קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל

מבט על העיר - היום
צילם: Paul Fenton from Wivenhoe, Colchester, UK -

האזור הארכאולוגי של
הרקולנאום, פומפיי וטורה אנונציאטה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Old waterfront.jpg
הרקולנאום, מראה כללי
מדינה Flag of Italy.svg איטליה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי , לפי קריטריונים 3, 4, 5
מיקום הרקולנאום במפרץ נאפולי
ביקור_בהרקולנאום_2014_-_קבוצת_דנטה_אליגיירי_מירושלים

ביקור בהרקולנאום 2014 - קבוצת דנטה אליגיירי מירושלים

ביקור בהרקולנאום 2014 - קבוצת דנטה אליגיירי מירושלים

הרקולנאום (Herculaneum) היא עיר רומית עתיקה במפרץ_נאפולי קישור לויקיפדיה , על חוף הים, כשמונה קילומטרים מדרום מזרח לעיר נאפולי במחוז קמפניה שבאיטליה. העיר נחרבה יחד עם פומפיי ,אופלונטיס וסטאבייה בעת בהתפרצות_געשית של הר הגעש וזוב ביום 24 באוגוסט שנת 79 לספירה כאשר נחשולים פירוקלסטיים לוהטים כיסו את העיר,והיא נקברה תחת שכבות של טוף בעובי המתקרב לעשרים מטרים.

העיר שכנה על גבעה צופה לחוף הים, למרגלות הר הגעש, בין שני נחלים.

בהרקולנאום התגלו רחובות, בתי מגורים, מרחצאות, ציורי קיר, וכן אוסף גדול של מגילות - פפירוסים.

הרקולנאום, יחד עם פומפיי הגדולה ממנה שחרבה יחד איתה, הוכרזו בשנת 1997 על ידי אונסק"ו כ"אתר מורשת עולמית|אתרי מורשת עולמית".

תולדות העיר[עריכה | עריכת קוד מקור]

רחוב בעיר - צילם: Andrew Kuchling

מייסד הרקולנאום, על פי המיתולוגיה, היה לא אחר מאשר הרקולס, האיש על שמו נקראה. נראה שהעיר אכן נוסדה על ידי יוונים, שנתנו לה את שמה, ואשר גם נהגו בהרקולס כבאל, על פי מנהגי הפולחן המקומי. לא הרבה ידוע על תולדות העיר בתקופה הקדם-רומית. על פי סטראבון היא כאחיותיה הייתה בשליטת האוסקים ואחריהם הסאמניטים.

הרומאים השתלטו על האזור סביב שנת 300 לפנה"ס, אך כמו ערים אחרות בחבל קמפניה, הרקולנאום הפכה לעיר רומית של ממש רק לאחר כיבושה הסופי בשנת 89 לפנה"ס, לאחר שהשתתפה ב"מלחמת בעלות הברית" נגד רומא.

הרקולנאום הייתה עיר קיט שלווה לעשירי רומא, שבנו בה חווילות מפוארות. הידועה שבהן היא חווילת הפפירוסים, השוכנת לחוף הים. מספר תושבי העיר הגיע לכ-4,000. חלקם השתמשו בבתים כבתי קיץ. גרו בה גם אמנים רבים.

בתיה צפו אל נופי מפרץ נאפולי, ובנמלה הקטן עגנו ספינות וסירות דייגים. כלכלתה התבססה על דיג, חקלאות וייצור חפצי אמנות. העיר הייתה מחולקת לגושים על ידי רחובות ראשיים (קארדו ) ומשניים (דקומנוס), והייתה קטנה בהרבה מפומפיי. (שטחה הכולל כ-200 דונם).

בתקופה האוגוסטנית בוצעו בעיר שיפוצים נרחבים במבנים ציבוריים ובהם: אמת המים, מערכת המזרקות, המרחצאות העירוניים והפרבריים.

בשנת 62 לספירה אירעה באזור המפרץ רעידת אדמה בעוצמה חזקה. בניינים רבים ניזוקו והפכו מסוכנים למגורים. עד שנת 79 לספירה שופצו חלקם.

התפרצות הווזוב בשנה זו שמה קץ לקיומה של העיר וכיסתה אותה בשכבות של אפר ובוץ געשי בעובי של כ-20 מטר. במשך יותר מ-1600 שנים לא ניסה איש לחשוף את אשר מתחת לשכבות. רק ב-1709 התגלתה העיר במקרה בעת חפירת באר, וכמה עשרות שנים מאוחר יותר החלו חפירות ארכאולוגיות.

כיום שוכנות באזור העיירה ארקולנו (Ercolano), שעד 1969 נקראה רזינה, אך שמה הוסב לשמה האיטלקי של הרקולנאום, והעיירה פורטיצ'י. העיירה ארקולנו גובלת ממש באתר החפירות, והדבר יוצר חיכוך מתמיד בין התושבים להנהלת האתר.

