Family Wiki
Advertisement

חיובים בהוצאה - מסכת שבת דף ע"ו

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

א משנה ומעתה לפירוט שיעורי דברים שכרגיל נחשבים הם בעיני בני אדם,ומצניעים כמותם[]

וכל אלה אין מצטרפין זה עם זה לכדי שיעור בו יתחייב המוציא מפני שלא שוו זה לזה בשיעוריהן

א משנה ומעתה לפירוט שיעורי דברים שכרגיל נחשבים הם בעיני בני אדם, ומצניעים כמותם: המוציא תבן הרי זה מתחייב אם הוציא בשיעור כמלא פי פרה. עצה שהיא מאכל גס יותר יש בו צורך בשיעור גדול יותר וכדי להתחייב על הוצאתו צריך הוא להוציא שיעור כמלא פי גמל, שכן פרה כרגיל אינה אוכלת מאכל זה. עמיר, שהוא קש דק — כמלא פי טלה. עשבים — כמלא פי גדי הקטן יותר מפי טלה. עלי שום ועלי בצלים, אם היו לחים וראויים למאכל אדם, שיעורם כשיעור סתם מאכלי אדם והוא כגרוגרת. ויבשים שיעורם כמלא פי גדי, וכל אלה אין מצטרפין זה עם זה לכדי שיעור בו יתחייב המוציא מפני שלא שוו זה לזה בשיעוריהן.

ג. (ב) הוא תבן של מיני קטנית[]

האם יש לחייבו על פי השיעור שהוא מוציא, או על פי המטרה שלשמה הוא מוציא

ג גמרא מתחילה שואלים: מאי [מהו] עצה זו ששנינו במשנה? אמר רב יהודה: הוא תבן של מיני קטנית. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר שהתעוררה השאלה: המוציא תבן בשיעור כמלא פי פרה, אלא שנתן את התבן הזה לגמל, ולגבי הגמל הלוא אין זה כשיעור הראוי לאכילתו. והבעיה: האם יש לחייבו על פי השיעור שהוא מוציא, או על פי המטרה שלשמה הוא מוציא. ונחלקו בכך, ר' יוחנן אמר: חייב, ור' שמעון בן לקיש אמר: פטור. באורתא [בערב] אמר ר' יוחנן הכי [כך], ואילו לצפרא הדר ביה [בבוקר חזר בו] והודה לריש לקיש. אמר רב יוסף: שפיר עבד דהדר, דהא לא חזי [יפה עשה שחזר בו, שכן אינו ראוי] לגמל! שבהוצאה לצורך גמל בפחות משיעור פי הגמל אין חיוב. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אדרבא, כדמעיקרא מסתברא, דהא חזי [להיפך, כמו שמתחילה מסתבר לומר שיהא חייב, שהרי ראוי] לפרה, שהרי הוציא שיעור חשוב הראוי להשתמש בו, ומתחייב משום הוצאתו אף שאינו מספיק לגמל.
אלא כי אתא [כאשר בא] רבין לאחר זמן מארץ ישראל לבבל אמר ומסר גירסה מתוקנת של המחלוקת, שבדין המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל, דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שחייב, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במקרה של המוציא עצה שכרגיל אינו מאכל פרה בשיעור כמלא פי פרה לצורך אכילת פרה. וכאן השאלה קשה יותר, ברור שאם יוציא כשיעור זה עבור גמל, או בסתם — יהא פטור. ואולם, כיון שהועיד את המאכל לפרה, ועבור הפרה שיעור זה מספיק שמא יש בכך משום הוצאה.

