חצי שיעור וחצי מלאכה במלאכות שבת

בס"ד, אייר תש"ף מסכת שבת דף פ', חצי שיעור וחצי מלאכה במלאכות שבת

א. חצי שיעור וחצי מלאכה

החידוש שבהגדרת חצי שיעור כ'חצי מלאכה' הוא שהשיעורים שנקבעו למלאכות שבת לא מכתיבים רק את חיובו של מחלל
השבת, אלא מגדירים ומעצבים את גבולותיה של המלאכה עצמה. הרשב"ם בב"ב )נה:, ד"ה ספק ביאה טהור( הסביר את
טעם הדבר, וז"ל:
"במסכת שבת תנן המוציא אוכלין חייב בגרוגרת, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב
בפחות מגרוגרת".
מדברי הרשב"ם אנו למדים שבאופן עקרוני חצי שיעור אסור מן התורה, אלא שבהלכות שבת קיים דין נקודתי של מלאכת
מחשבת, ודין זה פוגם בעצם המלאכה ופוטר את המבצע חצי שיעור.
יש שהעלו מסקנה דומה לזו של הרשב"ם מפסקיו של הרמב"ם. בפי"ב ה"ט כותב הרמב"ם:
"אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל...אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר או שהוציא פחות
מכשיעור פטור".
מהלכה זו ניתן להביא שתי ראיות לזיהוי דבריו של הרמב"ם עם שיטתו של הרשב"ם:

• ראיה א'- הרמב"ם סבור שהחיוב במלאכות שבת הוא דווקא בדבר המועיל, ומאחר וחצי שיעור איננו דבר המועיל, סביר
  

להניח שלא יתחייבו עליו.

• ראיה ב'- הרמב"ם משווה בין המוציא פחות מכשיעור לעוקר בלי להניח. להלן נעסוק ביתר הרחבה ביחס שבין העקירה
  

וההנחה בנוגע לחצי שיעור, אך כבר כאן נעיר שאין כל סברא לומר שאדם שביצע רק הנחה או רק עקירה עבר על חצי שיעור.
שהרי, העקירה והנחה אינן רק גורמים שנועדו להשלים את החיוב אלא הן עצמן מגדירות את המלאכה. חידושו הגדול של
הרמב"ם הוא ההקבלה בין חצי שיעור לבין עקירה בלא הנחה- שניהם פוגעים פגיעה אימננטית בעצם המלאכה ולא רק
בהשלמת החיוב. אפריורית, היה מקום לומר שרק במלאכת הוצאה יש תפקיד מהותי לשיעור ההוצאה. להלן נרחיב בביאורו
של חילוק זה, אך אין ספק שבמסגרת דברי הרמב"ם הוא איננו נכון, משום שהרמב"ם פוסק בהדיא )פי"ח הכ"ג( שאין לחלק
בין חצי שיעור במלאכת הוצאה לחצי שיעור במלאכות אחרות 1 .
הרא"ש וההגהות אשר"י נקטו קו שונה מזה של הרשב"ם והרמב"ם. הרא"ש בתחילת פרק שמיני 2 מסביר שחצי שיעור
במלאכת שבת אסור מדאורייתא, גם אם לא חייבים עליו קורבן חטאת. מקור דבריו של הרא"ש בספרא בפרשת אחרי מות:
"אין לי אלא מלאכה שחייבים עליה כרת, מלאכה שאין חייבים עליה כרת, מנין שלא יכתוב אחת ושלא יארוג חוט אחד
ושלא יעשה בית אחד בנפה ובכברה? ת"ל מלאכה וכל מלאכה ריבה".
הספרא קובע בהדיא שחצי שיעור במלאכת שבת אסור כדין חצי שיעור בכל התורה כולה. המקור לחצי שיעור בכל התורה
כולה הוא הספרא בפרשת צו שדורש:
"כל שהיה בכלל עונש הרי היא בכלל אזהרה; כוי ופחות מכזית שאינן בכלל עונש לא יהיו בכלל אזהרה? תלמוד לומד
כל חלב".
