נוכחות משטרתית מול הקיר המפויח והחלון המנופץ בחזית בית הכנסת של וורמס. היסטוריה של מחזורי הרס ושיקום
בבוקר יום שני, 17 במאי, התעוררו תושבי וורמס וגילו שחלום הבלהות שלהם עבר מערוץ ההיסטוריה לערוץ הריאליטי. בלילה זרקו אלמונים שמונה בקבוקי תבערה על בית הכנסת העתיק במרכזה של העיר, הידועה במסורת היהודית בשם ורמייזה. הבקבוקים הותירו שובל שחור של שנאה על חומת האבן שמקיפה את בית הכנסת, על קירות המבנה היפהפה עצמו, בעיקר מסביב לדלת הקשתית. בקבוק מולוטוב שבר את אחד החלונות העליונים, ואילו בקבוק נוסף שבר חלון זכוכית אחר, מימין לפתח, בשביל שמוביל אל המקווה, והצית אש קטנה מתחת למדרגות. אבל שכנים הזעיקו את הבחורים המצוינים של תחנת הכיבוי המקומית, שמנעו את התפשטות הלהבות.
בבוקר, כשהידיעה התפשטה בעיר, טירטרו הטלפונים בבתיהם של פרנסיה, וגם באלו של ראשי הקהילה היהודית. כוחות משטרה סרקו את האזור. ראש העיר אמר ששריפת בתי כנסת היא פעולה שעירו אינה יכולה להשלים איתה והבטיח לעשות כל מה שאפשר כדי לתפוס את הפושעים. השוטרים הסורקים מצאו תריסר עלונים שפוזרו במקום, דפי מדפסת רגילים שהמחשב פרט עליהם, בתרגום גס: "אם לא תעזבו את פלסטינה בשקט, אנחנו לא נעזוב אתכם בשקט".
תושבים רבים עלו לרגל אל בית הכנסת כדי להביע את תמיכתם בקהילה היהודית הקטנה, והתובע הראשי במיינץ, העיר השכנה (וורמס קטנה מדי ולכן רוב הרשויות, משטרה, תביעה ואפילו הקהילה היהודית, פועלים ממיינץ), החליט על הקמת צוות חקירה מיוחד. כוח של 35 שוטרים הוקצה לחקירה, מלבד חוקרי המעבדה המיוחדים שמתפקידם לבדוק את חומרי הבעירה. "אם תיכננת אי פעם לשדוד בנק במיינץ", התבדח באוזני שוטר באזור, "עכשיו הזמן המתאים ביותר".
מלבד העלונים לא היו בידי החוקרים ראיות נוספות. התקיפה נעשתה בשעות החשכה ודווקא באותו הלילה כבה הזרקור שמאיר על הרחבה לפני בית הכנסת. העלונים עצמם, חציים בגרמנית משובשת של מהגרים וחציים בגרמנית של רילקה, הובילו לשני כיווני חקירה משוערים: או הימין הקיצוני, שהחל להפגין נוכחות גוברת בעיר, או קיצונים מקרב הקהילה המוסלמית שמהווה עשרה אחוז מ-86 אלף התושבים.
קהילות שו"ם[]
המקור:הכתבה מעיתון הארץ
וורמס היא ערש יהדות אשכנז, יחד עם הערים שפייר (שפיירא) ומיינץ (מגנצה) שעל גדות הריין. מקורן של שלוש הקהילות היהודיות אינו נהיר, מה שברור הוא שהחל בסוף המאה העשירית גרו בוורמס יהודים שאורחות חייהם ודפוסי הלימוד שלהם הבדילו אותם לא רק משכניהם הנוצרים אלא גם מיהודי בבל. בתוך זמן קצר הפכו קהילות שו"ם, ראשי התיבות של שלוש הערים, למרכז רוחני ללימוד וחקר התורה. השפעתן של הקהילות התעצמה משהחלו היהודים להתפזר ביבשת כולה ולקחת עמם את אורחות החיים והתקנות.
הישיבות בשלוש הערים התקינו ביחד את תקנות שו"ם, הוראות בענייני ציבור שנקבעו לפי צורכי הזמן והמקום, ועל דעת הוועדים של שלוש הקהילות. התקנות כללו הוראות בענייני מס, הגבלת סמכות המנהיגים כלפי יחידים בקהילה, דיני ריבית והוראות הנוגעות להופעה חיצונית (לדוגמה: איסור על גילוח הזקן). בין השאר אישררו התקנות את חרם דרבנו גרשום, האוסר ביגמיה.
קהילת וורמס היתה החשובה מבין השלוש. כאן, כבר בין סוף המאה ה-11 לתחילת המאה ה-12, הוקם בית קברות יהודי (העתיק ביותר באירופה שעדיין קיים), ונבנו בית כנסת ומקווה, שמשך את מימיו מנהר הריין. וכאן גם בחר רבי שלמה יצחקי, רש"י, מפרש המשנה, המקרא והתלמוד, ללמוד כמה שנים במחצית המאה ה-11.
זמן קצר לאחר שרש"י חזר לצרפת וקצת אחרי שהמלך הנרי הרביעי העניק פריבילגיות עסקיות לקהילה היהודית, נחשפה קהילת וורמס לאלימות אנטישמית שהמשיכה להטריד אותה בגלים עד המאה העשרים ואחת. בשנת 1096 עברו הצלבנים בעיר, הרסו את בית הכנסת, קרעו את ספר התורה והעמידו לפני היהודים שתי אפשרויות: להתנצר או למות. יהודים רבים בחרו באפשרות השנייה, וכדי למנוע מאויביהם את התענוג הרגו בעצמם את בני משפחותיהם והתאבדו. הקינות שנושאים מאז יהודים בתשעה באב כוללות גם פרעות אלו, פרעות תתנ"ו, שבהן נהרגו או התאבדו קרוב לאלף יהודים.
ב-1349 שוב נהרס הרובע היהודי בעיר, לאחר שהתושבים הנוצרים האשימו את שכניהם היהודים בהרעלת בארות שגרמה למגפה קטלנית. במאה ה-17 שוב נהרסו הרובע ובית הכנסת בידי כוחותיו של לואי ה-14, מלך צרפת. התקדמות כוחות המהפכה הצרפתיים לחבל הריין בתחילת המאה ה-19 הביאה לאמנציפציה של היהודים. שערי הגטו נהרסו ותחת הגבלות מסוימות של הקיסר נפוליאון, יכלו היהודים לצאת ולהתגורר מחוץ למתחם היהודי. אפילו ראש עיר יהודי היה לוורמס בשנים 1849-1852, פרדיננד אברשטאט הליברלי. אבל המשטר הנאצי שם קץ לאלף שנות יהדות בוורמס. 1,100 יהודי העיר נשלחו למחנות המוות, בית הקברות נהרס בחלקו ובית הכנסת נהרס עד היסוד.