Family Wiki
Advertisement

נוף הרדופים בקדומים

הרדוף הנחלים - קדומים

הרדוף הנחלים (שם מדעי: Nerium oleander) הוא מין יחיד בסוג הרדוף ממשפחת ההרדופיים - עשבים, שיחים או עצים ירוקי-עד, בעלי מוהל חלבי. גבעוליהם ופירותיהם רעילים, וגובהם הוא בין 1.5 ל-4 מטרים.

מקור השם[]

השם העברי הרדוף אינו נזכר בתנ"ך ומופיע לראשונה בתקופת המשנה והתלמוד, בהם הוא נזכר גם בשמות דומים: הרדופני, הירדוף, ארדוף, ארדפנה. שמות אלו, כמו גם השם הערבי דפלה, הם שיבושים של השם היווני הקדום רודודפנה (Rhododaphne), שפירושו "ורד הדפנה", כינוי שדבק בצמח משום שפרחיו דומים לפרחי ורד ועליו לעלי ער אציל ("עץ הדפנה"). מהחיבור בין ורד ודפנה נגזרים שמותיו בכמה שפות אירופיות, כגון בצרפתית: Laurier rose, בגרמנית: Rosenlorbeer ועוד. השם הספרדי Adelfa הוא שיבוש מהשם הערבי א-דפלה.

משערים כי הוורד (או בתרגומים אחרים "שושנה"), הנזכר בספר בן סירא כצמח הגדל ביריחו (בן סירא כ"ד ט"ו) ליד הנחל (שם ל"ט י"ז), הוא צמח ההרדוף הגדל בר על גדת הירדן בבקעת יריחו. חוקר ארץ ישראל האנגלי הנרי בייקר טריסטראם העלה סברה, בספרו "Natural History of the Bible", כי הכוונה לצמח הרודודנדרון, אולם אפשרות זו נפסלה משום שהרודודנדרון כלל אינו צומח בארץ.

מהדמיון בין ההרדוף לוורד נגזרו כינויים נוספים שלו: בפי הערבים בישראל הוא מכונה "ורד אל חמאר" (ורד החמור), ובאנגליה הוא נקרא "ורד העמקים". תרגום קדום של המקרא לארמית מזהה את הערמון עם ההרדוף.

השם המדעי Nerium נגזר מ-Neros ביוונית, שפירושו לחות, והוא מעיד על סביבתו הטבעית של ההרדוף במקומות לחים. שם המין Oleander מקורו בשם הלטיניני ורומז על דמיון הצמח ועליו לזית (Olea).

מורפולוגיה ופיזיולוגיה של הצמח[]

תצלום מקרוב

הרדוף הנחלים הינו שיח דו-מיני. הוא יכול להגיע לגובה של 6 מטרים, אך בדרך כלל מגיע לגובה של כ- 1.8 עד 3 מטרים. רוחבו של השיח כ- 3 מטרים. הזן הקטן ביותר הוא זן "סלמון קטן" {petit salmon}, שאינו עולה בגובהו על 1.2 מטר.

השיח בעל עלים גלדניים- צרים ומאורכים (10-20 ס"מ) הערוכים בזוגות או שלשות. העורק הראשי של העלה מסתעף למספר רב של עורקים צדדיים, העוברים לרוחבו של העלה בצורה מקבילה. עלים חדשים מופיעים ומתפתחים החל מפברואר ועד אוקטובר. התרבות המוהל בהם מורגשת בסופו של דצמבר.

העלים קסרומורפיים (יובשניים), דומים במבנם לעלים מוקשים המצויים בצמחים ירוקי-עד. אם נחתוך אותם לרוחב, נראה כי תאי העור בעלי דפנות עבים בצידם החיצוני, הפיוניות שקועות עמוק בגומיות מוקפות ציציות-שיער המסתירות אותן. הצד התחתון של העלה שעיר במקצת.
מבנה העלים הוא כשל צמח יובשני מובהק, כלומר מנת מימיו בחודשי הקיץ מצומצמים ושיעור התאדותם קטן, יש בכך סתירה מהיותו צומח בקרבת נחלים !