ההתפרצות[עריכה | עריכת קוד מקור]

האזורים שנפגעו בהתפרצות הווזוב - שירטט: Ras67

התפרצות הר הגעש וזוב ב-24 באוגוסט, שנת 79 לספירה, תפסה את תושבי מפרץ נאפולי כשאינם ערוכים לה. לא הייתה התרעה מוחשית על בוא ההתפרצות. עם זאת היו סימנים מעידים אחדים לאפשרות של קרות אירוע מסוים: בארות המים והמעיינות שסביב ההר התייבשו 10 ימים לפני שההר התפרץ[1], והפרות שרעו במדרונות הר הווזוב התנהגו בצורה מוזרה. מספר רעידות אדמה קלות אירעו בימים שקדמו להתפרצות.[2] בצורה אירונית משהו, נחוגה יום קודם, 23 באוגוסט, החגיגה השנתית של תושבי פומפיי לכבודו של האל וולקן - האל האחראי להרי הגעש.

איש לא קישר בין רעידת האדמה משנת 62 לבין הווזוב, שהיה רדום במשך מאות שנים, כלל לא נחשב באותה התקופה להר געש. היחיד שהישווה את הוזווב להר הגעש הפעיל אטנה היה הגאוגרף היווני סטרבו. ההתפרצות הפתיעה רבים מהתושבים ביישובי המפרץ, שלא הספיקו להימלט.

על פי שני מכתבים ששלח פליניוס הצעיר להיסטוריון הרומי טקיטוס, וכן על פי ניתוחים גאולוגיים של אדמת האזור ושל ממצאים מהחפירות, שוחזר מהלך ההתפרצות. פליניוס, אז בחור צעיר בן 18, שהה בחופשת קיץ בעיר מיסנום( Misenum), בצפון המפרץ, כ-30 קילומטרים מההר. מכתביו הם העדויות היחידות למה שהתרחש.

השלדים שנמצאו - צילם: Matthias Holländer

ב-24 באוגוסט, בשעות הצהריים, החל זרם של עשן, אפר געשי ופומיס להתפרץ מלועו של ההר לגובה של עשרות אלפי מטרים, תופעה שפליניוס הצעיר כינה "עץ אורן ענקי". הסלעים והאפר הגעשי נעו עם הרוחות לכיוון דרום מזרח, כשהם מכסים בנפלם את העיר פומפיי וסביבתה, מכלים בחומם הלוהט כל יצור חי שנקלע לאזור. ההתפרצות כולה ארכה קרוב ל-24 שעות.

בתי הסירות בהם נמצאו השלדים

הרקולנאום שבמערב לא ניזוקה כמעט, למעט מעט נפולת של אפר, אך תושביה החלו להימלט מאימת ההר. במהלך הלילה החל החומר הגעשי ליפול על ההר, והחל להתהוות על מורדותיו זרם פירוקלסטי, תערובת של אפר וסלעים מותכים, בטמפרטורה של כ-400 מעלות צלזיוס, שעשה את דרכו במהירות של כ-150 קמ"ש לכיוון הרקולנאום.

במשך מאות שנים הייתה סברה שכל תושבי העיר הצליחו להינצל, שכן כמעט ולא נמצאו בה שלדים[3]. ב-1982, עם הרחבת החפירות לאזור החוף, התברר כי סברה זו בטעות יסודה. למעלה מ-200 שלדי אדם נמצאו בקרבת החוף, בתוך 12 בתי סירות, שריד לתושבי העיר שניסו להימלט אל הים מאימת ההתפרצות, בחשבם שסמוך לים יצליחו להינצל. חומו של הזרם קטל אותם. מעריכים שהם מצאו את מותם סביב השעה אחת בלילה.

בהמשך הלילה נוצר זרם פירוקלסטי נוסף, שכיסה את העיר בשכבה נוספת של טוף - חומר געשי, אך שני הזרמים הגדולים יותר הגיעו בבוקר 25 באוגוסט, והם שכיסו את העיר בשכבות שהצטברו לכדי 20 מטרים.

"... האפר החל ליפול על ראשינו, אם כי לא בכמות רבה. הבטתי אחורה. ערפל דחוס כהה בעקבותינו, נמרח על הקרקע כמו ענן... ...הלילה ירד. האפילה הייתה מוחלטת, כמו בחדר שחלונותיו הוגפו.

יכולת לשמוע את צווחות הנשים, את צרחות הילדים, ואת צעקות הגברים. חלקם קוראים לילדיהם, חלקם להוריהם, חלקן לבעליהן, מנסים לזהות זה את זה לפי הקולות.

אחד מקונן על מר גורלו, אחר על גורל משפחתו. חלקם מבקשים את נפשם למות... חלקם נושאים כפותיהם (בתפילה) לאלים, רובם השתכנעו שהאלים אינם איתנו עכשיו, ושהלילה הנצחי הסופי... הגיע לעולם."

פליניוס הצעיר במכתבו השני לטקיטוס

להבדיל מפומפיי, שכמות החומר הגעשי שניתכה עליה הייתה כה רבה עד כי חלק מגגות הבתים בה קרסו תחת העומס, בהרקולנאום, בה ההרס נוצר על ידי נחשול פירוקלסטי, גגות הבתים שרדו בדרך כלל, היות שהבתים התמלאו בחומר הפירוקלסטי ועמדו בעומס.

