ה

צילם:Annesovפסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד

רמב"ם, רבי משה בן מימון, שפעל במאה ה-12 בספרד. רמב"ם היה מגדולי הפוסקים, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, מנהיג ורופא. יצירתו החשובה ביותר היא "משנה תורה" (הי"ד החזקה).

רמב"ם - רבי משה בן מימון - היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש מדע, חוקר ומנהיג. רמב"ם נולד בשנת 1138 בעיר קורדובה שבספרד, שבה שימש אביו, מימון, כדיין.

עד שנת 1148 חי רמב"ם עם משפחתו בקורדובה. באותה שנה, בהיותו בן 10, פלשו המוסלמים הקנאים – המואחידון – מצפון אפריקה לספרד הדרומית, והחלו לרדוף את היהודים. יהודים רבים ברחו מדרום ספרד צפונה, לאזורים שהיו בשליטת הנוצרים. משפחת מימון לעומת זאת ברחה דרומה, ונדדה במשך 10 שנים בדרום ספרד ובצפון אפריקה, עד שהתיישבה בשנת 1158 בעיר פס שבמרוקו.

10 שנים אחר-כך עבר רמב"ם לקהיר העתיקה (פוסטאט), ושם חי עד יום מותו בשנת 1204.

בפוסטאט התפרנס תחילה ממסחר באבנים טובות שניהל אחיו, דוד. לאחר מות אחיו החל רמב"ם לעבוד כרופא, ואף התמנה לרופאו הפרטי של הסולטאן.

נכתב על-ידי מתיה קם אתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית

עוד פרטים בקישור לעיל

ראו גם:הכנס הרביעי למורשתו של הרמב"ם

מהויקיפדיה העברית[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבי משה בן מימון, או בקיצור הרמב"ם (נולד ב-28 במרץ 1138, י"ד בניסן ד'תתצ"ח, בקורדובה, ספרד - נפטר ב-13 בדצמבר 1204, כ' בטבת ד'תתקס"ה, בפוּסטאט (קהיר העתיקה), מצרים), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".


תאריך לידתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

על תאריך הולדתו של הרמב"ם קיימות עדויות סותרות. בסוף פירושו למשנה כתב הרמב"ם: "אני משה בר מימון הדיין... התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה שהיא שנת ט' וע' לשטרות" ([1]). כוונתו שסיים בשנת א'תע"ט למניין השטרות, המקבילה לשנת ד'תתקכ"ח ליצירה (1168). אם נולד שלושים שנה לפני סיום כתיבת הספר, הרי שנולד בשנת ד'תתצ"ח (1138). לעומת זאת, באיגרת המיוחסת לנכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד, נכתב שהרמב"ם נולד כ-3 שנים קודם לכן, בי"ד בניסן ד'תתצ"ה (1135). אמנם, האותיות ה' וח' באלפבית קרובות מאוד בצורתן, וייתכן שמדובר בפליטת קולמוס או בטעות העתקה באיגרת. משום כך, נהוג כיום על פי רוב לשלב את התאריכים תחת הקביעה שהרמב"ם נולד בערב פסח, י"ד בניסן ד'תתצ"ח [דרוש מקור] 1138 בעיר קורדובה שבספרד, שבה שימש אביו, רבי מימון הדיין, כדיין הקהילה.

מוצאו[עריכה | עריכת קוד מקור]

משפחתו של הרמב"ם נקראה בשם משפחת 'בן עובדיה' (בערבית: 'אבן עבד אללה'), על שם אבי המשפחה הראשון ברשימות היחס של הרמב"ם, ר' עובדיה דיין קורדובה. יש הממשיכים את שושלת היוחסין של הרמב”ם עד רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, המתייחס לזרעו של דוד המלך[2]. בין הרמב"ם לר' עובדיה דיין קורדובה 7 דורות:

  1. ר' עובדיה הדיין
  2. ר' שלמה
  3. ר' עובדיה הדיין
  4. ר' יוסף הדיין
  5. ר' יצחק הדיין
  6. ר' יוסף החכם
  7. ר' מימון הדיין
  8. הרמב"ם

קורות חייו בצעירותו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשנת 1148, כשהיה הרמב"ם בן עשר, נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של האל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור.

לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פס שבמרוקו, אך גם שם לא האריכו ימי שלוותם. הקנאות המוסלמית הלכה והתגברה, ומרוקו הפכה למקום סכנה עבור היהודים. מסורות מוסלמיות, השנויות במחלוקת בין החוקרים,[3] אף מספרות כי הרמב"ם אולץ להתאסלם למראית עין באותה התקופה מחמת גזרותיו של הח'ליף עבד אלמֻאמִן ששלט בשנים 1130-1163; ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי (1172-1248), שהיה חברו הקרוב של יוסף בן שמעון, תלמידו‬ המובהק של הרמב"ם, מתאר כי במהלך אותם גזרות חי הרמב"ם כאנוס וקיים מצוות אסלאם מסוימות, כקריאת‬ הקוראן והתפילה, עד שהתאפשר לו לצאת למצרים ולחזור ליהדותו בגלוי.[4] גם‬‬ אבן אבי אֻצַיבִּיעה מספר ש"הראיס מוּסַי התאסלם במגרב, שינן קוראן ועסק בפִקְה"."[5]

