Family Wiki
Advertisement

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

חיברה: חנית חדד-סיניק - גורסת 18 ינואר 2014

חולדה קמפניינו וילדיה בקבוצת יבנה 1952

חולדה קמפניינו נולדה ב- י"ט בטבת תרע"ד- 17 בינואר 1914 ב[[יהדות פירנצה|פירנצה], איטליה – ונפטרה ב- י"ט באלול תשנ"ב- 17 בספטמבר 1992, ב קבוצת יבנה. בתו של הרב משה דוד קאסוטו חוקר ופרשן מקרא ודר' למתמטיקה. רוב חייה בגולה ובארץ עסקה בהוראה. בשנת 1943 נעצרו בעלה שאול, אחיה נתן ואשתו חנה והיא נותרה הורה יחיד לשני ילדיה ולשלושת אחייניה. בכוחות נפש אדירים, בתושייה ומתוך ביטחון ואמונה נדדה עמם במקומות מסתור והצילה אותם ממוות. העידה במשפט אייכמן בירושלים כנציגת יהדות איטליה. זיכרונותיה ראו אור בספרה האוטוביוגרפי "לדור אשר לא ידע: קורותיה של אם צעירה, בשנה גורלית בגולת איטליה", שיצא במהדורה מורחבת במלאת חמש שנים לפטירתה.[1]

ילדות ונעורים באיטליה[]

חולדה קמפניינו לבית קאסוטו נולדה בפירנצה, איטליה, לאמה שמחה (באיטלקית ביצ'ה- Bice) לבית קורקוס ולאביה משה דוד קאסוטו. הצעירה מבין ארבעה אחים, אחות למלכה קאסוטו לימים קאסוטו-זלצמן, לנתן קאסוטו וללאה קאסוטו לימים לאה רוקה. משפחות הוריה היו דתיות ואביה, שלמד בגימנסיה, קיבל תואר דוקטור במקביל ללימודיו בסמינר לרבנים. אמה שמחה הייתה מורה בבית ספר כללי והקדישה את חייה לטיפול בבני משפחתה. היה זה בית דתי וציוני. המשפחה שילבה בין אורח חיים אדוק לבין האידיאולוגיה הציונית. בהיותה בת הזקונים זכתה לפינוק הרב ביותר מהוריה וגם מסבתה שגרה עימם. [2]

ילדי קאסוטו- נתן מלכה לאה וחולדה- פירנצה 1918

חולדה קמפניינו נולדה בשנה בה פרצה מלחמת העולם הראשונה. משפחת קאסוטו נמנתה עם הקהילה היהודית באיטליה, שהיוותה כ-פרומיל מכלל האוכלוסייה. [3] אף על פי שהמפלגה הפשיסטית התבססה על כוח הזרוע ואלימות חשו בני המשפחה שאינם נרדפים, ובספרה קמפניינו מתארת כי בשלב זה הם לא סבלו מאנטישמיות. [4] יהודי איטליה התגוררו בערים הגדולות והיו בעלי מקצועות חופשיים. משפחת קאסוטו נמנתה עם המשפחות שעסקו במקצועות חופשיים, כגון הוראה.

היא למדה בבית ספר יהודי "תלמוד תורה" בפירנצה במשך חמש שנים. לאחר מכן בגימנסיה ציבורית [5], בה למדה שמונה שנים. משפחת קאסוטו היתה מוכרת במוסד זה: אביה ואחיה למדו בעבר, מכיוון שבית הספר לא היה יהודי נתקלה קמפניינו בקשיים, אך הצליחה להתמודד. אמנם בימי שבת הלכה לבית הספר אך לא כתבה. חלק מהמורים והמורות הניחו לה להשתתף בשיעורים מבלי לכתוב. אחרים לא אפשרו זאת, בייחוד כאשר היו תלמידים ותלמידות יהודים שכן כתבו בשבת. בשנת 1932 החלה בלימודי המתמטיקה באוניברסיטה רומא "לה ספיאנצה". אחיותיה למדו מקצועות הומאניים. למרות שגם לבה שלה נטה למקצועות ההומאניים ביקשה להבדיל עצמה מאחיותיה ולבחור בתחום ייחודי לה במשפחה. היא סיימה את לימודיה בשנת 1936 בתואר דוקטור למתמטיקה והיא בת 22. [6]

בתחילת שנת 1938 התגברה האנטישמיות באיטליה, ובסתיו אותה השנה חוקקו חוקי גזע כנגד היהודים. [7] בשנתיים שעברו מאז הסמכתה ועד קבלת חוקי הגזע לימדה בבתי ספר כלליים. לחוקים נוספו איסורים לפיהם נאסר על יהודים ויהודיות ללמד. בתוך ימים ספורים הפכה, כיהודים אחרים באיטליה למופלית ומודרת. בדומה ליהודים ויהודיות אחרים חשה שקרקע הנשמטת תחת לרגליה. [8] היו שאיבדו את עצמם לדעת והיו כאלה שהמירו את דתם. אחרים פנו לעזרה עצמית: עד מהרה הוקמו בתי ספר יהודיים בהם רוכזו תלמידים ותלמידות מהקהילות הקטנות ואיתם כל המורים והמורות שנשארו ללא פרנסה. כמורה צעירה, עברה חולדה קאסוטו למילאנו והחלה ללמד בבית ספר גדול. היא הייתה בין המורות הראשונות ומהצעירות ביותר שבהן. היא לימדה בכיתות הגבוהות של בית הספר התיכון כאשר פער הגילאים בינה לבין התלמידים והתלמידות היה קטן.