התפרצות הר הגעש גרמה לשחרור של גזים רעילים - בעיקר תרכובות גופרית - לאוויר מפרץ נאפולי. האפר הגעשי שעלה לאוויר גרם לאפלה באזור בשעות היום. קיימת סברה כי מספר הנפגעים בעת הבריחה ההמונית מפומפיי לא היה נמוך ממספר הניספים בעיר עצמה.

פליניוס הצעיר ששהה בעיר מיסנום באחוזת דודו, כתב במכתביו כי האוויר באזור שעל שפת הים היה כה רעיל עד כי אלה שנשמו אותו מתו, ביניהם דודו בן ה-65, פליניוס הזקן, מפקד בצבא ובצי הרומאי, וחוקר בעל שם, שיצא בספינה לכיוון מרכז המפרץ. אוויר עכור זה מנע מרבים את האפשרות להימלט מאימת ההר אל מחוץ לתחום המפרץ.

גילוי שרידי העיר וחשיפתם[עריכה | עריכת קוד מקור]

שכבת הטוף בהרקולנאום שעובייה כעשרים מטרים - צילם: artq55

במשך השנים נעשו נסיונות למצוא את מיקומה המדויק של הרקולנאום, אך אלה עלו בתוהו.

אמברוג'ו לאונה(Ambrogio Leone), טופוגרף, סימן ב-1503 את מיקומה המשוער במפתו במיקום קרוב לזה המדויק.

רק בשנת 1710, 1631 שנים לאחר החורבן, עסק איכר מקומי [4] מהעיירה רסינה בקידוח באר מים באתר. הוא מצא חלקי שיש, שלימים הסתבר כי היו הריסות התיאטרון של העיר, שכללו שרידי פסלים, עמודים וציורי קיר.

השטח נרכש על ידי אציל צרפתי[5], ששימש כמפקד הצבא האוסטרי בנאפולי, ובנה את חווילתו בפורטיצ'י שבקרבת מקום. עם הרחבת החפירה נמצאו חלקים מפסל של הרקולס, שלושה פסלי נשים, הקדשות מברונזה ועמודים. האציל השתמש בחלק מהממצאים לקישוט ביתו, ואת יתרתם שלח לווינה, לנסיך יוג'ין מסבויה.

החפירות הרשמיות בהרקולנאום נפתחו רק בשנת 1738, בהוראתו של מלך ספרד ונאפולי קרלוס השלישי, מלך ספרד. באותן שנים החל להתפרסם ברחבי אירופה דבר קיומן של "עתיקות הרקולנאום". המלך דווקא לא היה מעוניין בפרסום התגלית, שכן הוא ביקש להשלים את חשיפת העיר כדי שיוכל להכריז עליה כמרכז תרבותי בר-תחרות לפירנצה, אך הדבר לא עלה בידו. בשנת 1740 ביקר הוראס וולפול (Horace Walpole), בנו של ראש ממשלת בריטניה בשטח בו נמצאו השרידים, ודיווח כי עיר רומאית תת-קרקעית החלה להחשף.

בחפירות נמצא שמבני העיר שרדו במצב מצוין. ייתכן שהסיבה לכך היא הזרם הפירוקלסטי שכיסה את העיר, מילא את המבנים בחומר געשי ומנע נזק כקריסת גגות כפי שאירע בפומפיי ממפולת האפר והסלעים שנחתו על העיר מאוחר יותר.

ב-1750 התגלו שרידי "חווילת הפפירוסים" ובהמשך שרידי הבזיליקה. החפירות במאה השמונה עשרה בוצעו בפיקוחו של המהנדס קרל ובר, ולאחריו על ידי פרנצ'סקו לה וגה.

הפסל של הסנטור מרקוס נוניוס בלבוס - צילם: Andy Hay

ברם, בשנת 1748 התגלו שרידי פומפיי, ובאחת הפכה העיר השכנה למתחרתה של הרקולנאום. גובה השכבות בפומפיי היה רק ארבעה מטרים, היא הייתה הרבה יותר קלה לחשיפה, והחל מ-1750 הופנו אליה מרבית מאמצי החשיפה. המהנדס קרל ובר עזב את אתר הרקולנאום ועבר לפקח על החפירות בפומפיי. לכל אלה נוסף לחץ כבד מצד תושבי העיר רזינה, הגובלת באתר, וכך הסתיימו החפירות בהרקולנאום ב-1765. במאה התשע עשרה היו מעט נסיונות חשיפה בעיר. ב-1828 חפרה משלחת איטלקית [6]בעיר עד 1855, אך קצב החפירות היה איטי, הן בשל עובי השכבות והן בשל התקשות החומר הפירוקלסטי.

