חותם של עבד ושפחה - מסכת שבת דף נ"ח

  • מה זה כבול
  • חותם של עב ושפחה
  • זוג באדם וחותם בחיה

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

ג שנינו במשנה כי לא תצא האשה בשבת בכבול[עריכה | עריכת קוד מקור]

כל דבר שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו בשבת לרשות הרבים, שודאי לא תגלה אשה את הסבכה כדי להראות תכשיט הנתון מתחתיה ברשות הרבים, כל שהוא למעלה מן השבכה כעין כובע וכיוצא בו — אין יוצאין בו

ג שנינו במשנה כי לא תצא האשה בשבת בכבול. אמר ר' ינאי: כבול זה איני יודע מהו, אי כבלא דעבדא תנן [אם חותמת של עבד שנינו במשנתנו], שהיו העבדים נוהגים להלך וחותם על בגדיהם כדי שידעו שעבדים הם, וכבול זה הוא שנאסר.

  1. אבל מין הכבול במשמעות האחרת, שהוא כיפה של צמר ששמה אשה על שערותיה שפיר דמי [יפה הדבר, מותר].
  2. או דילמא [שמא]: כיפה של צמר תנן [שנינו במשנתנו] שאסורה, וכל שכן כבלא דעבדא [כבל של עבד].