במילאנו הכירה את שאול קמפניינו. הוא התייתם מאביו, הרב אברהם קמפניינו, שלמד עם אביה של חולדה בסמינר לרבנים. בגיל צעיר מאוד ומאז אמו חנה לבית סאצ'רדוטי (כהן, באיטלקית: Sacerdote) גידלה אותו ואת אחיותיו במסירות ובכוח פיזי ונפשי רב. הנער הלך בדרכי אביו שהיה הרב של העיר אלסנדריה שבאיטליה. בגיל צעיר יצא לעבוד כדי להשתתף בפרנסת המשפחה. בחיפושיו אחר דרך המתאימה להשקפותיו כפעיל ציוני הגיע למילאנו והיה סוכן למכשירי כתיבה, לימד עברית והיה קשור בקשר עמוק עם הקהילה ובית הכנסת. הצעירים והצעירות במועדון הציוני ובמחנות הקיץ באיטליה אהבו לשמוע את קולו כשליח ציבור. [9]

משפחתה והמעבר לפירנצה[]

חולדה קאסוטו ושאול קמפניינו לפני נישואיהם, קיץ תרצ"ז – 1937

בקיץ 1939 (תרצ"ט) נישאה חולדה קאסוטו לשאול קמפניינו ברומא. שאול היה בן 29, וחולדה בת 25. בסוף קיץ 1939 עלו הוריה ושתי אחיותיה של חולדה ארצה. בקושי רב עלה בידו של אביה להשיג היתר עלייה למלכה וללאה- אחיותיה הרווקות של קמפניינו. הוא עצמו קיבל סרטיפיקט מכיוון שהוצעה לו משרה באוניברסיטה העברית בירושלים. חולדה ושאול קמפניינו ואחיה של חולדה נתן קאסוטו ובני משפחתו נשארו באיטליה. חולדה ושאול קמפניינו השתקעו במילאנו וזמן קצר אחריהם הגיעו לשם גם נתן, אשתו חנה ושני ילדיהם, שושנה ודוד. כמו אחותו, כך גם נתן ואשתו היו חדשים בעיר ושאול עזר מאוד בקליטתם בחיי הקהילה, לשלבם בפעילות התנועה הציונית, ובקרב מעגל חבריו הקרובים. במילאנו כיהן נתן כמשנה לרב ולאחר שחוקי הגזע פגעו בקריירה שלו כרופא עיניים וכחוקר מבטיח הפנה את כל מרצו לעיסוק בלימודי יהדות. הוא עסק בעיקר בהדרכת קבוצות נוער. [10] חולדה קמפניינו ואחיה נתן לימדו בבית הספר התיכון היהודי בעיר. חולדה לימדה מתמטיקה ופיזיקה ונתן לימד מקצועות יהדות. בתקופה זו החליטו שתי המשפחות הצעירות לגור בדירה אחת, החלטה שנחשבה למהפכנית לפי המושגים של אותה תקופה. הם ביקשו להרגיש קירבה פיזית אחרי שנגזר עליהם להיות רחוקים משאר משפחתם. [11] ב-1940 נולדה שרה, בת לחולדה ושאול, וב-1942 נולד בנם ראובן. ב-1941 נולד לנתן ולחנה קאסוטו בן נוסף ושמו דניאל. חמשת הילדים והילדות גדלו כמשפחה אחת, בבית אחד, עם ארבעה הורים. בסוף שנת 1942 הוזמן נתן להיות רב בפירנצה, והוא ואשתו עברו לגור שם, בביתם של הוריה של חנה חולדה, שאול וילדיהם נשארו במילאנו אך כאשר החלו הפצצות כבדות לתקוף את העיר החליטו לעבור לפירנצה, מתוך הנחה שהעיר שאוצרותיה אומנות ולא תעשייה תהיה מוגנת יותר מהפצצות. [12]

מילאנו- 1942

הפתרון הסופי באיטליה והכניסה למנזר[]

