אנדרטת הטייסים הטורקים הסמוכה לקיבוץ האון
התעופה הצבאית במלחמת העולם הראשונה הופיעה בארץ ישראל בשנת 1913 כאשר הוזמן מטוס עות'מאני לטיסת ראווה בשמי תל אביב הקטנה ונפל על חוף הים לעיני עברים מהיישוב שנענו לקריאתו של מהנדס התעופה העברי ד"ר מאיר גורביץ ונאספו למפגן. בשנת 1914 בוצעה הופעת הראווה של המטוסים הטורקים שהסתיימה באסון. המטוסים נפלו לים כנרת והטייסים נהרגו. לנופלים חולק כבוד רב והם נקברו בדמשק סמוך לקבר צלאח א דין.
כאשר פרצה המלחמה הגיעו לארץ טייסות גרמניות.
הבריטיים היו במצב נחות במזרח התיכון, במצרים היו להם "חמישה אווירונים עתיקים מתוצרת פארמאן ועוד אחד מטיפוס BE2B, וכולם יחד היו פסולים לשימוש" [1]. למזלם הגיע לאזור אונית אווירונים צרפתית, שעגנה ליד אל עריש שבחצי האי סיני. מטוסי הים יכלו לסייע לבריטים לבדוק את תוכניות התקיפה העות'מאניות על תעלת סואץ.
הצלחתו של חיל האוויר הבריטי, שהיה אז בתחילת הפעלתו, היה בהשמדת הארמיות הטורקיות, על רכבן, נשקן וכל ציודן . התוצאה הייתה זרוז נפילתה של דמשק, מרכז השלטון העות'מאני באזור "סוריה הגדולה".
מלכודת נחל תרצה השאירה את רישומה בספרות המלחמה ובבתי הספר הצבאיים. לא היה תקדים להפעלה כה יעילה של עליונות אוירית בלחימה נגד כוחות היבשה, תוך ניצול נכון של תנאי השטח והטופוגרפיה .
הטיסות הראשונות[]
בשנת 1914 היה חיל האוויר העות'מאני בן שנה, ולרגל המאורע החליט הסולטן להשתמש בחיל האוויר על מנת לעורר גל של פטריוטיות ורגשות לאומיים ברחבי האימפריה העות'מאנית על ידי מטס ראווה מעל ערי האימפריה. הטיסה יצאה מאיסטנבול לדמשק, ומשם תוכננה להגיע לירושלים ולקהיר. במטוס טסו סרן פתחי ביי וסרן צאדק ביי, ושם המטוס היה "העזרה הלאומית". מעל אזור סמח' עלה המטוס באש והתרסק. מושל טבריה חצה את הכנרת בסירה ומצא את שרידי המטוס וגופות הטייסים, ואלה נשלחו ברכבת מיוחדת מתחנת הרכבת סמח' בשפה הדרומית של הכנרת ליפו. שם נערכה להם הלוויה המונית. הטייסים הובאו לקבורה בדמשק.
גילוי תוכנית המתקפה[]
בטיסת התצפית הבריטית הראשונה, שבוצעה באמצעות מטוסי ים צרפתיים, שהמריאו מאונייה מול אל עריש התגלה מעל באר שבע: "עשרות עשרות של סירות פלדה [2]נערמו על חולות המדבר, הסמוך לעיר - ונגרים עסקו בבנית רפסודות מפחי נפט, שנתרוקנו מתוכם וכפיפי עץ". [3] לא היה ספק, "הצבא העות'מאני" בפיקוד הגרמני תיכנן כי החיילים יישאו על כתפיהם את הסירות ואת הרפסודות דרך מדבר סיני ולהשתמש בהם לשם מעבר בתעלת סואץ.
מעל תעלת סואץ[]
לאווירונים היה תפקיד מכריע בקרב על תעלת סואץ. הם עקבו אחרי התקדמות הצבא העות'מאני במדבר סיני. הם צפו מראש את מועד בואו לגדות התעלה ואת המיקום המדויק אליו יגיעו. וכך למרות הכוחות הדלים שעמדו לרשות הצבא הבריטי על מנת להגן על 100 מייל, אורכה של התעלה, ניתן היה ביום מבחן להכין את ההגנה על התעלה. בגזרה צרה, ליד איסמעליה היה כוח ארטילריה בריטי, אשר במכת אש , הצליח לבלום את ההתקפה הטורקית. לאחר ניסיון נוסף, יכלו המטוסים לדווח כי הצבא הטורקי בנסיגה לכיוון המדבר.