רק במאה העשרים שבו עתיקות העיר לעניין את הארכאולוגים. ב-1927 חודשו וביתר שאת מאמצי החשיפה בראשות הארכאולוג האיטלקי אמדאו מאיורי, ובתמיכת ממשלת איטליה, והן נמשכות עד ימינו. בשנת 1938, במלאת מאתיים שנה לתחילת החפירות הראשונות בעיר, נחשף הבית של מאתיים השנים.

ב-1942 מצא מאיורי את ראשו של פסל הסנטור נוניוס בלבוס[7] ואת בסיס הפסל. הגוף עצמו נמצא רק ב-1981, כ-40 שנה מאוחר יותר, בחפירות באזור החוף. מניחים[8] שהנחשול הפירוקלסטי היה כה עוצמתי עד כי סחף את גוף הפסל מערבה, לכיוון חוף הים. חלקיו של הפסל חוברו וכיום הוא מוצג באתר.

בסוף המאה העשרים ותחילת המאה ה-21 החפירות מתנהלות בעיקר באזור החוף והנמל, וכך נחשפו בשנות השמונים של המאה העשרים[9] מעל מאתיים שלדים בבתי הסירות שעל החוף, ממצא חשוב ביותר המעיד הן על מהלך ההתפרצות והן על הדמוגרפיה העירונית.

חלק גדול מן העיר עדיין לא נחשף, ומאמץ החשיפה נתקל בקושי לשמר את הקיים, מכיוון שהחשיפה מזיקה לממצאים. קיימת גם בעיה בהרחבת החפירות צפונה, מכיוון ששם (בסמיכות של מספר מטרים) שוכנת העיירה המודרנית ארקולנו.

רוב הממצאים שנחשפו בהרקולנאום נמצאים במוזיאון הארכאולוגי של נאפולי.

הממצאים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מבנה העיר[עריכה | עריכת קוד מקור]

מפת העיר, כפי שמוצגת באתר החפירות

שטחה הכולל של הרקולנאום הוא כ-200 דונם (מתוכם רק כ-50 פתוחים לציבור). העיר מחולקת לחמישה גושים על ידי 5 רחובות אורך - (קארדו) ו-3 רחובות רוחב שכיוונם מצפון מערב לדרום מזרח (דקומנוס). רחובות האורך בשטח שנחשף ממוספרים כקארדו 3, 4 ו-5. (קרדו 1 ו-2 טרם נחשפו).

שני רחובות הרוחב הם דקומנוס מקסימוס (Decumanus Maximus - הדקומנוס הראשי) ו-Decumanus. הדקומנוס השלישי טרם נחשף. הרחובות שכבר נחשפו מחלקים את העיר לחמישה גושים, הממוספרים מ-2 עד 6. (ראו מפה)

רחוב בהרקולנאום שונה מרחוב בפומפיי. הרחובות מרוצפים באבני בזלת ותחומים במדרכות. להבדיל מפומפיי, בה היו הרחובות מיועדים גם למעבר עגלות וכרכרות. לא כן בהרקולנאום העשירה - הרחובות נועדו למעבר בני אדם, ולכן הם אינם מחורצים בחריצים האופייניים לאופני עגלות. האספקה לבתי עיר הובאה באמצעות סבלים או פרדות.

עד להקמת אמת המים שהובילה מים לעיר, האקווה אוגוסטה, נהגו התושבים לקבל את מימיהם באמצעות ה"אימפלוביום" - בריכה לקליטת מי גשם, במרכזו של האטריום, שהוזנה על ידי ה"קומפלוביום" - פתח בגג הבית. מהבריכה הגיעו המים למאגר תת-קרקעי ממנו נשאבו בעת הצורך. לאחר חיבורה של העיר למערכת המים הפכו ה"אימפלוביומים" לקישוטים דקורטיביים. המים הובלו בתוך העיר בצנרת ייעודית.

בקרדו 5 שכנה המאפייה(פיסטרינום) ששירתה את תושבי העיר. במאפייה זו לא אפו רק את הלחם, אלא גם טחנו את הקמח. ככרות הלחם נמכרו בחנות סמוכה. הרקולנאום הייתה הרבה פחות תעשייתית מפומפיי. תעשיית הצמר שגשגה בה.

המרחצאות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהרקולנאום היו שני בתי מרחץ. הגדול שביניהם היה בית המרחץ העירוני (Terme), ואילו אחיו הקטן והמהודר יותר נקרא בית המרחץ הפרברי (המרחצאות הסאב-אורבניים (Terme suburbane)). המרחצאות העירוניים ממוקמים בצפון מערב העיר.

הנכנס למרחצאות הגברים עובר במסדרון ארוך המוליך לאולם שמוקף בקמרונות משלושת צדדיו. אולם הספורט (הפלאסטרה) שימש לא רק לתרגילי התעמלות אלא גם למפגשים חברתיים. לאחר מכן היה המבקר במרחצאות נכנס למלתחה (Apodyterium), חדר ובו ספסלי ישיבה ומדפים לבגדים, שם היה פושט את בגדיו ונכנס לחדר המים החמימים (טפידריום- tepidarium ), ולחדר המים החמים (קלדריום - caldarium), ולבסוף לחדר המים הקרים - פריג'ידריום (frigidarium).

