Family Wiki
Advertisement

(על פי שיעור שניתן במשכן בנימין שבישיבת קדומים על ידי אביעד גדות - האחריות לתוכן שלי בלבד)

בפרשת דברים נאמר: שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן, אֶת-מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו, אֲשֶׁר צִוָּךְ. יח וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי ה'--לְמַעַן, יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ. [1]. רש"י כתב:"הישר והטוב - זו פשרה, לפנים משורת הדין". כאן הכתוב הצביע על האפשרות שלא תמיד יש לפעול לפי הדין.

אביא דוגמאות נוספות לדילמה בין עשיית דין לבין השגת פשרה.

אהרן הכהן[]

בפרשת חוקת נאמר אחרי מות אהרן הכהן :"וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". [2]. רש"י פרש על ד"ה:"כל בית ישראל - האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו" - "מטיל אהבה" - לא בשורת הדין.

אבות דרי נתן הרחיב בנושא: אוהב שלום כיצד - וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם.

  • אמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו.
  • והולך אהרן ויושב אצל האחר, ואומר לו :בני ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו.
  • וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר (במדבר כ) "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל":

בהמשך דנו בסתירה האפשרית בין עשיית דין צדק לבין השגת פשרה שלא משורת הדין:"דבר אחר: מפני מה בכו ישראל את אהרן שלשים יום? - מפני שדן אהרן דין אמת לאמיתו. מניין לא אמר לאיש שסרחת, ולא לאישה שסרחת. לכך נאמר 'ויבכו אותו כל בית ישראל'. אבל משה שמוכיחן בדברים קשים, נאמר 'ויבכו בני ישראל את משה'. כלומר, שניהם דנו "דין לאמיתו" אבל בדרכים אחרות.

עליונות המשפט - לא תגורו מפני איש[]

העקרון הבסיסי שנקבע בתור ציווי לדיין :""לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, יז). ויש שמנו אתו עם תרי"ג המצוות [3].

כתב אביעד הכהן במאמר על עצמאות הרשות השופטת - "לשון "לא תגורו" נתפרש ונדרש לכמה פנים. פירוש אחד בא בפירוש רש"י, בעקבות מדרש חכמים, והוא מפרש את "לא תגורו" כ"לישנא קלילא" (שבה נבלעה האל"ף), ציווי לדיין בלשון קצר: אל "תאגור". כלומר, אל תנהג ענווה יתרה ותימנע בעטיה מלהכריע את דינו של פלוני, וקל וחומר שאסור לך לאגור את פסק הדין ולצפון אותו בלבך. אלא: משבא דין לפניך, אתה חייב להיכנס בעובי הקורה ולהכריע בעניינו, ואם הגעת למסקנה משפטית מסוימת, חייב אתה לתת לה ביטוי, ואינך רשאי לחסוך עצמך מן הדין ולהימנע מלומר את אשר על לבך" [4]. יוצא מכאן מחובה למצות הדין במקרה שהשופט הגיע למסקנה מסויימת - אז אין מקום לפשרות.

הפשרה ולפנים משורת הדין[]

הרמב"ן התיחס אף הוא להבדל:ועשית הישר והטוב בעיני ה' - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן. לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה,

כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

עוד ראו בנושא זה רשימת מקורות למאמרו של ד"ר חיים שפירא פורמליזם וערכים במשפט העברי

דין לעומת פשרה[]

במסכת סנהדרין [5] הובא דין מקיף בנושא:"נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע (לעשות פשרה) [6]

סרמ"ש בנק"ש סימן: ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אסור לבצוע וכל הבוצע ה"ז חוטא וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ ועל זה נאמר (תהילים י) בוצע ברך נאץ ה' אלא יקוב הדין את ההר שנאמר (דברים א) כי המשפט לאלהים הוא וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו שנאמר [7] תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים."

מכאן ההבחנה בין תפקידו של הדיין - המתגלם במשה רבינו לבין זה של המפשר - אהרן הכהן.

השיב מעון ר' אליעזר אומר הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה' רבי מאיר אומר לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שנאמר [8] ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ [9].

