משטרת ישראל - סיירת שמירה על מוסדות חינוך צילם:Mark Probst from Vienna, Austria

המקרא הזכיר את השוטרים בהקשר לאחד התפקידים המוטל על השוטרים הוא להיות המכריזים בקרב היוצאים למלחמה שנאמר:"וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם; וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת, בְּרֹאשׁ הָעָם [1]

הרב אברהם צוקרמן באתר ישיבה כתב על הנושא שופטים ושוטרים תתן לך ומצטט את ר' יוסי הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו", לכן זיכתה אותו התורה לחזור לביתו, יחד עם החוזרים על בית, כרם ואשה לכסות עליו שלא יבינו שהוא בעל עבירה והרואה אותו חוזר יאמר שמא בנה בית או נטע כרם ואולי ארש אשה. ויש מקום לחשוש שאילו לא שחררה התורה מיציאה לצבא את שלשת הסוגים: בונה בית, נוטע כרם ומארש אשה והיתה משחררת רק את בעלי העבירה, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה, ויש מקום לחשוב שיפול במלחמה, כי מפני הבושה שלא לגלות לרבים שיש עבירות בידו, הוא יעדיף להשאר בין יוצאי הצבא אע"פ שהוא מסכן את עצמו. ואולי משום כך כתבה התורה אצל "רך הלבב" "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" ולא כמו שכתבה אצל שלשת הראשונים "פן ימות במלחמה" - כי הירא מעבירות שבידו מוכן לסכן את עצמו ולמות במלחמה, כדי למנוע בושה מעצמו. זה גם מסביר לנו את מה שאמרו חז"ל: "לעולם יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", כי כדי למנוע בושה מוכן אדם לסכן עצמו.

הלכה למעשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשני מקרים המובאים במקורות ועוסקים בנושא, אין איזכור לקיומו של שוטר. אולי בשל התקופה בה התרחשו האירועים: הראשון, בימי השופטים שאין מלך בישראל והשני במרד החשמונאים.

אצל השופט גדעון נאמר:"וְעַתָּה, קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר, מִי-יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד; וַיָּשָׁב מִן-הָעָם, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, נִשְׁאָרוּ.(כלומר שני שליש שבו הביתה) [2]

הרב בני לאו הביא את התיאור איך הדבר נעשה בפועל:" התיעוד ההיסטורי היחיד ששרד בספרות על התנהלות כזאת בזמן מלחמה נמצא בספר מקבים א. מדובר על קרבות יהודה המקבי נגד צבא הסלווקים. האויב התמקם באמאוס (היום פארק קנדה, ליד לטרון). יהודה כינס את לוחמיו מצפון לירושלים, במצפה (ליד רמאללה): "הם התאספו ויבואו למצפה, מול ירושלים... ואחרי כן העמיד יהודה שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, ויאמר לבוני בתים ולמארסי נשים ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב לשוב כל אחד לביתו, על פי התורה... אז נסע המחנה ויחן מדרום לאמאוס. ויהודה אמר התאזרו והיו לבני חיל" [3]. יהודה המקבי הפך את הסדר: קודם כינס את הלוחמים, אחר כך שיחרר את העסוקים בבניין ביתם, ואת דברי ההתעוררות של "משוח מלחמה" שמר לסוף התהליך, ממש סמוך לקרב. הארץ - היראה ורך הלבב

הגדרת תפקידים[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י הגדיר את תפקיד השוטרים ומדוע הם עובדים בצוות:"ויספו השוטרים - למה נאמר כאן ויספו? מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן [4]. שמע ישראל עד להושיע אתכם, ומי האיש ושני ושלישי כוהן מדבר ושוטר משמיע, וזה שוטר מדבר ושוטר משמיע:

לפי התלמוד על השוטרים היה ממונה, כעין "ראש המשטרה" וכך הובא במסכת סוטה:" שנאמר ודבר ולהלן אומר (שמות יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש תנו רבנן ונגש הכהן ודבר אל העם יכול כל כהן שירצה ת"ל (דברים כ) ודברו השוטרים מה שוטרים בממונה אף כהן בממונה ואימא כהן גדול דומיא דשוטר מה שוטר שיש ממונה על גביו אף כהן שיש ממונה על גביו כהן גדול [5].