אם כן, לשון הספרא בפרשת אחרי מות מורה על כך שחצי שיעור במלאכת שבת ויוה"כ אסור כדין חצי שיעור בכל התורה
כולה, ועם זאת הדבר נלמד ממקור שונה. ייתכן שהפער בין שני המדרשים הללו הביא את ההגהות אשר"י לנקוט נימה שונה
מעט מזו של הרא"ש, ולחלק בין השיעורים השונים. כידוע, שיעור גרוגרת בהוצאה הוא רק במאכל אדם. בנוגע לחפצים
אחרים נוקטת המשנה שיעורים שונים. לדוגמה, המוציא קוצים חייב רק במלאֹ פי גמל. ההגהות אשרי )פ"ז סימן יא'( מסביר
שגרוגרת היא אחד מהשיעורים שנאמרו למשה בסיני, ולפיכך המוציא חצי גרוגרת חייב כדין חצי שיעור בכל התורה כולה.
שיעור מלאֹ פי גמל לא נאמר למשה בסיני, ויש לומר שחכמים חידשו אותו על סמך המציאות שראו לפניהם. אשר על כן,
1 המל"מ )פי"ח ה"א( סירב לקבל את חידושו של הרמב"ם, ופירש שגם הוא מודה שחצי שיעור במלאכת שבת אסור מן התורה, כמו בכל תחום אחר. לפי דרכו של
המל"מ יש לומר שדבריו של הרמב"ם אמורים רק לגבי החיוב במסגרת הלכות שבת, ולא לגבי החיוב מדין חצי שיעור. בדבריו של המל"מ קיימות שתי בעיות: בעיה
אחת היא שפירושו לא מתיישב בלשון הרמב"ם במקורות השונים. בעיה שנייה היא שהרמב"ם משווה בין העוקר בלי להניח לבין המוציא חצי שיעור, ואם כך, לפי
דרכו של המל"מ יש לחייב את מי שעקר בלי להניח מדין חצי שיעור. חיוב כזה לא רק סותר סוגיות מפורשות, אלא גם נוגד את ההיגיון הפשוט. ואעפ"כ, נדמה שכמה
אחרונים קיבלו את פירושו של המל"מ ברמב"ם: עיין למשל בדבריו של המג"א בסימן שמ', בנוגע לחצי שיעור בתולש שערות בשבת.
2 דבריו של הרא"ש נזכרים בהגה"ה הראשונה, אך הקורבן נתנאל על אתר העיר שהדברים נשמטו מלשון הרא"ש, והם לא חלק מהגה"ה.
שיעור זה משמעותי לעצם הגדרת המלאכה- חכמים חידשו שרק הוצאת קוצים בשיעור מלאֹ פי גמל נחשבת להוצאה, ולפיכך
רק היא אסורה 3. אם כן, ההגהות אשר"י מניח שתי הנחות:
הנחה א'- המוציא חצי פי גמל לא נאסר מדין חצי שיעור בכל התורה כולה.
הנחה ב'- המוציא חצי פי גמל פטור.
ההנחה הראשונה עשויה ליישב את הפער שבין מדרשי ההלכה שהבאנו; המוציא חצי גרוגרת חייב מדין 'חלב כל חלב',
והמוציא חצי פי גדי חייב מדין 'מלאכה וכל מלאכה', דהיינו מגזה"כ נקודתית, שחורגת מגדרי חצי שיעור בכל התורה כולה.
לכאורה, היה מקום להקשות מדברי הספרא הנ"ל על כל אותם ראשונים הפוטרים בחצי שיעור במלאכת שבת. עם זאת,
בפרק יא' בתוספתא נאמר במפורש שהאורג חוט אחד והכותב אות אחת מדאו' פטור, ולפיכך מדובר על מחלוקת המקורות
התנאיים, שמותירה לראשונים מקום להתגדר בו.
