זכות אבות - מסכת שבת דף נ"ה
- החובה למחות בעוברי עבירה
- מתי תמה זכות אבות
- האם יש מיתה ביסורים ללא עוון
- כל האומר חטא - אינו אלא טועה
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות :https://zoom.us/my/mizpenevo
ד שנינו במשנה שאין העגל יוצא בגימון[]
'לא יוצא בגימון, בעור הקופר וברצועה שבין קרניה
ד שנינו במשנה שאין העגל יוצא בגימון. ושואלים: מאי [מהו] גימון זה שאמרנו שאין העגל יוצא בגימון? אמר רב הונא: גימון זה הוא בר נירא [בן עול, עול קטן] ששמים על העגל כדי להרגילו מצעירותו לשאת בעול. אמר ר' אלעזר: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן אתה למד] ש"גימון" לישנא דמיכף [לשון כפיפה] הוא — דכתיב [שנאמר]: "הלכף כאגמון ראשו" (ישעיהו נח, ה), ולדעתו "גימון" ו"אגמון" שורש אחד להם.
עור הקופר
עוד שנינו במשנה שלא יוצאת הפרה בעור הקופר ששמים לה בעטיניה בשבת. ומסבירים: דעבדי [שעושים] לה כי היכי [כדי] שלא למציוה יאלי [ינקו ממנה שרצים].
רצועה בין קרניה: לנוי או לשמירה
עוד שנינו שלא יוצאת הפרה ברצועה שבין קרניה. ומעירים: אי [אם] לשיטת רב שאמר כפי שכבר שנינו שאף שמירה יתירה של בעל חיים יש בה משום משא, הרי בין כאשר רצועה זו נקשרה בקרני הפרה לנוי ובין כאשר נקרשה לקרניו כדי לשמר — אסור. ואי [אם] לשיטת שמואל שאמר ששמירה יתירה של בעל חיים אין בה משום משא, הרי אם כן לנוי — אסור, ולשמר — מותר.
וכי פרה אחת היית לו
סופר שפרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאת בשבת שלא ברצון חכמים ברצועה בין קרניה. ושואלים: וחדא פרה הויא ליה [וכי פרה אחת היתה לו]? והא [והרי] אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה שכך אמר רב: תריסר אלפי עגלי הוה [שנים עשר אלף עגלים היה] מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה [מעדרו] בכל שתא ושתא [שנה ושנה]. וכיון שאין מפרישים למעשר אלא מן העגלים הנולדים באותה שנה, בהכרח שהיה לו עדר עצום, ובודאי אי אפשר לדבר על "פרתו של ר' אלעזר בן עזריה".
ואכן, תנא [שנינו] בתוספתא שנו: לא שלו היתה הפרה אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה לומר לה שאסור הדבר כדעת חכמים נקראת על שמו לגנאי, כאילו היתה זו פרה שלו.
ה. על חובת המחאה[]
הרקע - סוף המשנה הקודמת:"בתוספתא שנו: לא שלו היתה הפרה אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה לומר לה שאסור הדבר כדעת חכמים נקראת על שמו לגנאי, כאילו היתה זו פרה שלו"
זקנים שהם חכמי הדור מה חטאו? אלא אימא [אמור]: על זקנים, חברי הסנהדרין, יבוא ה' במשפט משום שלא מיחו בשרים;וכאב בית דין חובתו היא לדאוג לדברים. ומנין שחובה זו אכן מוטלת על בית ראש הגולה?
ה מסופר: רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו [שונים]. ומעירים מיד: בכוליה [בכל] סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי [בכל סדר מועד כל כמו זוג זה, מחליפים] בגרסה אחת את ר' יוחנן ומעייל [ומכניסים] במקומו את ר' יונתן. על כל פנים ארבעה חכמים אלה אמרו: כל מי שאפשר לו למחות לאנשי ביתו על מעשה שאינו ראוי שהם עושים ולא מיחה — הרי הוא עצמו נתפס על עוונם של אנשי ביתו. ואם יכול למחות באנשי עירו ולא מחה — הריהו נתפס על עוון אנשי עירו. ואם יכול למחות בכל העולם כולו — הריהו נתפס על עוון כל העולם כולו.
אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא [ואותם אנשי בית ראש הגולה נתפסים על עוונות כל העולם], לפי שכח שררתם מוטל היה כמעט על כל העולם היהודי, ובידם היה לדאוג שלא יבואו לעבור עבירה. וזהו כי הא [כמו זו] שאמר ר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם" (ישעיה ג, יד). ולכאורה אם שרים חטאו בגזל, (נ״ה א ) זקנים שהם חכמי הדור מה חטאו? אלא אימא [אמור]: על זקנים, חברי הסנהדרין, יבוא ה' במשפט משום שלא מיחו בשרים.
ומסופר: רב יהודה הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] שמואל. אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה [באה אשה אחת וצוחה לפניו, לפני שמואל], על עוול שנעשה לה, ולא הוה משגח [היה משגיח] בה. אמר ליה [לו] רב יהודה לשמואל: וכי לא סבר ליה מר [אין אדוני סבור] כדברי הכתוב: "אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה" (משלי כא, יג) אמר ליה [לו]: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי [גדול השיניים. ראשך, כלומר, רבך, נמצא בעניין זה בצוננים, ראש ראשך, הממונה עליו, הוא שייכווה ברותחים]. הא יתיב [הרי יושב] מר עוקבא שהוא אב בית דין, וכאב בית דין חובתו היא לדאוג לדברים. ומנין שחובה זו אכן מוטלת על בית ראש הגולה?
— דכתיב [שכן נאמר] "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליכם" (ירמיהו כא, יב).
א. יוכיח אדוני אותם, את בני בית ראש הגולה[]
אמרה לפניו: רבונו של עולם! והרי היה בידם של צדיקים אלה למחות ברשעים ולא מיחו!
א בנושא זה של תוכחה מסופר: אמר ליה [לו] ר' זירא לר' סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא [יוכיח אדוני אותם, את בני בית ראש הגולה] שהיתה לר' סימון השפעה עליהם. אמר ליה [לו]: לא מקבלי מינאי [אין הם מקבלים ממני] דברי תוכחה. אמר ליה [לו]: אף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר [אף על פי שאינם מקבלים יוכיחם אדוני].
מעולם לא יצתה (יצאה) מדה טובה (הבטחה טובה) מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה
שכן אמר ר' אחא בר' חנינא: מעולם לא יצתה (יצאה) מדה טובה (הבטחה טובה) מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלם והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תיגשו" (יחזקאל ט, ד. יחזקאל ט, ו).
שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל המלאך: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו כדי שיהיה זה להם סימן ולא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של הרשעים רשום תיו של דם כדי שיהיה זה להם סימן וישלטו בהן מלאכי חבלה.
אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם! והרי היה בידם של צדיקים אלה למחות ברשעים ולא מיחו!
שגם אם מיחו בהם לא היו מקבלים מהם אותה תוכחה
אמר לה: גלוי וידוע לפני שגם אם מיחו בהם לא היו מקבלים מהם אותה תוכחה ולא היו נמנעים ממעשיהם הרעים. אמר מידת הדין לפניו: רבונו של עולם! אם לפניך אכן גלוי שלא היתה תוכחתם מועילה, ואולם לפניהם, לפי הצדיקים מי [האם] גלוי? וחזר בו הקדוש ברוך הוא מההבטחה להגנה על הצדיקים, והסכים שאף אלה שלא מיחו ייענשו.
מלאכי החבלה: קצף, אף, וחימה, ומשחית, ומשבר, ומכלה.
והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו" (יחזקאל ט, ו). וכתיב [ונאמר] מיד באותו פסוק: "ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית" (פסוק ו). ותני רב יוסף: אל תקרי "מקדשי" אלא "מקודשי" — אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו. ומיד לפניו סמוך לענין זה נאמר: "והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה ואיש כלי מפצו בידו ואיש אחד בתוכם לבש הבדים וקסת הספר במתניו ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת" (יחזקאל ט, ב).