במדבר סיני[]
בינתיים הגיעה תגבורת של מטוסים לצבא הבריטי במזרח התיכון: שלושה מטוסים מטיפוס "די-האווילאנד" הגיעו למצרים. סך הכל היה לבריטים אחד-עשר מטוסים. המטוסים החדשים היו משוכללים יותר מהמטוסים הקודמים, ה"פארמאנים", אך לא הגיעו לרמת השכלול של המטוסים הגרמנים "אוויאטיקים" וה"פוקירים" שעמדו לרשות הטורקים. בהמשך הגיעו לטורקים גם מטוסי ה"טאובּים". המטוסים העות'מאניים שלטו בשמי חצי סיני במשך כל המערכה בחצי האי.
כאשר המטוסים הבריטים עלו לאוויר לבדוק את מצב הכוננות של חיל האוויר הטורקי, אשר שדה התעופה הקידמי שלו היה בעיירה "אל-עריש" הסתיים הסיור באבדן שלושה מטוסים בריטים וחיסול שני מטוסים טורקים.
תצפיות בנגב[]
במערכה מעל עזה השתתפו כבר מטוסים אחרים: ה"אלבירשטאדטים" - הגרמני טורקי מול ה"מארטינסאידים" הבריטים. לדברי הטייסים הבריטים הם סבלו מנחיתות. [4] המנוע של "מארטינסאידים" לא התאים לתנאי הארץ, הוא התחמם יתר על המידה והם נאלצו לנחות לאחר זמן טיסה קצר. ה"אלבירשטאדטים" היה בעדיפות לאור מכונות ירייה שהייתה מותקנת בחזית המטוס ואילו ב"מארטינסאידים" , היא נשלפה מצידי המטוס, דבר שהקשה על ההכוונה למטרה.
במערכה על עזה השתתפו רק שני ה"אלבירשטאדטים" גרמנים . הטייסים הגרמניים השמידו שני מטוסים בריטים, לעוד ששה גרמו נזקים וגרשו את שאר המטוסים הבריטים. וכך 25 המטוסים הבריטיים לא הביאו תועלת למערכה.
לקראת הקרב באר שבע האוויריה הבריטית קבלה תפקיד מכריע. בעוד ההכנות להתקפה השלישית על עזה נמשכו, הטייסים קבלו הוראה לצאת לתצפיות מעל באר שבע. הם היו מבין הראשונים שידעו על תוכנית ההונאה של אלנבי. ברשות הבריטים היו כבר מטוסים משוכללים יותר: "די האוויללאנד" ו"ניופורט". הם הבחינו בעמדות הטורקיות הצבעוניות [5]. בעת הסיור אווירון "פוקר" גרמני ירה בהם וניפץ את המצלמה.
חששו של אלנבי היה כי הגרמנים - הטורקים יגלו כי מגמתו היא באר שבע ולא קרב שלישי על עזה. הטייסים הבריטים התחזקו, קבלו מטוסים נוספים וחדשים ומנעו מהטורקים לצפות על תנועות הצבא הבריטי. הם הבחינו בקוי ההגנה שהטורקים הכינו מסביב לעזה. סיכומם היה:"התקפת-מישרין לא תצלח כאן" [6] כולם ציפו שאלנבי יכה את הטורקים משמאל, דהיינו מבאר שבע. ואכן, כך קרה.
הקרבות בארץ[]
האויריה הבריטית הגיעה לרמלה. זה היה בסיסה החשוב בהמשך המערכה על כיבוש ארץ ישראל. לרשותם עמדו מטוסי "ניופורט", שנשאו מטען של פצצות זעירות. לאחר הקרב על גבעות מע'אר הצבא הטורקי היה בנסיגה. כך מצא חייל האוויר הבריטי שדה תעופה טורקי עם חמישה מטוסים נטושים וחיילות טורקים סביבם בהכנות לנסיגה. הטייסים ירדו על שדה התעופה והשמידו את המטוסים ושאר הציוד הצבאי שהיה מוכן לתזוזה. כך למעשה נהגו בכל מקום עד לסיום הלחימה.
בינתיים התקבלו מטוסי לחימה חדשים מטיפוס "בריסטול". יתרונם היה במשטח ההמראה והנחיתה הקצר שהיה דרוש להם. כך שרת הבריסטול את הצבא הבריטי באזור הרי ירושלים. לאויריה הגרמנית היו "טאובים" שטייסהם לא יכלו לפעול נגד הבריסטול.
