ועידת סן רמו

San_remo_mandate — San remo mandate

על ועידת סן רמו

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

Sykes picot-he — המזרח התיכון לפי סייקס-פיקו יצר: רוליג

ועידת סן רמו הייתה ועידה בינלאומית שנערכה בסן רמו שבאיטליה מ-19 עד 26 באפריל 1920 בהשתתפות מדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה, ודנה בחלוקת האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופיות המנצחות. הוועידה נערכה בהמשך לפגישה שהתקיימה בין 12 ל-23 בפברואר בלונדון, ולמעשה רק אישרה את ההחלטות שנתקבלו בפגישה. בוועידת סן רמו השתתפו ראשי ממשלות : בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, ונציגי יפן ובלגיה.

החלטות[]

הוועידה אישרה מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה לחלוקת האזור, שנחתם ב-16 במאי 1916. ב-24 באפריל 1920 החליטה הוועידה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט. המנדט כלל גם את עבר הירדן המזרחי, שהופרד בשנת 1922 והפך ל"אמירות עבר הירדן". אמירות זו קיבלה עצמאות בשנת 1947 והתפצלה לממלכת ירדן ועיראק של ימינו.

San_remo_mandate-0 — San remo mandate-0

90 שנה להחלטות ועידת סן רמו על ארץ-ישראל - הפירוש הנכון

כמו כן החליטה הוועידה לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל".^[1] הצהרת בלפור נכללה בתנאי המנדט בלחץ בריטניה, מול הסתייגויותיה של צרפת.

כמו כן, הוחלט על מסירת סוריה ולבנון במנדט לצרפת, למרות התנגדות הערבים וכן על חלוקת מדינות צפון אפריקה בין המעצמות עצמן. כדי לאכוף את המנדט שניתן לה, פלשה צרפת עם כוחות צבאיים לסוריה ונלחמה בקרב מיסלון ב-23 ביולי 1920 נגד הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה. בקרב זה כבש הצבא הצרפתי את דמשק והגלה את המלך פייסל הראשון מזרחה. פייסל, שנותר נאמן לבריטניה, הומלך מאוחר יותר על עיראק.

נוסף על החלטותיה, הוועידה דחתה את תביעותיה של גרמניה להכפיל את צבאה מ-100 אלף ל-200 אלף איש.

הסכם סוור והסכם לוזאן[]

החלטותיה של הוועידה נכללו בהסכם סוור, שהיה למעשה הסכם הכניעה של טורקיה. חוזה הכניעה לא הושלם מעולם למרות כניעת הסולטאן, מכיוון שמוסטפא כמאל ארגן צבא טורקי עצמאי שהצליח להדוף את היוונים במערב, את הצרפתים מדרום ואת הארמנים במזרח, ובסופו של דבר גרם לנסיגת כל כוחות מדינות ההסכמה מאסיה הקטנה ומתראקיה המזרחית. חוזה חדש שנחתם בלוזאן, ב-23 ביוני 1923, הכיר בהישגיו של מוסטפא כמאל והביא ליצירת מדינה חדשה, היא טורקיה של ימינו.

אמנת החירות של העם היהודי[]

ועידת סן רמו האכסניה — איור של וילה דבאשן, שבה התקיימה ועידת סן רמו

מסמך סו רמו ההה — מסמך סיכום האמנה ועליו חתימות המשתתפים

מאת: דרור אידר, שגריר ישראל באיטליה - פורסם ה"ישראל היום - א' אייר תש"פ - 100 שנה לועידה. לא הצהרת בלפור אלא ועידת סן רמו באיטליה, היתה האירוע המכריע בתולדות הציונות • כך נוצר רגע החסד, שבו לראשונה מאז חורבן בית שני, קיבל העם היהודי את תמיכת האומות

ויצמן הגדיר את החלטת הוועידה כחשובה ביותר בתנועה הציונית.

