Family Wiki
Advertisement

טומאת עבודה זרה - מסכת שבת דף פ"ג - ה' סיון תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

א. עבודה זרה טמאה כשרץ, ומשמשיה טמאים אף הם כשרץ[]

שהרי מכאן יוצא שהמחלוקת היא אם עבודה זרה כשרץ או כנידה, ולא באבן מסמא!

(המחלקת היא האם היא מטמא במשא)
א מעתה באים לברר את שני ההסברים על פי מקורות אחרים. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: עבודה זרה טמאה כשרץ, ומשמשיה טמאים אף הם כשרץ. ר' עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה כנדה ומשמשיה מטמאים כשרץ. בשלמא [נניח] לשיטת ר' אלעזר — ניחא [נוח הדבר] אלא לשיטת רבה קשיא [קשה], שהרי מכאן יוצא שהמחלוקת היא אם עבודה זרה כשרץ או כנידה, ולא באבן מסמא! אמר [יכול היה לומר] לך רבה כתשובה: מי אלימא ממתניתין [האם חזקה היא זו יותר ממשנתנו], דקתני [שהרי אף במשנתנו שנינו]: "עציו ואבניו ועפריו מטמאין כשרץ" ואוקימנא [והעמדנו, והסברנו] מאי [מהו] כשרץ — לא לכל דבר, אלא דלא [שאינו] מטמא בטומאת אבן מסמא, הכא נמי [כאן גם כן] דלא [שאינו] מטמא באבן מסמא, ואף ברייתא זו נבין באותה דרך.

ב. גוי וגויה שגזרו חכמים עליהם שיהיו מטמאים כזבים, עבודה זרה ומשמשיה — הן מטמאים[]

ומאחר שהגוים דינם כזבים — מטמאים הם גם במשא. ולפיכך אותה ברייתא שנאמר בה שאין הגוים מטמאים במשא, משובשת היא וצריכה תיקון

ב ועוד מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: גוי וגויה שגזרו חכמים עליהם שיהיו מטמאים כזבים, עבודה זרה ומשמשיה — הן מטמאים, ואולם לא היסטן, שהמסיטם (מזיזם, נושאם) אינו נטמא. ר' עקיבא אומר: הן והיסטן, שאף אלה מטמאים במשא. בשלמא [נניח] לשיטת ר' אלעזר — ניחא [נוח, מובן הדבר], אלא לרבה קשיא [קשה] אמר [יכול היה לומר] לך רבה: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] גוי וגויה נמי [גם כן] הן מטמאים ולא היסטן?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: "דבר אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב). ומכאן למדנו שמדין תורה רק בני ישראל הם מטמאין בזיבה ואין גוים מטמאין בזיבה, אבל גזרו עליהן חכמים שיהו כזבין לכל דבריהן (דיניהם) ומאחר שהגוים דינם כזבים — מטמאים הם גם במשא. ולפיכך אותה ברייתא שנאמר בה שאין הגוים מטמאים במשא, משובשת היא וצריכה תיקון.

גוי וגויה מטמאים הן והיסטן ואבן מסמא שלהן, עבודה זרה מטמאה היא ואולם לא היסטה. ור' עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה היא והסיטה
אלא רבה מתרץ לטעמיה [ מתרץ ומוסיף על דברי הברייתא לשיטתו] וכך הוא שונה: גוי וגויה מטמאים הן והיסטן ואבן מסמא שלה, ועבודה זרה מטמאים היא והיסטה, אבל לא אבן מסמא שלה. ר' עקיבא אומר: אף עבודה זרה מטמאים היא והסיטה ואבן מסמא שלה. וכן ר' אלעזר מתרץ [מיישב] את הדברים ומוסיף על ברייתא זו, וכך הוא לומד: גוי וגויה מטמאים הן והיסטן ואבן מסמא שלהן, עבודה זרה מטמאה היא ואולם לא היסטה. ור' עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה היא והסיטה.

ג. גוי וגויה בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טמאים[]

ור' עקיבא אומר: גוי וגויה ועבודה זרה, בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טמאים.