שכבול היא כיפה של צמר הנמצאת תחת הסבכה
אמר ר' אבהו: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר לומר כדעת מי שאומר] שכיפה של צמר תנן [מסתבר כמי שאמר כיפה של צמר שנינו]. ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: יוצאה אשה בכבול ובאיסטמא לחצר בשבת, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בכבול שאמרנו, אין ההיתר מוגבל רק לרשות היחיד, אלא אף לרשות הרבים. כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל דבר שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו בשבת לרשות הרבים, שודאי לא תגלה אשה את הסבכה כדי להראות תכשיט הנתון מתחתיה ברשות הרבים, כל שהוא למעלה מן השבכה כעין כובע וכיוצא בו — אין יוצאין בו. ומהקשר ומסמיכות ההלכה העוסקת בכבול לדברי ר' שמעון בן אלעזר למדים שכבול היא כיפה של צמר הנמצאת תחת הסבכה.
איסטמא היא הדבר הנקרא בארמית "ביזיוני"
כיון שהוזכרה "איסטמא" בברייתא, שואלים: מאי [מהי] איסטמא זו? אמר ר' אבהו: איסטמא היא הדבר הנקרא בארמית "ביזיוני". ואולם הסבר זה של ר' אבהו שהיה בניב הארמי של ארץ ישראל לא הובן בבבל, ושאלו שם: מאי [מהו] ביזיוני זה? אמר אביי שכך אמר רב: הכוונה היא למה שקרוי בבבל "כליא פרוחי", שהוא מעין סרט או כובע קטן שאוספים וקושרים בו אותן שערות היוצאות מתחת לסבכה.
תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא, שלושה דברים נאמרו באיסטמא: אין בה משום כלאים (כלאי בגדים, שעטנז), כיון שאיננה ארוגה אלא היא עשוייה מלבד קשה, ובכגון זה אין כלאיים נוהגים. ואינה מטמאה בנגעים כי בצרעת הבגד נטמאים רק בגדים ארוגים, ואין יוצאים בה לרשות הרבים בשבת.
'עטרות כלות
משום (בשם) ר' שמעון אמרו: אף (נ״ח א) אין בה משום עטרות כלות, שגזרו חכמים כזכר לחורבן הבית שלא תתקשט כלה בעטרה בחופה, ואיסטמא אינה כלולה באיסור זה.
"כבול" זה ששנינו במשנה שאסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים
ושמואל אמר: "כבול" זה ששנינו במשנה שאסור לצאת בו בשבת לרשות הרבים, כבלא דעבדא תנן [חותם של עבד שנינו]. ומקשים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל: יוצא העבד בשבת בחותם שבצוארו, אבל לא בחותם שבכסותו, ואם חותם זה שבצווארו כבול הוא, הרי אמרו במשנה שאין יוצאים בו לרשות הרבים!
ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] ששנינו שאמר שמואל שיוצא בו בשבת — הרי זה באופן דעבד ליה רביה [שעשה לו אותו אדונו], שבכגון זה חושש הוא מרבו ולא יבוא להסירו, ואין אם כן חשש לטלטול, ואילו הא [זה] ששנינו במשנתנו שאסור לצאת בכבול ולדעת שמואל זהו חותם העבד, הרי זה באופן דעבד איהו לנפשיה [שעשה העבד אותו לעצמו], כדי שידעו עבדו של מי הוא ותהא עליו הגנת אדוניו, ומאחר והדבר תלוי בדעתו, יתכן שיבוא להסירו ועלול לבוא לידי טלטול ולכן אסרוהו.
ומקשים: במאי אוקימתא להא [במה העמדת את זו] של שמואל — בחותם דעבד ליה רביה [שעשה לו רבו], אם כן בחותם שבכסותו אמאי [מדוע] לא יצא בו? והלא גם חותם שבכסותו אם עשה לו אותו רבו לא יבוא להסירו!
שמא יפסק החותם וישבר, ומפחד העבד ומקפל את הטלית ומניחה על כתפו
ומתרצים: החשש הוא דילמא מיפסק, ומירתת ומיקפל ליה ומחית ליה אכתפיה [שמא יפסק החותם וישבר, ומפחד העבד ומקפל את הטלית ומניחה על כתפו] כדי שלא יראה האדון שנשבר החותם בבגד. והאיסור בדבר. וכפי ששנה רב יצחק בר יוסף, שאמר רב יצחק בר יוסף שכך אמר ר' יוחנן: היוצא לרשות הרבים בטלית מקפלת ומונחת לו על כתפיו בשבת — חייב חטאת, כי אין זו דרך מלבוש, אלא דרך הוצאת משא.
וכי הא [וכמו זה] שאמר ליה [לו] שמואל לרב חיננא בר שילא: כולהו רבנן דבי ריש גלותא לא ליפקו בסרבלי חתימי, לבר מינך, דלא קפדי עליך דבי ריש גלותא [כל חכמי בית ראש הגולה אל יצאו בסרבלים חתומים, בעלי חותם, בשבת, חוץ ממך, שאין מקפידים עליך בבית ראש הגולה]. שחכמי ראש הגולה נחשבו רשמית לעבדי הבית, והיו מהלכים בחותם של בית ראש הגולה ובשבת אסור להם ללכת בסרבל חתום, שמא יישבר החותם ומפחד ראש הגולה יבואו להסירו מעליהם ולקפלו ולהניחו על כתפיהם ולטלטלו בשבת. ורק רב חיננא בר שילא שאנשי ראש הגולה אינם מקפידים עליו, ואף אם אין חותם בלבושו אין רואים בכך מרידה בראש הגולה מותר לו לצאת בחותם זה בשבת.

א. שמותר לעבד לצאת בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבבגדו[עריכה | עריכת קוד מקור]

דבר המקפיד עליו רבו אם יאבד — אין יוצאים בו בשבת, שמא יינתק מן הבגד, ומתוך פחד יטלטלנו העבד בידו מבוא : הסיבות

  1. שמה העבד יוריד מיוזמתו - רק החותם שעשה בעצמו ולא של הבעל
  2. החותם המתכת יפול ויטלטל לבית של האדון
  3. (רק חותם של בגד) - יקפל את הבגד שלא יראו וזה חייב חטאת

(שתי סתירות: חותם בצוואר - כן או לא)

  1. א מעתה באים לדון גופא [לגוף] הדברים שאמר שמואל שמותר לעבד לצאת בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבבגדו. ואומרים: תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו (שמה יקפל את בגדו).
  2. (אסור בכל מקרה) ורמינהו [ומשליכים, מקשים] ממה ששנינו בברייתא אחרת: לא יצא העבד בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו בשבת, ולענין טומאה זה וזה אין מקבלים טומאה. ולא יצא בזוג (פעמון) התלוי בצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו, ולענין טומאה זה וזה מקבלין טומאה.