רגע לפני שהעולם התהפך בעטיו של וירוס קטן, וחיינו הפכו ליממה אחת ארוכה, הספקתי לבקר בראשית פברואר בעיר הקטנה סן רמו לחוף הריביירה האיטלקית. תכננו בשגרירות לקיים שם אירוע גדול ביום ראשון הקרוב, ‭ 26‬ באפריל, בהשתתפות מנהיגים בינלאומיים לציון ‭ 100‬ שנים לוועידה ההיא. ראש העיר אף העמיד לרשותנו את התזמורת הסימפונית של פסטיבל סן רמו המפורסם. הרעיון היה להציף את השיח העולמי בתובנה העיקרית העולה מצד כל מי שמעיין בהחלטות שיצאו מהוועידה: בניגוד למוסכמה שאני שומע לא מעט בעולם, החוק הבינלאומי בהחלט עומד לטובתנו. תכננו גם תערוכה שתנדוד בסנאט האיטלקי, בפרלמנט האירופי ובכנסת ישראל, שבה יוצגו מסמכים וממצאים מאותה תקופה. ביקרנו בארכיון משרד החוץ האיטלקי, ועיני שזפה תיקים עבי כרס גדושים במסמכים מאז, שספק אם נפתחו מאז חתימתם.
בווילה דבאשן (‭Devachan‬) שבסן רמו התכנסו למשך שבוע ימים נציגי המעצמות המנצחות במלה"ע הראשונה: ראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג', ראש הממשלה הצרפתי אלכסנדר מילראנד, ראש הממשלה האיטלקי פרנצ'סקו ניטי, הנציג היפני קיישירו מטסואי ושגריר ארה"ב ברומא, רוברט א' ג'ונסון. אלה יחד עם עוזריהם שימשו שושבינים להחלטות שהולידו את המדינה היהודית. בארכיון משרד החוץ האיטלקי צדה עיני מברק ששלח "הוד מעלתו ניטי" ישירות לסן רמו, תחת הכותרת "ועידת השלום": "מקווים שהמועצה העליונה תיישב את שאלת פלשתינה בהתאם להצהרת בלפור". על החתום: "קהילת אחים נאמנים" והרב בנימין כהן. היו עוד מברקים דומים, ללמדנו על הדריכות של חלקים בעולם היהודי והחשיבות שבה נתפסה הוועידה כבר אז.
בפרספקטיבה היסטורית ציונית, ועידת סן רמו חשובה עשרות מונים מהצהרת בלפור, כמו ההבדל שבין הצהרה לא מחייבת לבין עיגונה בחוק. באופן די מוזר, בהיסטוריוגרפיה הציונית נשכח האירוע הגדול הזה. לא ממש למדנו עליו. הגיע הזמן לתקן. ‭100‬ שנים עברו מאז הוועידה ההיא בסן רמו, והנה העולם נמצא שוב במלחמה עולמית - הפעם נגד אויב בלתי נראה שמאיים להדביק את כל האנושות במחלה שסופה חנק. המגיפה שיבשה את תוכניותינו. האירוע באפריל בוטל, ואנחנו מתכננים אירוע חדש לציון ‭ 100‬ שנים לוועידה. אם החיים ישובו לשגרתם, נתראה בסן רמו ב-2 בנובמבר, בתאריך סמלי אחר, יום הצהרת בלפור. בינתיים כדאי להתוודע אל הדברים בראשי תיבות. אל המלחמה העולמית הראשונה נכנס העולם עם הסדר הישן, ואחריה נולד הסדר החדש של אירופה והמזרח התיכון. במאות השנים שחלפו קודם לכן, פלשתינה הפכה למחוז נידח באימפריה העות'מאנית. הסופר האמריקני מארק טוויין ביקר בה ב-‭1867‬ ותיאר אותה כארץ ה"יושבת בשק ואפר ומרחף עליה כישוף של קללה". מבלי משים הוא הדהד את פסוקי הקללה המקראיים "וה›››תי אני את הארץ, ו›ממ› עליה א›יביכם ה›››בים ‭ "››‬ (ויקרא כו:‭.(32 ‬ 11 שנים לאחר אותו מסע עלו חלוצים יהודים לאדמת ביצות עמוסה קדחת במטרה להקים לראשונה מאז החורבן יישוב עצמאי שיחיה מעמל כפיו. הם קראו למקום פתח תקווה, על פי נבואות הנחמה של הנביא הושע, שניבא שיום אחד עתיד "עמק עכור", עמק הקללה, לחזור להיות שוב פתח של תקווה. בעקבות פתח תקווה עלו יישובים יהודיים נוספים במסגרת "העלייה הראשונה", ולאחר מכן העלייה השנייה - והכל תחת שליטת האימפריה העות'מאנית - עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה.