ג מתקיף לה [מקשה עליו] על הסבר זה רב אשי: לפי הדרך שהסברנו אין להבין מאי [מה] נתחדש על המלה "הן" שבברייתא זו? ודי היה לומר שמטמאים והיסטן מטמא, ואילו ההדגשה "הן" חייבים לראותה כבעלת משמעות מיוחדת! אלא אמר רב אשי, הכי קאמר [כך אמר]: גוי וגויה בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טמאים, שמיוחדת טומאת זיבה, שכל דבר שהזב מזיזו ממקומו אף אם לא נגע בו במישרין — נטמא. ואילו עבודה זרה שהסיטה אחרים — טהורין, ואילו אחרים שהסיטו אותה (במשא) — טמאים. משמשיה של עבודה זרה, בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טהורים. ור' עקיבא אומר: גוי וגויה ועבודה זרה, בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טמאים. משמשיה, בין הן שהסיטו אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן — טהורין, ועל ידי כך קבלה כל מלה במשפט המקורי את מובנה המדויק, גם לגבי המלה 'הן' וגם לגבי המונח 'היסט'.

{{רש"י) - ה"ג נכרי ונכרית וע"ז ומשמשיה כו' - ול"ג מגע נכרי ונכרית שגזרו חכמים עליהן טומאת זבין:
הן ולא היסטן - קס"ד היסטן משמע שהוסטו דהיינו משא ולא כשאר היסיטות שבהש"ס דמשמעו שהטמא הסיט האחרים:
בשלמא לר"א ניחא - דקתני ולא היסטן דמשמע דלא מטמא במשא ולקמן פריך מאי הן אי הן טמאין קאמר פשיטא השתא היסטן טמא הם מיבעיא הכי איבעי ליה למתני מגען ולא היסטן:
לכל דבריהם - אלמא מטמאו במשא דאי לא מטמאו אלא במגע מאי כזבין לימא כטמאי מתים:

ג. וכיצד יתכן שעבודה זרה תוכל לפעול ולהסיט דברים?[]

אפילו תאמר שהברייתא כשיטת ר' עקיבא, אלא שנה כאן זב וכל הדמים לו - שכשם שנדה נכנסת באותה הגדרה, אף עבודה זרה דינה לר' עקיבא כדין הזב.

ד הסברו של רב אשי מבאר את הברייתא, אך לגוף הדברים שואלים: לגבי עבודה זרה, בשלמא [נניח] אחרים שהסיטו אותה — משכחת לה [מוצא אתה כעין זה]. אלא היא שהסיטה את אחרים היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה]? וכיצד יתכן שעבודה זרה תוכל לפעול ולהסיט דברים? אמר רמי בריה [בנו] של רב ייבא אפשר למצוא אפשרות כזאת, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: היה הזב בכף מאזנים אחת, ואוכלין ומשקין בכף השנייה, כרע הזב, שהכריעה, הכבידה, כף המאזנים של הזב — טמאין המאכלים שבכף השניה משום שהזב הסיט אותם ממקומם.(פ״ג ב) כרעו [הכבידו] הן טהורין. ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת, מכוונת, ברייתא זו ששנינו] כל הטמאות המסיטות אחרים טהורות. כלומר: אין דבר נטמא משום שהטומאה הזיזה אותו חוץ מהיסטו של זב, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה, לימא דלא כר' עקיבא, דאי כר' עקיבא — איכא נמי עבודה זרה [האם נאמר שאין זה כשיטת ר' עקיבא, שאם כר' עקיבא הרי יש גם כן עבודה זרה] שלשיטתו אף היא מטמאה בהיסט! ומשיבים: אפילו תימא ר' עקיבא, תנא זב וכל דדמי ליה [אפילו תאמר שהברייתא כשיטת ר' עקיבא, אלא שנה כאן זב וכל הדמים לו] שכשם שנדה נכנסת באותה הגדרה, אף עבודה זרה דינה לר' עקיבא כדין הזב.