רבי מימון ומשפחתו עלו אפוא לארץ ישראל, אך גם בה לא התאקלמו כראוי, וכעבור חמישה חודשים ירדה המשפחה והשתקעה במצרים. תחילה התגוררה המשפחה באלכסנדריה, וכעבור שנים ספורות עקרה לפוסטאט, קהיר העתיקה. שם נשא הרמב"ם את בתו של ר' מישאל הלוי בן ר' ישעיהו החסיד הלוי אלתקא (חתנו של רבי דוסא בן יעקב), ושם גם נולד בנו היחיד, אברהם (1186 - 1238). כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט. במצרים הוא אף הוכתר פעמיים במשרה "ראיס אל-יהוד" (ראש היהודים) של יהודי מצרים, הפעם הראשונה עם הגעתו, והפעם השנייה בערוב ימיו, בשנים 1196–1204.[6]

מרכז חייו[עריכה | עריכת קוד מקור]

את חינוכו והשכלתו רכש הרמב"ם מאביו רבי מימון, שהשפיע רבות על הגותו, וממורו המובהק‏‏[7] של רבי מימון - רבי יוסף אבן מיגאש עליו העיד הרמב"ם: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט נאמר בו 'וכמוהו לא היה לפניו מלך' במנהגו ובדרכו". הרמב"ם ראה עצמו גם כתלמידו של רבו של הר"י מיגאש - רבי יצחק אלפסי, הרי"ף.

חרף הערצתו לרבותיו, הרגש הותך בכור ההתבוננות השכלית והוא לא נשא להם פנים ולא היסס מלבקרם[8].

שנים רבות התפרנס הרמב"ם, ששימש כמנהיג הדתי של קהילת קהיר, מהשקעת כספיו בידי אחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות (עיסוק כ"מטיל מלאי" לתלמידי חכמים, המותר על פי פסקיו); אך לאחר שנספה האח בטביעת ספינתו בשנת 1177 לערך (דבר שגרם לרמב"ם לאבל כבד וכתוצאה מכך נפל למשכב במשך שנה שלמה), נאלץ הרמב"ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב"ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי הרופא והסופר קלאודיוס גלנוס.

בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב"ם בשנת 11851185 לשמש כרופאו של הווזיר אל-אלפצ'ל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של המלך צלאח א-דין ובנו אלפאצ'ל. כתוצאה מכך, בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה. סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח.

מלבד עבודתו בחצר המלך, העניק הרמב"ם מזור להמונים שצבאו על דלתותיו, יהודים ונכרים כאחד. המשורר הערבי אל-סעיד אבן סינא אלמולך כתב עליו:
"גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./
ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/
לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה..."

במקביל לעבודתו הרפואית, עסק הרמב"ם בכתיבת ספריו היסודיים (ראו להלן). כן שימש כפוסק ומנהיג לקהילה היהודית. שמו יצא למרחוק ונשלחו אליו שאלות רבות בהלכה ובאמונה מכלל יהדות התפוצות. אחת הקהילות שעמדה עמו בקשר רציף הייתה יהדות תימן, שקיבלה על עצמה את הרמב"ם כפוסק וכמנהיג. בעקבות הפרעות הקשות שנערכו בתימן, כתב הרמב"ם את איגרתו המפורסמת אגרת תימן, בה הוא מדריך אותם בעקרונות האמונה. חלקם של יהודי תימן העריצו את הרמב"ם הערצה עזה ועל פי עדותו של הרמב"ן[9] אף הוסיפו לנוסח הקדיש את שמו של הרמב"ם: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון"[10].

מותו ולאחר מותו[עריכה | עריכת קוד מקור]

מראה קבר הרמב"ם בתחילת שנות החמישים

הפניה לערך מורחב:קבר הרמב"ם

הרמב"ם נפטר בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (20 בדצמבר 1204) בגיל 66. המסורת אומרת שלפי דרישתו המפורשת "אל נא תקברוני במצרים" הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. בחלקה זו קבורים אף השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי. רבים הם הבאים לעלות על קברי גדולי היהדות הטמונים שם, אף שהדבר מנוגד לקריאתו "לא יפנה אדם לבקר הקברות"[11].

בשנת 2009 נחנך בסמוך לקברו של הרמב"ם מרכז מבקרים חדש, מרכז מורשת הרמב"ם, המציג את פועלו.