כל מלחמה רווית אינטרסים צבאיים ומדיניים, והצהרת בלפור שיחקה תפקיד גם ברצונה של בריטניה לקבל את דעת הקהל היהודית. אבל פלשתינה לא היתה מתנה טריטוריאלית לשליט כלשהו, כפי למשל שהיה עבר הירדן המזרחי לאמיר עבדאללה (הראשון), שהגיע בכלל מחיג'אז (היום ערב הסעודית). ראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג' וכן הלורד בלפור היו נוצרים מאמינים, נוצרים ציוניים - כלומר הם האמינו בנבואות התנ"כיות על שיבת היהודים לציון, ורצו לסייע בהגשמתן ולהביא לרנסאנס של לאומיות יהודית בארץ הקודש, ובכך לעשות צדק עם סבלו של עמנו. עד אז, מי שנוצח במלחמה שילם במחיר טריטוריאלי. המנצח לקח ממנו אדמות. בפעם הזאת ניסו מעצמות המפתח שניצחו במלחמה לעשות משהו אחר: ליצור סדר חדש באירופה ובמזרח התיכון, ולתת את האדמות לעמים היושבים בהם. ברוחו של נשיא ארה"ב וודרו ווילסון שביקש לכונן "שלום צודק ללא מנצחים ומנוצחים".בוועידת השלום בפריז שהתכנסה בינואר 1919 דנו המעצמות בשטחים שנפלו לידן. אירופה עוצבה שם מחדש. המעצמות שקיבלו לידן את השטחים מידי הצד המפסיד ונתנו לאחרים. הן חתומות על כל ההסכמים. בין השאר, שמעו נציגי המעצמות את המשלחת הערבית בראשות האמיר פייסל, שייצג את המשפחה ההאשמית ואת המשלחת של התנועה הציונית בראשות ד"ר חיים ויצמן. בן ‭ 46‬ היה אז מנהיג התנועה הציונית. הערבים ביקשו להקים מדינה אחת גדולה על פני המזרח התיכון כולו. היתה הסכמה בין פייסל לוויצמן לתמוך האחד בדרישות השני. מה רצו היהודים? באותה תקופה היו פחות מ-‭100‬ אלף יהודים בפלשתינה מול כ-‭600‬ אלף ערבים. ראשי התנועה הציונית לא רצו מייד מדינה; היה עליהם לדאוג לעליית היהודים לארץ, ולשם כך נדרשו להכין את הקרקע. אבל הם ביקשו כמה דברים בסיסיים ומהותיים מאין כמותם לעתיד: שהמעצמות תכרנה בזכות ההיסטורית שלנו על הארץ, שכונתה אז פלשתינה מאז ימי הקיסר אדריאנוס במאה השנייה. ולא די בזה, הם דרשו את הזכות לכונן מחדש (‭reconstitute‬) את ביתם הלאומי בה.
הדרישה לכונן מחדש את הארץ הוגשה עוד באוגוסט ‭ 1917‬ ללורד בלפור, שהביא אותה כלשונה לקבינט הבריטי, ורק שם שונה המונח ל"ייסוד" (‭establishment‬) הפחות מחייב. עכשיו, מול אומות העולם, החזיר ויצמן את הדרישה המקורית.ד"ר ז'אק גוטייה, שחקר את הנושא והרבה ממה שכתוב כאן למדתי ממנו (הוא שוקד על פרסום ספר, שיהיה תקציר של מחקר בן ‭ 1,300‬ עמודים), מעיר בצדק שכינון מחדש משמעותו בנייה של מה שהיה פעם. מי שחותם על כך, צריך לבדוק היסטורית את טיב הקשר של היהודים עם הארץ, את מקומה של ירושלים בתולדות העם ובאמונתו, ועל זה הוא חותם. המפה שוויצמן וחבריו פרשו בפני נציגי המעצמות היתה תואמת למה שהם הכירו כגבולות התנ"כיים העתיקים של שנים עשר השבטים. האם אומות העולם