א. שאל רב חמא בר גוריא: האם עבודה זרה ישנה לאברים[]

האם נאמר כי כיון שהדיוט יכול להחזירה — כמאן דמחברא דמי [כמי שמחוברת היא נחשבת], או דילמא השתא מיהא קשלפה ושריא [שמא עכשיו לפחות מפורקת היא ומותרת]. לשאלה זו לא נמצאה תשובה בשתי הגירסות, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

א אותה שאלה שהובאה קודם לכן כבדרך אגב, מפורשת עתה בהרחבה. בעי [שאל] רב חמא בר גוריא: האם עבודה זרה ישנה לאברים, שאם נגע חלק אחד שהתפרק ממנה בדבר טהור הריהו מטמאהו ואין צורך כדי לטמא שתהיה שלימה על כל איבריה, או אינה לאברים? ומצמצמים את השאלה: היכא [היכן כאשר] שהדיוט שאינו בקיא במלאכה זו יכול להחזירה לכמו שהיתה — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שזאת ודאי דכמאן [שכמי] שמחברת דמי [היא נחשבת], שאין זו נחשבת כשבירה. כי תיבעי [כאשר יש מקום שתישאל] לך השאלה, הרי זה כאשר אין הדיוט יכול להחזירה, מאי [מה] יהא הדין בכגון זה? וצדדי השאלה: האם נאמר כי כיון שאין הדיוט יכול להחזירה, כמאן דמתברא דמי [כשבורה היא נחשבת], או דילמא [שמא] תאמר: הא לא מחסרה [הרי אינה חסרה דבר] ועבודה זרה שנתבטלה בגלל שבירתה הריהי רק זו שנחסר בה דבר. ואיכא דבעי לה להך גיסא [ויש ששאל שאלה זו לצד זה] באופן אחר, ומתוך הנחת יסוד שונה: היכא [במקום] שאין הדיוט יכול להחזירה — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שודאי דכמאן דמתברא דמי [שכמי ששבורה היא נחשבת]. אלא כי תיבעי [כאשר יש מקום שתישאל] לך השאלה, הרי זה היכא [במקום] שהדיוט יכול להחזירה, מאי [מה] יהא הדין בכגון זה? האם נאמר כי כיון שהדיוט יכול להחזירה — כמאן דמחברא דמי [כמי שמחוברת היא נחשבת], או דילמא השתא מיהא קשלפה ושריא [שמא עכשיו לפחות מפורקת היא ומותרת]. לשאלה זו לא נמצאה תשובה בשתי הגירסות, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב.עבודה זרה שגודלה פחותה מכזית, מהו דינה?[]

למה, לאיזו הלכה הוקשה, הושוותה - עבודה זרה לשרץ — ללמד שכשרץ הריהי לא מטמא במשא, והושוותה לנדה — ללמד שכמו נדה אינה מטמאה לאברין, והושוותה למת — ללמד שהיא לא מטמא בשיעור כעדשה.

ב בעי [שאל] רב אחדבוי בר אמי: עבודה זרה שגודלה פחותה מכזית, מהו דינה? מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: למאי [למה, לאיזה ענין] השאלה? אילימא [אם תאמר] לענין איסורא [איסור] שבעבודה זרה, לא יהא אלא כזבוב בעל עקרון, שהיה בתבנית ובגודל של זבוב. דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב "וישימו להם בעל ברית לאלהים" (שופטים ח, לג) ואמרו שזה זבוב בעל עקרון. מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו (אלילו) והיה מניחה בתוך כיסו, כיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה ומנשקה. ולמדנו מכאן שאף בגודל זה הנכנסת לכיס בגדו עבודה זרה היא. אלא השאלה היתה לענין טומאה מאי [מה דינה]? וצדדי השאלה: כיון דאיתקיש [שהוקשה, הושוותה] עבודה זרה לשרץ, יש לומר אם כן: מה שרץ טומאתו אף בשיעור קטן בכעדשה, אף עבודה זרה נמי [גם כן] יהא שיעורה בכעדשה. או דילמא [שמא]: הא איתקיש [הרי הוקשה, הושוותה] עבודה זרה למת, ומה מת אינו מטמא אלא בשיש בו שיעור כזית, אף עבודה זרה שיעורה בכזית.

עבודה זרה פחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר
אמר רב אויא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר עולא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: עבודה זרה פחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר, שנאמר: "ויוצא את האשרה מבית ה' מחוץ לירושלים אל נחל קדרון וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם" (מלכים ב' כג, ו). ואנו למדים מכאן: מה מת שיעורו לטמא בכזית אף עבודה זרה שיעורה לטמא בכזית.