ולא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא בזוג שבכסותה, ולא בזוג שבצוארה כיון שלגבי הבהמה (זיהוי;תשומת לב לקוחות; איתא מיקומה אין בכך זה נחשב כתכשיט אלא כמשא, ולענין טומאה זה וזה, החותם והזוג, אין מקבלין טומאה, משום שתכשיטי בהמה וכליה אינם בכלל הדברים המקבלים טומאה. והרי שאסור לעבד לצאת אף בחותם שבצווארו, ושלא כשיטת שמואל!
ויש חשש שיבוא להסירו ולטלטלו
ומשיבים: לימא [נאמר] כי הא [זה] הברייתא שהתירה — הרי זה באופן דעבד ליה רביה [שעשה לו רבו] חותם זה, שמאחר והוא חושש להסירו אין חשש שיבוא לטלטלו, ואילו הא [זו] הברייתא שאסרה — הרי זה באופן דעבד איהו לנפשיה [שעשה הוא לעצמו] ויש חשש שיבוא להסירו ולטלטלו.
וכאן שאסרו מדובר בחותם של מתכת, וכאן שהתירו הרי זה בשל טיט
את התירוץ הזה דוחים: לא, אידי ואידי דעבד ליה רביה [וזה וזה מדובר באופן שעשה לו רבו], אלא יש להסביר את ההבדל באופן אחר; וכאן שאסרו מדובר בחותם של מתכת (רבו יקפיד עליו היות וזה עולה לו כסף) , וכאן שהתירו הרי זה בשל טיט. וכמו שאמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה: דבר המקפיד עליו רבו אם יאבד — אין יוצאים בו בשבת, שמא יינתק מן הבגד, ומתוך פחד יטלטלנו העבד בידו. דבר שאין מקפיד עליו האדון — יוצאין בו.
ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להבין את דברי הברייתא, מדקתני [ממה ששנינו] שם: זה וזה אין מקבלין טומאה. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי מדובר בחותם של מתכת אפשר להבין את החידוש שבברייתא כך: הני הוא דלא מקבלי [אלה הם שאינם מקבלים] טומאה, הא [אבל] כלים דידהו [שלהם, ממינם] — מקבלי [מקבלים] טומאה.
אינם מקבלים טומאה
אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי בשל טיט תנן [שנינו], האם תוכל לדייק כמו כן ולומר כי הני הוא דלא מקבלי [אלה הם שאינם מקבלים] טומאה, הא [אבל] כלים דידהו מקבלי [שלהם, ממינם] — מקבלי [מקבלים] טומאה?!
והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה שלא נשרפה ולא נעשתה חרס — אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. נמצא שאף כלי גמור העשוי טיט אינו נטמא! אלא שמע מינה [למד מכאן] שבכלים של מתכת דיברה ברייתא זו, ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

ב. שלא יצא העבד בזוג שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כל שהוא ארוג בבגד לא גזרו לאסור יציאה בו

ב באותה ברייתא שנינו שאמר מר [החכם] שלא יצא העבד בזוג (פעמון) שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו.
ושואלים: בזוג שבצוארו אמאי [מדוע] לא יצא — מתוך החשש דילמא מיפסיק ואתא לאיתויי [שמא ייקרע ויבוא להביאו, לטלטלו], אם כן, זוג שבכסותו נמי ליחוש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי [גם כן נחשוש שמא ייקרע ויבוא לטלטלו]!
ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דמיחא ביה מומחא [כשהזוג ארוג בו, בבגד]. וכפי ששנה רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כל שהוא ארוג בבגד לא גזרו לאסור יציאה בו.(לגבי בעל חיים אסור)

ג. החותם והזוג, אין מקבלין טומאה[עריכה | עריכת קוד מקור]

העושה זגין (פעמונים) למכתשת ולעריסה ולמטפחות ספרים שעוטפים בהם את ספרי התורה, ולמטפחות תינוקות — כל אלה אם יש להם עינבל — טמאין (מקבלים טומאה), ואם אין להם עינבל — טהורים (אינם מקבלים טומאה)