הסכימו? ההסכמים שנחתמו בוועידת פריז - כארבעים במספר - נגעו בעיקר לאירופה ועיצבו אותה מחדש. אל האימפריה העות'מאנית לא הספיקו להגיע; אירופה היתה קרובה וענייניה דחופים. לשם כך קבעו להיפגש שוב ב‭19- ‬ באפריל בסן רמו. בינתיים, עם סיום ועידת פריז, בינואר ‭ ,1920‬ הוקם חבר הלאומים על פי החלטת הוועידה. בסעיף ‭ 22‬ באמנה נאמר שבטריטוריות שנוצחו, אם יש עם שאינו יכול לייסד מדינה שתעמוד בסטנדרטים של העולם המודרני - תוקם לשם כך "נאמנות קדושה של ציביליזציה". פירושה המעשי של אותה נאמנות היה המנדט. ב-‭19‬ באפריל התכנסו נציגי המעצמות בווילה דבאשן בסן רמו כדי להשלים את המלאכה. הם קיבלו את טענות הערבים ורוב מוחלט מתוך שטחי האימפריה העות'מאנית ניתן להם (כיום שטחי מדינות עיראק, סוריה ולבנון). על פלשתינה דנו בסוף אותו שבוע, וב‭25- ‬ באפריל החליטו המנהיגים לקבל את טענות היהודים. הוחלט לשלב את הצהרת בלפור בכתב האמנה, הכירו בזכותנו על פלשתינה, וקיבלו את הבקשה "לכונן מחדש" את מה שהיה לנו בה פעם. למעשה, לראשונה מאז החורבן במאה הראשונה, הכירו אומות העולם בעם היהודי כטוען לגיטימי בעל תוקף על ארצו העתיקה.
חיים ויצמן היה שם כיורשו של הרצל. בספרו "חמשת אבות הציונות", הראה בנציון נתניהו כיצד פעל הרצל בעיקר לשם השגת הכרה מצד האומות על זכות העם היהודי על ארצו. לולא פעילותו, היו נותרים יישובי העליות הראשונה והשנייה קולוניות בלבד ולא יישובים של מדינה בדרך. לכן פעל אצל הסולטן הטורקי, הקייזר הגרמני ואצל הבריטים. את פירות פעילותו קטף ויצמן עם הצהרת המשך בעמוד 26 בלפור. כאמור, זו היתה רק הצהרה, לא מחייבת. עכשיו, בסן רמו, קיבלה ההצהרה תוקף חוקי בינלאומי. באוגוסט ‭ 1920‬ שולבו החלטות סן רמו ב"הסכם סוור" (‭Sטvres‬) ולאחר מכן, ב-‭1923‬ בהסכם לוזאן, שבו ויתרה טורקיה על תביעותיה ביחס לשטחי המזה"ת. גוטייה אמר שכאשר שמים יחד את סעיף ‭ 22‬ באמנת חבר הלאומים, החלטת סן רמו, המנדט על פלשתינה ואישורה ב-‭,1922‬ "מקבלים את אמנת החירות של העם היהודי". ויצמן הבין את גודל השעה. הוא אמר: "ההחלטה בסן רמו, אותה הכרה בזכויותינו בפלשתינה, שנכללה באמנה עם טורקיה (הסכם סוור) והפכה לחלק מהחוק הבינלאומי - היא האירוע הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה של תנועתנו (התנועה הציונית), ואולי - לא יהיה מוגזם לומר - בכל ההיסטוריה של העם היהודי מאז הגלות". באשר לערביי הארץ, האמנה שמרה על זכויותיהם הדתיות והאזרחיות, אבל בהחלט לא מזכירה זכויות לאומיות; אלה הוענקו (בארץ הזאת בלבד) ליהודים. לאומיות ערבית נמצאת בשתי האמנות האחרות: מסופוטמיה (עיראק) וסוריה-לבנון.