ערך זה נכתב במקורו על-ידי דניאל ונטורה בויקיפדיה העברית

התפשטות האיסלם לפי עידן ה הח'ליפים השונים

התקופה הערבית או כפי שהיא מכונה "התקופה הערבית הקדומה" [1] בארץ ישראל תחילתה בשנת 634, כאשר ההאימפריה הביזנטית ששלטה בארץ ישראל נחלה תבוסות צבאיות קשות. השבטים הערבים שפשטו מחיג'אז לארץ ישראל וסוריה הכריעו את החיילות הביזנטיים . הניצחון הראשון נגד הביזנטים היה ב-1 ביולי 634 באזור הנמצא בין רמלה לבית-גוברין. הקרב המכריע נערך ב-20 אוגוסט 636 באפיק נחל הירמוך, הוא הקרב המוכנה קרב הירמוך . בשלהי אותה שנה סוריה הייתה בידי הערבים. בארץ ישראל עדין נותרו חיילות מצב ביזנטיים במגננה. בהמשך נכבשו ערי הארץ על-ידי הערבים בזו אחר זו :לוד, שכם, עזה, ירושלים וקיסריה. בשנת 637 או בשנת 638 השלטון הביזנטי תם כאשר ירושלים נכנעה.

לדעת ההיסטוריון, חיים זאב הירשברג, הכיבוש הערבי של ארץ ישראל היה אירוע ראשון במעלה בהיסטוריה של העולם המערבי. הוא פתח בפני תושבי המדבר - שבטי ערב - את השער למערב - לעולם התרבותי - והביא אותם במגע ישיר עם תרבות בת 2,000 שנה. ספק, אם השפעתם של הערבים על תרבות המערב הייתה גדולה יותר מאשר השפעתה של שושלת הפאסנים ושל דת האמגושים באירן.

הכיבוש והשלטון הערבי בארץ ישראל נמשכו 465 שנה. הוא הסתיים בשנת 1099 כאשר ירושלים נפלה לידי הצלבנים לאחר מצור של חמישה חודשים. שלשה ימים טבחו הצלבנים בערבים וביהודים תושבי ירושלים. בכך הסתיימה התקופה הערבית הקדומה.

התקופה הערבית השניה החלה עם כיבוש ירושלים בשנת 1187 על ידי צאלח א-דין, אשר התיר לחיל המצב הצלבני לעזוב את העיר ללא פגע, בניגוד לטבח שהצלבנים עשו בעת כיבוש העיר. התקופה הסתיימה עם נפילת ירושלים לידי הממלוכים בשנת 1260

קרב הירמוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

אפיק הירמוך - 2007

תבנית:הפניה לערך מורחב

קרב הירמוך נערך בין הערבים לבין הצבא הביזנטי בשנת 636. היסטוריונים רבים רואים בו את אחד הקרבות המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האנושית, מכיוון שהוא מסמל את תחילתו של גל הכיבושים המוסלמי מחוץ לחצי האי ערב, ואת תחילת התקדמות האיסלאם לתוך ארץ ישראל, סוריה וארם נהריים ובהמשך לשאר העולם שנכבש בידי האיסלם.

מסופר כי כשהגיעו החדשות על האסון לאוזניו של הרקליוס קיסר ביזנטיון שהיה אז באנטיוכיה הוא נפרד מסוריה לשלום במילים: "היי שלום סוריה, מושבתי הנאווה. הינך אויבת עכשיו", ויצא לכיוון קונסטנטינופול, כדי לארגן את כוחותיו להגנה על מצרים.

כיבוש ירושלים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כיפת הסלע - תחילת השלטון הערבי

ירושלים נכבשה על ידי הח'ליף עומר (586 -644) בלא שפיכות דמים. המסורות מספרות שהפטריארך של ירושלים שמונה על ידי השלטון הביזנטי מסר את העיר לידי הח'ליף, בתמורה לכך שהנוצרים בירושלים יוכלו להמשיך ולהחזיק במקומות הקדושים להם ולשמור על מנהגיהם. וכך נאמר בחוזה המכונה "חוזה עומר". :
"בשם אללה הרחמן והרחום. ואלה דברי הביטחון שמעניק עבד האלוהים עומר, מפקד המאמינים [המוסלמים...].הוא מעניק להם ביטחון כל אדם ולרכושו; לכנסיותיהם, לצלביהם; לחולה ולבריא; לכל בני דתם. [...] על תושבי אליא [ירושלים] חייבים בתשלום מס כמו המוטל על תושבי כל הערים, על תושבי אליא לסלק מקרבם כל זכר לצבא הביזנטי ואת כל האנשים החמושים....."