ומתחילה תוהים: מזבח הנחשת מי הוה [האם היה] בזמנו של יחזקאל בבית המקדש? והלוא כבר מימי שלמה לא היה אלא מזבח אבנים! אלא יש להבין על דרך המליצה: אמר להו [להם] הקדוש ברוך הוא: התחילו ממקום שאומרים שירה לפני, שהוא בית המקדש שמשתמשים שם בכלי שיר העשויים מנחושת. ומאן נינהו [ומי הם] אותם ששה אנשים המתוארים כאן? אמר רב חסדא: קצף, אף, וחימה, ומשחית, ומשבר, ומכלה.
האות "תיו" שעל מצחם של הצדיקים?
ועוד שואלים: ומאי שנא [ובמה שונה, מיוחדת] האות "תיו" שעל מצחם של הצדיקים? אמר רב: "תיו" היא ראש התיבה תחיה, "תיו" היא ראש המלה "תמות". ושמואל אמר: האות "תיו" היא ראש התיבה "תמה", ובאה ללמד כי תמה זכות אבות. ור' יוחנן אמר: האות "תיו" היא ראש התיבה "תחון", ובאה ללמד כי תחון זכות אבות.
וריש לקיש אמר: האות "תיו" היא סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא, שכן אמר ר' חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא "אמת". והאות האחרונה בחותמו זה הרי היא האות ת'. אמר ר' שמואל בר נחמני: האות ת' באה לרמז שאלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.
ב. ומאימתי באמת תמה זכות אבות[]
מימי הושע, חזאל,אליהו או חזקיהו: כלומר, מעתה לא זכות האבות מגינה על ישראל כי אם רק קנאת ה'.
ב לגופם של הדברים שהוזכרו מקודם שתמה זכות אבות שואלים: ומאימתי באמת תמה זכות אבות?
הושע'
אמר רב: מימות הנביא הושע בן בארי, שנאמר: "ועתה אגלה את נבלתה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי" (הושע ב, יב). שאף האבות כבר אין בזכותם כח כדי להגן על ישראל.
מימי חזאל
ושמואל אמר: זכות אבות תמה מימי חזאל, שנאמר: "וחזאל מלך ארם לחץ את ישראל כל ימי יהואחז" (מלכים ב' יג, כב). וכתיב [ונאמר] שם בהמשך: "ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה" (מלכים ב' יג, פסוק כג), שתאריך זה היה האחרון שבו עדיין נזכרת זכות אבות.
מימי אליהו
ואילו ר' יהושע בן לוי אמר: זכות האבות תמה כבר מימי אליהו, שנאמר: "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה" (מלכים א, יח, לו), והוא מדייק: "היום יוודע" — ולא מאוחר יותר, כי היום תמה זכות האבות. (הפעם האחרונה)
מימי חזקיהו
ור' יוחנן אמר: תמה זכות האבות מימי חזקיהו, שנאמר: "למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת" (ישעיהו ט, ו), כלומר, מעתה לא זכות האבות מגינה על ישראל כי אם רק קנאת ה'.(עלינו לסמוך מעלה על עצמנו)
תוספות על "זכות אבות"
ושמואל אמר תמה זכות אבות ורבי יוחנן אמר תחון זכות אבות - אומר רבינו תם דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב (יקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקוב אף לאחר גלות ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית ומפרש דשמואל דאמר מימי חזאל דייק מדכתיב למען בריתו ולא למען זכותו ואומר ר"י דבויקרא רבה (פ' לו) דייק מעד עתה כדפי' בקונטרס ולר"י נראה דלא פליגי שמואל ור"י אלא שמואל קאמר דלרשעים תמה אבל לצדיקים לא תמה ובצדיקים איירי ר"י תדע דהא ר"י אמר בסמוך דמימי חזקי' תמה זכות אבות והכא קאמר דאף בשעת חורבן דבתר הכי תחון זכות אבות ועל זה אנו סומכין להזכיר זכות אבות ובשלהי ויקרא רבה רבי אחא אומר לעולם זכות אבות קיימת ולעולם אנו מזכירים אותם וכן הוא אומר כי אל רחום וגו' ולא ישכח את ברית אבותיך וגו'(זכות אבות קיימת)
ג. אין מיתה באה על האדם בלא חטא[]
והרי שהמוות אינו קשור במעשיו של אדם, אלא נגזר על הכל בשווה!