מערכות הסיום[]
הטייסות הבריטיות שהוקצו למערכה יצאו משדות התעופה ברמלה וליד תחנת ואדי צראר (לימים תחנת הרכבת נחל שורק). תפקידן הראשוני היה למנוע מהמטוסים הגרמניים להמריא ולסייע לכוחות העות'מאניים. בהמשך הן תקפו את מרכזי התקשורת והאספקה.
במתקפת מגידו, בלילה בין 18 בספטמבר - 19 בספטמבר 1918, החלה הפצצה אווירית על מרכזי הצבא העות'מאני בעפולה: תחנת הרכבת - מרכז ההובלה והאספקה, שדה התעופה בעיר ומתקני התקשורת הצבאית שהיו בה. הייתה זו תחילתה של המתקפה הבריטית, שכונתה קרב מגידו, אשר שמה קץ לשלטון העות'מאני בארץ ישראל.
כעבור יומיים, בבוקר 21 בספטמבר 1918, יום שכונה "יומה של האוויריה" (The outstanding day), גילו הטייסים שדרת מסע ענקית של הצבא העות'מאני נעה, בדרכים צדדיות, מטול כרם ומשכם לכיוון בית שאן ואל מעברות הירדן. היה זה עמק המוות. טייסות ההפצצה החלו לפגוע בשיירות הצבא הטורקי. כאשר הטור הטורקי הגיע לפתח צר של הואדי, נחל תרצה, הופצצו כלי הרכב הממונעים והדרך נחסמה. "בזה נגזר דינם של כלי הרכב, הארטילריה הנגררת, בהמות המשא, הרוכבים וחיל הרגלים" [7]. בתיזמון מדויק של מפקדת האוויריה, הטורקים נלכדו מכל העברים. הם נרדפו מבלי אפשרות לגלות התנגדות ממשית. המעטים שהגיעו למעברות הירדן ולאזור עמק יזרעאל נתפסו והוצאו להורג.
עדות הטייסים[]
לואיס תומאס וקנת בראון קולינגס, בספרם עם אלנבי בכיבוש הארץ, על פעלם של הטייסים הבריטיים בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה מתארים את הפעולה לפי עדות אחד הטייסים:" האוסטרלים חסמו את הדרך - ואם ראית מימך מטרה נפלאה לפצצות ממרומי האויר, הרי הייתה זאת המטרה.
הדרך עוברת בין הרים גבוהים, עד שהיא פונה לפתע ימינה. הטורקים נהרו אליה מצד טול כרם וכיוון שעלו בה, לא הייתה להם חזרה. חלוציהם ידעו שהבילג'ימים" (הפרשים האוסטרלים) חסמו את הדרך, אולם המאסף לא ידע, ואץ קדימה. כל הטורקים וכל כלי הרכב שלהם, הצטופפו בדרך זו בעת ובעונה אחת.
הנמכנו עוף, ואני הוצאתי "רימוני מילס" מתיבת העץ וזרקתים למטה. מהם הגיעו לאדמה בטרם התפוצצו, ומהם התפוצצו באויר, האחרונים הזיקו יותר מהראשונים. פעולתם היית ככדורי ברד, שניתזו גצים גזים של פלדה על נהגי מכוניות המשא
מראה הגופות המרוסקות, תוך ערימות של שברי כלים, עורר זועה, היה זה אחד ממראות הגיהנום[8]
הם לא הצילו יותר משליש, לא ניתן להציל יותר." (מקור=עמודים 148-149)
הלקחים[]
הצלחת המלכודת נבחנה בהישגי שדה טקטיים, בהשגת יעדים אסטרטגיים ובהפקת לקחים שחרגו מעבר לתחום המצומצם של החזית הארץ-ישראלית. בסיומה הועלו שני נושאים מנוגדים:
- ההישג החומרי שהביא לניצחון. במלכודת זו הושמדו ביום אחד 87 תותחי שדה, 55 משאיות וכן 940 מכוניות, קרונות, עגלות מים, מטבחי שדה וכלי רכב אחרים.
- שחיקת כללי ה"משחק ההוגן". הייתה "התפלשות בדם וטבח בחסרי-ישע, הלכודים במיצר, בתקוה שהשמדתם תקצר את המלחמה ותמנע קרבנות נוספים [9].