משום שהוא סבור שאכילה על ידי הדחק שמה אכילה.
ואיפכא איתמר [וההיפך נאמר] בדברי ר' יוחנן וריש לקיש להקל ולהחמיר. שר' יוחנן אמר: פטור, וריש לקיש אמר: חייב. וטעמם: ר' יוחנן אמר שהוא פטור, משום שהוא סבור שאכילה על ידי הדחק שאין רגילים לאכול כיוצא בכך, אבל בדוחק אפשר לאכלו, כגון עצה לפרה — לא שמה (אינה נחשבת) אכילה. וריש לקיש אמר שחייב, משום שהוא סבור שאכילה על ידי הדחק שמה אכילה.
ד

ד שנינו במשנה שעמיר שיעורו כמלא פי טלה[]

טעמא [הטעם, רק] מפני שראויין ליטמא מושב, אבל כאשר אין ראוי בצירוף כמה מהם כדי ליטמא מושב — לא מצטרפים, ואפילו לשיעור הקל שבהם

ד שנינו במשנה שעמיר שיעורו כמלא פי טלה. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ששיעורו כגרוגרת! ומסבירים: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא.
עוד שנינו במשנה עלי שום ועלי בצלים כאשר הם לחים שיעורם לענין הוצאה הוא בכגרוגרת וכאשר הם יבשים שיעורם כמלא פי הגדי. ושנינו עוד שכל החומרים הנמנים במשנה אין מצטרפין זה עם זה לכדי שיעור הוצאה מפני שלא שוו בשיעוריהן. אמר ר' יוסי בר חנינא: דברים שחשיבותם פחותה ולכך דינם קל יותר ושיעורם לחיוב גדול יותר אין מצטרפין לחמור שבהן, לדבר שיש בו חשיבות, ששיעורו להתחייב קטן יותר ודינו חמור יותר. שאין להשוות אותה כמות של חומר חשוב (חמור) למין הקל. אבל מצטרפין לקל שבהן, שאם משלימים לכדי שיעור גדול בחומרים חשובים שחייבים בהם אף על שיעורם הקטן — חייב.

האם אפשר בכלל להביא לידי צירוף דברים שניתנו בהם שיעורים שונים
על עיקרון זה מקשים: וכל אלה דלא שוו בשיעורייהו מי [שאינם שווים בשיעורם האם] מצטרפין? האם אפשר בכלל להביא לידי צירוף דברים שניתנו בהם שיעורים שונים? הלא נחשבים הם כשונים בתכלית זה מזה במהותם, ואינם ניתנים לכאורה לצירוף. שכן והתנן [והרי שנינו במשנה]: שיעור הבגד שיהא בו כדי לקבל טומאה על ידי שהזב יושב עליו, בשלשה על שלשה טפחים לפחות. והשק העשוי משער עיזים שיעורו לקבלת טומאה ארבעה על ארבעה, והעור — בחמשה על חמשה, והמפץ (מחצלת) — ששה על ששה. ותני עלה [ושנויה ברייתא לתוספת עליה] הבגד והשק, השק והעור, והעור והמפץ — מצטרפין זה עם זה. ואמר ר' שמעון: מה טעם אמרו שמצטרפים — מפני שראויין החלקים המצורפים ליטמא בטומאת מושב, שאפשר להשתמש בהם כטלאי לאוכף או מרדעת שרוכבים עליה. וכיון שבפועל ראויים הם לשימוש משותף — הריהם מצטרפים זה לזה גם לדיני טומאה. ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, רק] מפני שראויין ליטמא מושב, אבל כאשר אין ראוי בצירוף כמה מהם כדי ליטמא מושב — לא מצטרפים, ואפילו לשיעור הקל שבהם. ומכאן שכרגיל אין דברים בעלי שיעורים שונים ניתנים לצירוף!
אמר רבא: (ע״ו ב) הכא נמי [כאן גם כן] יש לפנינו מקרה מיוחד, כיון שאף כאן כולם יחד חזיא [ראויים] לשמש כדוגמא שהמוכרם מצרף ערימה מכולם יחד ומשתמש בה.