נדמה שלאור דבריו של הרמב"ם במקום אחר, ניתן להציע הסבר שונה ליסוד איסור חצי שיעור במלאכת שבת. בפכ"א ה"א
כותב הרמב"ם:
"נאמר בתורה 'תשבות' אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות,
מהם דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים אסורים גזירה שמא יבא מהן איסור סקילה".
לכאורה, קיימת סתירה מסוימת בין תחילת ההלכה, שם כותב הרמב"ם שהשבות אסורה מדאו', לבין סוף ההלכה שם הוא
מסביר שאיסורי שבות הם איסורים שחידשו חכמים. המ"מ על אתר היה ער לפער זה, והציע שני תירוצים:
תירוץ א'- המ"מ מציע שהפסוק שמביא הרמב"ם הוא אסמכתא בלבד, אך באופן עקרוני הדבר אסור רק מדברי סופרים.
תירוץ ב'- התורה אסרה באופן כללי כל דבר שהוא מלאכה, וחכמים הם שקבעו מה מוגדר כמלאכה.
ייתכן שלשונו של המ"מ בתירוץ השני עשויה ללמדנו יסוד חשוב בנוגע לעניננו:
"כוונת רבינו היא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות על פי הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן, ועדיין היה אדם
יכול להיות עמל בדברים שאינם מלאכות כל היום, לכך אמרה תורה תשבות".
הלח"מ ציין שעל פי פירוש זה שבות אסורה מדאו', והדבר קשה משום שסוגיות מפורשות הן הקובעות ששבות אסורה מדר'
בלבד. אשר על כן, מפרש הלח"מ את דבריו של המ"מ בצורה שונה מעט, וז"ל:
"לכך נראה לפרש בדברי הרב המגיד כך: שהתורה אסרה מלאכות גמורות, אבל בפחות מהשיעור לא מפני שהתורה לא
אסרה קודם אלא המלאכות כפי השיעורים והענינים שנתבארו, אבל המלאכות עצמם בפחות מן שיעור החיוב לא נאסר
מן התורה, לכך אמרה התורה תשבות".
מדבריו של הלח"מ אנו למדים שחצי שיעור איננו מלאכת יצירה, ועם זאת מדובר על עבודה ועמל. בשיעורים הקודמים, עמדנו
על ההבדל שבין שבת האסורה במשכן לשבת האסורה בששת ימי בראשית ובפרשיית המן. טענתנו היתה שאיסורי מיתה וכרת
בשבת קשורים באופן מהותי למלאכת המשכן, ולברית שבין עם ישראל להקב"ה. זו הסיבה שרק לט' המלאכות שהיו במשכן,
אסורות בשבת בכרת. יסוד נוסף שנלמד ממלאכת המשכן הוא שהתורה אסרה רק מלאכת מחשבת, דהיינו מלאכה
שמשקיעים בה מחשבה ולתוצאה שלה יש חשיבות. כפי שציינו לעיל, חצי שיעור פוגם בהגדרתה של המלאכה כמלאכת
מחשבת. על פי חידושו של הלח"מ, ניתן לאסור חצי שיעור מדין שונה לחלוטין- שביתה ומנוחה. יסוד המנוחה לאדם, לבהמה
ולעבד, לא נזכר בפרשיות הקשורות למשכן, ומכאן שמדובר על מסלול חיוב אחר, שבמסגרתו יש מקום לאסור גם חצי שיעור,
אע"פ שהוא דבר שאין בו חשיבות.

ב. מבט כללי על חצי שיעור

גרסינן בגמ' )יומא עד.(:
"חצי שיעור; ר' יוחנן אמר אסור מן התורה, ריש לקיש אמר מותר מן התורה. ר' יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי
לאיצטרופי, איסורא קא אכיל. ר"ל אמר מותר מן התורה, 'אכילה' אמר רחמנא וליכא".