הטפידריום היה בעל רצפה מוגבהת, שחוממה על ידי זרמי אוויר חם תת-רצפתיים. על הרצפה פסיפס ובו האל טריטון (ראו צילום) מוקף בארבעה דולפינים. דלת הובילה ממנו אל הקלדריום, שהיה מחומם תמידית. [[תמונה:Herculaneum Terme Urbane Caldarium Femminile.jpg|ימין|ממוזער|200px| מרחצאות הנשים היו קטנים בהרבה, אך נשמרו טוב יותר. הרוחצות היו נכנסות לחדר המתנה מרווח, משם לחדר המלתחה (Apodyterium), שעל רצפתו אותה דוגמת פסיפס כמו במרחצאות הגברים, ובה משובצים דולפינים, תמנון ודיונון סביב טריטון. משם היו נכנסות לטפידריום, ובו מוזאיקה מעוטרת, ומשם לקלדריום. לא היה במרחצאות הנשים חדר מים קרים.

המרחצאות צוידו גם בחדרי דוודים שם חוממו המים. ליד הפלאסטרה מוקמו גם אולמות למשחקי כדור.

החווילות והבתים[עריכה | עריכת קוד מקור]

וילה גטי - ברצות הברית - שנבנתה על פי תוכנית Villa dei Papiri צילם: User:Bobak וראו גם כאן

הווילה של הפפירוסים (Villa dei Papiri)[עריכה | עריכת קוד מקור]

הווילה של הפפירוסים היא המבנה היחיד שנחשף מחוץ לעיר.

זהו ביתו של לוקיוס קלפורניוס פיזו קאסונינוס, (Lucius Calpurnius Piso Caesoninus), אבי אשתו השלישית של יוליוס קיסר, קלפורניה.

הווילה הייתה מרוחקת מרחק מה מהעיר עצמה. היא הייתה ענקית בממדיה - והשתרעה לאורך 250 מטרים של חוף הים, בשטח של כ-2800 מטר רבוע‏‏[10]. הווילה כללה ארבעה מפלסים, ולמרגלותיה גן ירק וגפנים. הייתה זו, כנראה, הווילה המפוארת ביותר בעיר, ואחת המפוארות באזור המפרץ.

בווילה הנושקת לים נמצא אוסף גדול של מגילות (1785 במספר), מרביתן כתביו של הפילוסוף היווני יליד גדר - בעבר הירדן (דרום-מזרח לאל-חמה פילודמוס, שהיום נמצא בספרייה הלאומית של נאפולי, וכן אוסף של פסלים. ארכאולוגים וחוקרים מעריכים כי בהסתברות מסוימת ניתן למצוא באתר מגילות נוספות, ככתבים אבודים של אריסטו, סופוקלס ואחרים.

ב-1997 נחשפו בווילה שתי קומות, שרידי גנים ובית מרחץ.

ב-1998 נפסקו החפירות בווילה בשל קשיי תקציב. הווילה נמצאת במיקום בעייתי מאוד - כארבעה מטרים מתחת לפני הים, וסובלת מהצפות לפרקים.

הווילה נפתחה לציבור רק ב-2003, אך נסגרה שוב ב-2007 לצורך שימור ציורי קיר ופסיפסים שהתגלו בקומה העליונה (לתוכנית הווילה). המיליארדר האמריקני פול גטי בנה במליבו שבקליפורניה וילה לפי תוכנית הווילה של הפפירוסים, לשם הקמת מוזיאון.

רובע II[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבית של ארגוס[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבית של ארגוס צילם: Mentnafunangann

הבית של ארגוס (נמצא באזור 2 Insula II) טרם נחקר במלואם והכניסה מתאפשרת באמצעות פער שנוצר במהלך החפירות בתקופת הבורבונים: שם בעל הבית הופיע על פרסקו; ניתן לראות את עמודות פריסטיל מכוסות בטיח, שעליו לפתוח את Triclinium לחדרים אחרים קטנים, פריסטיל ושני, קטנים יותר, הטורים שהם נראים דרך מנהרות: הבית היה גם קומה עליונה, שאבדו , אשר נמצאו בקמח ולחמים וכן קנקנים עם ירקות, שקדים, זיתים, שעורה ופירות.

המקור - La Casa d'Argo non è stata ancora interamente esplorata e l'ingresso è possibile attraverso un varco realizzato durante gli scavi borbonici: deve il suo nome ad un affresco, ormai scomparso[22], raffigurante Argo che sorveglia Io; della casa è possibile osservare il peristilio con colonne rivestite in stucco, su cui si aprono il triclinio ed altri piccoli ambienti, ed un secondo peristilio, più piccolo, le cui colonne sono visibili tramite cunicoli: la casa possedeva anche un piano superiore, andato perduto, in cui furono rinvenuti farina e pani oltre a vasi con legumi, mandorle, olive, farro e frutta.[

הבית של גניוס[עריכה | עריכת קוד מקור]

גן פנימי מוקף עמודים וחדרים Il peristilio צילם: Mentnafunangann

הבית של גניוס (נמצא באזור 2 Insula II) סבל מאותו הגורל של העיר כולה של הרקולנאום, אשר מכוסה על ידי שכבה של בוץ, כתוצאה מתזרים פירוקלסטי במהלך התפרצותו של הר הגעש וזוב ב-79, ולאחר מכן התגבש לטוף; הבית הובא לאור, הודות לפתיחת חפירות בין השנים 1828-1850, והיה אחד מהמבנים הראשונים של הרקולנאום לעשות שימוש בטכניקת חפירה זו: עם זאת חלק הגדול ממנה עדיין קבור .