בדרך כלל לקולא מקשינן, לחומרא לא מקשינן [להקל אנו מקישים, משווים, להחמיר איננו מקישים
וכאן שואלים שאלה כללית, ורבנן [ולדעת חכמים] למאי הלכתא איתקש מסקנה: [למה, לאיזו הלכה הוקשה, הושוותה] עבודה זרה לשרץ — ללמד שכשרץ הריהי לא מטמא במשא, והושוותה לנדה — ללמד שכמו נדה אינה מטמאה לאברין, והושוותה למת — ללמד שהיא לא מטמא בשיעור כעדשה. אימא לחומרא [אמור את כל ההשוואות לחומרה] ובדרך זו: למאי הלכתא אקשה רחמנא [למה, לאיזו הלכה הקיש, השווה אותה הכתוב] לשרץ — לטמויי [לטמא אותה] בכעדשה, והשווה אותה הכתוב לנדה — לטמויי [לטמא אותה] באבן מסמא, ואקשה רחמנא [הקיש, השווה אותה הכתוב] למת — לטמויי [לטמא אותה] באהל ככל החומרות שיש בטומאות אלה! ומשיבים: טומאת עבודה זרה דרבנן [מדברי סופרים] היא, ובכל דבר שבדברי סופרים שיש בו קולא וחומרא [להקל ולהחמיר] בדרך כלל לקולא מקשינן, לחומרא לא מקשינן [להקל אנו מקישים, משווים, להחמיר איננו מקישים].
(השיעור אינו משנה - תמיד אסור)

ג. מנין לספינה שהיא טהורה ואינה מקבלת כל טומאה[]

(רש"י) - מתני' שהיא טהורה - שאינה מקבלת טומאה:בלב ים - הרי היא כים

ג משנה ועוד משנה אחת שלא לענין המסכת, המובאת כאן משום שאף היא מבוססת על רמז שבכתוב. מנין לספינה שהיא טהורה ואינה מקבלת כל טומאה — שנאמר: "דרך אניה בלב ים" (משלי ל, יט).

ד. שדין האניה כים, מה ים טהור מלקבל טומאה, אף ספינה טהורה מלקבל טומאה[]

תוכן

ד גמרא הרמז שבמשנה דורש ביאור, שכן מה שנאמר בכתוב ש"דרך אניה בלב ים" לכאורה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי ודאי אניה בלב ים היא! אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] הכתוב בדרך רמז: שדין האניה כים, מה ים טהור מלקבל טומאה, אף ספינה טהורה מלקבל טומאה. תניא [שנויה ברייתא], חנניה אומר: נלמדה הלכה זו מדין שק. שכן הושוו טומאות כל כלי עץ לטומאת שק. וכלל הוא, מה שק המקבל טומאה הריהו מיטלטל גם מלא וגם ריקן, אף כל דבר המיטלטל מלא וריקן מקבל טומאה, לאפוקי [להוציא] ספינה שאינה מיטלטלת ביבשה מלא וריקן, שמפני כובדה אינה ניתנת לטלטול כשהיא מלאה.

אבל ספינה של חרס — אף על גב שאינה מיטלטלת מלא וריקן הריהי מקבלת טומאה
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם]? שהרי להלכה הכל מודים שאין ספינה מקבלת טומאה. ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין ספינה של חרס או של חומר אחר שאינו עץ. מאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלמדים זאת מן הכתוב "אניה בלב ים" — הא נמי [אניה זו גם כן] בלב ים היא. אבל למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטעם הוא בהשוואה לשק, הנך דכתיבי גבי [דווקא באלו הכתובים אצל] שק ומושווים לו בדינם, דאי [שאם] מיטלטלת מלא וריקן — אין [כן] מקבלת טומאה, אי [אם] לא — לא. אבל ספינה של חרס — אף על גב שאינה מיטלטלת מלא וריקן הריהי מקבלת טומאה.