כיון שנידונו כאן דברים השייכים לבעיית העונש בכלל, והקשר בין המעשה לבין העונשים הבאים על האדם, מוסיפים לדון בענין זה. אמר רב אמי: אין מיתה באה על האדם בלא חטא, שאילו לא היה האדם חוטא לא היה מת. ואין יסורין באים לאדם בלא עון.
וראיות לדבר:
- אין מיתה בלא חטא (שגגה) — דכתיב [שכן נאמר]: "הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן. צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה" (יחזקאל יח, כ), לאמור, רק חטאו של אדם גורם לו מיתה, ואין לדבר על חטא קדמון.
- ואין יסורין בלא עון (מזיד) — דכתיב [שכן נאמר]: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט, לג).(נ״ה ב)
מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה. אמרו לו: והלא משה ואהרן שקיימו את כל התורה כולה, ומתו! אמר להם הקדוש ברוך הוא כלשון הכתוב: "הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא הנשבע כאשר שבועה ירא" (קהלת ט, ב), והרי שהמוות אינו קשור במעשיו של אדם, אלא נגזר על הכל בשווה!
(הרמב"ם - שמיתה טובה לאנושות אחרת היית "התפוצצות אוכלוסין)
אף משה ואהרן בחטאם מתו
ומשיבים: רב אמי הוא שאומר דבריו אלה כי האי תנא [כתנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ, יב). הא [הרי] אם כן האמנתם בי — עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם, הרי שאף מות משה ואהרן תלוי בחטאם.
ארבעה אנשים מתו בעטיו (בגללו) של נחש
ועוד מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: ארבעה אנשים מתו בעטיו (בגלל העונש לאדם הראשון) של נחש. כלומר, לא משום חטאיהם, אלא מפני שנגזר מאז מעשה הנחש על בני אדם שימותו, והם עצמם נקיים היו מכל חטא. ואלו הם: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד (על שלושה "קבלנו מרבותינו" אבל אין לזה מקור במקורות). וכולהו גמרא, לבר [וכולם למדנו ממסורת], מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא [שמפורש בו הכתוב] בדרך הדרש, דכתיב [שנאמר]: "ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב שר הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב" (שמואל ב' יז, כה).
ושואלים: וכי אביגיל בת נחש הואי [היתה]? והלא בת ישי הואי, דכתיב [שכן נאמר]: "ואישי הוליד את בכורו את אליאב ואבינדב השניח ושמעא השלישי. נתנאל הרביעי רדי החמישי. אוצם השישי דוד השביעי. ואחיתיהם צרויה ואביגיל ובני צרויה אבשי ויואב ועשה־אל שלושה. ואביגיל ילדה את עמשא ואבי עמשא יתר הישמעאלי" (דברי הימים א' ב, יג–יז), ואם כן היתה אביגיל בת ישי. אלא נקרא נחש כדי לומר שמת בעטיו של נחש.
ועכשיו באים לברר: מני [של מי היא] ברייתא זו המספרת על הארבעה שמתו בלא חטא ? אילימא [אם תאמר] שזהו התנא שמספר מה אמרו מלאכי השרת, והא איכא [והרי יש] לדעתו גם משה ואהרן שאף הם מתו שלא בעוונם! אלא לאו [האם לא] ברייתא זו כר' שמעון בן אלעזר היא, הסבור שמשה ואהרן אף הם חטאו. ושמע מינה [ולמד ממנה] כי בעיקרו של דבר אף הוא מסכים שיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא על רב אמי, ואכן לפי זה נשאר הדבר בתיובתא [קושיה חמורה] ואין לה תשובה
(אסור לומר לאדם שיש לו יסורים, שהסיבה היא שהוא חטא - יש יסורים ללא חטא)
א. חטאי מפורסמים של אבות האומה: ראובן[]
ראובן: שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו
א וכיון שהוזכרו בדרך אגב חטאי אבות האומה, באים לברר דברים אחדים בנושא זה. אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר שראובן חטא בבלהה אינו אלא טועה, וכפי שנאמר: "ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב), ואמרו חכמים כי מה שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר" מלמד שכולן שקולים כאחת בצדקתם, והאם כן הרי שאף ראובן לא חטא. אלא מה אני מקיים (כיצד אני מבין) את דברי הכתוב "וישכב את בלהה פילגש אביו" — מלמד שבלבל (הפך) מצעו של אביו, שהתרעם על שהיה באוהלה של בלהה, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. (קלקל את הזיווגים ל הקב"ה)
וכי אפשר לתאר שיקללו בני השבט את אביהם?