ציוני דרך עיקריים בחייו[עריכה | עריכת קוד מקור]

קהירמורה נבוכיםמשנה תורהפירוש המשנה לרמבםקורדובה

ספריו וכתביו[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקום נכבד תופסים ספרי הרמב"ם וכתביו בספרות התורנית. הרמב"ם היה האדריכל הגדול של ההלכה היהודית לדורותיה ואמן התִמצות והסדרנות. הוא הרבה להשתמש בעט הסופר אשר בידו וכתביו המרובים עוסקים בענפים שונים: ביאורים לדברי חז"ל, פסקי הלכה, פילוסופיה, רפואה, תשובות ואגרות לקהילות יהודיות שונות ועוד.

חיבורים מוקדמים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בבחרותו כתב הרמב"ם בשפה "רבנית" (עברית מתובלת בארמית) מספר חיבורים. חיבורים אלו נכתבו כטיוטות, והרמב"ם לא הספיק להגיהם ולהוציאם לאור; רובם אבדו, ונותרו רק שרידים מהם.

פירוש המשנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

תבנית:הפניה לערך מורחב בגיל 23 (בשנת ד'תתקכ"א, 1161), בהיותו במרוקו, החל הרמב"ם בחיבור פירושו למשנה,[12] שכונה על ידי תלמידיו כתב אל-סראגערבית: "ספר המאור"). החיבור הוא פירוש מקיף ובהיר על כל מסכתות המשנה. בדרך כלל פירש הרמב"ם את המשנה לפי מסקנת התלמוד באשר לפירושה, ואף ציין את פסק ההלכה. לעתים נדירות ישנן סתירות בין פסק ההלכה שפסק הרמב"ם בפירוש המשנה, לבין פסק ההלכה שפסק בספר "משנה תורה". במקרים אלו מקובל להניח כי הרמב"ם חזר בו מדבריו בפירוש המשנה, ויש לסמוך על "משנה תורה" שנכתב מאוחר יותר בחיי הרמב"ם.

בתחילת פירוש המשנה כתב הרמב"ם הקדמה היסטורית, שבה הוא סוקר את השתלשלות התורה שבעל פה. בתחילת פרק חלק במסכת סנהדרין ישנו פירוש ארוך שזכה לשם "הקדמת הרמב"ם לפרק חלק", בה הוא מבאר את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית וענייני שכר ועונש. למסכת אבות כתב הרמב"ם הקדמה שזכתה לשם "שמונה פרקים לרמב"ם", בה סוקר הרמב"ם את מבנה נפש האדם, טעמי המצוות, תורת הנבואה, ידיעת האל ונושאים נוספים. שילובם של עקרונות הדת בפירוש לקודקס הלכתי מופשט לא היה מקרי. הרמב"ם מדגיש זאת בסוף פירושו למסכת ברכות, לאחר שהוא דן בהתאמה שבין הפילוסופיה והדת:

Cquote2.svg ועוד נדבר בקצת העניין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל העניינים, ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה לבאר בו מעט, כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו Cquote1.svg

פירוש המשנה נכתב בערבית-יהודית, במשך שנות נדודיו של הרמב"ם,[13] ונחתם במצרים בשנת 1168 (ד'תתקכ"ח).[12]

משנה תורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

תבנית:הפניה לערך מורחב תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים שהתקשו לקבל את נועזות השם "משנה תורה" כשני לתורה ובחרו בשם: היד החזקה (על שם י"ד, 14, הספרים שבחיבור). עוד בזמן חיבורו של פירוש המשנה, החל בכתיבת ספר המצוות (בערבית) כמפתח ותוכנית לחיבור המתוכנן. בספר זה מנה הרמב"ם באריכות ארבעה עשר שורשים המבארים איזו מצווה ראויה להימנות במניין תרי"ג המצוות, ועל פיהם ביסס את "היד החזקה".

בחיבור "משנה תורה" עסק הרמב"ם עשר שנים, מתחילת שנת ד'תתקכ"ח (1167) עד שנת ד'תתקל"ז (1177). בשלהי ד'תתקל"ח (1178) הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי. העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו בכסלו ד'תתקמ"א (1180), אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה).

בחיבור זה, המחולק לפי נושאים, קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות שבתלמודים לפי נושאים ותת-נושאים, בעברית משנאית צחה, מדויקת ובהירה. מפעל אדיר זה דרש ידע עצום בכל מכמני התלמודים, הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים). אף שבתחילה קמו עליו עוררים מבני דורו, בעיקר בשל העובדה שלא כתב את מקורותיו לספרו כנוהג המקובל, הפך ספר זה להיות עמוד השדרה של ההלכה היהודית לדורותיה, ונלמד בכל תפוצות ישראל. היקפם העצום של הנושאים הכלולים בו, הלכה והגות, מעשה וחזון, והמתח ביניהם יחד עם האחדות והסדר המאפיינים אותו - הם סוד קסמו של הספר, אשר מספר מפרשיו הישירים והעקיפים הדנים בהלכות הספר - עולה על אלפים רבים.