יש הבדל ביניהם לענין ספינת הירדן, שהיא ספינה קטנה שנוסעים בה בירדן
אי נמי [או גם כן] יש הבדל ביניהם לענין ספינת הירדן (כעין חסקה) , שהיא ספינה קטנה שנוסעים בה בירדן. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלמדים זאת מן הכתוב "אניה בלב ים היא "— הא נמי [זו גם כן] בלב ים היא, שהרי הנהר טהור כים, וטהורה. ולמאן דאמר [לדעת מי שאומר] שההשוואה היא לשק וכדי להיטמא הרי צריכה להיות מיטלטלת מלא וריקן — הא נמי [זו גם כן] מיטלטלת מלא וריקן, וראויה לקבל טומאה. שאמר ר' חנינא בן עקביא: מפני מה אמרו שספינת הירדן טמאה (מקבלת טומאה) — מפני שטוענים אותה ביבשה ומטלטלים אותה ביבשה, ורק לאחר הטענתה מורידין אותה למים. נמצא שהיא מיטלטלת מלאה ביבשה. אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נשנית משנה זו שספינת הירדן טמאה בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא ר' חנינא בן עקביא ופירשה.

(הויקיפדיה) - על פי חז"ל נדרש המאמין, הרואה את מעברות הירדן לברך "שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה". בתקופת המשנה נוספו הספינות לחציה של הנהר. זוהי כנראה הספינה שמוזכרת בתלמוד כ"ספינת הירדן" (בבלי, שבת פ"ג, ע"ב). על ספינה זו נאמר "ממלאין אותה פירות ומולכין אותה מן הים אל היבשה ומן היבשה אל הים" (ירושלמי, שבת ד' א')

מנין לספינה שהיא טהורה, שנאמר דרך אניה בלב ים... דאמר רבי חנינא בן עקביא מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה, מפני שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה למים. (שבת פג ב)

ד. לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה[]

ולמדנו מכאן, שעגלת אבנים אף שאינה מיטלטלת כשהיא מלאה, אלא נמשכת על ידי שוורים — מקבלת טומאה, שטילטול על ידי שוורים — שמו טילטולן

ד ואגב דברי רב, הביאו מה שאמר ר' יונתן: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), ולשון הכתוב רומזת לכך שאפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה הזאת (הרמב"ם רואה זה להלכה) . אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שמוכן להתמסר לה בכל כוחותיו (רק עם מאמץ) , שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", שאין התורה נקנית אלא לממית עצמו באהלה. אמר רבא (פ״ד א )ולדעת חנניא הסובר כי ספינה המיטלטלת כשהיא מלאה מקבלת טומאה, טילטול הספינה על ידי שוורים שמיה [שמו, נחשב] טילטול? והוא עצמו משיב: אין [כן הוא], דתנן [שכן שנינו במשנה]: שלש סוגי עגלות הן הנבדלות זו מזו לדיני טומאה וטהרה. עגלה העשויה כקתידרא, שהיא בנויה בדומה לכסא, וסגורה מן הצדדים — טמאה מדרס, כיון שהיא מיוחדת לישיבה, ואם ישב עליה זב נטמאה. עגלה העשויה כמטה — טמאה טמא מת, שמקבלת כל טומאה, חוץ מטומאת מדרס הזב. ועגלה של אבנים שתחתיתה כרשת — טהורה מכלום (מכל טומאה). ואמר ר' יוחנן: ואם יש בה בעגלת האבנים מקום שהוא בית קבול רמונים, שהנקבים אינם גדולים עד כדי שיפול דרכם רימון הרי היא נחשבת ככלי, וטמאה טמא מת. ולמדנו מכאן, שעגלת אבנים אף שאינה מיטלטלת כשהיא מלאה, אלא נמשכת על ידי שוורים — מקבלת טומאה, שטילטול על ידי שוורים — שמו טילטול.
ואגב הבאת משנה זו מביאים גם את המשכה, שלש תיבות הן לדיני טומאה: תיבה שפתחה מצדה ואפשר לשבת ולשכב עליה — טמאה מדרס אם יושב עליה הזב, שהרי תיבה זו ראויה לישיבה, וגם כשצריך לפתחה אפשר להמשיך לשבת ולשכב עליה. תיבה שפתחה מלמעלה — אינה טמאה מדרס, משום שיש לקום כשצריכים לפתוח את התיבה, אבל טמאה טמא מת. ותיבה הבאה במדה, כלומר, גדולה מאד, שקיבולה יותר מארבעים סאה, טהורה מכלום.

השיעור הבא[]

Advertisement