א משנה המוציא בשבת אוכלים הראויים לאדם ששיעורם כגרוגרת[]

ר' יהודה אומר: כל הקליפות אינן מצטרפות חוץ מקליפי עדשיןן

א משנה המוציא בשבת אוכלים הראויים לאדם ששיעורם כגרוגרת למקום האסור בהוצאה — חייב. ומצטרפין כל האוכלים זה עם זה לכדי שיעור מפני ששוו בשיעוריהן. ושיעור זה נחשב חוץ מקליפתן וגרעיניהן ועוקציהן (הענף הדק שבקצה הפרי שבו הוא תלוי בעץ), וסובן (קליפת החיטה היורדת בכתישה), ומורסנן (שרידי סובין ומוץ שבקמח). ר' יהודה אומר: כל הקליפות אינן מצטרפות חוץ מקליפי עדשין שהן כן מצטרפות לכדי שיעור עם העדשים עצמם כיון שמתבשלות עמהן ונאכלות עמם.

ב גמרא ושואלים: והאם סובן ומורסנן של מיני דגן לא מצטרפין[]

אבל להוצאת שבת, כיון ששיעורה קטן ונמדד על פי חשיבות הדברים דרוש שיהא ראוי למאכל לכל אדם

ב גמרא ושואלים: והאם סובן ומורסנן של מיני דגן לא מצטרפין? והתנן [והרי שנינו במשנה] עיסות העשויות מחמשת רבעים הלוג קמח ועוד משהו חייבין בהפרשת חלה, ובתוך שיעור זה מחשיבים את הקמח ואת סובן ומורסנן, והרי שהסובין והמורסן מצטרפים! אמר אביי: לענין חלה ועשיית לחם מצטרפים הסובין, שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה (מעורבת בסובין), אבל להוצאת שבת, כיון ששיעורה קטן ונמדד על פי חשיבות הדברים דרוש שיהא ראוי למאכל לכל אדם.

ג שנינו במשנה שכל הקליפות אינן מצטרפות לכדי שיעור מאכל[]

תוכן

ג שנינו במשנה שכל הקליפות אינן מצטרפות לכדי שיעור מאכל ר' יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים משום שהן המתבשלות עמהן. ושואלים: האם רק עדשים אין [כן] מצטרפים ואילו פולין לא מצטרפים? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' יהודה אומר שכל הקליפות מצטרפות למאכל חוץ מקליפי פולין ועדשים! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], הא [זה] ששנינו שלדעת ר' יהודה קליפות פולים מצטרפות הרי זה בחדתי [בפולים חדשים, טריים], ואילו הא [זה] ששנינו שלדעתו אינן מצטרפות הרי זה בעתיקי [בישנים]. ושואלים: עתיקי מאי טעמא [ישנים מה טעם] לא יצטרפו? אמר ר' אבהו: מפני שנראין חלקי קליפתם כזבובין בקערה, ומאוסים לאוכלם, והכל משליכים אותם.

א. משנה המוציא בשבת יין חי (לא מזוג), שיעורו כדי להתחייב הוא כדי מזיגת הכוס[]

ואולם אדם אשר שיעורים אלה קטנים ואינם חשובים בעיניו אינו חייב על הוצאתם

א משנה המוציא בשבת יין חי (לא מזוג), שיעורו כדי להתחייב הוא כדי מזיגת הכוס. שנהגו להוסיף מים ליין חי, והמוציא יין חייב בכדי שיעור היין בלבד הראוי לשתייה חשובה. חלב — כדי גמיעה. דבש — כדי ליתן על הכתית (פצע הנעשה מחמת שיפשוף), שמן — כדי לסוך בו אבר קטן, מים — כדי לשוף (לשפשף ולמרוח) בהם את הקילור (תחבושת לעין). ושאר כל המשקין שיעורם ברביעית הלוג, וכל השופכין ברביעית. ר' שמעון אומר: כל המשקים כולן שיעורם ברביעית הלוג. ועוד אמר: ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן, לאדם המקפיד אשר שומר דבר זה, שרק הוא בלבד חייב על הוצאתו, משום שלגביו הרי זה דבר חשוב, וחיוב ההוצאה הוא לפי חשיבות הדבר למי שהוציאו. ואולם אדם אשר שיעורים אלה קטנים ואינם חשובים בעיניו אינו חייב על הוצאתם.