מרשל-אוויר סר ריצ'רד וויליאמס, מי שהיה מפקדו הראשון של חיל האוויר של אוסטרליה ושירת בארץ כמפקד טייסת אוסטרית, כתב בשנת 1977 בספרו האוטוביוגרפי: " בשעה 8:00 החלה ההתקפה.
בשעה 11:00 כינוהו הטיסים עמק המוות [10]
בשעה 12:00 ההתקפה תמה." (שם) מפקד חיל האוויר במזרח התיכון שביקר במקום היה נבוך למראה עיניו. הוא הורה למנוע מהטייסים מלחזור אל גיא המוות לבל יראו את תוצאות פעולתם, כל עוד לא נאספו הפצועים ועדיין נשמעו זעקותיהם "טיארה" (אוירון) ו"בומב" (פצצה).
במכתב לגנרל אלנבי סיפרו הטיסים כי בעודם באוויר התחלחלו למראה הטבח שערכו בלכודים. [11]. אחד המפקדים אמר לגנרל אלנבי: "אתה קצב ומכנה זאת קרב".
פרש ניו זילנדי שעבר במקום כתב: "ראינו בעבר מוות וטבח. לכמה מאיתנו זאת השנה הרביעית למלחמה. אך אף אחד לא ישכח לעולם את היום בו רכבנו דרך עמק המוות."
אחרית דבר[]
הצלחתו של חיל האוויר הבריטי, שהיה אז בתחילת הפעלתו, היה בהשמדת הארמיות ה-VII וה-VIII הטורקיות, על רכבן, נשקן וכל ציודן עד ל24 בספטמבר 1918. התוצאה הייתה זרוז נפילתה של דמשק, מרכז השלטון העות'מאני באזור "סוריה הגדולה".
המלכודת בנחל תרצה השאירה את רישומה בספרות המלחמה ובבתי הספר הצבאיים. לא היה תקדים להפעלה כה יעילה של עליונות אוירית בלחימה נגד כוחות היבשה, תוך ניצול נכון של תנאי השטח והטופוגרפיה [12].
לקריאה נוספת[]
- לואיס תומאס וקנת בראון קולינגס, עם אלנבי בכיבוש הארץ, תרגם : ב. פרידמן, הוצאת ספרים אריאל - ירושלים, 2001. - על פעלם של הטייסים הבריטיים בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
- דב גביש, נחל תרצה - עמק המוות במלחמה הגדולה, בתוך: זאב ח. ארליך (עורך), "שומרון ובנימין - כרך שני", הוצאת ראובן מס, 1991.
המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה[]
השיא:הגנרל אלנבי מגיע לירושלים - המקור:ויקיפדיה, וריאציה על צילום של המושבה האמריקנית,עיבדה: תמר הירדני
- כללי
- קרבות
- יחידות
- הצבא הבריטי • חיל המשלוח המצרי • אנזא"ק • הגדודים העבריים • ניל"י • תעופה צבאית • הרכבת הצבאית • הבריגדה הארצישראלית
- אישים
- אתרים
- בית הקברות הבריטי בירושלים • בית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע • כיכר היל • מצבת הזיכרון הטורקית בבאר שבע • יד אנזא"ק • גשר הרכבת על נחל הבשור • מצבת הפועלים המצרים בלטרון • אבן הזיכרון לחייל האוסטרלי • מצבת הטייסים הטורקים בשדות האון - על סף המלחמה * תחנת הרכבת בצמח * בית הקברות "לימבר הייל" Limber Hill Military Cementery מצפון לירושלים
- תוצאות
- ספרות
- ↑ מקור:לואיל תומאס וקנת בראון קולינגס, עמ' 10
- ↑ דגש במקור
- ↑ מקור: שם, עמ' 11
- ↑ מקור:שם, עמ'62
- ↑ בהיעדר שקי חול הם מילאו שמלות נשים צבעוניות בחול
- ↑ מקור:שם, עמ'76
- ↑ המקור: דב גביש עמ' 282
- ↑ הדגשה לא במקור
- ↑ מקור: שם, עמ' 286
- ↑ ההדגשה במקור.
- ↑ במטוסים של אותם הימים, שלא המריאו לגובה רב, הבחינו בדמויות האנשים - הערת הכותב
- ↑ המקור: דב גביש, עמ'287 המצטט מקורות מתוך מסמכי אלנבי ומתוך מאמרו של יגאל ידין'