שנה לאחר מכן, באפריל ‭ ,1921‬ בשל שיקולים פוליטיים ומדיניים מול ערביי האזור והמשפחה ההאשמית, הוציאה בריטניה משטח המנדט שניתן לה לטובת הקמת בית לאומי לעם היהודי, את כל עבר הירדן המזרחי (שלושה רבעים משטח המנדט המקורי) והקימה עליו את אמירות עבר הירדן, שלימים הפכה לממלכת ירדן דהיום. למעשה, מכל שטח המזרח התיכון (כולל ערב הסעודית, תימן ועוד), ‭ 99‬ אחוזים ניתנו לערבים, וכאחוז בודד ליהודים. ב-‭1946‬ הוקם ארגון האומות המאוחדות והחליף את חבר הלאומים. סעיף ‭ 80‬ באמנת האו"ם קובע שזכויות שניתנו קודם בידי חבר הלאומים, חייבות להיות מכובדות. מה שניתן קודם, לא יילקח. הצעת החלוקה של פלשתינה למדינה יהודית ומדינה ערבית מכ"ט בנובמבר ‭ ,1947‬ היתה כשמה: הצעה לא מחייבת של מליאת האו"ם שהיתה תלויה בהסכמת הצדדים. היהודים הסכימו; הערבים פתחו במלחמת השמד יום לאחר מכן. נותרנו עם הזכויות שניתנו לעם היהודי באפריל ‭ 1920‬ בידי אומות העולם. כל ההסכמים האחרים בעקבות ועידות פריז וסן רמו כובדו ונותרו בעינם, (כמעט) אין איש המערער על החלוקות הטריטוריאליות בקרב עמי ערב. רק על ההסכם הזה של זכות העם היהודי על ארצו העתיקה, מערערים.
חושך ואור משמשים בערבוביה. ברגעי חסד מסוימים בהיסטוריה, קיבלנו את תמיכת האומות. ברוב הפעמים נלחמנו על המובן מאליו. המלחמה נגד העם היהודי לבשה ופשטה צורות. אם במהלך ההיסטוריה למדנו להכיר את האנטישמיות הידועה, שהתבססה על הבדלים שבאמונה; במאה האחרונה התוודענו לאנטישמיות חדשה: התנגדות לקיומה של לאומיות יהודית. בין השאר, באמצעות דה-לגיטימציה של עצם חוקיות המדינה, או למצער, הטענה שנוכחותה של ישראל בשומרון ויהודה "מנוגדת לחוק הבינלאומי". ובכן, סן רמו. סביב מלה"ע הראשונה נוצר מפגש בין הלורד בלפור ולויד ג'ורג' וכנראה עוד פוליטיקאים, שתמכו בשיבת היהודים לציון ובהגשמת הנבואות התנ"כיות. יש המפקפקים בכנות המניעים של הנוצרים הציונים; הם טוענים שכל זה נעשה כדי לקרב את בואו של משיחם (כשיבוא, נדבר, אמר פעם מנחם בגין). אבל גם המתנגדים לשיבת ציון - והם היו הרוב - האמינו בביאתו השנייה של משיחם, ובכל זאת ביכרו להמתין לו תוך התנגדות ליהודים ולשיבתם ארצה. כך או כך, יסוד המלחמה של גורמים בעולם נגד מדינת ישראל, הוא ביחס כלפי חזרת היהודים להיסטוריה ולארצם. בפרספקטיבה היסטורית ארוכת שנים, ההיבט הזה משמעותי לא פחות מהאינטרסים המדיניים והצבאיים שבוודאי עמדו ביסוד ההבנות וההסכמים. העולם צריך לבחור באיזה צד של ההיסטוריה הוא נמצא ביחס לשיבת ציון. התכחשות הבריטים במהלך שנות המנדט, כלפי שליחותם ההיסטורית לעזור לעם היהודי לכונן את מדינתו העצמאית, הביאה לפרסום הספר הלבן ולעצירת העלייה ארצה לפני מלה"ע השנייה. התוצאה היתה רצח עם וסגירת כל שערי המקלט בפניו. חובה לנער את האבק מעל סיפור סן רמו וללמדה לדורות הבאים. אמרו מעתה: לא הצהרת בלפור, אלא ועידת סן רמו באיטליה, היתה האירוע המכריע בתולדות הציונות.
הערה אחרונה: הלכתי לבדוק את התאריך העברי של הוועידה. גיליתי שהיא נפתחה בראש חודש אייר תר"פ ונמשכה שבוע ימים. הדיון על ארץ ישראל התקיים ביומיים האחרונים, ו'-ז' באייר. עד כה ידענו שבה' באייר קמה מדינת ישראל ובכ"ח שוחררה ירושלים. בי"ח באייר מצוין ל"ג בעומר המחובר אף הוא למלחמה על חירות העם. לשלושת התאריכים החגיגיים הללו, הקשורים בתקומת ישראל, אפשר בהחלט להוסיף את ז' באייר, יום ההחלטה בסן רמו. ‭ 28‬ שנים לאחר מכן קמה ותהי מדינת ישראל. •