ר' יוחנן מביא את הספרא שאוסר חצי שיעור מדין 'חלב כל חלב' כסייעתא לשיטתו, אך ר"ל מסביר שזו אסמכתא בעלמא.
לכאורה, הספרא לא אומר דבר וחצי דבר על סברת חזי לאיצטרופי, אך התוס' על אתר )ד"ה כיון, וכך פירשו רוב הראשונים(
מסבירים שר' יוחנן בא להסביר ולחדד את גזה"כ.
נדמה שהפער בין סברת חזי לאיצטרופי לבין מדרש ההלכה מחדד את חקירת היסוד באיסור חצי שיעור:
3 סביר להניח שדבריו של ההגהות אשר"י אמורים דווקא לגבי מלאכת הוצאה, שבכדי להחשיבה כמלאכה משמעותית יש צורך בשיעור שניתן להפיק ממנו תועלת
מסוימת. במלאכות אחרות קשה יותר לתפוס את השיעור כחלק מהותי בהגדרת המלאכה, כפי שיתבאר להלן.
כיוון א'- חצי שיעור הוא איסור עצמאי, שלא בהכרח תלוי באיסור המקורי. לכאורה, זו ההבנה המשתקפת ממדרש
ההלכה.
כיוון ב'- חצי שיעור הוא גירסה מוקטנת של האיסור המקורי. כמה אחרונים נימקו את הסברא הזו בטענה שלא ניתן
לאסור שיעור שלם, כשחצי שיעור מותר. לשון אחרת, אדם שאוכל שיעור שלם אוכל בעצם שני היתרים גמורים, ומדוע
שנאסור את הדבר? יש לומר שגם חצי שיעור הוא איסור, אלא שהשיעור דרוש בכדי להשלים את החיוב 4. הבנה זו נשענת,
כמובן, על דבריו של ר' יוחנן שאוסר חצי שיעור מחשש שמא יצטרפו השיעורים ויבאו לאיסור שלם.
לחקירה זו נפק"מ רבות, ואנו נסתפק בשלוש:
א. רע"א )שו"ת סימן קנד'( נשאר בצ"ע בנוגע לדינו של אדם שאכל חצי זית סמוך למוצאי יום הכיפורים, כשאין שהות לאכילת
חצי זית נוסף קודם שיצא הצום. שאלה זו תלויה, כמובן, בשני הכיוונים שהצגנו; אם חצי שיעור הוא איסור עצמאי, הרי
שאותו אדם עבר על איסור ועליו להמתין ליוה"כ הבא כדי לכפר עליו. עם זאת, אם נסביר שמדובר על סניף של האיסור
השלם, הרי שאדם שלא מסוגל להתחייב בחיוב השלם ייפטר גם על חצי שיעור.
ב. הרמב"ן בשבועות כג עוסק בחולה שמוכרח לאכול מאכלות אסורות מפני פיקוח נפש. ההלכה היא שיש להאכילו פחות
פחות מכשיעור, והרמב"ן מחדש שאין הבדל לענין זה בין חצי שיעור של חלב לחצי שיעור של נבלה. לכאורה, אם חצי שיעור
היה סניף של האיסור השלם ראוי היה להעדיף נבלה, שאיסורה בלאו, על חלב, שאיסורו בכרת. הרמב"ן לא מחלק, ויש להניח
שהוא תופס את חצי שיעור כאיסור עצמאי.
ג. התוס' בשבועות כג עוסקים בשאלת חלותה של שבועה על חצי שיעור. כידוע, אדם שנשבע שלא יאכל איסור לא אמר כלום,
לפי שמושבע ועומד מהר סיני. מסקנת התוס' היא ששבועה כזו חלה, משום שבהר סיני נשבענו על האיסור השלם ולא על חצי
שיעור, שאסור רק משום חזי לאיצטרופי. הרשב"א על אתר )וכן בתשובתו, חלק א' סימן תלט'( חלק על דברי התוס', וטען
שחצי שיעור הוא איסור עצמאי, שלא תלוי בהכרח בחזי לאיצטרופי, ולפיכך אין טעם להשבע עליו.