הרמב"ם כתב ב"הלכות מלכים ומלחמות על ה"נשק" שהיה בידי השוטרים:" ומעמידין מאחורי כל מערכה ומערכה, שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם; וכל המבקש לחזור מן המלחמה--הרשות בידן לחתוך את שוקיו, שתחילת נפילה ניסה".[6].

שוטרים היו לכל שבט ומשפחה וכתב על כך בלוך, מאיר ב"ר נח ״ודברו השוטרים אל העם לאמרי אלה השוטרים ל כ ל שב ט ולכל משפחה אשר יודעים מהות ולבות ההולכים ל מ ל ח מ ה" [7]

בספרות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הסופר דוד פרישמן בסיפור שכתב על "סורר ומורה" מתאר את עבודת השוטר:"בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, בחודש השני באחד לחודש היה הדבר, בהיות העם חונה ברימון פֶּרֶץ. בעצם היום ההוא מאז הבוקר עברו השוטרים בקרב המחנה, איש רומחו על כתפו, ועל-ידו הולך אחד מבני הכוהנים, וילכו מקצה המחנה האחד ועד קצה המחנה השני, ממושב אל מושב, או עלו על ראשי סלעים ועל גבעות הרים נישאים ויתייצבו שם, וידברו בקול גדול את העם ויעבירו הקריאה לאמור: "כל איש מישראל מבן עשרים שנה ומעלה ייצא היום השדה אל המצפה, כי שם יתפקדו כולם לגולגלותם, והאיש אשר מלאו לו עשרים שנה ייכתב בספר הפְּקוּדים להיות יוצא בצבא." ...

"רק עלם אחד צעיר היה בקרב המחנה אשר החל עם השוטרים קֶרִי[1] ויתאמץ ולא אבה לכתוב את שמו בין יוצאי הצבא"..."ואנשים מן השוטרים התהלכו פתאום בקרב המחנה ויקיפו פעמים אחדות את הדובר ויתבוננו היטב אל פניו למען יכירו אותו תמיד – וישמרו את הדבר בלבם."...ברגע הזה והכוהן הגדול העומד מאחורי הבמה אשר עם סף אוהל מועד נתן אות אל-הנשיאים והנשיאים אל-הזקנים והזקנים אל-השופטים והשופטים אל-השוטרים, והשוטרים התהלכו פתאום בקרב המחנה – ובערב בעצם היום ההוא נועדו הכוהנים והנשיאים והזקנים והשופטים והשוטרים יחדיו כולם, וגם לפגעיאל בן-עברן הנשיא קראו, הוא אבי הנער, ויוועצו איש אל אחיו מועד רב ויאחרו עד מחצית הלילה...

מתברר כי השוטרים עסקו בבן ממוצא בכיר. הוא המשיך בסיפור:"עלה הנשיא פגעיאל בן-עכרן בוקר יום אחד, הוא ואשתו החיתית דבורית עמו, ויבואו לפני הזקנים אשר בשער המושב, ואת בנם, את קהת בן-פגעיאל, נהגו עמם. ואולם קהת היה אסור בחבלים, ושוטרים ורבים מן האספסוף הולכים אחריהם...ומקץ עשרה רגעים הוציאו השוטרים את העלם הצעיר מן המשמר אשר נתנוהו שם עד אשר יפוֹרֹש את אשר ייעשה לו, וינַהגוהו השדה אל מחוץ למחנה, ועַם גדול הולך ונמשך אחריו, אנשים נשים וטף הרבה מאד...והעם נושא אבנים מכל צד ופאה, והרעבים והאומללים והעניים והכואבים והעבדים והשפחות נושאים אבנים גם הם.ואת האבן הראשונה השליכה עליו אמו דבורית החיתית ופניה להטו. ואת האבן השנייה השליך הנשיא פגעיאל בן-עכרן, ואולם ידו רגזה בהשליכו המקור

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. כ', ה'-ט'
  2. ספר שופטים,ז',ג'
  3. מקבים א, ג 57-60
  4. פסוק ג - ד
  5. מ"ב,א'
  6. ז',ו'
  7. ראו בספרו רוח באר
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.