ועוד על עליונות הפשרה: " רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר [10] אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע וכן בדוד הוא אומר [11] ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע אתאן לת"ק דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו זה משפט וצדקה משפט לזה וצדקה לזה משפט לזה שהחזיר לו ממון וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו <וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו משפט לזה שהחזיר לו את ממונו וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו>

אבל גם לעשיית פשרה יש גבול:" קשיא ליה לרבי האי לכל עמו לעניים מיבעי ליה אלא <רבי אומר> אע"פ שלא שילם מתוך ביתו זהו משפט וצדקה משפט לזה וצדקה לזה משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא גזילה מתחת ידו רבי שמעון בן מנסיא אומר שנים שבאו לפניך לדין עד שלא תשמע דבריהן או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו שנאמר [12] פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש קודם שנתגלע הריב אתה יכול לנטשו משנתגלע הריב אי אתה יכול לנטשו

וביתר הדגשה מתי יש עליונות למשפט:"<וריש לקיש> [רבי יהודה בן לקיש] אמר שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה עד שלא תשמע דבריהן או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הספר דברים א' </ref> לא תגורו מפני איש ר' יהושע בן קרחה אומר מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק שנאמר לא תגורו מפני איש רבי חנין אומר לא תכניס דבריך מפני איש ויהו עדים יודעים את מי הן מעידין ולפני מי הן מעידין ומי עתיד ליפרע מהן שנא' [13] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן שנא' [14] אלהים נצב בעדת אל וכן ביהושפט הוא אומר [15] ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי <אם> לה' שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר משפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות היכי דמי גמר דין אמר רב יהודה אמר רב איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי אמר רב הלכה כרבי יהושע בן קרחה איני והא רב הונא תלמידיה דרב הוה כי הוה אתו לקמיה דרב הונא אמר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו מאי מצוה נמי דקאמר רבי יהושע בן קרחה

עד מתי יש לחתור לפשרה[]

דר' גרין בהרצאה על משפט עברי [16] - הסביר, לפי רישום שנעשה מהרצאותיו:

אלא שאם נצא מנקודת הנחה שהפשרה היא דבר חיובי, היא לגיטימית, אז נשאלת השאלה עד איזה שלב בהליך המשפטי מותר לביה"ד להציע לצדדים לבוא לידי פשרה?

דר' גרין סבור שהפשרה יכולה להביא לידי עוות דין . דוג' ראובן לווה משמעון 100 ₪ ללא עדים. לאחר זמן ראובן מחזיר לשמעון סך 100 ₪ ושוב אין עדים. הפרעון נעשה במזומן ולכן אין עקבות שמאשרים את ההחזר. שמעון תובע את ראובן וטוען שלא קיבל מעולם את הכסף חזרה.

אם השופט יחליט שעליהם להתפשר במחצית הסכום משמעות הדבר שראובן יצטרך להשיב לשמעון 50 ₪. אם ראובן באמת החזיר את כל החב הרי שכעת, בעקבות אותה פשרה, יצטרך להעביר לשמעון 50 ₪ נוספים – ומדובר בעיוות דין, לרעתו של ראובן. מנגד אם ראובן לא החזיר את ההלוואה ועתה, בעקבות הפשרה יצטרך להחזיר לשמעון רק 50 ₪, הרי שיש כאן עוות דין לרעתו של שמעון, שהפסיד סך של 50 ₪ שאמורים היו להיות מוחזרים לו.

מקרה נוסף שניתן להעלות – נניח שנגרם נזק כלשהו לראובן ע"י שמעון והנזק האובייקטיבי הוא בסך 100 ₪. ראובן מחליט לתבוע את שמעון ומנפח את סכום התביעה לכדי 200 ₪ מחשש שמא ייפתר הסכסוך בפשרה. – האם מותר לראובן לנפח מראש את סכום התביעה כדי להגיע לסכום הנזק האמיתי.

לדעתו של דר' גרין זהו שורש הביקורת על הפשרה, שכן במקרים רבים קיים פער בין האמת העובדתית לאמת המשפטית. השופט אינו נמצא בזירת הסכסוך ולכן יכול להיות שלא ניתן להגיע לאמת העובדתית.

לפי המשפט הטהור, לפי דין תורה, יתכן והפשרה תהיה דבר מדויק. שהרי השופט מחליט ע"ס ראיות. במקרה של ראובן ושמעון דלעיל – אם שמעון הצליח לשכנע את השופט שראובן לא פרע כלל את חובו (למרות שכן שילם אותו) אזי יתכן והשופט יפסוק שעל ראובן לשלם את כל חובו ויחייב את ראובן לשלם לשמעון 100 ₪ נוספים. אולם אם לשופט יש ספק כלשהו והוא מחליט לשלוח את הצדדים לפישור, אזי ראובן ישלם רק חלק מן החוב.