ב-8 בספטמבר 1943 חתמה איטליה על הסכם שביתת נשק והיטלר החליט לכלול את כל יהודי ויהודיות איטליה, בעלי נתינות איטלקית, במסגרת חוקי הגזע והפיתרון הסופי. השליטה באיטליה התחלקה לאזורים גיאוגרפיים, באזור הצפוני שלט היטלר וזהו גם האזור שבו התרכזו מרבית יהודי ויהודיות איטליה. [13] באותו יום גורלי שהתה חולדה קמפניינו עם ילדיה בבית לבדה. שאול היה ברומא לרגל עסקיו. נתן, אחיה של חולדה, הגיע אליה במהרה ועדכן אותה כי יש שמועות שהגרמנים עומדים להשתלט על איטליה. הוא הפציר בה למהר ולהתכונן לעזוב את דירתם וזאת בשל האיום שמה הגרמנים יהרגו את כל היהודים והיהודיות והמקום הראשון שהם יחפשו יהיו בבתים שידועים כבתי יהודים. הוא הודיע לה שיחפש עבורה מקלט. חולדה ביקשה לחכות עד אשר יחזור שאול מנסיעת עסקיו, אך היה עליה למהר. באותו הערב נתן הודיע לחולדה שהמעבר ידחה בכמה ימים ושעליה להישאר מוכנה ודרוכה למעבר בכל רגע. במקרה יוצא דופן שאול התקשר באותו הערב והודיע שהוא מנסה לפלס את דרכו בין ההמון בתחנת הרכבת וברגע שיוכל יחזור צפונה, הביתה[14]. בינתיים, מתוקף תפקידו כרב הקהילה, עבר נתן מבית לבית כשהוא רכוב על אופניים הזהיר יהודים ניסה בכל כוחו למצוא להם מקום מסתור והפציר שיצאו מבתיהם, שיסתתרו בכפרים נידחים בכך יצילו את נפשם. הייתה זו משימה קשה. שאול יצר קשר עם אנשי הכמורה בעיר ואלו נענו לבקשתו והסכימו להסתיר במנזרים יהודים רבים וזאת תחת איום מתמיד וסכנה לחייהם במידה וימצאו יהודים מסתתרים תחת קורת הגג שלהם. נשים וילדים התקבלו במנזרים והתחזו לנוצרים.

בבוקר היום השלישי הגיע שאול לביתם בפירנצה. היה זה יום שבת, אך הוא לא שם לב לכך שנסע כל הלילה ברכבת ואף התגלח. חולדה קמפניינו נכנסה עם שני ילדיה, חנה גיסתה ושלושת ילדיה למנזר דלה קאלצה (באיטלקית: Il Convent Della Calze). אם המנזר הסכימה לקבל אותן, כאורחות בתשלום תחת שם בדוי לבית הארחה לנשים שהיה קיים במנזר. לשהייתן היו תנאים והיה עליהן ללמד את הילדים לשקר ולהרגיל אותם לשמות חדשים. בנוסף, היה עליהם להמעיט בשיחה עם זרים ולהימצא אך ורק בשטחי שני החדרים שהוקצו להם, פרט לשעות הארוחה בהן הורשו לאכול בחדר האוכל יחד עם כל אורחות המנזר תוך שמירה על מרחק מסוים מהן. שתי הנשים בדו סיפור חיים כדי להסביר את שהותן במנזר. הן סיפרו כי הן משפחה מצפון איטליה שברחה מן ההפצצות ומקשיי המלחמה וחיפשה מקלט בעיר שהיה נדמה שתהיה שקטה יותר גם בעתיד הנראה לעין. [15] במטרה להסתיר את זהותם כיהודים לימדו את הילדים כי בשעת סכנה כל אוכל נהיה מותר לאכילה ולכן אכלו גם אוכל לא כשר. בני זוגן לא ביקרו אותן, על מנת לא לעורר חשד.

באוקטובר חנה כרעה ללדת ותוך שידול רופא נרשמה התינוקת החדשה בשם חווה. חנה חזרה אל המנזר עם התינוקת ושתי הנשים המשיכו בשגרת חייהן, עסוקות בטיפול בששת הילדים.

ביום שבת 27 בנובמבר 1943 הגיע למנזר שאול קמפניינו. אם המנזר גילתה חשדנות. הוא מסר שנתן, אחיה של חולדה, נתפס יום לפני כן ועימו כמה אנשים שפעלו יחדיו במסגרת ועד למען עזרה ליהודים. היה זה חלק ממצוד כללי של הס"ס, שעברו במנזרים, הוציאו ילדים ונשים ממיטותיהם והובילו אותם למשאית שחיכתה ברחוב. בלבול עז ותחושה קשה פקדה את חולדה ושאול קמפניינו. כיצד יספרו לחנה על תפיסתו של נתן, וכיצד יודיעו להוריה של חנה שהתגוררו באותה השעה בחדר שכור לא הרחק מן המנזר? גם המנזר חדל להיות מקום בטוח. כמה שעות אחר כך חזר שאול והודיע כי מצא משפחה שמוכנה להשכיר להם שני חדרים רק ללילה אחד. החפצים הועמסו על אופניים. וכך החל פרק הנדודים בחייהם. בכל לילה מצאו מקלט אצל אנשים זרים אחרים. בעלי הבית חששו מאוד ובקושי דיברו או התייחסו לאורחיהם הבלתי רצויים, ובכל בוקר מיהרו לגרשם ותמיד פחדו מכל רעש מיותר של הילדים. במקביל לחיפושים אחר קורת גג המשיך שאול לדאוג לגיסו נתן וניסה להבריח לתא המעצר כביסה נקייה, אבקת גילוח ואוכל כשר, וקיווה שבסופו של דבר יצליח להבריח את גיסו. חולדה ושאול קמפניינו נפגשו מדי יום והוא העביר לה את הכתובת בה ילונו בלילה הקרוב. באחת מפגישותיהם האחרונות חשה היא ייאוש, צער ודאגה עמוקה. למראה אשתו הממררת בבכי, הביט בה שאול ואמר לה: "חולדה, אם כך תתנהגי, אז אנחנו באמת אבודים". לימים כתבה בספרה כי זו בעיניה צוואתו ואלו היו המילים שליוו אותה עד תום המלחמה.