וכן תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון, ולא בא מעשה זה לידו, שכן וכי אפשר שעתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר "ארור שכב עם אשת אביו כי גילה כנף אביו ואמר כל העם אמן" (דברים כז, כ), ויבא חטא זה לידו? וכי אפשר לתאר שיקללו בני השבט את אביהם? אלא מה (כיצד) אני מקיים את דברי הכתוב "וישכב את בלהה פילגש אביו" — יש להבין זאת שעלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי רחל היתה צרה לאמי, האם גם שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? על כן עמד ובלבל את מצעה, כדי שיהא יעקב באוהל לאה.
אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה (רש"י -אחת של שכינה - כך היה יעקב עושה בארבעה אהלי נשיו מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה הוא בא ולן אותו הלילה:)ואחת של אביו, והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה" (בראשית מט, ד), אל תקרי "יצועי" אלא "יצועיי" כי "משכבי אביך" כוונתן הן למיטתו של אביו והן להשראת השכינה המצויה באוהלי הצדיקים.
ארבע משמעות של ראשי תיבות "פחז"
ומעירים כי גופו של ענין הרי הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בדבר זה במקום אחר. ששנינו שנחלקו חכמים בפירוש המלים "פחז כמים אל תותר", ובמיוחד בפרוש בדרך ראשי תיבות את המלה "פחז".
- ר' אליעזר אומר כי מלה זו היא ראשי התיבות של המילים "פזתה" (מלשון פזיזות), "חבתה" (התחייבת), "זלתה" (עשית מעשה זלזול, קלון).
- ר' יהושע אומר, ראשי תיבות אלה הם: "פסעתה על דת", "חטאת", "זנית". רבן גמליאל אומר ש"פחז" מתייחס לתשובתו של ראובן: "פיללתה" (התפללת להנצל מן החטא), "חלתה" (רעדת מלחטוא), "זרחה תפלתך".
- אמר רבן גמליאל: עדיין צריכין אנו בהבנת מדרש זה למודעי. שר' אלעזר המודעי אומר: הפוך את התיבה (המלה) ודורשה: זעזעתה, הרתעתה (שדורש ה' במקום ח' במלת "פחז" כמקובל), וכל כדי שלא תחטא ואכן "פרחה חטא ממך". ואם כן הרי שרבן גמליאל ור' אלעזר המודעי סבורים שלא חטא ראובן.
- רבא אמר, ואמרי לה [ויש אומרים] את השמועה הזאת משמו של ר' ירמיה בר אבא, בראשי תיבות אחרים: "זכרת עונשו של דבר", "חלית עצמך חולי גדול" כדי להימנע מן החטא, "פירשת מלחטוא".
ב. שאלה אם אמנם חטאו גדולי הדור - בני עלי[]
מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני על מעשיו ולא מיחה, מעלה עליו הכתוב כאילו גם הוא חטא'
ב המילים ראובן, בני עלי, בני שמואל, דוד, ושלמה, ויואש הם סימן לדיונים הבאים בשאלה אם אמנם חטאו גדולי הדור.
אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר שבני עלי חטאו אינו אלא טועה, שנאמר: "ושם שני בני עלי (עם ארון ברית האלהים) חפני ופנחס כהנים לה'"(שמואל א' א, ג).