השם שבחר הרמב"ם לספרו - "משנה תורה" - מתבאר בדבריו בהקדמתו לספר:

Cquote2.svg לפיכך קראתי שם חיבור זה 'משנה תורה', לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם Cquote1.svg

עם יציאתו לאור של הספר הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם יציאת הדפוס, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. בימינו הודפסו כמה וכמה מהדורות שתוקנו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים (במיוחד מהדורות הרב יוסף קאפח ומהדורת שבתי פרנקל בה נעשו השוואות בין כתבי היד הידועים, ובעיקר כתבי יד מתימן הנחשבים אמינים).

מהדורת פרנקל אף ההדירה בצורה מדעית את כל נושאי הכלים של הרמב"ם על פי כתבי יד מדויקים. כמו כן נתפרסמה מהדורה זו בעיקר בגלל "ספר המפתח" שבו צויינו מראי מקומות לכל אלפי הספרים הדנים בדבריו.

מורה נבוכים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפניה לערך מורחב:מורה נבוכים

כתב יד תימני של מורה נבוכים, מהמאות ה-13-14

ציון דרך משמעותי ביותר הוא ספרו הפילוסופי-הדתי הידוע מורה נבוכים (בערבית: "דלאלת אל-חאירין"), שהפך לנכס צאן ברזל של הפילוסופיה היהודית. הרמב"ם החל לכתוב את החיבור, הכתוב בערבית, בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191). בספרו זה, שנכתב במקורו עבור תלמידו - ר' יוסף בן יהודה, מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הדתי הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה'), שלא מצאה חן בעיניו בתוצאתה הסופית. מקובל כי הספר כולל את הספרים האלה בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין 'צופן' שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו.

הספר "מורה נבוכים", כמו הגותו של הרמב"ם בכללה, הושפע במידה רבה מהתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המועתזילה, שדגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים. "כלאם", כפי שמעיד שמה, שהוא תרגום לערבית של המונח היווני "לוגיקה", הייתה אסכולה ששאפה ליישב בין הפילוסופיה היוונית הקלאסית של אפלטון ואריסטו לבין עקרונות הדת המונותאיסטית. "מורה נבוכים" הוא מעין גרסה יהודית של הניסיון הזה, אלא שבניגוד לכלאם, שהכפיפה את מסקנותיה הלוגיות לעמדות הדת הקבועות מראש וקבעה על פיהן את הנחות היסוד שלה, ובדומה לפילוסופים מוסלמים מאוחרים יותר מהם הושפע, כדוגמת אבן באג'ה, עבד הרמב"ם בכיוון ההפוך והכפיף את פירושי הטקסטים המקודשים להיגיון. טענתו התאולוגית הייתה, שכיוון שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט המקודש הוא אחד - האל, לא תיתכן סתירה אמיתית ביניהם.

כתיבת הספר בערבית, שהייתה שפתם של מרבית יהודי העולם באותו הזמן יצרה צורך לתרגמו לעברית עבור יהודי אשכנז. הספר תורגם לעברית לראשונה בידי ר' שמואל בן יהודה אבן תיבון מפרובנס. תרגום זה בוצע על־פי הנחיותיו של הרמב"ם עצמו, שכתב לו אף מכתב עם פירושיו לספר. [14] תרגום זה היה לתרגום העיקרי במשך מאות שנים, והוא אף לווה בפירוש נרחב של המתרגם. במרוצת הדורות תורגם הספר למספר שפות (בעיקר אנגלית, גרמנית וצרפתית), ובנוסחים שונים. עם הזמן, נוספו תרגומים חדשים בעברית.

איגרות הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

איגרות הרמב"ם הוא שם כולל לשורה ארוכה של איגרות ומכתבים ששלח הרמב"ם לאישים וקהילות שונות מימי בחרותו ועד לשנותיו האחרונות. המדובר באיגרות ומאמרים העוסקים בנושאים מחשבתיים-אמוניים וכן בנושאים אישיים או ציבוריים אחרים; מאות התשובות שהשיב הרמב"ם לשאלות הלכתיות, מכונסות תחת השם "תשובות הרמב"ם", או שו"ת "פאר הדור".

באיגרות המפורסמות שיועדו לציבור הרחב נכללות "איגרת השמד", "איגרת תימן", "איגרת תחיית המתים", ועוד. כמו כן, בקובצי האיגרות הללו ניתן למצוא גם תכתובות בין הרמב"ם לבין אישים בני תקופתו מכל רחבי העולם היהודי. מטבע הדברים, שמות האיגרות הללו לא ניתנו להן על ידי כותבן אלא הוענקו להן על ידי מעתיקים, מתרגמים ומדפיסים מאוחרים יותר. חלק מהשמות המקובלים כוללים רק את שם המכותב וחלקם רומז גם לתוכנה של האיגרת. כמו כן, יש כי לאיגרת אחת ניתנו במהלך הדורות שמות שונים.

מרבית האיגרות נכתבו במקורן בערבית יהודית, שפת הדיבור והכתיבה של הרמב"ם, אך חלק מהן נכתבו עברית במקורן, או בשילוב של שתי השפות. הפילוסוף והמתרגם שמואל אבן תיבון, בעצמו מכותב של הרמב"ם, תירגם כמה מכתבי הרמב"ם לעברית, בהם גם חלק מאיגרותיו, עוד בחייו של הרמב"ם.