מציאת מסתור לילדי ולילדות המשפחה[]

חולדה קמפניינו וילדיה בפירנצה

ביום שני 29 בנובמבר 1943 המתינה חולדה קמפניינו לשאול במקום בו קבעו להיפגש. אחרי כמה שעות הבינה שלא יגיע. היא חזרה לדירה והסבירה לבעלת הבית כי בגלל איזושהי אי הבנה לא נפגשה עם בעלה וביקשה להישאר ללון בה לילה נוסף. בעלת הבית הסכימה ובלילה, לאחר שהילדים נרדמו, יצאה אל האופה, שחנותו הייתה למקום המפגש הבטוח של המשפחה. בעל הבית פייטרינו (באיטלקית: Pietrino) ובנו מאריו (באיטלקית: Mario) ניצלו את חנותם לצורך הסוואה ובה מאחורי הקלעים פעל ארגון שעד אז לא ידעה על קיומו- ארגון גג של כל הכוחות האנטי פשיסטים באיטליה הנקרא הועד לשחרור (באיטלקית: Comitato di Liberazione).

בבוקר שלמחרת כמעט וגורשה מן הדירה. היא אחזה בידיהם של ילדיה ויחד שוטטו ברגל ברחבי העיר. בסופו של דבר הצליחה להגיע אל הדירה בה שהה שאול, אך בעלת הבית אמרה לה שבעלה יצא ולא חזר וגם גיסתה הייתה עימו. אחר כך גירשה אותה מפני שמספיק הסתכנה בשבילם. שם המשיכה למנזר בו הסתתרו חמותה וגיסותיה. [16]

במנזר חמותה סיפרה לה שפגשה את שאול יום קודם והוא סיפר לה על תכניתו שלו ושל חנה להבריח את נתן מהכלא. תכנית זו לא יצאה אל הפועל, ובעקבות הלשנה נעצרו שאול וחנה. נתן וחנה קאסוטו וכן שאול קמפניינו נשלחו מזרחה למחנות. [17] כך מקרב ארבעה הורים לשישה ילדים נותרה חולדה קמפניינו לבדה, אם יחידה. [18]

מאריו ולינה סאנטריני ה"דודים" של דניאל קאסוטו.

חולדה קמפניינו ידעה כי עליה למצוא מקום מסתור לילדים ולשם כך היה עליה להפריד ביניהם. העזרה הראשונה שקיבלה הייתה מאישה גויה ושמה אנג'ולינה (באיטלקית: Angiolina) אשר עבדה כעוזרת בית בבית דודיה. אנג'ולינה עזרה לה להבריח מדירתם חפצים ודברי ערך. לימים, הודות לה נשמרו חפצים רבים ותעודות של בני הזוג קמפניינו מן האוניברסיטה[19]. כך כשעלתה לארץ החזיקה ברישיון ההוראה המקורי שלה ובאישור תואר הדוקטור, דבר אשר הוכר בארץ ולימים עזר לה להגיע לדרגת מאסטר, כך יכלה להמשיך לעסוק בהוראה[20]. היא עצמה נשארה במנזר עם חמותה ושתי גיסותיה. ילדי קאסוטו היו אצל סבא וסבתא די-ג'ואקינו וילדי קמפניינו נשארו במנזר עם סבתם ודודותיהם בזמן שאמם מחפשת עבורם מקום מסתור. היא נפגשה עם אם מנזר תוך כדי שהן מדמות תפילה בכנסיה. אם המנזר נכנסה ראשונה טובלת את ידיה במים המבורכים מצטלבת ואז כורעת ברך אל מול הצלב הגדול, וכך בדיוק עשתה גם חולדה שנכנסה דקות אחריה. שפתיהן נעו כאילו הן מתפללות אך למעשה שוחחו ביניהן. אם המנזר הפצירה בחולדה שתכניס את הילדים לבית יתומים של המנזר אך האם חששה מאוד מההשפעה הדתית ובעיקר התנגדה לכך כסידור בשביל הבנים, שכן מיד היו מתגלים כיהודים מפני ששניהם נימולו. אחרי חיפושים רבים נמצאו שלוש משפחות אשר הסכימו לעזור ולהסתיר את הילדים[21].