אחת הסברות המפורסמות בחצי שיעור היא סברתו של החכם צבי )שו"ת סימן פו'( שטען שחצי שיעור אסור מדין אחשביה.
לדבריו, התורה מגדירה כמעשה אכילה רק אכילת שיעור, ועם זאת, כשאדם אוכל חצי שיעור הוא מחשיב אותו כחפצא הראוי
לאכילה, ולפיכך הדבר נאסר. למעשה, משלבת גישת החכם צבי את שני צדדי החקירה. מחד גיסא, חצי שיעור הוא איסור
עצמאי, שלא בהכרח תלוי בחזי לאיצטרופי. מאידך גיסא, האוכל חצי שיעור מחשיב את החפץ כאילו היה בו שיעור שלם, של
האיסור המקורי, כמובן.
הרב מדן הציע הצעה אחרת שמטרתה לשלב את שני צדדי החקירה. לדבריו, חצי שיעור הוא מעין 'סייג לתורה'. הבנה זו
שאובה בעיקר מחידושו המפורסם של הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ )ל"ת שנג'(, שקבע שקריבת חיבוק ונישוק לעריות היא חצי
שיעור של ביאה. מלשונו של הרמב"ן עולה שגם הוא מודה שיש איסור עצמאי בחיבוק ובנישוק, ועם זאת הוא בוחר לנסח את
הדבר כחצי שיעור. לכאורה, מדברי הרמב"ן ניתן להסיק שגם במקומות אחרים בהם קבעה התורה גדר לעצמה )בל יראה ובל
ימצא, איסור יין נסך, איסור חיתון עם בנות גויים( ניתן לדבר על חצי שיעור. מכאן אנו יכולים להסיק שמחד גיסא יש בחצי
שיעור איסור עצמאי, ומאידך, באותו איסור עצמאי יש מימד של סייג והרחקה מהאיסור השלם.
נלע"ד שהתפיסה של כל חצי שיעור כסייג וכהרחקה בלבד היא תפיסה מרחיקת לכת ביותר, מאחר ובמקרים רבים ברור שלא
מדובר על סייג, אלא על איסור עצמאי. נדמה שהרמב"ן שיגרא דלישנא נקט, וכל רצונו היה להעצים את החומרה שבקריבה
לעריות.
4 סברא זו מפורשת במשך חכמה )ויקרא פרק ז' פס' כג'( , שהסביר שחצי שיעור אסור מבחינת החפצא, אלא שחובת הגברא אינה מושלמת עד שיאכל שיעור. ייתכן
שזו הנימה העולה מדבריו של ר' יוחנן עצמו, שהדגיש את החשש מפני צירוף השיעורים.
ג. חצי שיעור במלאכת שבת וחלוקה בין המלאכות השונות
שאלת חצי שיעור במלאכת שבת נזכרת במפורש בגמ' בדף עד., ביחס למלאכת בורר. בברייתא שנינו:
"ת"ר היו לפניו מיני אוכלין, בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ואם בירר חייב חטאת".
הגמ' מניחה שהברייתא מדברת על כמה מקרים שונים, אך מתקשה לפרש אותה באופן מדויק. במרוצת הדיון מציע רב חסדא
את ההצעה הבאה:
"אלא אמר רב חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור, בורר ומניח פחות מכשיעור וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת.
מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור?!".