ספרי רפואה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם, שנודע כרופא מומחה ומפורסם, כתב ספרות עניפה במדע הרפואה. בספריו דן הרמב"ם במגוון רחב של בעיות רפואיות: אסטמה, אלרגיה, טוקסיקולוגיה, סוכרת, רפואה מונעת, מיניות ועוד. ספריו מבוססים על ניסיונו העשיר ברפואה, על ספרי קודמיו ואף על חכמי התלמוד. עם זאת, באותם מקומות שחז"ל תלו תסמינים מסוימים בשדים ורוחות, משמיט הרמב"ם את דבריהם. ספריו הפכו לאבן יסוד בלימודי הרפואה בדורות שלאחריו.

בין המלצותיו הרפואיות של הרמב"ם ישנן רבות המקובלות עד ימינו: הצורך בהתעמלות, אכילה מסודרת ומתונה, הקפדה על שינה מספקת ועל היגיינה אישית, ועוד.

הרמב"ם כתב אחד עשר ספרי רפואה בשפה הערבית. חלקם תורגם לעברית (שהו"ל במהדורת זיסמן מונטנר), ללטינית ולשפות אחרות:

  1. "קיצורי גלנוס" (או פתגמי גלנוס ("אל מוכתסרת")) - לקט מסודר מכתבי גלנוס. בספר זה ליקט הרמב"ם רק את המחלות ודרכי הטיפול שהוכחו ונוסו בהצלחה, והשמיט מידע ותיאורים שנראו לו לא הגיוניים ובלתי מבוססים.
  2. "פירוש לפרקי אבוקרט" - לקט של תפיסות העולם של היפוקרטס, בעיקר בנושאי רפואה מונעת והיגיינה.
  3. "ספר הקצרת" - חיבור בנושא האסתמה והטיפול בה.
  4. "הנהגת הבריאות" - חיבור כללי בענייני רפואה. בספר זה פורס הרמב"ם את משנתו הרפואית ומרחיב על הקשר הפסיכוסומטי שבין מצבו הנפשי של החולה לבין תחושותיו הגופניות. בספר זה הוא מטיף לרפואה מונעת ולתפיסה הוליסטית. בנוסף הוא שולל בו אמצעי ריפוי של קמיעות, לחשים ושאר תרופות אליל.
  5. "פרקי משה" - לקט של כ-1,500 הנחיות בריאותיות בכל ענפי הרפואה. הספר מבוסס בעיקר על משנתו של חכם הרפואה גלנוס. אך האחרון והארוך שבהם (המאמר החמישה ועשרים) מוקדש כולו לביקורת עקרונית ופראקטית על מורשת גלינוס. במיוחד חשובות הפסקות האחרונות בו, המעודדות את הקורא-המתלמד למחקר עצמאי ולביקורת חריפה נגד דעות קדומות ואמונות שוא. הוא כתב זאת חצי מאה לפני שרוג'ר בייקון כתב זאת.
  6. "מאמר הטחורים" - חיבור בנושא מחלות דרכי העיכול, הטיפול בהן ומניעתן.
  7. "על הסמים" - ספר העוסק בעיקר בטוקסיקולוגיה, בהרעלות ובהכשות נחשים.
  8. "מאמר ההכרעה".
  9. "מאמר המשגל" - הדרכה סקסולוגית לפי תפיסתו הרפואית. נכתב במקור עבור בנו של מלך מצרים.
  10. "שמות התרופות" - לקט של כ-2,000 תרופות והתוויות רפואיות.
  11. "על קץ החיים" - תיאור מפורט של גורמי תמותה שונים.

בחיבורו ההלכתי משנה תורה (בספר המדע, הלכות דעות, פרקים א-ו) כלל הרמב"ם מספר פרקים העוסקים ברפואה מונעת ובהתנהגות בריאותית נכונה המהווים תמצית של הדרכותיו הרפואיות לאנשים בריאים.

מתפיסותיו העקרוניות[עריכה | עריכת קוד מקור]

שלילת ההגשמה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם דגל בשלילת ההגשמה (ממשות פיזיקלית, גוף) ושלילת התארים (תכונות חיצוניות; רגשות, לדוגמה) מהאל מכל וכל. רובו המוחלט של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את המחשבה היהודית משתי תפיסות אלו. שלילת שתי תפיסות אלו נגזרת לדעתו מהפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", שכבר בתקופות קדומות היווה פסוק מכונן[15], וזו הסיבה שכה הרבה ללחום בהן ואף קבע את "ייחוד האל" ו"שלילת ההגשמה" לשניים משלושה עשר העיקרים שניסח. תפיסת גשמות האל הייתה נפוצה בקרב ההמון היהודי כמו גם אצל מיעוט מחכמי ישראל (דוגמה מפורסמת: ר' משה תקו, בן תקופתו של הרמב"ם), ומפרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע שמלחמתו של הרמב"ם בתפיסה זו נחלה הצלחה מוחלטת. התפיסה שעמה התעמת הרמב"ם בנושא תוארי האל רווחה הרבה יותר בקרב ההמון ובקרב החכמים, והצלחת הרמב"ם לגביה הייתה מועטה.