דניאל קאסוטו נשלח לבית משפחתם של בני הזוג מאריו ולינה סאנטריני (באיטלקית: Santeriri) בעזרתו של בן דודה של אימה של חולדה אשר היה קשור אליהם בקשרי עבודה. הוא קרא להם דוד ודודה אך ראה אותם כהוריו. הקשר בין "הדודים" וחולדה היה טוב מאוד שכן עמדה לנגד עיניהם מטרה אחת והיא הצלת הילד וטובתו.

התינוקת חווה (בת 40 יום) טופלה בידי אישה מאזור הכפרים סביב פירנצה, שתמורת תשלום הגון הייתה לה לאומנת. מאריו סאנטריני (ה"דוד" של דניאל קאסוטו) ביקר בביתה מדי פעם. כשהתינוקת הייתה בת ארבעה חודשים, חלתה בדלקת ריאות ונפטרה. מאריו דאג לסידורי הקבורה תחת שם בדוי. לימים, ביוזמתה של שרה קורקוס אחותה של חנה קאסוטו, הועברה גופתה של חווה התינוקת לקבורה בבית קברות יהודי בפירנצה.

בעזרתם של מאריו ופייטרינו, האב ובנו בעלי המאפייה, נמצאה משפחה נוספת- משפחת קולצי, אשר הייתה מוכנה לטפל באחד הילדים ללא כל תמורה כספית. דוד קאסוטו נשלח אליהם והוא בן 6. למשפחה היה ילד באותו הגיל, ושמו פיירו (באיטלקית: Piero) והשניים הפכו לחברים טובים.

אמאטו וליטיציה ביור, ההורים המאמצים של ראובן קמפניינו

שתי הבנות שושנה קאסוטו (בת 7) ושרה קמפניינו (בת 3 וחצי) נשלחו לבית יתומות של נזירות בכפר קטן על יד פירנצה, פיריטולה (Peretola). תמורת תשלום כספי הגיעו שתי נזירות בתוך כרכרה שחורה רתומה לסוס שחור ואספו את הבנות. הן התקשו להסתגל, בסוף החורף אותה שנה הועברו למשפחה אחרת משפחת קונטי (באיטלקית: Conti) שהיו פעילים במחתרת. בעזרתו של כומר אוונגלי, ד"ר טוליו וונאי שעזר רבות ליהודים ויהודיות באותה תקופה הפעוט ראובן קמפניינו אומץ על ידי משפחת ביור, אמאטו וליטיציה (באיטלקית: Amato e Letizia Billour). בני הזוג בשנות הארבעים לחייהם דאגו לו וגידלו אותו והוא קרא להם אבא ואמא. ביום השחרור, כאשר הגיעה חולדה לקחת את בנה, כאבו בני הזוג את הפרידה[22]. במהלך הימים שעברו נעה חולדה קמפניינו לצד גיסתה מרים (האחות הצעירה של שאול) כבת עשרים, בדרכים כשהיא רכובה על אופניים ומבקרת את הילדים הפזורים ברחבי העיר. נזהרות שלא להיתפס שכן לא היו בידן תעודות זהות מזויפות ואת האמיתיות שרפו. נותרו בידן רק כרטיסי מזון עם שמות בדויים. החיים במנזר היו קשים ותחושה סכנה ריחפת באוויר דרך קבע. ערב אחד נודע להן כי נשים פשיסטיות ששהו בחדר הסמוך חושדות כי הסיפור שלהן הוא בדיה ושהן יהודיות. באותו הלילה, באפלה מוחלטת, הסתובבו ארבע הנשים בחיפוש אחר מקום להעביר בו את הלילה. לבסוף חזרו למנזר והשכם בבוקר מצאו מקלט בבית זקנים של העדה הפרוטסטנטית. שוב שינו את סיפור חייהן כדי שהשכנים לא יחשדו והפעם היו אוונגליות[23].

שחרור איטליה והעלייה ארצה[]

הימים חלפו והשגרה הפכה קשה מנשוא. חולדה קמפניינו החלה לאסוף אליה את הילדים. שושנה עברה לסבה וסבתה ואת ראובן ושרה החזירה אליה. דניאל ודוד נשארו אצל המשפחות המאמצות אשר גרו באזורים שהיו נראים נתונים פחות לסכנות המלחמה.

ילדי משפחת קאסוטו ומשפחת קמפניינו מלמעלה למטה: בפירנצה אביב 1943 (תש"ג), ובקבוצת יבנה בשנת 1965 (תשכ"ה).

