טיעון העד (יהדות)

מעמד הר סיני - פיסול מברונזה - בשער גן העדן (ערך העומד למחיקה בויקיפדיה העברית) טיעון העד כפי שמופיע בקרב הוגים יהודיים מימי הביניים ואילך הוא טיעון לקיומו של אלוהים וגם טיעון שתורת ישראל ניתנה מאלוהים; העושה שימוש בכך שעל פי המסורת היהודית היו מאות אלפי עדים להתגלות אלוהית (600,000 גברים מלבד הנשים והילדים). ההתגלויות שמדובר עליהן הן: ההתגלות המתוארת במקרא שהתרחשה בהר סיני בעת מתן תורה שכללה דיבור אלוהים אל בני ישראל. וכן עוד ניסים שנעשו בתקופת יציאת מצרים על ידי האלוהים, כמו למשל עשר המכות, וקריעת ים סוף. בבסיס טיעון זה עומדת ההנחה שלא ניתן לשכנע עם שלם להאמין שאירועים מסוימים קרו במעמד כל העם אילו האירועים לא קרו בפועל. מבנה הטיעון: בספר "מסילות אל האמונה" הטיעון מושווה לשרשרת: 1) הטבעת הראשונה היא שאילו האירועים המתוארים בתנ"ך אכן התרחשו זה מוכיח שהתורה אכן ניתנה מאלוהים. 2) שאר הטבעות הן העברת המסורת על התרחשות אותם אירועים מאז התרחשותם ועד אלינו. אילו המסורת מדויקת הרי שהאירועים אכן התרחשו. כאשר זה מצורף לטיעון 1 אנו מגיעים למסקנה שיש אלוהים והוא נתן את התורה לעם ישראל. שלב 2 בטיעון איננו בנוי דווקא על ההנחה שהתורה ניתנה מאלוהים והוא טיעון היסטורי בלבד.

טיעון העד ביהדות לעומת הדתות האחרות

השוואה זו נעשתה על ידי התורה עצמה בפרשת דברים, במילים הבאות: "השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי". ההבדל הוא שבעוד הדתות האחרות טוענות על כך שאדם בודד חווה בעצמו את קיום הבורא, הרי שביהדות מדובר בעם שלם של עדים. כמו כן בעוד בדתות האחרות העד הראשון לא עמד מול העם לחקירה נגדית, ודבריו נכתבו לאחר שעבר זמן רב, הרי ביהדות התורה נכתבה באותו דור בו אירעו הניסים, ובפני העדים עצמם.

טיעון העד בקרב הוגים יהודיים לאורך ההיסטוריה

ימי הביניים

רס"ג העלה את הטיעון כי יחידים עשויים לטעות או לשקר, אך אין זה סביר להניח כי קבוצה גדולה של אנשים תטעה ותתפתה לשקר אחד ויחיד, שכן חלק מן ההמון יחשוף את השקר "וכל מקום שיצא ספורם יצא עמו ענין הסכמתם" רס"ג מוסיף וטוען כי אף אילו היה השקר מוסכם, לא היו בניהם של האנשים הטוענים שיצאו ממצרים והלכו במדבר 40 שנה, מאמינים להם, בראותם כי הדור הקודם מיושב בארץ וחי ממנה. טענה זו מתייחסת למה שהוגדר למעלה כשלב השני של הטיעון. לגבי החלק הראשון של הטיעון (שקיום הניסים מוכיח את אמיתות האמונה) רס"ג סבר גם כי הוכחה נוספת ניתנת בניסים הרבים שחווה עם ישראל בדרכו לארץ ישראל. אילו היה משה אדם סתם, ולא שליח האל, לא היה יכול לקיים ניסים אלו. רס"ג ראה בנס המן את ההוכחה הטובה ביותר לכך, "לפי שהדבר המתמיד בו יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד, כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם שמספרם קרוב לשני מליון אדם במשך ארבעים שנה מלא דבר כי אם ממזון מחודש שחדשו הבורא להם באוויר ואילו היתה כאן איזו אפשרות של תחבולה ואפילו במקצת הדבר כי אז היו משתמשים בה הפילוסופים הקדמונים, והיו מכלכלים בה את תלמידיהם..." ריה"ל בספרו הכוזרי הציג את הטיעון כך: "דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עינים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה הדומה למראה עינים." ריה"ל לא הגדיר במדויק מה כוונתו באמירה שהקבלה "דומה למראה עינים" ויש שפירשו אותה כדבר שאיננו טענה שכלית- היסטורית רגילה אלא הבנה הקשורה לקישורו של היהודי לעמ"י וכדומה.. גם לפי הבנה זו, החלק הראשון של הטיעון("דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עינים") מקבילה לחלק הראשון של הטיעון כפי שהוגדר למעלה. הרמב"ם מתייחס בספרו משנה תורה לחלק הראשון של הטיעון בלבד(כיצד ההתגלות מוכיחה את האמונה בכך שהתורה ניתנה מאלוהים