הרמב"ם הדגיש שיש לפרש את הפסוקים כך שביטויי ההגשמה אינם אלא לשון מושאלת, ושאת רבות מאגדות חז"ל יש לקבל שלא כפשוטן (בפרט אם הן סותרות ברובד זה את השכל), אלא להבינן כמשלים, בניגוד לרוב העם והחכמים בדורו.

כמו כן, שלל הרמב"ם אמונות כגון אסטרולוגיה, העלאה באוב או פעולות מאגיות אחרות. בניגוד לרמב"ן, שסבר שיש בדברים אלו אמת - אלא שהתורה אסרתם, סבר הרמב"ם שאלו אשליות ותעתועים, ואין בהם ממש. כך, לדוגמה, כתב במשנה תורה:

Cquote2.svg ודברים האלו כולן (הכוונה לפעולות מאגיות כגון כישוף או העלאה באוב), דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שיינהו אחריהן[...] כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת. Cquote1.svg
משנה תורה, הלכות עבודה זרה, פרק יא הלכות יז-יח

תורה ומצוות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם ראה באמונה באלוהים, יסוד עיקרי ביהדות אשר בלעדי אמונה זו, מאבד היהודי את יהדותו ונחשב כופר. מכך גם נגזרת עמדתו, כי התורה ניתנה מהשמים ישירות על ידי הבורא למשה רבנו, ומי שאינו מאמין בכך, הרי הוא כמי שהוציא עצמו מכלל היהדות.‏‏[16]

הרמב"ם סבר שלכל המצוות יש גם סיבות וטעמים שיכולים להיות מובנים לנו, שהם בכללם הקניית השקפות נכונות, מידות טובות, וסילוק העושק והעוולה מהעולם. הוא אף הקדיש למעלה מעשרים פרקים ב"מורה נבוכים"[17] לבניית שיטה מסודרת לטעמי מצוות רבים.

הרמב"ם ראה בסגנון החיים האידאלי חיי תורה ועבודה, חיים של תורה שיש עמה מלאכה, וכך ראה גם את עבודתו כרופא. יתרה מזאת, הוא ביקר בספריו קשות לומדי תורה[18] שנסמכו על קופת הציבור, שעושים את התורה "קרדום לחפור בו" ואמר עליהם שהם מחללים שם שמים. עמדה זו של שלילת הפרנסה מתרומות הוא פסק להלכה ולא ראה בה הדרכה בלתי מחייבת, אלא איסור מן התורה: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה, וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות."[19]

את ייעודו הסופי של האדם, ראה בידיעתו את ה' ובהפניית כל מעשיו למען השגתו את האלוהים. מדרגתו של אדם המפנה את כל מעשיו להשגת האלוהים, קרובה בתפיסת הרמב"ם למדרגת הנביאים[20].

את הנבואה ראה כדרגה העליונה ביותר שאליה יכול האדם להגיע, ואליה עליו לשאוף כל חייו. הגעה לדרגה זו היא באמצעות השכל. הנביא שנבואתו היא השלמה ביותר הוא משה רבנו, שבו ראה הרמב"ם מופת ודגל לכל הדורות.

הרמב"ם התנגד נחרצות לתפיסה הדטרמיניסטית (ובכלל זה שלל גם את האסטרולוגיה כהבל), וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו[21].

בריאות הגוף והנפש[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם היה מראשוני המטיפים לרפואה מונעת. בספריו הרפואיים ואף ב"משנה תורה" הוא מדריך לתזונה נכונה והתעמלות. לרמב"ם הייתה ידיעה גם בפסיכולוגיה. אפשר לראות בו מראשוני הדוגלים ביהדות בטיפול פסיכולוגי. כפי שקבע ב"שמונה פרקים"[22], שהחולה בנפשו שתכונותיו נוטות אל הקיצוניות, צריך להתייעץ עם החכם - רופא הנפש, שיעזור לו לאבחן את מצבו וייעץ לו כיצד לאזן את תכונותיו ולהגיע לשביל הזהב, באמצעות עשייה מתמדת והפוכה לתכונה הקיצונית הקיימת בו - שיטה הבנויה על דברי פילוסופים כדברי אריסטו בספר אתיקה, ועל דברי חז"ל, כפי שהרמב"ם מעיר בעצמו בהקדמתו לשמונה פרקים.