סברה אחת טוענת שהתאיידות מופרזת גורמת לריכוז מרובה של מלחים בצמח, ועודף המלחים עשוי לגרום נזק להרדוף. סברה שנייה טוענת שמחמת הטמפרטורה הנמוכה שבקרקע הנחלים, וכמות החמצן המעטה, אין הצמח יכול לקלוט כמות מים גדולה בשורשיו. לכן, על אף שגדל סמוך למים הוא סובל מיובש.
סברות אלו אינן מדויקות מאחר שצמחים רבים חיים בתנאים דומים ואינם בעלי מבנה קסרומורפי. בצמחי ביצה ובעיקר כאלו בעלי מאפיינים קסרומורפיים שיעור ההתאדות גבוה במידה כזאת שאין להניח כי סובלים מאספקת מים מצומצמת.

הפירות מתפתחים כלפי מעלה או כלפי מטה במבנה שתי מפוחיות. כאשר מתנפח מזרעים נוטה הפרי כלפי מטה וזרעים נופלים ממנו.
אורך הפירות 10-18 ס"מ. הם נראים החל מנובמבר עד פברואר. הפצתם חלה בסוף הקיץ ובסתיו. הזרעים מרובים ומצוידים בציציות, הנושאות אותם ברוח למרחקים

הפרחים לבנים, ורודים, אדומים או ארגמניים ואורכם 7-4 ס"מ. הם ערוכים בקבוצות והם בעלי חמש אונות ובמרכזן עטרה. מתוך צינור הכותרת יוצאים חמישה אבקנים שעירים המקיפים את עמוד העלי. בין צורות התרבות מצויים גם צורות פרחים ממולאים- ריבוי עלי כותרת על חשבון האבקנים.
הפריחה בישראל מאפריל עד ספטמבר, ששיאה במאי. ריח הפרחים חריף ביותר ולפעמים אף מסחרר כשהוא מתחזק בשעות הערב. הפרחים פתוחים בשעות הלילה.

בנוגע להאבקה אין תמימות דעים: סברה אחת טוענת שהפרחים חסרי צוף לחלוטין, וחרקים פוקדים אותם רק בשל צבעיהם העזים ורק אז מגלים שאין בפרחים אלו כל תועלת עבורם. סברה אחרת טוענת שההרדוף אינו זוכה לביקורים של מאביקים, והפירות הרבים נוצרים, כנראה, מהאבקה עצמית או מרביית בתולים.

סברות נוספות טוענות שהפרחים הריחניים מושכים מאביקים רבים, ובעיקר פרפרים. קיים צוף בפרחים וטרם נבדקה רעילותו. (זהרי - "עולם הצמחים)
האבקה נעשית על ידי חרקים השואבים את הצוף שבעומק צינור הכותרת ומעבירים אבקה מפרח לפרח. (פיינבורן - "צמחי בר בארץ ישראל") וכי המאביק העיקרי של הצמח בשעות הלילה הוא רפרף ההרדוף אך נעשו תצפיות מעטות בלבד בעניין זה. פרפר זה ניזון מהעלים בשלב הזחל שלו, מאחר שאין לו רגישות לרעל. (קריספל - "ילקוט הצמחים").

תפוצה ומקום חיות[]

תפוצת הבר של הרדוף הנחלים היא מיוון ואיטליה ומזרחה עד יפאן. בית הגידול הטבעי בישראל סובב את ימת הכנרת ולאורך נהר הירדן- בבקעת הירדן ובקרבת ים המלח. תחום המחייה הוא נחלים אבניים, השומרים על רטיבות תת-קרקעית גם בחודשי היובש. השם המדעי של ההרדוף נריום, מגיע מהמילה היוונית נרוס שפירושה, רטיבות.

ההרדוף קוטלג ביחידת הצומח ההידרופילי (בתי גידול לחים מאוד) ובאגד צמחים הקרוי על שמו. האגד כולל חברות צמחים הגדלות בגדות נחלי האיתן והאכזב שבהרים ולרגליהם, בעיקר בנחלים שלחותם נשמרת כל השנה.
ההרדוף גדל בגדות נחלים ובייחוד במקומות שאפיק הנחל מכוסה טרשים או חלוקים. הצמח שולט בגדות נחלים אחדים אך חסר באחרים, מסיבה לא ברורה. במקומות שגידולו צפוף, כמעט ואין תחתיו צמחיה עשבונית, בשל החומרים הנמצאים בעליו הנושרים שמונעים נביטת מינים אחרים.