ויצמן על ועידת סן רמו[]

מאת: אריאל בולשטיין - ישראל היום - א2 אייר תש"פ

"כאן יפה מאוד ומזג האוויר נוח. סן רמו דומה לכל שאר המקומות בריביירה, אבל אין לי חשק להתעכב כאן. אינני יכול לראות את כל האנשים האלה, הולכי בטל ומחייכים, שעה שמועקה כבדה כל כך רובצת על הנשמה. משום מה עמוקה אמונתי, אמונת אופטימיסט שאין לו תקנה, בהצלחה הסופית, וייתכן שכל זה יהיה לטובה. ובלבד שהיהודים יעמדו בכך!"

כך תיאר חיים ויצמן ב-‭21‬ באפריל ‭ ,1920‬ במכתב לאשתו ורה, את מצבו האישי ולמעשה של העם היהודי כולו, בעודו יושב במלון הוטל רויאל בעיר הנופש האיטלקית, מוקף במיטב האריסטוקרטיה האירופית.

את המועקה הכבדה של המנהיג הציוני באותו יום לא קשה להסביר. אפריל ‭ 1920‬ נפתח בפרעות קשות בירושלים - המוני ערבים מוסתים היכו, אנסו ורצחו יהודים. זה היה פוגרום זוועתי, והתנהלות הממשל הצבאי הבריטי רק החמירה את המצב. "אלמלא הכידונים של האנגלים שהפריעו לנו, היינו מתגברים על הערבים כבר ביום הראשון: אבל האנגלים פרקו את נשק ההגנה העצמית שלנו, אסרו את אנשינו, בתוכם את ולדימיר ייבגנייביץ' (ז'בוטינסקי) שלנו - הכל כמו אצלנו (ברוסיה)", הלין ויצמן לאשתו במכתב קודם, שנשלח מהרכבת המובילה אותו מהקצה הדרומי של איטליה לסן רמו.

אבל האופטימיות חסרת התקנה של ויצמן לא היתה מנותקת מן המציאות. בניגוד להולכי בטל שסבבו אותו במלון, הוא ומנהיג ציוני נוסף, נחום סוקולוב, הגיעו לאיטליה להשלים משימה היסטורית ולהבטיח את תמיכת אומות העולם באשרור זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. ועידת המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה התכנסה בטירת דבאשן, וילה מפוארת המוצבת על גבעת בריגו, מעל מרכז סן רמו והוטל רויאל.

לכינוס הפסגה באו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת ואיטליה ושגריר יפן, נציגי יוון ובלגיה (שנטלו חלק במקצת הדיונים), ובשלב ההכרעות הצטרפו נציגי ארה"ב כמשקיפים. הדיונים היו אמורים, בין היתר, לקבוע את עתיד החלקים המתנתקים מהאימפריה העות'מאנית המובסת, ובכך לגזור לשבט או לחסד את מימוש החזון הצ

קישורים חיצוניים[]

לקריאה נוספת[]

אריק יאן צורשר, טורקיה: היסטוריה מודרנית, (תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2005.

David Fromkin, A Peace to End All Peace, New York, Henry Holt, 1989

הערות שוליים[]

↑ מתוך מאגר המידע "מסע בארץ ישראל" מסדרת "סביבות למידע".

[1] מתוך מאגר המידע "מסע בארץ ישראל" מסדרת "סביבות למידע".

[1]