הכניסה הראשית, עדיין לא נחפר, ממוקמת לאורך הקרדו השני, והגישה היא על ידי כניסה משנית בגדילן שלישי : שמו של בית Genio מגיע מגילוי פסלו של Genio, חלק מנורה משיש הביאו לאור, אנו רואים את פריסטיל, עם רצפת פסיפס בחלק בחלק בכלי חרס, ובה מזרקה מרכזית המכוסה בשיש ושרידי הטיח בדרום מזרח; כמה החדרים בצד המזרחי של פריסטיל אין לי שום אלמנט דקורטיבי

המקור- La Casa del Genio risentì dello stesso destino dell'intera città di Ercolano, ossia coperta da uno strato di fango, a seguito delle colate piroclastiche durante l'eruzione vesuviana nel 79, poi solidificatosi in tufo; l'abitazione venne riportata alla luce, grazie a scavi a cielo aperto tra il 1828 ed il 1850, risultando uno dei primi edifici di Ercolano ad usufruire di tale tecnica di scavo: tuttavia buona parte di essa resta ancora sepolta[1].

L'ingresso principale, ancora da scavare, è posto lungo il cardo II, e l'accesso avviene da un ingresso secondario sul cardo III[2]: il nome della Casa del Genio deriva dal ritrovamento di una statuetta di un Genio, facente parte di un candelabro in marmo[1]. Degli ambienti riportati alla luce, si nota il peristilio, con pavimento in parte a mosaico in parte in cocciopesto, con al centro una fontana rivestita in marmo[1] e resti di intonaco nell'angolo sud est; le poche camere sul lato est del peristilio non presentano alcun elemento decorativo

הבית של אריסטידס[עריכה | עריכת קוד מקור]

L'atrio con l'impluvium

הבית של אריסטידס (Casa_di_Aristide), (נמצא באזור 2 Insula II) שנקרא כך משום שבו נמצא פסל נחשב בהתחלה, שלא בצדק, להיות התיאור של אריסטידס, פוליטיקאי האתונאית, אבל אז התברר ששייך לנואם בשם Eschine , עבר את אותו גורלם של מבנים האחרים של הרקולנאום, שנקבר מתחת לשמיכה של בוץ בהתפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79, אז התגבש; התגלה במהלך בורבון dell'esplorazioni, כאשר נעשה בו שימוש כדי להגיע לווילה הסמוכה פפירוסים , אך למרבה הצער, המנהרות השונות חפרו, הם השמידו את רוב הסביבות, ולכן קשה לפרש . מאוחר יותר היא הובאה לאור, הודות לחפירות בשטח הפתוח, בתחילת המאה העשרים על ידי אמדאו Maiuri, למרות שחלקם גדול נשאר עדיין לא נחקר .

הבית, בשטח פנורמי על ראש הגבעה, המשקיף על הים לפני ההתפרצות שנעקר, לחוף גישה מהציר השלישי והאטריום מאופיין impluvium וכמה דלתות שמוביל לשאר הבית: חסר חלק מהקיר ההיקפי, הפיל על ידי החוקרים ולאחר מכן בית בורבון אריסטיד נראה שהצטרף לבית של ארגוס . כל החדרים עשויים מreticulatum אופוס ומאפיינים הם substructures בבטון שמחזיקה את החדרים למגורים; שם [2] היא גם קומה תחתונה ששימשה כמרתף יינות. על החוף, בעת ההתפרצות היה מתחת לבית, נמצאו חומרים וכתוצאה מכך, כגון שברי לבנים, טיח וגבס, סימן של עבודת השיפוצים האחרונים כדי לתקן את הנזק שנגרם על ידי רעידות אדמה תכופות


המקור: La Casa di Aristide, così chiamata poiché al suo interno venne ritrovata una statua in un primo momento ritenuta, erroneamente, essere la raffigurazione di Aristide, un politico ateniese, mentre poi si è scoperto appartenere all'oratore Eschine[1], subì la stessa sorte delle altre strutture di Ercolano, ossia sepolta sotto una coltre di fango durante l'eruzione del Vesuvio del 79, poi solidificatosi; venne scoperta durante il periodo dell'esplorazioni borboniche, quando fu usata per raggiungere la vicina Villa dei Papiri[1]: purtroppo, i vari cunicoli scavati, hanno distrutto la maggior parte degli ambienti, rendendone difficile l'interpretazione[2]. In seguito è stata riportata alla luce, grazie a scavi a cielo aperto, all'inizio del XX secolo da Amedeo Maiuri, anche se una buona parte resta comunque ancora da esplorare[1].