הצמח בשימוש האדם[]

הצמח מכיל אלקלואידים המשפיעים קשות על הלב ומשמשים ברפואה כמאיצי לב. ברפואה המודרנית הצליחו לבודד את המרכיב הפעיל ברעל - גליקוציד הקרוי אולנדרין - ועושים בו שימוש דווקא להסדרת פעילות הלב.

באפריקה משמשים העלים לתרופה נגד מחלת הנפילה, אצל יהודי תימן השרו את הפרחים בשמן לטפל בכאבי רגלים, וקטורת עלים נגד כאב ראש.

הרמב"ם מציין את ההרדוף המבושל בשמן זית להכנת פתילות לטיפול בטחורים. בצפון אפריקה מכירים בו כמעודד הפלות, מפעיל את שריר הרחם כדי לגרום להוצאת ולדות מתים. עלים כתושים משמשים להרגעת גירויים בעור, בתמיסה משמשים כתרופה לנשירת שיער ולטיפול בעגבת. מיצוי בגרגור משמש לחיזוק השיניים והחניכיים וכטיפות אף. מיצוי מהפרחים משמש להורדת חום.

למרות צבעו הלבן שימש הרדוף הנחלים ב"קבלה מעשית" דווקא כחומר במרקחת המיועדת להפרדה בין בני זוג בעיקר בכתבי יד מצפון אפריקה.

בעת האחרונה נתגלו בצמח חומרים המעכבים חלוקת תאים, יש בכך הסבר לאפשרויות ריפוי של גידולי עור, יבלות ואף גידולים סרטניים.

בקליפה הטחונה השתמשו להשמדת מכרסמים מזיקים ואף להרעלת בני אדם. הצמח ארסי לבעלי-חיים שונים, סימני הרעלה עשויים להופיע בתוך שעות ספורות וידועים מקרי מוות מקץ יום. מכונה באיטליה, למשל, "קוטל חמורים", בסעודיה משתמשים בו להרעלת דגים, באפריקה למשיחת ראשי חיצים ובצרפת להרחקת טפילים מעור הבהמה.

הערבים בישראל נוהגים להשתמש בו לקרוי גגות הבתים, להרחקת מזיקים מהתקרה. ואף נוהגים לשים מענפיו בין שקי החיטה לשומרה מפני מזיקים. ישנן ידיעות שמזון אשר בושל על אש של ענפי הרדוף הורעל, ואף מים שנאספו לשתייה ממקור השכן להרדוף גרמו לכאבי מעיים ולסיבוכים בלב ובנשימה.

על אף התאמתו לשני התנאים של "עץ עבות" שיש לקחתו יחד עם הלולב בסוכות: ענפיו חופים וצפופים והוא קלוע (סבוך). התלמוד במסכת סוכה דוחה את זיהויו כצמח הנדרש בשל רעילותו, ולכן נותר רק ההדס מתאים לזיהוי הנדרש.

ההרדוף כצמח נוי תרבותי[]

עמידותו הרבה לתנאי מזג אוויר קשים: ביובש, בקרה, בשרב, בגיר ובמליחות, יכולתו להתפתח באור מלא וכן בחצי-צל, עמידותו לזיהום אוויר ומכוניות, פרחיו היפים וצורות התרבותו, בעזרת ייחורים בחורף ובאביב ובעזרת זרעים בסתיו, הפכה אותו לצמח נוי אידאלי, ועל כן נפוץ ביותר בכל ארצות תבל.

הרדוף הנחלים משמש כגדר חיה נפוצה מאוד באזורים אורבאניים, להפרדה בין המדרכות לבין החצרות. מינים אחרים נפוצים כגדר חיה הינם: לנטנה ססגונית, מיני קריסה (Carissa) והיביסקוס סיני.

הסבך הצילי שיוצר ההרדוף בגדילתו, מהווה בית גידול למינים רבים של פרוקי רגליים, ועל אף רעילותו של הצמח, נצפים בו מיני עופות כבולבול צהוב שת, דרור הבית, תור העיר (צוצלת) וקיכלי השחרור, שהינם עופות המתבססות סביב מגורי האדם.

זני הרדוף תרבותיים הם לעתים בעלי פריחה סגולה או לבנה. זן "האחות אגנס" הוא בעל עלים בצבע ירוק עז, פריחה לבנה ורעל מופחת. הזן התרבותי luteum plenum הוא בעל פריחה צהובה בהירה.

גלריית תמונות[]

קדומים ליד בית הכנסת משכן מאיר אייר תשע"ב

קישורים חיצוניים[]

Advertisement