ג. בברייתא שהובאה קודם אמר מר [החכם] שלא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא בזוג שבצוארה, ולא בזוג שבכסותה, ולענין טומאה זה וזה, החותם והזוג, אין מקבלין טומאה.
ורמינהי [ומשליכים, מקשים] ממה ששנינו בברייתא אחרת: זוג של בהמה — טמאה (נ״ח ב)
של (התלוי על) דלת — טהור, כי הפעמון בטל לגבי הדלת', והדלת עצמה אינה נחשבת לכלי אלא לחלק מן הבית, ולכן דינה כמותו, שמאחר והוא מחובר בקרקע אינו מקבל טומאה וכן דין כל המחובר לו.
ואם לקח זוג של דלת ועשאו לבהמה — טמאה, כלומר הריהו מקבל טומאה, ואילו זוג של בהמה ועשאו לדלת, אף על פי שחיברו לדלת ואף קבעו במסמרים — הריהו נשאר טמא, שדינו עדיין כזוג של בהמה, שכל הכלים יורדין לידי טומאתן להיחשב ככלים גמורים או ככלים המסוגלים לקבל טומאה במחשבה בלבד, שעל ידי החלטה להקצותם לצורך מסויים שעל ידו יקבלו טומאה הריהם מוכשרים מיד לקבל טומאה, ואין עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה שעושים בגוף הכלי, אבל שינוי ייעוד בלבד אינו מועיל. ולענייננו, הלא נאמר כאן שזוג בהמה מקבל טומאה בניגוד למה ששנינו בברייתא הקודמת!
ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] ששנינו שהזוג טמא הרי זה באופן דאית ליה [שיש לו] עינבל, ואילו הא [זה] ששנינו שהזוג טהור הרי זה באופן דלית ליה [שאין לו] עינבל.
ושואלים: מה נפשך, בכל אופן קשה הדבר, שכן אי מנא [אם הפעמון כלי] הוא, אם כן אף על פי דלית ליה [שאין לו] עינבל יקבל טומאה. ומצד אחר, אי לאו מנא [אם לא כלי] הוא — וכי העינבל משוי ליה מנא [הוא שעושה אותו כלי]?!
ומשיבים: אין [כן], אכן העינבל קובע לגבי טומאת הפעמון. וכמו שר' שמואל בר נחמני אמר בשם ר' יונתן. שאמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מנין למכשיר המשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא (מקבל טומאה) לפי שהוא נחשב לכלי — ממה שנאמר : "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נידה יתחטא, וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כג). ודורשים: "כל דבר" — אפילו דיבור, כלומר, כלי המשמיע קול ("דבר") יבא באש לטהרו.
ואולם עדיין יש מקום לבירור, במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את הברייתא — בדלית ליה [בזוג שאין לו] עינבל, אם כן אימא מציעתא [אמור את אמצעה של הברייתא] ששנינו בה: שאדם לא יוצא בזוג שבצוארו, אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו, ולענין טומאה זה וזה מקבלין טומאה. ומעתה אי דלית ליה [אם מדובר באופן שאין לו עינבל מי מקבלי האם הוא מקבל טומאה?
ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו בתוספתא: העושה זגין (פעמונים) למכתשת ולעריסה ולמטפחות ספרים שעוטפים בהם את ספרי התורה, ולמטפחות תינוקות — כל אלה אם יש להם עינבל — טמאין (מקבלים טומאה), ואם אין להם עינבל — טהורים (אינם מקבלים טומאה). ואם לאחר שנטמאו ניטלו עינבליהן — עדיין טומאתן עליהם. הרי שאף בפעמוני אדם העינבל קובע אם הפעמון נחשב לכלי!
ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בזוג של תינוק, דלקלא עבידי ליה [שלקול עושים לו את הפעמון], ואם אין הפעמון משמיע קול — אין בו שימוש ואינו בר קבלת טומאה. אבל אצל גדול הזוג עצמו תכשיט הוא ליה [לו] אף על גב דלית ליה [אף על פי שאין לו] עינבל.