ומתעלם שם מהשאלה כיצד נדע אנו שלא נכחנו בהתגלות שהיא אכן אירעה.

לדעתו, למעמד הר סיני הייתה חשיבות מכרעת. עד אז הייתה אמונתם של בני העם במשה מלווה ספק מסוים, שמא כישוף היה בדבר: "... ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני. שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך..." מכאן הגיע הרמב"ם למסקנה כי נבואת משה עדיפה על נבואת שאר נביאים ואין להאמין לאדם הטוען שהוא נביא ויאמר דברים שסותרים את נבואת משה. הרמב"ם טוען גם שבתורה מפורש שאין בה "לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת" ולפיכך מי שיעשה נס ויטען שהוא נביא שנשלח לביטול המצוות, לשנותן או לפרשן באופן חדש שלא שמענו ממשה הוא בודאי נביא שקר.

גישה זו שימשה בפולמוס היהודי- נוצרי הוגים מהצד היהודי^{[דרוש מקור]} כנגד טענות הנוצרים שישו עשה ניסים ואלו מוכיחים את אמיתת הנצרות. נטען שגם אילו אכן עשה ישו את הניסים המיוחסים לו אין בכך די כדי לקבל את הטענה שהמצוות נתבטלו.

ר' יוסף אלבו כתב בספרו "העיקרים" כי לא ייתכן כי המסורת זויפה: "לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור [כלומר, אמונה או תפישה] חזק לא ידומה הסרתו, כאלו הוא בעצמו השיג זה בחוש, אחר שהוא מבואר שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר..."

בדומה לרמב"ם, ר' יוסף אלבו טוען שהאמונה במשה רבנו הוכחה בייחוד על ידי ההתגלות הישירה אל כל העם ולכן היא חזקה יותר מהאמונה בכל שאר הנביאים^{[דרוש מקור]}.

טיעון דומה הועלה גם בספר החינוך, שבו נטען, בתחילת ההקדמה כי כמו שבעדות משפטית, מקובל הן בתורה והן בדיני הגויים להאמין לעדות שניים או שלושה אנשים, קל וחומר לאמונה בתורה שנמסרה על־ידי עדים רבים הרבה יותר.

במאה העשרים והעשרים ואחת

בימינו משמש טיעון העד פעמים רבות אצל מחזירים בתשובה, בחינוך הדתי ובספרות הנועדה להסביר את עיקרי האמונה לציבור הרחב.

פרופסור יהודה גלמן מהמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון טוען גם הוא כי תופעת ההתגלות העומדת בבסיס טיעון העד ביהדות הינה בגדר ראיה אמפירית מדעית תקפה לקיומו של כח עליון: כאשר מליוני בני אדם באזור מסויים מדווחים על תחושות כאב בראשם, טוען גלמן, הדבר הנכון מבחינה מדעית יהיה להניח כי קרוב לו ודאי שיש איזה נגיף או חיידק או גורם אחר האחראי לכאבים שהופיעו באותו אזור. לא ניתן להתעלם מכך בטענה שמדובר בפסיכוזה המונית. דין דומה צריך לחול גם על חווית ההתגלות: כאשר מליוני בני אדם מדווחים על התגלותו של כח עליון, יהיה זה רציני ונכון יותר מבחינה מדעית להניח שמאחורי התופעה עומד גורם ממשי כלשהו, מאשר לפטור את עצמו מהתחייבות רצינית לתופעה באמתלה שמדובר בפסיכוזה המונית.