo micidiale io sudavo e avevo i crampi, ma lui continuava e, quando finì, disse “adesso ve lo rileggo tradotto in ebraico!” e così fu. Era presto stato nominato, oltre che rabbino capo, anche segretario della Comunità, per far risparmiare a questa e per incrementare i suoi pochi proventi. E lì si sviluppò la sua amicizia con Egidio, con Enza e con Alice. Era un ottimo segretario, ma debole in matematica: ricordo che il periodo in cui doveva calcolare le tasse era un vero dramma prolungato nel tempo; ma fu lui ad insegnarmi i principi del bilancio pubblicistico. Si, perché appena sposato mi chiamò e mi disse “Adesso devi candidarti al Consiglio” … “Ma ho solo 29 anni e devo lavorare!” … “No, è tuo dovere e tocca a te “; entrai con Vittorio Sacerdoti, presidente dopo Emanuele Parenzo che aveva dato il cambio a mio padre Leo; con me c’era Lello Vitali Norsa con il quale sviluppai una incredibile amicizia ed esperienza professionale; poi vennero Giuseppe Yais, Ettore, Mario Jona, Gianni, Dario Foà; infine Gina e Sara… Sono passati 39 anni e sono ancora lì. La Comunità, anche grazie ad Achille, diede un importante contributo allo Stato di Israele: la prima aliyah della mia generazione fu di Gabriella Schon, ma poi seguirono Manuela, Lia, Sara Babad, Laura, fino ad Alessandro, Ariel, Berta Lea, Sarah Parenzo e Milka Foà. Senza contare i tantissimi studenti, per lo più di medicina (anche 150 all’anno), che allora “passavano” per la Comunità e talora si fermarono a Padova. Ricordo ancora che, dopo la Guerra dei Sei Giorni, Achille organizzò con l’aiuto del prof Baldo Viterbo, una raccolta di sangue che fu inviata rocambolescamente, malgrado il divieto del Governo Fanfani. Ovviamente non tutto fu sempre bello e gioioso. Oltre le guerre del ‘56, ’65, ’73 e ‘82, ci fu la bomba carta e la faccenda di Freda; e Ludwick con Achille segnalato come obiettivo sensibile; e le baruffe interne, e i tanti piccoli grandi problemi che si svolgevano nella Comunità, allora come oggi. Ma mai venivano da Achille dimenticati gli ammalati, che andava a trovare settimanalmente, i vecchi, che seguiva personalmente, chiunque avesse bisogno di conforto, aiuto, presenza ed affetto. Ecco, Rav Viterbo non era magari solo un Sapiente, era un uomo pieno di umanità: “io sono un parroco di campagna” diceva spesso, ed era vero: lui sapeva veramente tutto, ma proprio tutto di tutti; ed era conosciuto, amato e rispettato nelle strade del Ghetto, intorno a casa sua in via Beato Pellegrino e nell’intera città. Con lui cominciò ad operare la sig.na Salzano come Gruppo Diocesano di studio sull’Ebraismo, e nel ’96 ci fu la visita del Vescovo Mattiazzo in Sinagoga: mamma mia come era agitato! E quanto mi fece lavorare come maestro di cerimonia! Quando decise di sfruttare la pensione che, insieme a lui gli avevo costruito, lo pregai in ginocchio di restare almeno come rabbino, se non voleva più fare il segretario: ma non lo convinsi “Ho finito il mio lavoro qui”. Prima lasciò l’ufficio, poi mi spedì a Roma a contattare il nuovo rabbino. “Ma perché io, non sono mica il Presidente, e poi cosa gli dico, come posso valutare un rabbino?”. “Vai tu, perché sei tu che dovrai convivere con lui e portare avanti la Comunità”. E così fu. Lo rivedemmo a Trieste, quando fummo in tanti a portare l’ultimo saluto a Sara; e qualche volta ripassò per Padova, quasi di nascosto. Ma ogni tanto ci telefonava, per avere e dare notizie. Ora siamo qui per riverire con tutto il nostro cuore non solo il rabbino, ma l’amico di un mezzo secolo di vita. E, come ho tentato di fare, voglio rendere presenti anche ogni membro della Comunità, quelli che ho citato ed anche tutti, proprio tutti, gli altri, con il massimo della partecipazione e dell’affetto; e non con tristezza, ma con un sorriso sulle labbra, perché Achille sarà sempre il nostro Amico, il nostro caro Rabbino. Da questa sera, per una settimana, il Bet Ha Kenesseth resterà aperto e ci troveremo a recitare il Kaddish, per il nostro parente e Maestro. Che il Suo ricordo sia di benedizione

Davide Romanin Jacur, Presidente della Comunità ebraica di Padova


מודעת האבל[]

Vitrrbo rab.png

Advertisement