א. שפעמונים שנטמאו ולאחר מכן ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפעמון אף לאחר שניטל עינבלו נחשב עדיין ככלי הואיל והוא עדיין ראוי לגמע בו מים לתינוק

א שנינו בתוספתא שאמר מר [החכם] שפעמונים שנטמאו ולאחר מכן ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן. ותוהים: למאי חזו [למה ראויים הם] אחר שניטלו עינבליהם? והרי כשבורים הם ולכאורה נטהרים הם בכך! אמר אביי: הטעם לכך שטומאתם בעינה עומדת, הואיל שההדיוט יכול להחזירו לעינבל זה ולקובעו בזוג.
אם יכול כל אדם (שאינו אומן) להרכיבו מחדש אינו קרוי שבור ולא בטלה טומאתו
שלדעת אביי כל כלי שנתפרק, אם יכול כל אדם (שאינו אומן) להרכיבו מחדש אינו קרוי שבור ולא בטלה טומאתו. על הסבר זה מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו: הזוג והעינבל הם חיבור זה לזה;
ומכאן — שאם הפרידם שוב אינם נחשבים כמחוברים! והוא מוסיף, וכי תימא, הכי קאמר [ואם תאמר כי כך אמר, נתכוון לומר]: ש"חיבור" משמעו — אף על גב דלא מחבר [אף על פי שאינו מחובר] — כמאן דמחבר דמי [כמו שמחובר הוא נחשב], ואולם הרי שנינו: מספורת (מספריים) של פרקים (שאפשר לפרק את להביה) ואיזמל של רהיטני (הסכין שבמקצוע) מהווים חיבור לטומאה כאשר הם מחוברים, ואין הם מהווים חיבור להזאה. שבזמן שמטהרים את הכלי מטומאת מת ומזים עליו מי חטאת (במדבר יט) יש להזות על כל חלק לעצמו.
ואמרינן [ואמרנו] בבירור הדבר: מה נפשך, בכל אופן שתסביר ותאמר אין זה מובן, שכן אי [אם] חיבור הוא — ייחשב אם כן חיבור אפילו להזאה, ואי [ואם] לא חיבור הוא — אפילו לטומאה נמי [גם כן] לא ייחשב כחיבור!
הואיל וראוי הפעמון בלא הזוג להקישו [להכות בו] על גבי חרס והוא משמיע קול כבתחילה, ואם כן, אף משניטל העינבל ממשיך הפעמון במלאכתו הראשונה ונחשב איפוא ככלי שלם
ואמר רבה: דבר תורה (מיסוד ההלכה האמור בתורה), בשעת מלאכה, כששני החלקים מחוברים הרי זה נחשב כחיבור בין לטומאה בין להזאה. ושלא בשעת מלאכה — אינו נחשב כחיבור לא לטומאה ולא להזאה. ואולם גזרו חכמים להחמיר על טומאה שלא בשעת מלאכה שייחשב הכלי כמחובר משום טומאה שהיא בשעת מלאכה. וכן על הזאה שהיא בשעת מלאכה שלא תועיל לכל החלקים אם הזה על חלק אחד בלבד משום הזאה שלא בשעת מלאכה, שנחשב הכלי כמפורק. ומכל מקום למדנו שחיבור מסוג זה נחשב רק כאשר שני החלקים מחוברים בפועל, אך כשהחלקים נפרדים אפילו עשויים הם להתחבר בקלות — נחשב הכלי כשבור, ויש איפוא לדחות את הסברו של אביי.
אלא אמר רבא: יש להסביר באופן אחר:(נ״ט א) הואיל וראוי הפעמון בלא הזוג להקישו [להכות בו] על גבי חרס והוא משמיע קול כבתחילה, ואם כן, אף משניטל העינבל ממשיך הפעמון במלאכתו הראשונה ונחשב איפוא ככלי שלם.
איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר ר' יוסי בר' חנינא שפעמון שניטל העינבל שלו עדיין נחשב לכלי שלם הואיל וראוי להקישו על גבי חרס. ואילו ר' יוחנן אמר: הפעמון אף לאחר שניטל עינבלו נחשב עדיין ככלי הואיל והוא עדיין ראוי לגמע בו מים לתינוק.


השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.