הדרן עלף "כלל גדול"

ב. שיעור הוצאה ביין הוא כדי מזיגת כוס יפה[]

יש לומר כי לענין חיוב הוצתאה בשבת מידי דחשיב בעינן [דבר חשוב אנו צריכים], והא נמי הא חשיב [וזה גם כן רובע רביעית יין הריהו חשובן

ב גמרא תנא [שנינו בתוספתא]: שיעור הוצאה ביין הוא כדי מזיגת כוס יפה. ומסבירים: ומאי [ומהו] כוס יפה שאמרו — כוס של ברכה. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה צריך שיהא בו יין רובע (רבע) של רביעית הלוג, כדי שימזגנו במים ויעמוד שיעור היין המזוג על רביעית הלוג. ששיעור המזיגה הוא שלושה חלקים מים לכל חלק יין.

המוציא יין אינו מתחייב אלא אם כן הוציא בשיעור כדי מזיגת כוס
אמר רבא: אף אנן נמי [אנחנו גם כן] (ע״ז א) תנינא [שנינו] במשנה מעין זה: המוציא יין אינו מתחייב אלא אם כן הוציא בשיעור כדי מזיגת כוס, ותני עלה [ושנינו עליה, על הלכה זו]: שיעור זה הוא כדי מזיגת כוס יפה. וקתני סיפא [ושנינו בסופה של המשנה]: "ושאר כל המשקין ברביעית". והרי ששיעור חשוב של משקה הוא ברביעית, ומן הסתם גם יין מזוג זהו שיעורו. ורבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא [יין שאינו מושך, מספיק, לשלושה חלקים מים לא יין] הוא. שצריך היין להיות חזק עד כדי כך שיוכל למוזגו בכמות גדולה פי שלושה על מים.

שהיין המזוג שעל פיו קובעים מה הוא בדיוק הצבע האדום הריהו שני חלקי מים ואחד יין
אמר אביי: שתי תשובות לסתור יש בדבר; חדא, דתנן [אחת, שכן שנינו במשנה] שהיין המזוג שעל פיו קובעים מה הוא בדיוק הצבע האדום הריהו שני חלקי מים ואחד יין, מן היין השירוני (שבשרון). הרי שמזיגה היא בשליש יין. ועוד: משמע שדי בהוצאת שיעור היין עצמו הנמזג לכדי רביעית, ששיעורו אינו אלא כדי רבע רביעית, כדי להתחייב, אף שעדיין לא נמזגו בו המים בפועל, וכי יתכן שיהיו המים בכד ומצטרפין?! והלא יין זה לא יהא ראוי לשתיה עד שיוסיפו לו את המים שבכד?

צבע אדום שהוא שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני
אמר ליה [לו] רבא: הא דקאמרת [זה שאמרת] שיעור זה ששנינו לענין צבע אדום שהוא שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני — אין זו הוכחה, כי יין השירוני לחוד, דרפי [שהוא רפה], ודי במזיגתו בשני חלקים מים. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר כי התם [שם] נקבע השיעור משום חזותא [מראה], אבל לטעמא בעי טפי [לצורך טעם טוב דרוש יותר מים] ודקאמרת [ומה שאמרת] ושאלת: וכי יתכן שיהיו המים בכד ומצטרפין — יש לומר כי לענין חיוב הוצתאה בשבת מידי דחשיב בעינן [דבר חשוב אנו צריכים], והא נמי הא חשיב [וזה גם כן רובע רביעית יין הריהו חשוב].

השיעור הבא[]

Advertisement