La casa, in zona panoramica, sul ciglio della collina, direttamente sul mare prima che l'eruzione spostasse la linea di costa, ha accesso dal cardine III e l'atrio è caratterizzato da un impluvium e diverse porte che conducono alla restante abitazione: manca una parte del muro perimetrale, abbattuto dagli esploratori borbonici e quindi la Casa di Aristide risulta essere unita alla Casa d'Argo[2]. Tutti gli ambienti sono realizzati in opus reticulatum e caratteristiche sono le sostruzioni in opera cementizia che reggono le stanze residenziali[1]; è presente inoltre un piano inferiore che veniva utilizzato come cantina[2]. Sulla spiaggia, che al momento dell'eruzione si trovava sotto la casa, sono stati ritrovati materiali di risulta, come frammenti di mattoni, stucchi e gesso, segno di lavori di recenti ristrutturazioni per riparare i danni provocati dai frequenti terremoti[2

רובע III[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית המלון Casa dell'Albergo[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית המלון

בית המלון נקרא כך בשל גודלו המסיבי - כ-2150 מ"ר. זה אינו מלון, כי אם וילה פרטית שנבנתה בתקופת אוגוסטוס, בעלת תצפית פנורמית לים. הבניין נשמר בצורה גרועה יחסית, וניזוק קשות במהלך ההתפרצות והחפירות הארכאולוגיות. בתוכו יש מרחצאות פרטיות מכוסות בציורי קיר. יש סברה כי הבניין ניזוק כבר ברעידת האדמה של שנת 62, ובעליו העדיפו להפוך אותו למלון ולהשכיר את חדריו. חשיפת הבית החלה ב-1852 על ידי בונוצ'י והסתיימה על ידי מאיורי ב-1930.

הבית עם מחיצת העץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

המחיצה צילם: Mentnafunangann

בבית מגורים זה שכנו מספר משפחות. הבית נבנה עוד בתקופה הסמאנטינית ושופץ בתקופה האוגוסטינית. חזית הבית מעניינת במיוחד, והיא השתמרה בצורה מצוינת. הבית היה בראשיתו בית מגורים מפואר, וחולק באמצע המאה ליחידות שבהן שכנו מספר משפחות. החצר הפנימית הופרדה מהמבואה באמצעות מחיצת עץ, שנתנה לבית את שמו.

בית השלד[עריכה | עריכת קוד מקור]

נקרא כך משום שבו התגלה בשנת 1831 השלד האנושי הראשון (עד אז הייתה סברה שכל אנשי העיר הצליחו להימלט). הבית בנוי משלושה מבנים, בכל מבנה שני נימפיאונים. בחצר מזבח מצופה מוזאיקה.

רובע IV[עריכה | עריכת קוד מקור]

קאזא די צ'רווי

בית הצבאים - קאזא די צ'רווי[עריכה | עריכת קוד מקור]

זהו בית אלגנטי של משפחה אמידה, המשקיף אל נופו של מפרץ נאפולי. בבית נמצאו פרסקאות ויצירות אמנות רבות. הבית נבנה בתקופת קלאודיוס או נירון. הבית קיבל את שמו מציור קיר המתאר קבוצת צבאים בורחת מכלבים התוקפים אותם.

הבית עם המוזאיקה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(קאזה דל אטריו א מוזאיקו) אחד מהבתים המרשימים בהרקולנאום. מוזאיקה בצורת מלבניות ורבועיות על הקירות. החצר הפנימית מרוצפת בפסיפס משובץ. חדר אורחים גדול ופינת אוכל. לבית מרפסת הצופה לים.

רובע V[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבית עם הפסיפס של נפטון ואמפיטריטה[עריכה | עריכת קוד מקור]

("קאזה דל מוזאיקו די נטונו א אנפיטריטה")

הבית היה שייך כנראה לסוחר עשיר. בצמוד אליו הייתה חנות יינות, שנשמרה היטב. על מדפי העץ בחנות נמצאו קנקנים אשר לפני כ-2000 שנה שימשו לאיחסון יין.[11] בבית נמצא אחד הפסיפסים היפים והשלמים שנתגלו בהרקולנאום - הפסיפס של האל נפטון והאלה אמפיטריטה, שעל שמם נקרא הבית כולו. קיר אחר מקושט במוזאיקה שמורה פחות שבה נראה מסע ציד בעיצומו, ובכלל זאת כלבים וצבאים הבורחים מפניהם. בקומה השנייה נמצאו פסלים של יופיטר והרקולס.

בית מאתיים השנים (קאזה דל ביצ'נטאריו)[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית זה נחשף ב-1938, בדיוק מאתיים שנה לאחר גילוי העיר.