יחד עם חמותה וגיסותיה הן ברחו אל מרתף הבית הישן שלהן. בוקר אחד, בעלות השחר של ה-22 באוגוסט 1944, התעוררה המשפחה לקריאות נלהבות של השכנים: "הם הלכו, ברחו, אנחנו חופשיים"[24]. גל שמחה שטף את הרחובות- ג'יפים של חיילים קנדים, אמריקאים, בריטים, ואף פרטיזנים הופיעו. השחרור הותיר בחולדה קמפניינו רק תחושות של תשישות וכוחות מדולדלים. היא חשה את נפשה הפצועה, אך ידעה כי אין לה אפשרות לתת לרגשות אלו להתפרץ וכי עליה מוטלת האחריות להחזיר את כל הילדים לחיק המשפחה, לדאוג להם לקורת גג, לפרנסה ולנסות ליצור קשר עם המשפחה בארץ. צוואתו של שאול היא שנתנה לה את הכוח להמשיך:

Cquote2.svg עכשיו, אחרי ששוחררנו, התחלתי להרגיש עד כמה נפשי פצועה וכוחותיי מדולדלים. פג המתח שהחזיק אותי לאורך כל החודשים האלה ונשארה בי הרגשת רפיון וריקנות. אבל אין העת עשויה לרגשות פרטיים. תפקידים דחופים ביותר חיכו לי. צריך להחזיר את הילדים לחיק המשפחה, למצוא לנו קורת גג, לדאוג לפרנסה, לנסות שלוח ידיעות מאיתנו להורים בארץ ישראל, לדאוג יום יום למזון... עדיין הייתי צריכה לציית לצוואתו של שאול, והמשכתי... Cquote1.svg

[25]

במרץ 1945 התכוננה המשפחה לעלות לישראל. הם הגיעו לחיפה על סיפונה של האונייה עליית פרנסיס קתלין ב-25 במרץ 1945, אחרי הצהריים. היה זה בדיוק ביום הולדה החמישי של שרה. משם הגיעו למחנה העולים בעתלית. ראובן חלה, ונבדק על ידי רופא בריטי שהחליט כי יש לשלוח אותו לבית חולים "רוטשילד" בחיפה. הם שהו עד ערב שבועות במחנה עתלית ואז התאחדו עם משפחתם בירושלים. משפחת קאסוטו קיבלה אותם בביתם ברחוב עזה. אביה דאג לפרנסתה ולחינוכה של כל החבורה הגדולה שהגיעה אל ביתם והוא התייחס לנכדיו כאילו היו בניו ובנותיו. אימה ניהלה את משק הבית המסובך למופת ביד מנוסה ואוהבת[26]. בתחילת קיץ 1945 נודע שחנה קאסוטו נשארה בחיים. היא עשתה את דרכה חזרה לאיטליה שם קיבלה את הבשורות אודות מות בתה התינוקת. גם היא עלתה ארצה היא עבדה כלבוראנטית במעבדה על יד בית החולים הדסה הר הצופים. באפריל 1948 (תש"ח) בשיירה שעלתה אל הר הצופים ושהותקפה באזור שייך ג'ראח על ידי ערבים נהרגה חנה[27].

המעבר לקיבוץ קבוצת יבנה[]

שלוש שנים לאחר שהגיעה לארץ ישראל החליטה חולדה קמפניינו לעבור לחיות בקיבוץ. ביום ז' באדר תש"ח יצא חולדה ושני ילדיה שרה (בת 8) וראובן (בן 6) לכיוון קיבוץ קבוצת יבנה[28]. בכך חשה שהשיגה שתי מטרות בחייה: חיים בקיבוץ בהתאם ל השקפותיה שלה ושל בעלה המנוח שאול ושיקום חברתי, תרבותי, חינוכי לה ולילדיה. פעילותה של חולדה בקיבוץ הייתה ענפה, החל מהוראה וחינוך ילדי הקיבוץ לדרך ארץ וכלה בפעילות בוועדות התרבות, החינוך והחברים ובמועצת הקבוצה[29]. בתחילת דרכה עבדה במחסן ואחר כך חזרה למקצוע ההוראה והחלה ללמד מתמטיקה ומלאכת יד.

עם מות אביה בדצמבר 1951, ביקשה חולדה שדניאל, בנם של חנה ונתן יעבור לחיות בקיבוץ. שושנה התחתנה בזמן שירותה הצבאי בנח"ל ודוד חזר עוד הביתה. הוא התכונן לטכניון ויצא ללמוד בחיפה ואז הציעה חולדה שאימה תעבור גם היא לקבוצת יבנה וכך אכן קרה בשנת 1962 (תשכ"ב).

עדות במשפט אייכמן[]