רב חסדא לא מגיב לדבריו של רב יוסף, ולכן מציע רב יוסף הצעה אחרת. את שתיקתו של רב חסדא ניתן לפרש באחת משתי
דרכים:
דרך א'- רב חסדא לא מקבל את קושיתו של רב יוסף, ואת שתיקתו יש לפרש כ'אין הכי נמי!', האופה פחות מכשיעור
פטור, משום שהוא ביצע חצי מלאכה. אם רב חסדא סבור שגם באפייה וגם בברירה מדובר על חצי מלאכה, סביר להניח שהוא
מקבל את הקו של הרשב"ם באופן גורף, ומפרש שכל חצי שיעור במלאכת שבת הוא בעצם חצי מלאכה.
דרך ב'- רב חסדא מקבל את ההנחה שמניח רב יוסף, אלא שהוא סבור שיש לחלק בין חצי שיעור באפייה לחצי שיעור
בברירה.
כפי שציינו לעיל, השאלת העומדת לנגד עינינו בבואנו לחלק בין המלאכות השונות, היא האם שיעור המלאכה הוא חלק
מהגדרת עצם המלאכה, או שמא המלאכה מושלמת בכל שהוא, אלא שבפחות מכשיעור החיוב לא מושלם. לכאורה, היה
מקום לחלק בין המלאכות על פי משנת אבות המלאכות, שהזכירה שיעורים רק בחלק מהמלאכות )כותב שתי אותיות, תופר
שתי תפירות, עושה שני בתי נירין(. לכאורה, כוונת המשנה לומר שדווקא במלאכות הללו יש לשיעור תפקיד מהותי בהגדרתה
של המלאכה. ניתן היה לדחות את הראיה בטענה שהמשנה הזכירה שיעור במלאכות הללו, משום שבמלאכות האחרות אין
צורך בשיעור כלל. אמנם, על כמה מהמלאכות )למשל בונה( אכן חייבים בכל שהוא, ועם זאת לרוב המלאכות יש שיעורים
שיתפרשו בפרקים הבאים, ואם כך יש להסביר מה מיוחד במלאכות שאת שיעורן טרחה המשנה להזכיר כבר במשנה
הראשונה.

ברירה ואפייה

כאמור, את שיטתו של רב חסדא בגמ' בדף עד ניתן להסביר על פי החילוק שבין מלאכת אפייה למלאכת ברירה. כידוע, עיקר
איסור ברירה הוא בבורר ומניח ולא בבורר ואוכל. מדין זה ניתן ללמוד שעיקרה של מלאכת ברירה הוא הכשרת האוכל
לאיחסון לטווח ארוך, ואפשר שזו הסברא העומדת ביסוד החילוק- אדם שבורר פחות מכשיעור לא ביצע פעולה משמעותית
שתועיל לו לטווח ארוך, ולפיכך יש ליקוי במלאכה עצמה. בניסוח קיצוני יותר, ניתן לומר שדין הבורר פחות מכשיעור מקביל
לבורר על מנת לאכול, שלא מבצע את המלאכה בצורתה המושלמת. מעשה האפייה כשעלצמו מושלם גם בשיעור קטן, וקשה
לומר שחצי שיעור באפייה הופך אותה לחצי מלאכה.
הוצאה מרשות לרשות והעברת ד' אמות ברה"ר
בשיעורים הקודמים עסקנו בהרחבה בשאלת היחס שבין שלושת השלבים של מלאכת הוצאה: עקירה – מעבר הרשות –
הנחה. המאירי מעלה את שאלת חצי שיעור בנוגע לידיעה המחלקת לפטור מחטאת באדם שביצע עקירה בלי הנחה. המאירי
משווה את ההוצאה לכתיבה, ומסביר שבכתיבה יש מקום לדבר על ידיעה מחלקת לחצי שיעור משום שמעשה הכתיבה הוא
מעשה שלם, אלא שיש ליקוי בשיעור החיוב. בהוצאה, לעומת זאת, יושלם המעשה בשעת ההנחה, והעקירה היא רק תנאי
מתנאי החיוב, ולפיכך לא מדובר על חצי שיעור.