ומאחר שלא הזדרזו בני עלי בהקרבה גרמו שלא הלכו הנשים אצל בעליהן
ומעירים כי ר' יונתן סבר לה [סבור הוא] כרב, שאמר רב: פנחס לא חטא. ומנין לו דבר זה? — הוא מקיש (משוה) את חפני לפנחס: מה פנחס לא חטא — אף חפני לא חטא. אלא מה אני מקיים את דברי הכתוב "ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבן את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד" (שמואל א' ב, כב) — יש להסביר זאת שמתוך ששהו בני עלי את הקרבת קיניהן של הנשים שילדו והביאום כחלק מסדר טהרתן (רש"י -ששהו את קיניהן - שהיו מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי כדכתיב (שמואל א ב׳:ט״ו) גם בטרם יקטירון את החלב וגו' וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קיניהן והן היו משהין מלהקריבם והנשים לא היו יכולין לסמוך עליהם שיקריבו והיו שוהות שם ולא היו חוזרות אצל בעליהן עד שראו קיניהן קרבין והיו טהורות לקדשים וליכנס לעזרה לפיכך מעלה עליהם כאילו שכבום שהיו מונעים אותן מפריה ורביה) , שכן יולדת עניה צריכה להביא לטהרתה שני תורים או בני יונה לקרבן, והם הנקראים "קן", ומאחר שלא הזדרזו בני עלי בהקרבה גרמו שלא הלכו הנשים אצל בעליהן ובשל כך מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום, אבל חטאם היה רק ברשלנות ובחוסר תשומת לב. (רבנים שבודקים כתמים צריכים להיות זהירים ולכן יש למנוע איחוד אפילו יום אחד)
שלילי לפי אילן היוחסין
ומאחר שבכל זאת היו לפנחס בנים ובני בנים ששמשו ככהנים
גופא [לגוף הדבר] הרי הזכרנו מקודם שאמר רב שפנחס לא חטא (רש"י - פנחס לא חטא - באשת איש דאשר ישכבון את הנשים אינו אלא חפני לבדו:) . וראייה לדבריו — ממה שנאמר: "ואחיה בן אחיטוב אחי איכבוד בן פנחס בן עלי כהן ה' בשילה נושא אפוד והעם לא ידע כי הלך יונתן" (שמואל א' יד, ג), ולכאורה האם אפשר שחטא בא לידו של פנחס והכתוב מייחסו ומונה את דורות הכהנים שאחריו?(רש"י-ואחיה בן אחיטוב וגו' כהן ה' - בשילה נושא אפוד הרי שמיחסו לשבח ומזכיר עליו שם פנחס אבי אביו:)
והלא כבר נאמר לגבי החוטאים בזנות "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות" (מלאכי ב, יב), ודרשו: אם ישראל הוא החוטא — לא יהיה לו בצאצאיו אדם ער ומבין בין החכמים, ואף לא מבניו שיוכל להיות עונה לשאלות בין התלמידים שלפניהם. ואם כהן הוא — לא יהיה לו בן מגיש מנחה (רש"י -ואם כהן הוא כו' - וכאן מייחס כהן מגיש מנחה אחר פנחס:) , ומאחר שבכל זאת היו לפנחס בנים ובני בנים ששמשו ככהנים, שמע מינה [למד ממנה] שפנחס לא חטא.
ומקשים: אלא הא כתיב [הרי נאמר] "אשר ישכבן" ומשמע ששניהם עשו זאת! ומתרצים: במקרא כתוב הדבר בכתיב חסר, ויש אפשרות לומר כי "ישכבן" כתיב [כתוב] בלשון יחיד, ולא חטאו שניהם.
מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני על מעשיו ולא מיחה, מעלה עליו הכתוב כאילו גם הוא חטא
ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] שאמר עלי: "אל בני כי לוא טובה השמעה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה'" (שמואל א' ב, כד) (והכתיב אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה' אביהם היה מוכיחם) , ואם כן הפנייה כאן היא לשני הבנים! אמר רב נחמן בר יצחק: גם כאן יתכן לומר כי "בני" כתיב [נאמר], שאפשר לקרוא זאת בלשון יחיד.