הח'ליף עומר ביקר בהר הבית. הוא ציווה לפנות מההר את האשפה שהושלכה במקום. בפעולות השיפוץ על ההר נתגלתה אבן גדולה. המוסלמים האמינו שזה היה המקום של עקדת יצחק והאבן כונתה אבן השתיה

במאה הראשונה לשלטון הערבים בירושלים שלטו בארץ ה הח'ליפים משושלת בית אומיה. הח'ליף עבד אל-מליכ מהבולטים בשושלת אומייה, הקים בהר הבית את כיפת הסלע . הכיפה נחנכה בשנת 691. כפת הסלע ומסגד אל-אקצא שבדרום הר הבית הפכו בעיני המוסלמים למקומות קדושים בירושלים.

בשנת 750 הח'ליפים בבית עבאס באו במקום אלה מבית אומיה. בימיו של הח'ליף א-ספאח מבגדד הייתה עירו לבירת האימפריה הערבית במקום דמשק. התרחקותה של ארץ ישראל ממוקדי השלטון המרכזי הורידה את חשיבותה מבחינה מדינית וכלכלית. ירושלים נשארה מרכז דתי מוסלמי. בשנים שלאחר מכן עבר השלטון בארץ ישראל מידיו של שליט מוסלמי אחד למישהו. כך נמשך המצב עד שנת 1099 כאשר ירושלים נפלה העיר לידי הצלבנים הנוצרים.

החלוקה המנהלית של ארץ ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

קובץ:מפה כיבוש ערבי מחוזות copy.png

חלוקת הארץ לנפות. לחצו להגדלה.

לאחר כיבוש הארץ חילקו הערבים את הארץ לנפות הבאות:

  • חג'ז אלאורדון (נפת אלאורדון; נפת ירדן)
  • חג'ז פילסטין (מחוז פלסטין)

חלוקתה של ארץ ישראל לנפּות ומחוזות בימי השילטון הערבי הייתה לרוב העתקת חלוקת הנפות והמחוזות מן הרומאים והביזנטים. הנפה שהרומאים והביזנטים כינו פלשתינה פרימה (Palastina Prima) שהכילה את יהודה, מישור החוף וחלק משומרון אשר בירתה הייתה קיסריה היא כעת הנפה פילסטין, שבירתה הייתה בתחילה לוד והועתקה לאחר מכן לרמלה. הנפה אשר כונתה בפי הרומאים והביזנטים פלשתינה סיקונדה (Palastina Secunda), שהכילה בתוכה את הגליל, הכינרת וחלקים מבקעת הירדן ובירתה הייתה טבריה היא כעת הנפה אלאורדון, אשר בירתה נשארה טבריה. בתחילה הערבים חילקו את הארץ לנפה נוספת, שהכילה את דרום הארץ, אך נפה זו התפרקה ועברה לחסותה המנהלית של נפת פילסטין.

בדורות הראשונים של הכיבוש הערבי כל הנפות חולקו למחוזות. בין המחוזות של נפת פילסטין ניתן למצוא את ירושלים, רמלה, יפו, קיסריה, יבנה, לוד, אשקלון, עזה ועוד. בנפת אלאורדון ניתן למצוא מחוזות כמו טבריה, בית שאן, ציפורי, עכו ועוד.

הפעילות בארץ ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

המגדל הלבן בעכו - במתחם מהתקופה האומאית (תחילת המאה השמינית לספירה)

החושחש מגיע לארץ

בעקבות הכיבוש הערבי החלה תנועה של ערבים לארץ ישראל. הם דרשו לקבל שטחים, רכשו קרקעות והחלו לעסוק בחקלאות. בשנים 715 - 717 בנה הח'ליף סולימאן אבן עבד אלמליך, את העיר רמלה והייתה לבירת דרום ארץ ישראל.

בשנת 942 השתלטו על ארץ ישראל נסיכים ממצרים והשליטה עברה לידי הפאטימים. בתקופתם גברו הפלישות של זרים לארץ: ה"קארמאטיים", אפילו הביזנטים ניסו לחזור, הופיעו שבטי "טיי" הבדואיים. היית החלוקת שלטון בערי החוף שלטו הפאטימים ואילו השלטו הממשי היה בידי בני"גֵרָ‏א'ח" הבדואיים. בשנת 1071 הגיעו לארץ הסלג'וקים עם ממוצא תורכי, כבש את ירושלים ואת רב הארץ. המאבק בין הפאטימים לבין סלג'וקים נמשך עד שהגיעו לארץ הצלבנים במסגרת מסעי הצלב בשנת 1099.