דבריו של המאירי דומים לדברי התוס' ישנים בנוגע לרדיית הפת שהבאנו בתחילת השיעור. טענת התוס' היתה שידיעה בין
ההדבקה לבין קרימת פני הפת לא מחלקת את המעשה. נראה לומר שהתוס' מציגים מודל דומה לזה של המאירי, אם כי
באופן הפוך- המאירי הסביר שעיקרה של מלאכת הוצאה הוא בהנחה, והעקירה היא רק תנאי מתנאי החיוב, ולפיכך ידיעה
לאחר ההדבקה לא מחלקת 5. התוס' ישנים מניחים שמעשה האפייה כולו נחבא בצל כנפיה של ההדבקה, ולפיכך אין בכוחה
של הידיעה בין ההדבקה לבין שעת הקרימה לחלק את החיוב.
5 כמובן, אין צורך לקבל את הנחתו המוקדמת של המאירי לפיה ההנחה היא עיקר המלאכה, משום שגם אם נבין שעיקר המלאכה בעקירה, ניתן לאחוז בהסבר
שהצענו, לפיו קיים שלב אחד של עיקר המלאכה, שידיעה במהלכו לא מחלקת לענין חיוב חטאת. בעיה עשויה להתעורר רק אם נאמר שהחיוב מושלם בשעת מעבר
הרשויות, ואם כך, יש להניח שהחיוב הולך ומתמשך.
שני ההסברים הללו מתמקדים בעובדה שהמלאכה מושלמת במועד כזה או אחר, ולפיכך הידיעה לפני מועד זה או אחריו לא
מספיקה בכדי לחלק. לכאורה, פירוש הדבר הוא שמדובר על חצי מלאכה ולא על חצי שיעור, אם כי לא ברור שזו אכן כוונת
המאירי. אליבא דהמאירי, ניתן לומר שחצי מלאכה הוא אכן חצי שיעור, אלא שאין ידיעה בחצי המלאכה, אלא רק בשלב
שהוא תנאי חיוב בעלמא, ואין הוא חלק מהותי מהגדרת המלאכה.
לשתי הדוגמאות הללו יש להוסיף את מלאכת הזריקה עליה דיברו התוס' ישנים- אדם זרק שתי אמות בשכחה, במהלך תעופת
החפץ נזכר שהדבר אסור, וקודם הנחיתה שב ושכח. גם במקרה זה, לא נפרש שהידיעה מחלקת את המלאכה, משום שהמעשה
כולו מושלם בשעת השלכת החפץ, ותעופתו עד למנוחתו על הארץ היא תנאי חיצוני לחיוב, שידיעה לפניו איננה ידיעה
המחלקת.
כאמור, אחת ההבנות האפשריות בדבריו של המאירי היא, שאלמלא הפער בין חשיבותה של ההנחה לחשיבותה של העקירה,
יכולה היתה ידיעה מחלקת לפטור מחטאת. המסקנה העולה מחידוש זה היא שדין חצי מלאכה כדין חצי שיעור. מסקנה זו
סותרת את רוב הדעות שהבאנו לעיל, לפיהן גם המחמירים בחצי שיעור, יקלו בחצי מלאכה.
המאירי מעיר ומאיר, שאע"פ שאמרו המעביר שתי אמות בשוגג ושתיים במזיד ושתיים בשוגג פטור, ההעברה דומה יותר
לכותב ולא למוציא. טעם הדבר הוא שמעשה ההעברה הוא מעשה שלם, ושיעור ד' אמות מגדיר רק את החיוב. סברא דומה
לזו של המאירי נזכרת בדבריו של השאגת אריה על מסכת יומא )בספר 'גבורות אריה'(, אך על פניה היא קשה ביותר 6 .