בהרצאה במשכן בנימין הוצגו שני סייגים לפשרה:

  1. אין ראיות ולכן נעשה פשרה.
  2. הראיות לא מספיקות.

מקור יט – השלחן ערוך - כל דיין צריך להציע לבעלי הדין ולומר להם שיש שני הליכים: פשרה או דיון. אם רוצים פשרה – פשרה. מכיון שהפשרה והדין הם באותו סטטוס – אז הדיין מוזהר – כשם שמוזהר שלא להטות את הדין כן מוזהר שלא יטה את הפשרה לאחד יותר מחברו. ז"א שיש כאן הזהרה חמורה שגם הפשרה צריכה להיות בגדר הצדק או ההגיון.

"למען תלך בדרך טובים"[]

עוד באותו ענין, כאשר מיצוי הדין יכול לגרום אי-צדק בספר משלי נאמר:"למען תלך בדרך טובים, וארחות צדיקים תשמור" (ב',כ'). הובא במסכת בבא מציעא:"רבה בר-בר-חנה שכר סבלים להעביר כדי יין, וחלק מכדי היין נשברו. כפיצוי על הנזק, לקח רבב"ח את גלימותיהם. באו הסבלים ואמרו לרב. אמר הרב לרבב"ח: החזר להם את גלימותיהם! אמר לו רבב"ח: כך הוא הדין?! והרי מגיע לי פיצוי! אמר לו רב: כן, "למען תלך בדרך טובים". אמרו הסבלים: אנחנו עניים, עבדנו כל היום, אנחנו רעבים ואין לנו מה לאכול. אמר רב: שלם להם את שכרם! אמר לו רבב"ח: כך הוא הדין?! והרי הם לא עשו את העבודה! אמר לו רב: כן, "וארחות צדיקים תשמור".(פ"ג,ב')

כדי להבין את דברי רב, יש לקרוא את הפרק כולו (ראו הסבר על מבנה הפרק ). בפסוקים 10-19 נאמר, שלימוד התבונה ישמור ויציל את האדם מהליכה בדרכים של אנשים רעים או של נשים רעות:

"מזימה תשמור עליך, תבונה תנצרכה. להצילך מדרך רע... העוזבים אורחות יושר ללכת בדרכי חושך... אשר אורחותיהם עקשים ונלוזים במעגלותם... להצילך מאישה זרה... כי שחה אל מות ביתה ואל רפאים מעגלותיה. כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים" ( פירוט );


גם בפסוק כ נזכרו מושגים דומים - דרכים וארחות: "למען תלך בדרך טובים, וארחות צדיקים תשמר": אחרי שהאדם ניצל מדרכיהם של האנשים הרעים, הוא יכול להתקדם הלאה וללכת בדרך של אנשים טובים, ובארחותיהם של צדיקים:

למען תלך בדרך טובים = דרכם של אנשים טובים, שרוצים רק להיטיב לזולת, ואינם פוגעים בזולת גם כאשר זה מותר להם; וארחות צדיקים תשמור = דרכם של אנשים צדיקים , שדואגים למלא את חובותיהם כלפי הזולת גם כאשר הזולת אינו ממלא את חובותיו כלפיהם.

לא כל אדם חייב ללכת ב"דרך טובים" וב"ארחות צדיקים"; רוב האנשים, מספיק אם יצליחו להינצל מ"דרכי חושך" ומ"אורחות עיקשים". אולם, מי שיש לו תבונה רבה, והצליח להשיג " ארחות יושר " ו" ארחות חיים ", ראוי שיתקדם לשלב הבא, וילך ב" דרך טובים " וב" ארחות צדיקים ".

רב, שהכיר את רבה בר-בר-חנה, כנראה ידע שזוהי דרכו בחיים - הוא אדם שהולך בדרך טובים ובארחות צדיקים, וכדי להמשיך ללכת בדרכים אלו, צריך לפעמים לוותר:

  • למען תלך בדרך טובים = אל תעשה להם רע למרות שזה מותר לך;
  • וארחות צדיקים תשמור = תן להם את מה שהתחייבת למרות שהם לא מילאו את חובתם.