אשר למצב הכלכלי, החקלאות שגשגה תחת השלטון הערבי. ארץ ישראל סיפקה את צרכי עצמה ב-דגנים וייצאה שמן זית, דבלים וצימוקים. בעמק הירדן ובמישור החוף פותחו מטעי קני סוכר. הערבים הכניסו לארץ את הלימון ואת התפוז, כנראה החושחש [2] החל ממחצית המאה ה-9 התערער מצב הבטחון בארץ, הושבת הסחר לארצות חוץ ונשאר רק המסחר עם הארצות שהיו תחת שלטון ערבי. בנגב הייתה הדרדרות כלכלית עקב הירידה בחשיבותם של שיירות המסחר שעברו בה. רעידות האדמה בארץ בשנים 1016 ו-1033 פגעו אף הן במשק הארץ ישראלי.

לסיכום, התקופה הערבית התאפינה בשיפור כלכלי קל בתחילתה וקיפאון בהמשכה.

הישוב היהודי[עריכה | עריכת קוד מקור]

התושבים היהודים בארץ ישראל קבלו את הכובש הערבי בברכה. אפילו הגישו לו סיוע . למשל, בעיר קיסריה יהודי גילה לערבים מנהרת-סתר שהובילה לעיר ובכך גרמה לנפילתה. הציפיות התבדו. תושבי הארץ היהודים והנוצרים היו לנתינים מדרגה שנייה, כמקובל בארצות שהיו תחת שליטה מוסלמית. אמנם רדיפות הדת הופסקו, היה חופש פולחן אבל נותר החיוב במיסים מיוחדים. גם הפקעת הקרקעות עבור המתיישבים הערבים והפרסים פגעה ביישוב היהודי.

תנאי עומר[עריכה | עריכת קוד מקור]

במסמך הילכתי מוסלמי המכונה "תנאי עומר" שמיוחס לח'ליף עומר נקבעו חוקים שונים לגבי התושבים היהודים והנוצרים ("בני החסות") אשר חיים תחת שילטונה של האימפריה המוסלמית. להלן כמה סעיפים בנוגע לתושבים הלא-מוסלמים, אשר בהם כלולים הנוצרים והיהודים, המסמך נועד להשפלת "בני החסות":

  • דיני ירושה - בתנאי עומר נאמר שבענייני ירושות יפעילו את הדין המוסלמי. אף על פי כן לא נהגו על פי תנאי זה והתירו ליהודים ולנוצרים לנהוג לפי דיני הירושה שלהם.
  • בתי כנסת ובתי כנסיות - בתנאי עומר לא נאמר שאסור היה לקיים בתי כנסת, אך נאסר היה להקים בתי כנסת חדשים ובתי כנסיות חדשים. אף על פי-כן ידוע שנבנו בתי כנסת חדשים גם לאחר הכיבוש, לדוגמא בירושלים וברמלה. החוק שאוסר לבנות בתי כנסת לא היה חדש ליהודים שכן חוק זה חל על היהודים גם בימי הביזנטים, הנוצרים לעומת זאת נתקלו במצב חדש. כמו כן, נאסר על הנוצרים ועל היהודים להרים את קולם בעת התפילות, לקיים לווית מתיהם ברעש, לא יכו בפעמון (נוצרים), לא יציגוצלב ואת ספרי דתם במקומות בהם הולכים מוסלמים (נוצרים).
  • בגדי ה"כופרים" - נאסר על הלא-מוסלמים להראות כמו המוסלמים, שהיו ברובם ערבים, להלן חלק מן הציוויים שנועדו להקנות ללא-מוסלמים מראה שונה מן המוסלמים: הלא-מוסלמים לא ילבשו קלסוה, מן כיפה שהבדווים נהגו לחבוש; לא ילבשו צניף בדווי (עמאמה); לא ינעלו נעליים כמו נעלי הערבים ולא ירכבו על סוסיהם כמותם; יגזרו את שערם בצד הקדמי של ראשיהם, ויקפידו לא להסתרק כמות הערבים-בדווים; יחגרו אבנטים למותניהם; נוצרים ויהודים יענדו פעמונים לצווארם לפני כניסתם לבית מרחץ; היהודים והנוצריפ מחוייבים לענוד טלאי בולט על בגדיהם כדי שניתן יהיה לזהותם כיהודים וכנוצרים, כמו כן הם חויבו לענוד חתיכת עץ בולטת. גזירות אלה נועדו להשפיל את הלא-מוסלמים ולהבליט אותם.
  • סעיפים נוספים - היו עוד סעיפים נוספים בתנאי עומר, להלן מבחר מהם:
  • אסור לשאת חרב;
  • אסור ללמוד את הקוראן;
  • לא ירגלו לטובת אויבי המוסלמים ולא יטמנו להם פח;
  • אסור לקבל את עדותו של לא-מוסלמי נגד מוסלמי בבית המשפט;
  • אסור לרכב על סוס עם אוכף;
  • לא יפקפקו באחדות האל (סעיף זה הופנה לנוצרים, שע"פ המוסלמים לא היו מונותאיסטים);
  • לא ימכרו למוסלמי משקה אלכוהולי
  • לא ימנעו מקרוביהם לקבל את האסלאם;
  • לא יבנו בניינים גבוהים יותר מאלה של המוסלמים;
  • אסור ללא-מוסלמים להכנס לחצי האי ערב;