  • תזונה נכונה - הרמב"ם מנחה את האדם לבחור את המזון לא עפ"י טעמו, אלא עפ"י מועילותו. היה והמזון המועיל הוא גם ערב לחיך- מה טוב, אך אם המאכל הערב אינו מועיל- עדיף לו לאדם להימנע ממנו. הרמב"ם קורא לאנשים שלא לאכול אלא על קיבה ריקה, להשתדל שלא לאכול מטעמים שונים בארוחה אחת, אלא רק מין אחד ולהקפיד להימנע מן השובע: "כי אם נתמתחה האיצטומכה (=קיבה) ביותר ממה שבטבע, יחלשו פעולותיה..." (קצרת, פרק 1,59 ).
  • התעמלות - שמירה על כל עקרונות הבריאות, ללא ביצוע התעמלות, אינה מספיקה לפי הרמב"ם ובמוקדם או במאוחר יאלץ הנוהג כך לקחת תרופות, ככתוב "ואם יטרידהו להתעמל, אז לא יספיקהו טוב ההנהגה, עד שיצטרך לזה לקיחת הרפואות המבריאות" (פרקי משה, מאמר 1,18) וכן "ובהתעמלות ידחה נזק רוב ההנהגות הרעות" (הנהגת הבריאות, שער 1,3).
  • הנהגת בריאות הנפש ברפואת הרמב"ם - ויחשוב הרופא כי כל חולה ליבו צר, וכל בריא רחב הנפש... והוא הקודם ברפואת כל חולה" {הנהגת הבריאות, בריאות הנפש,13}. רפואת הנפש היא יסוד מכריע בחשיבותו, כאשר מדובר ברפואת הרמב"ם. הוא ראה בשלמות הנפש של האדם חלק בלתי נפרד מבריאותו ובעת חולי, תבע לטפל בנפש ובגוף כמקשה אחת. (אפרת נבון כהן, נטורופתית )

הערכה וביקורת[עריכה | עריכת קוד מקור]

תבנית:להשלים עקב גדלותו של הרמב"ם וחשיבות ספריו נוצרה התנגדות רבה בצד הערכה רבה. לספרו משנה תורה לא כתב הרמב"ם מקורות. גישתו זו של הרמב"ם הכעיסה את מתנגדיו, בהם הראב"ד - רבי אברהם בן דוד, שכתב על כך "סבר לתקן ולא תיקן... אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה" (לשון שאולה מספר דניאל, ומשמעותה החופשית היא האשמה בגאווה). נוסף על כך, עוררו חלק מפסקיו של הרמב"ם התנגדות בחלק מקהילות ישראל, בעיקר באירופה. ההתנגדות שככה מעט לאחר שהראב"ד כתב סדרה של השגות על דברי הרמב"ם, ובכך "איזן" אותו מבחינה פסיקתית. למעשה רק יהודי תימן הסתמכו על הרמב"ם כפוסק יחיד, אם כי חלק גדול מפסקי ההלכה המקובלים בקהילות היהודיות בעולם כולו מתבססים בעקיפין על פסקיו, שכן עקב ההערכה הרבה של רבי יוסף קארו, חיבור זה היה אחד משלושת מקורות הפסיקה (ה"רגליים") המרכזיים של השולחן ערוך (לצד פסיקות הרי"ףרי"ף והרא"ש).

בשונה מהאופן המתון למדי שבו התקבל "משנה תורה", היחס אל הספר "מורה נבוכים" בקהילות היהודיות היה אמביוולנטי. היו שהחרימו ואף שרפו את ספריו, בטענה שיש בהם דברי כפירה. היו כאלו שביקרו את השפעתו היתרה של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל, עליו ועל הגותו, והתנגדו לשיטת הרמב"ם של "קבל האמת ממי שאמרה". מאות שנים לאחר שדעך הפולמוס, כתב הגאון מווילנה, תוך רמיזה לדברי שלמה המלך בספר משלי (ז, 21) כי "הפילוסופיה היטתו (=את הרמב"ם) ברוב ליקחה"[23].

הספר, שהשתלב בהגות המוסלמית של התקופה, התקבל טוב יותר בקרב יהודי ארצות האסלאם מאשר בקרב יהודים אשכנזים, שלא הכירו את ההגות המוסלמית ועסקו פחות בפילוסופיה. ל"מורה נבוכים" נודעה גם השפעה רבה על הוגים נוצרים באירופה, בפרט תאולוגים נוצרים שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים.

על ההערצה שרחש העם לרמב"ם יעידו דברי המשורר יהודה אלחריזי: "בגללך אמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", והאמרה המפורסמת: "ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה!".

תמונתו של הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

דיוקנו המפורסם של הרמב"ם, המופיע על גבי מדליות, בולים, תבליטים ועוד, מקורו באיור המופיע בספר Thesaurus antiquitatum sacrarum ("אוצר העתיקות המקודשות") מן המאה ה-18, של בלסאוס אוגולינוס, המבוסס, לעדות הכותב, על "תחריט עתיק". לפרסומו של הדיוקן הביא יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציה), ובעקבותיו המומר איש המיסיון משה מרגליות, שהביא את הדיוקן לאנגליה. אולם מקובל כי דמות זו היא דמיונית, ואינה מתארת את דיוקנו המקורי של הרמב"ם.