רובע VI[עריכה | עריכת קוד מקור]

Il Collegio degli Augustali[עריכה | עריכת קוד מקור]

Il Collegio degli Augustali è un edificio religioso di epoca romana, sepolto durante l'eruzione del Vesuvio del 79 è ritrovato a seguito degli scavi archeologici dell'antica Ercolano: al suo interno, probabilmente, si riuniva il collegio sacerdotale dei Sodales Augustales

היה מכללה דתית למשרתים בקודש לקיסר לאוגוסטוס אוקטביינוס. המבנה שימש גם כמושב הקוריה (ברומא העתיקה הייתה סמל לחלוקת העם הרומאי ומקום המפגש של האספה של חטיבות אלו. ) . על הקיר פרסקו שבו מופיעים הרקולס, יונו ומינרבה מצד אחד, נפטון ואמפיטריטה מהצד השני. באגף השמאלי חדר בו נמצאה גופה על מיטה.

המכללה של כהני אוגוסטוס צילם:Mentnafunangann


הבית עם החצר היפה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(קאזה דל בל קורטילה) לבית זה צמודה גזוזטרה, ומדרגות מוליכות אל חצר פנימית.


העיר ארקולנו כיום[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרקולנאום וארקולנו על רקע הווזוב

לאחר שנהרסה וכוסתה בהתפרצות, לא שבה הרקולנאום להיות עיר מיושבת. חלק קטן מתושבי העיר ניספו, ואחרים הצליחו להימלט ונטשו אותה. כ-1000 שנים מאוחר יותר נוסד באזור ישוב בשם רזינה. העיירה רזינה הלכה ונבנתה במקום במשך 500 השנים הבאות, חלקה מבלי משים על שטחה של הרקולנאום.

עם גילוי שרידי הרקולנאום ב-1710, וחשיפתם מאוחר יותר, נוצרה בעיה, בין היתר משום היות בתיה של רזינה בנויים בחלקם בשטח העתיקות, דבר היוצר קונפליקט ומקשה על המשך החשיפה. עם זאת, ב-1969 שינתה רזינה את שמה לארקולנו, שמה האיטלקי של הרקולנאום.

גלריית תמונות[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. Pompeii at the State University of Minnesot's E-museum
  2. "Visiting Pompeii - AD 79 - Vesuvius explodes". Current Archeology. http://www.archaeology.co.uk/cwa/issues/cwa4/pompeii/eruption.htm. Retrieved 2006-12-08. 
  3. בעיר נמצאו כ-30 שלדים בלבד
  4. שמו היה אמברוצו נוקרינו (Ambrodzho Nucherino)
  5. Emanuel Maurice of Lorraine d'Elboeuf
  6. בראשות הארכיטקט קרלו בונוצ'י
  7. תושב העיר, שנחשב לאחד מאזרחיה המכובדים
  8. Soprintendenza archeologica di Pompei
  9. בחפירות בניהולו של ד"ר ג'וזפה מאגי (Dr. Giuseppe Maggi)
  10. תוכנית הווילה
  11. ידוע כי לאזור הוזוב היה יין משלו - הוזובינום

אתרי מורשת עולמית באיטליה[עריכת קוד מקור]

אגריג'נטוהמרכז ההיסטורי של אורבינוהטרולי באלברובלואסיזיארמון קסרטה, אקואדוקט ונוויטלי וסן לאוצ'יוג'נובה • האזורים הארכאולגיים בפומפיי, הרקולנאום וטורה אנונציאטההאיים הליפרייםהבזיליקה של אקוויליההגן הבוטני בפאדובהההרים הקדושיםהווילה הרומאית בקזאלההמעונות המלכותיים של בית סבויהסו נוראז'י די ברומיניהנקרופוליס בצ'רווטרי והנקרופוליס בטרקוויניההפארק הלאומי צ'ילנטו וואלו די דיאנו (כולל פאסטום, וליה וצ'רטוזה די פאדולה) • ואל ד'אורצ'הואל די נוטוציורי הסלע בואל קמוניקהוילה אדריאנהוילה ד'אסטהויצ'נצה והווילות הפלדיאניות בוונטוונציהורונהכנסיית סנטה מריה דלה גרציה והסעודה האחרונה מאת לאונרדו דה וינצ'ימודנהקסטל דל מונטההסאסי במטרההמרכז ההיסטורי של נאפוליהמרכז ההיסטורי של סיינהסירקוזה והנקרופוליס בפנטליקההמרכז ההיסטורי של סן ג'ימיניאנופורטוונרה וצ'ינקואה טרהכיכר הדואומו בפיזההמרכז ההיסטורי של פיינצההמרכז ההיסטורי של פירנצההמרכז ההיסטורי בפרארהקרספי ד'אדההחוף האמאלפיטאניהמונומנטים הנוצריים המוקדמים ברוונההמרכז ההיסטורי של רומא ורכוש הכס הקדוש הנהנה ממעמד אקסטרה טריטוריאלי ובזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומותמנטובה וסביונטהנופי הרכבת הרטית באלבולה ובברנינה (בשיתוף עם שווייץ) • הרי הדולומיטים תבנית:Link FA

תבנית:Link FA תבנית:Link GA

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.