הפסוק מלמד, שהאדם צריך לשקול את מעשיו, לא רק לפי המקרה הפרטי, אלא גם לפי הדרך הכללית - לפעמים אדם צריך לוותר במקרה מסויים, כדי שיוכל להישאר בדרך המתאימה לו; לוותר על זכותו לעשות רע, כדי שיוכל להמשיך ללכת בדרך טובים, ולוותר על זכותו שלא למלא את חובתו, כדי שיוכל להמשיך ללכת בארחות צדיקים.

מקור מישני - לא הבנתי מהו המקור הראשוני

פתח פיך לאילם[]

מקרה שבו הדיין נוכח לדעת כי אחד הצדדים לא הציג את הטענות שלו בצורה המלאה והוא סייע בידו, לכאורה יש בז פגיעה בשויון המדיינים. וכך נאמר:"במקום שאין בעל דין יודע לטעון - בית דין טוענים במקומו (כתובות לו, א)

פסוק הוא במשלי (לא, ח), וממנו למדו, שבעל דין שאינו יודע לטעון - היינו שהוא כאילם - בית דין טוענים במקומו טענות שיכול היה לטעון, אילו ידע לטעון.

כללים שונים נקבעו לגבי סוג הטענות שטוען בית דין מכוח "פתח פיך לאילם" ולגבי אופיין. כך הוא לשון השולחן ערוך (חושן משפט, סימן יז, סעיף ט):

"ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאומרו, ואינו יודע לחבר הדברים, או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות - הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר, משום 'פתח פיך לאילם', וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים".

כלומר, על הדיין מצד אחד, לסייע לבעל הדין ה"אילם" בטענותיו, אך עליו גם להיזהר שלא ינהג כאילו היה עורך דינו של אותו בעל דין.

מקור הערך: פרופ' נחום רקובר, ניבי תלמוד, ספרית המשפט העברי תשנ"א

"שודא דדייני"[]

במסכת כתובות ובא מקרה בו הדיינים החליטו לפי שיקולים חיצוניים לדין:"דאמר להו נכסיי לטוביה שכיב אתא טוביה (בצוואת מיתה נכסי לטוביה ולא פירש לאיזה טוביה). א"ר יוחנן הרי בא טוביה אמר טוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי איניש דגיס ביה (רגיל אצלו ומגו דגייסי אהדדי קורא לו בשמו כאילו לא נסמך). הא גיס ביה אתו שני טוביה שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם (רש"י: דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר (ברכות לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו:) איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת"ש (משלי כז) טוב שכן קרוב מאח רחוק שניהם קרובים ושניהם שכנים ושניהם חכמים שודא דדייני (רש"י: הטלת הדיינים לפי מה שיראו דיינים שהיה דרכו של מת לקרב את זה יותר מזה או מי שבשניהן טוב ונוהג בדרך ישרה שיש לומר בו נתכוין המת לזכות: (פ"ה,ב').

רש"י כתב למעלה כח תלמיד חכם עדיף ובכל זאת בסייפא הוא מציין שיש לתת נימוק לבחירת כוונתו של השכיב מרע.

הערות שוליים[]

  1. ו, י"ז-י"ח
  2. כ',כ"א
  3. ראה: ספר הלכות גדולות, סימן נ; ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה, סימן רעו; ספר יראים, סימן שנח; ספר החינוך, מצווה תטו; ספר מצוות קטן, מצווה רלג
  4. פירוש זה סותר לכאורה את האמור במשנת אבות, המשבחת את הדיין ואומרת: "החושׂך עצמו מן הדין - פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שווא" (משנה אבות ד, ד), וכבר הארכתי בעניין זה במקום אחר
  5. ו',ב'
  6. רש"י:שאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב: משבאו לדין אסור לדיינים לבצוע
  7. ספר מלאכי ב'
  8. ספר בראשית, ל"ז,כו
  9. רש"י ביאר: שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו
  10. ספר זכריה, ח'
  11. ספר שמואל ב' ח'
  12. ספר משלי י"ז
  13. ספר דברים י"טן
  14. תהילים פ"ב
  15. ספר דברי הימים ב',י"ט
  16. הקישןר לא עובד ניתן להגיע אליו בחיפוש בגוגול "סייגים לפשרה במשפט העברי
Advertisement