מספר תמונות דיוקן עממיות נוספות נפוצו במהלך העת החדשה, אולם הם לא התפרסמו כמו זאת ממהדורתו של בלסאוס.

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת

מרדכי מרגליות (עורך), "ר' משה בר' מימון", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 1123-1109, באתר HebrewBooks כתביו

מאמרים שונים על משנת הרמב"ם

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. על פי כל כתבי היד והדפוסים. לא השתמר אוטוגרף לסדר טהרות
  2. על פי עדותו של בנו מובא בסדר הדורות
  3. הפסקה הבאה היא על פי שרה סטרומזה, האם היה הרמב"ם הוגה מווחדי?, בתוך: דניאל י' לסקר וחגי בן-שמאי (עורכים), עלי עשור: דברי הוועידה העשירית של החברה לחקר התרבות הערבית-היהודית של ימי-הביניים, באר-שבע, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ט, עמ' 155.
    להרחבה; ראו: הרצאתו של פרופ' מנחם בן ששון, האם הרמב"ם התאסלם?, הרצאה ב"סדרת מדוע?", האוניברסיטה העברית, ירושלים. ספרו של מרדכי עקיבא פרידמן, הרמב"ם, המשיח בתימן, והשמד, הוצאת מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשס"ב 2002, עמ' 31-37. אמיר מזור, התאסלמותו מאונס של הרמב"ם: ידיעה חדשה, פעמים, 110 (תשס"ז), עמ' 8-5.
    המפקפקים בשמועה זו מציינים את העובדה שאילו היה זה נכון, לא היו נמנעים מתנגדי הרמב"ם מלעשות בכך שימוש. ראו למשל בספרו של משה הלברטל, הרמב"ם: רבי משה בן מיימון, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2009. באנציקלופדיה העברית למשל מתייחסים לשמועה זו בביטול (תבנית:אנצ עברית).
  4. אבן אלקפטי (قفطی), תאריח' אל–חכמאא (תולדות החכמים), מהדורת י' ליפרט, לייפציג 1903, עמ' 317-319.
  5. עיון אלאנבא פי טבקאת אלאטבא, בירות, עמ' 285.
  6. לפניו, ובין כהונתו הראשונה לשנייה, נשא משרה זו גאון ישיבת ארץ ישראל, שר שלום הלוי. ראו: מרדכי עקיבא פרידמן, מקורות חדשים מן הגניזה לתקופת הצלבנים ולבית הרמב"ם, קתדרה, 40 (תשמ"ו), עמ' 74
  7. ‏‏‏רבו המובהק = הרב שממנו למד את רוב חוכמתו.‏ ‏
  8. ראו הלכות שחיטה, יא י, הלכות אישות, ה טו, הלכות טוען ונטען, ג ב, והלכות זכייה ומתנה, ג ח
  9. באגרתו לחכמי צרפת ראו ח"ד שוועל, כתבי רבינו משה בן נחמן, ירושלים תשכ"ג כרך א' עמוד שמא
  10. ראו: מ"ע פרידמן, "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה", ציון, ס"ב א', עמ' 75, המעלה שמקור מנהג זה במנהג מתקופת הגאונים לברך את ראש הגולה בקדיש
  11. משנה תורה, הלכות אבל פרק ד הלכה ד.
  12. 12.0 12.1 כדבריו, "אני משה בר מימון הדיין [...] התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה, והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה, שהיא שנת [אלף ארבע מאות ו]תשע ושבעים לשטרות. [...]" (הרמב"ם, בחתימת פירושו למשנה)
  13. כדבריו: "יודע הוא יתעלה, כי יש הלכות מהם שכתבתי פירושן במסעותי בדרכים, ומהם עניינים רשמתים בהיותי על גבי האוניות בים הגדול. [...]" (הרמב"ם, בחתימת פירושו למשנה).
  14. שו"ת פאר הדור להרמב"ם, הוצאת מכון ירושלים סי' קמג, המכתב נכתב בח' תשרי ד'תתק"נ ‏
  15. פסוק זה פותח את קריאת שמע, וחז"ל ראו בפסוקים שאתו ובו בפרט את תמצית "קבלת עול מלכות שמים".
  16. מתוך שלושה עשר עיקרי אמונה‏.
  17. חלק שלישי, פרקים כ"ו-מ"ט( [1] והלאה).
  18. למשל, פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת אבות, פרק ה', משנה ו'
  19. משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה י.
  20. שמונה פרקים, פרק ה'
  21. התייחסות לנושא מצויה בפרק ח' של "שמונה פרקים"[2] ובפרק ה' בהלכות תשובה שב"משנה תורה", אך הרמב"ם לא שב לנושא בספרו הפילוסופי "מורה נבוכים".
  22. פרק שלישי ורביעי
  23. הגהות הגר"א לשולחן ערוך, יורה דעה, קע"ט, ו' (באות ציון י"ג)
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.