מטבריה לירושלים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מרכזו של היישוב היהודי בארץ היה בטבריה. לפי אחד המקורות, ברעידת האדמה בעיר, בשנת 748, נחרבו 30 בתי כנסת. אוכלוסיית טבריה שמרה על ייחודה הלשוני עד שאחד מחוקרי השפה העברית [3] נהג "לשבת בככרות העיר טבריה וברחובותיה, מקשיב לדיבור פשוטי העם וההמון וחוקר על אודות הלשון ויסודותיה". היצירה הספרותית פרחה בטבריה. בין השאר פעל בה הפייטן יניי, מחבר הפיוט: " קרב יום, קרב יום , שהוא לא יום ולא לילה" מתוך הגדה של פסח. גם הרשות ההלכתית ישבה בטבריה, לפחות בראשית התקופה והגיעו אליה שאלות מרחבי העולם.

הריכוז היהודי החשוב בארץ ישראל היה בעיר הבירה החדשה רמלה. בנימין זאב קדר מציין שהקהילה הגיע לממדים כאלה עד שיכולה היתה להתפצל ממנה כת דתית שלמה , היא כת "מליך אל-רמלי". לארץ הגיעו גם שבטים יהודים שגורשו על ידי הערבים מחצי האי ערב. נפתחה גם האפשרות לחידוש היישוב ביהודי בירושלים אבל הוא לא היה ניכר. גם בחברון היהודים הורשו להתיישב.

על ימי השלטון הפאטמי יש לנו יותר ידיעות הודות לתעודות שנמצאו בגניזת קהיר. לירושלים הצטרפה אוכלוסייה ניכרת. בין השאר של קראים. עמם היו חיכוכים על רקע הלכתי. היסטוריון מוסלמי מתלונן על המספר הרב של היהודים בעיר. ה "ישיבה הארץ ישראלית" עקרה מטבריה לירושלים אשר הפכה להיות להסמכות היהודית העליונה. על הר הזיתים היה נהוג לערוך בחג הסוכות טקס מרכזי ובו היו מוכרזים מועדי השנה.

בסוף התקופה מצב הבטחון הורע. הוא פגע לא רק ביהודים אלה בכל תושבי הארץ. בירושלים נותרו, כנראה רק 50 משפחות. עידן זה בא לסיומו עם כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים ורציחתם של כל תושביה, הערבים והיהודים בשנת 1099

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. להבדיל מהתקופה הערבית השנייה 1187-1260
  2. שכן התפוז המתוק הגיע לארץ רק במאה ה-18.
  3. מקור : בנימין זאב קדר, עמוד 375


ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • חיים זאב הירשברג, הכיבוש והשלטון הערבי (634-1099), מתוך "תולדות ארץ ישראל", כרך ב', בעריכת יואל רפל, משרד הבטחון - ההוצאה לאור - 1986.
  • בנימין זאב קדר, הישוב היהודי בתקופה הערבית, מתוך "תולדות ארץ ישראל", כרך ב', בעריכת יואל רפל, משרד הבטחון - ההוצאה לאור - 1986.

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

תקופות בתולדות ארץ ישראל
שם התקופה תחילה סופה
העת העתיקה 1500- 1100 -
ממלכת ישראל המאוחדת 1100 - 928 -
ממלכת יהודה 928 - 586 -
הפרסית 586 - 332 -
ההלינסטית 332 - 167 -
חשמונאים 167 - 37 -
הרומית 37 - 324
הביזנטית 324 638
הערבית 638 1099
הצלבנים 1099 1291
הממלוכית 1291 1571
העות'מאנית 1571 1917
המנדט הבריטי 1917 1948
מדינת ישראל
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.