ומקשים: והלא כתוב "מעברים" (ראו להלן) והוא נדרש כאן שכוונתו: גורמים לעבור עבירה, וכתוב על שניהם בלשון רבים! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: "מעבירם" כתיב [נאמר], בכתיב חסר, שאפשר להבינו כלשון יחיד.
ובכל זאת מקשים: והכתיב [והרי נאמר] "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'" (שמואל א' ב, יב)! ומשיבים: מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני על מעשיו ולא מיחה, מעלה עליו הכתוב כאילו גם הוא חטא.
על משמעות "מעברים"[]
(המקור לעיל) ומקשים: והלא כתוב "מעברים" והוא נדרש כאן שכוונתו: גורמים לעבור עבירה, וכתוב על שניהם בלשון רבים! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: "מעבירם" כתיב [נאמר], בכתיב חסר, שאפשר להבינו כלשון יחיד.
תוספות - מעבירם כתיב - הש"ס שלנו חולק על ספרים שלנו שכתוב בהם (מעבירים) וכן מצינו בירושלמי בשמשון והוא שפט את ישראל ארבעים שנה מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו כ' שנה אחר מותו כמו בחייו ובכל ספרים שלנו כתיב כ' שנה (שופטים טז): תחילת ד"ה "מעבירם" בגליון הש"ס
המהרשא
הסבר מפורט
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
ג. כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה[]
שאמנם לא היו מושלמים כאביהם (לא ספגו את רוחו של אביהם), אך לא חטאו.
ג אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: כל האומר (נ״ו א) בני שמואל חטאו (בני שמואל חטאו - במקח שוחד והטיית דין) אינו אלא טועה, שנאמר: "ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שופטים לישראל... ובניו לא הלכו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט" (שמואל א' ח, א-ג), ומן ההדגשה "ולא הלכו בניו בדרכיו" נלמד: בדרכיו הוא שלא הלכו, ואולם מיחטא נמי [לחטוא גם כן] לא חטאו, שאמנם לא היו מושלמים כאביהם, אך לא חטאו.
אלא מה (כיצד) אני מקיים את דברי הכתוב "ויטו אחרי הבצע" — שלא עשו כמעשה אביהם, שכן היה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר: "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה" (שמואל א' ז, טז), והם לא עשו כן ללכת ממקום למקום ולזכות את ישראל, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן (שמשיהם) ולסופריהן, ולכן מעלה עליהם הכתוב שחטאו ברדיפת בצע ושוחד.
ומעירים: דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בכך במקום אחר. ששנינו שנחלקו במשמעות דברי הכתוב "ויטו אחרי הבצע", שר' מאיר אומר שחלקם שאלו בפיהם, שהיו מבקשים את המעשרות המגיעים להם בתור לויים, ועל ידי כך קפחו לויים אחרים. ר' יהודה אומר: מלאי הטילו על בעלי בתים, שהיו מטילים על בני העיר חובה לדאוג לפרנסתם. ר' עקיבא אומר: קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע, שלקחו בכוח יותר מן הראוי לחלקם. ר' יוסי אומר: מתנות הראויות להם נטלו בזרוע, ולא נהגו כראוי, שהלוי צריך לקבל ולא לקחת בעצמו.
(הם נענשו שלא הלכו בדרכי האבא שלהם. מה שעשו אולי מקול אבל לא נאה לבניו של הנביא . לא ניתן להטיל זאת על ההורים, לבנים יש בחירה חופשית)
הרחבות[]
מאת: אודי שורץ - ישיבת הר עציון
דף נ"ה שאותו בעז"ה נלמד הערב – עוסק בענייני אגדה.
זהו דף שניתן היה ללמוד אותו תקופה ממושכת, עם סוגיות יסוד במחשבתנו ובהשקפת עולמנו.
אשתדל להזכיר בקציר האומר את עיקרי הדברים. מצרף מקורות להרחבה, חלקם משלי וחלקם משל רבותינו ראשי הישיבה.