לכאורה, ארבע האמות במלאכת העברה לא רק משלימות את שיעור החיוב אלא מגדירות את עצם המלאכה- ד' אמות
מגדירות את רשותו של אדם, והמעביר ד' אמות עובר על פן מסוים של הוצאה מרשות לרשות. כאמור, השאג"א סבור שיש
איסור בהעברת שתי אמות בלבד, מדין חצי שיעור, מאחר והעברה זו עשויה להצטרף להעברת שתי אמות נוספות, ולהשלמת
שיעור החיוב. ניתן לומר שהשאג"א סבור שד' אמות בהעברה לא מגדירות את המלאכה אלא רק את החיוב, אך הדבר לא
מסתבר, כפי שפרשנו לעיל. אשר על כן, יש לומר שהשאג"א מקבל את היסוד שחידש המאירי, לפיו ניתן לחייב מדין חצי
שיעור גם את העושה חצי מלאכה. כאמור, לאור יסוד זה מוכרח היה המאירי לפרש שמלאכת הוצאה מתמקדת דווקא בהנחה,
והעקירה היא רק תנאי טכני לחיוב, ולא חלק מהותי מהגדרת המלאכה.
כתיבה, אריגה והפשטת עור
בתחילת השיעור הזכרנו את הסתירה בין התוספתא לספרא בנוגע לחיובו של הכותב אות אחת. בתוספתא נאמר שהכותב
אות אחת או אורג חוט אחד חייב רק משום שבות. במדרש ההלכה נאסרת פעולה כזו מדאורייתא, מדין חצי שיעור. המאירי
הנ"ל הביא את הכותב אות אחת כדוגמה לחצי שיעור, אך נדמה שמהתוספתא, שנתמכת מלשון משנת אבות המלאכות, עולה
שכתיבת אות אחת היא חצי מלאכה ולא חצי שיעור. הסברא לכך היא שהכתיבה בה אנו עוסקים כאן מתבססת על חיבורן
של אותיות זו לזו. בכתב שהיה נהוג בעולם העתיק, קודם השימוש בפפירוסים, היתה לכל תו משמעות משלו 7. בכתב המודרני
אין כל משמעות לתווים עצמאיים, והכתב מקבל את משמעותו אך ורק מצירופן של האותיות זו לזו. אשר על כן, אדם שכתב
אות אחת ביצע פעולה חסרת תכלית וחסרת משמעות, ולפיכך מדובר על חצי מלאכה ולא על חצי שיעור.
לכאורה, הסבר מקביל יש להעלות בנוגע לאריגה- מהותה של האריגה היא חיבור שני חוטים זה לזה, ולפיכך האורג חוט אחד
לא מבצע דבר. דוגמה שלישית למלאכה שמוגדרת באופן מהותי על פי השיעור היא הפשטת העור. הגמ' בדף קטז-קיז קובעת
שמותר להפשיט את קורבן הפסח בשבת כדי לאכול את הבשר, בתנאי שאינו זקוק לעור. הגמ' מקשה על קביעה זו בטענה
שגם אם המפשיט לא זקוק לעור הרי זה פסיק רישיה, ומתרצת שמדובר על הפשטה בשינוי. התוס' על אתר מציעים להפשיט
את העור פחות פחות מכשיעור. דברי התוס' יובהרו לאור העובדה שיסוד מלאכת הפשטת העור הוא השימוש ביריעת עור
אחת שלימה. אשר על כן, חצי שיעור בהפשטה לא רק פוגע בחיוב, אלא עוקר את המלאכה מיסודה, ולפיכך סבורים התוס'
שהדבר מותר.
6 ניתן להביא כמה ראיות מדברי ראשונים נגד סברא זו. יתירה מזאת, הגמ' בכמה מקומות )הפסד ממון, ביזיון תפילין( התירה לטלטל פחות פחות מד' אמות, והיתר
זה אינו מובן אם שתי אמות אסורות מדין חצי שיעור.
7 הדבר הביא לכך שבכתב הסיני העתיק היו כ- 8000 תווים.