עדות במשפט אייכמן

משפטו של אדולף אייכמן החל ב-11 באפריל 1961 והסתיים באופן רשמי ב-14 באוגוסט 1961. חולדה קמפניינו העידה במשפט כנציגת יהדות איטליה [30]. בראשונה היא סירבה להעיד. היא ידעה כי העדות תדרוש ממנה לחזור אל אותה ההיסטוריה הקרובה-רחוקה בצורה יסודית אך עם זאת היא חשה חובה גדולה כלפי הקהילה היהודית באיטליה, חובה כלפי העם היהודי היושב בארץ ישראל הרוצה במשפט זה, חובה כלפי יקיריה שאינם איתה עוד ואשר נלקחו בידי היד הנאצית, בעלה ואחיה שחירפו נפשם לעזרה לאחיהם היהודים בגולה וכמובן חובה כמחנכת בישראל כלפי הדור הצעיר ובראשם ילדיה שלה. היא הרגישה כי הזיכרונות שיעלו וישובו יהיו קשים מנשוא וכי ישנם אירועים בעברו של אדם שהוא מעוניין להשאיר לתמיד חבויים בצל. לא היתה זו הפעם הראשונה שדיברה על עברה בשואה: היא נהגה לספר לילדיה בפתיחות רבה על מה שעבר עליהם בתקופת השואה. לאחר שנאמר לה שעדותה תסייע בהצגת תמונה רחבה לפשעיו של אייכמן שוכנעה[31]. קמפניינו הגיעה לאולם בית העם בירושלים כשהיא מלווה בבנה ראובן. כאשר עלתה על דוכן העדים הרגישה כי היא מספרת את ההיסטוריה של תקופתה. היא סיפרה את סיפורה של יהדות איטליה החל מהתקופה הראשונה של חוקי הגזע בהם יהודים סולקו ממקצועות חופשיים וסיפרה על אביה שהיה פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטת רומא והורחק מעבודתו יחד עם עוד כ-94 פרופסורים יהודיים, וכן על המעבר שלו לארץ ישראל. כמו כן, סיפרה קמפניינו על העבודה שלה ושל אחיה שנפגעה כי יהודים לא יכלו לעבודה במקצועות חופשיים כמו הוראה[32]. היא סיפרה גם כי בפקודתו של אייכמן נשלח תיאודור דנקר לרומא עם פקודה ישירה לעצור מיד את אלפי היהודים באיטליה ולשלוח אותם לצפון ל"חיסול". דנקר נצטווה גם לעבור את כל המדינה צעד אחרי צעד החל מקו החזית צפונה ולאסור כל יהודי שיפגוש בדרכו. על פירוש הוראה זו של אדולף אייכמן העידה חולדה במשפט כך:

Cquote2.svg בספטמבר 1943 השתנו הדברים מקצה אל קצה. אז נכנסו הגרמנים כשליטים לרוב חלקי איטליה. מיד התחילו רדיפות מסוג שונה לגמרי. הפעולה הראשונה שעשו הגרמנים כשנכנסו לעיר הייתה לקיחת רשימת היהודים בעייריה. הם נכנסו מבית לבית, הוציאו את היהודים והעבירו אותם למחנה מעבר... הייתי אז בפירנצה. הייתה בהלה גדולה בין היהודים, אבל הם לא הבינו אל נכון את הסכנה. אחי, ד"ר נתן קאסוטו, השתדל להחזיר ליהודים את הכרת הסכנה, ממש עבר מבית לבית ושידל אותם להיכנס למנזרים, לברוח לכפרים, להסתתר בשמות מזויפים. הוא ארגן עם כומר אחד ועד עזרה... היו שמועות על תאי הגזים, אבל היהודים האמינו שכאן זה לא יקרה. הם חשבו שגם בתקופה זאת אפשר יהיה לחיות ושגם הגרמנים יסתפקו בהפעלת האפליה שכבר הכניסו הפשיסטים. כמובן זה לא היה כך... Cquote1.svg

בעדותה סיפרה גם את סיפורה האישי: כיצד הסתתרה עם ילדיה במנזר ונדדה ממקום למקום, כי הגרמנים ערכו חיפושים גם במנזרים. היא סיפרה על בעלה וגיסתה שנאסרו ומתו במחנה ליד אושוויץ ועל אחיה שנהרג גם הוא באחד מהמחנות בסמוך לשחרור. בעדותה ביקש האוזנר להציג את גורלה הפרטי שלה ושל משפחתה שנרדפו ואף חלקם מצאו את מותם. גורלם אשר היה כגורל כל קהילת יהודי איטליה אשר נאסרו וגורשו[33]. היא העידה כנציגת יהדות איטליה וכמוה במשפט היו נציגי מדינות נוספות.

יחסה לעדויות ניצולי וניצלות השואה[]

חולדה קמפניינו

הספר שבו כתבה חולדה קמפניינו את זיכרונותיה "לדור אשר לא ידע – קורותיה של אם צעירה בשנה גורלית בגולת איטליה" יצא לאור (במהדורתו הראשונה) כעשרים שנה לאחר עדותה במשפט אייכמן. עדות זו הייתה נקודת ציון מרכזית ביכולתה של חולדה לספר לזרים, ובעיקר לצעירים, את זיכרונותיה וחוויותיה מאותה התקופה המייסרת והקשה. בראיון שנתנה במסגרת עלון של קבוצת יבנה בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה בחודש אייר שנת תשמ"א (1981), הביעה את החשיבות הרבה שהיא רואה בעדות האישית. היא הרגישה כי מספר הנספים, שישה מליון, איננו נתפס במוח האנושי, אבל כאשר ניצב אדם כמוה ומספר את סיפורו, את סיפור אחיו ואחיותיו, שכניו, קרוביו וידידיו, ההזדהות של השומע הופכת להיות בהירה יותר והרגשת הטרגדיה מוחשית יותר. נוסף על כך, סיפרה כי לדעתה לסיפורים האותנטיים יש תפקיד חינוכי מרכזי. אותם הסיפורים שהתחוללו סביב הטרגדיה המרכזית. הילדים שחייו ללא אהבת אם ואב, בהרגשת פחד מתמיד, קשיי החיים היום-יומיים שחייבים להימשך למרות שכל הדברים שמסביב מתמוטטים. היא ראתה חשיבות בהסברים פשוטים וללא מליצות. לכן תמיד נענתה בחיוב כאשר נתבקשה לספר את קורות משפחתה תחת הכיבוש הנאצי באיטליה. היא ראתה בכך:

Cquote2.svg חובה, קשה ואכזרית, אבל חובה"... "והגדת לבנך" אינה רק מצווה של ליל הסדר. המילים "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הוא שיעור מאלף של הזדהות עם העבר[34] Cquote1.svg

את ספרה "לדור אשר לא ידע" סיימה במילים: "בתקווה שאהבה ואחווה ידריכו את האנושות למען חיים טובים יותר בעולם טוב יותר", מילים אלו ממצות את הערכים והשאיפות אשר ליוו את ד"ר חולדה קמפניינו בחייה. בשקט ובשלווה בהם חיה את חייה, היא גם סבלה את מחלתה שממנה נפטרה במיתת-נשיקה ב-17 בספטמבר 1992, י"ט באלול תשנ"בו[35].

ראו גם[]

לקריאה נוספת[]

  • שרון גבע, אל האחות הלא ידועה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • ישראל גוטמן, האינציקלופדיה של השואה, כרך א', ירושלים: הוצאת יד ושם, 1990.
  • חיים גורי, מול תא הזכוכית, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.
  • גדעון האוזנר, משפט בירושלים (2 כרכים), הוצאת בית לוחמי הגיטאות, 1980, מהדורה מחודשת ומורחבת 2011.
  • חולדה קמפניינו, לדור אשר לא ידע, ירושלים: הוצאת קדם, 1996.

קישורים חיצוניים[]

הערות שוליים[]

  1. דף הנצחה לחולדה קמפניינו, בתוך: אתר קבוצת יבנה, נדלה בתאריך 20.11.13 (להלן: דף הנצחה לחולדה קמפניינו).
  2. חולדה קמפניינו, תמלול ראיון עם מיכאל פרלמן, ארכיון קבוצת יבנה, 14.5.1978- ז' באייר תשל"ח, תמלול הראיון עמ' 2-3 (להלן ראיון עם חולדה קמפניינו).
  3. גוטמן, ישראל (עורך ראשי), איטליה, האינציקלופדיה של השואה, א, ירושלים: יד ושם, 1990, עמ' 69 (להלן: גוטמן).
  4. קמפניינו, חולדה, לדור אשר לא ידע, ירושלים: הוצאת קדם, 1996, עמ' 1 (להלן: קמפניינו).
  5. שאלון לעדכון כרטיס אישי, ארכיון קבוצת יבנה, 12.4.1983.
  6. ראיון עם חולדה קמפניינו, שם, עמ' 3-4.
  7. גוטמן, שם, עמ' 69.
  8. ראיון עם חולדה קמפניינו, שם, עמ' 3-4.
  9. קמפניינו, ראובן (עורך), מתוך החוברת: "כנס משפחתי", ארכיון קבוצת יבנה, 13.5.10, עמ' 18.
  10. קמפניינו, שם, עמ' 7.
  11. שם, עמ' 2-5.
  12. קמפניינו, שם, עמ' 9-10.
  13. גוטמן, שם, עמ' 70.
  14. קמפניינו, לדור אשר לא ידע, שם, עמ' 13.
  15. קמפניינו, שם, עמ' 14-15.
  16. קמפניינו, שם, עמ' 17-19.
  17. עברון, ימימה, (עורכת הבלוג), געגועי לגאלה פלצ'ידיה, נדלה בתאריך 4.1.14.
  18. קמפניינו, שם, עמ' 19-22.
  19. שם, עמ' 22.
  20. ראיון עם חולדה קמפניינו, שם, עמ' 4.
  21. קמפניינו, שם, עמ' 23.
  22. שם, עמ' 23-29.
  23. שם, עמ' 41-42.
  24. שם, עמ' 62.
  25. שם, עמ' 65.
  26. שם, עמ' 73-76.
  27. שם, עמ' 66-69.
  28. שם, עמ' 76-77.
  29. דף הנצחה לחולדה קמפניינו, שם.
  30. תמלול העדות של חולדה קמפניינו במשפט אייכמן, אתר סנונית, נדלה בתאריך 20.11.13
  31. ראיון עם חולדה קמפניינו, שם, עמ' 12.
  32. האוזנר, גדעון, משפט אייכמן בירושלים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 105.
  33. שם, עמ' 107.
  34. שם, עמ' 81.
  35. חיות, מרדכי, עלון "מבית", ארכיון קבוצת יבנה, 1992, 703.
Advertisement