קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
קהילה יהודית בבלגרד התמסדה במהלך המאה ה-15 אחרי שהנסיך הסרבי סטאפן לזרביץ קיבל את בלגרד ממלך הונגריה וב-1404 בחר בה כעיר הבירה של הנסיכות הסרבית. בתקופת שלטונו של סטפן לזרביץ' העיר ידעה התפתחות ושגשוג.

במאות ה-13 וה-14 הגיעו יהודים לבלגרד מדוברובניק, מאיטליה והונגריה, חלקם התיישבו בבלגרד שהייתה עיר מסחר. לאחר שנכבשה על ידי הטורקים ב-1521 נוספו גם מגורשי ספרד. יהודים מילאו תפקיד במסחר בין צפונה ודרומה של האימפריה העות'מאנית שעבר דרך בלגרד. הם עמדו בקשרי מסחר עם סלוניקי, קושטא, דוברובניק (רגוזה בלשון אותם ימים) ואנקונה, והתחרו בעיקר בסוחרי דוברובניק. מאז, ועד מלחמת העולם השנייה נהנתה הקהילה הספרדית בבלגרד מהגמוניה בעיר והקהילה האשכנזית נחשבה כקהילה משנית בעלת חשיבות פחותה.

היסטוריה של הקהילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

במאות ה-16 וה-17 נעשתה בלגרד למרכז תורני חשוב. מרבני בלגרד באותה תקופה בלטו רבי מאיר אנזיל, בעל "קשת נחושה" והרב יהודה לירמא, בעל "פליטת בית יהודה" שלישיבתו יצא שם למרחוק, ורבי שמחה כהן, בעל "ספר השמות".

בשעת מצור ששמו האוסטרים ב-1688 ברחו רוב היהודים ביום השבת לניקופול, ואילו מיעוטם שלא הסכים לחלל את השבת, ובהם הרב יוסף אלמושנינו, נלקחו בשבי והובלו לניקולשבורג, שבה נפדו רוב בני העדה. אך חיי הקהילה נתחדשו שוב. בתקופת שלטונה של אוסטריה בבלגרד בשנים 1717‏-1739 היו קיימות כמה סוגי הפליה בין קטגוריות שונות של יהודים תושבי העיר. היחס אל היהודים מצד השלטונות היה בכללו טוב, במידה מרובה הודות להשפעתו של יוסף זיס אופנהיימר על אלכסנדר מוויטנברג, מושל סרביה.

תנועת השחרור של סרביה הביאה לא פעם לפגיעה ביהודים, שנהנו מיחס סובלני מצד השלטון הטורקי. בשעת כיבושה של בלגרד על ידי הסרבים המורדים ב-1806, התנפלו חילות הכובשים על בתי הכנסת ובתי היהודים בעיר. בימיו של מילוש אוברנוביץ, נסיך סרביה, השתנה לטובה מצבם של היהודים.

חיים בכר דויד (דויצו) היה ספקו ויועצו של הנסיך. גם יהודים אחרים מילאו תפקידים של ספקי-נשק למילוש. היהודים הספרדיים חידשו את קשרי המסחר עם סלוניקי, סופיה, ווינה. האשכנזיים עסקו רובם במלאכה. בחיי התרבות של בלגרד אפשר לציין תרומתו של יוסף שלזינגר, שמילוש מינה אותו למנצח על תזמורתו.

ב-1837 עם הקמת בית הדפוס המלכותי, הוזמנו גם אותיות עבריות. כך שבבית דפוס זה הודפסו גם טקסטים בעברית ובלאדינו. עם עליית שושלת קרג'ורג'ביץ' ב-1842, הורע שוב מצב היהודים, וקמה תנועה אנטישמית. לפי פקודה נאסר על היהודים לגור בערי-השדה, והתחילה הגירה לבודפשט, וינה, פריז, לונדון ולארץ ישראל.

כשחזר הנסיך מילוש לשלטון ב-1852 שופר מצבם של היהודים למשך זמן קצר. אך בימי בנו, הנסיך מיכיילו (1860-1868) נתחדשו הרדיפות נגדם.

בייחוד סבלו היהודים הספרדים, שהיו קודם לכן נתינים טורקים, בעוד שהקהילה האשכנזית יכלה ליהנות מחסותה של אוסטרו-הונגריה. אחרי קונגרס ברלין (1878) ויתרו האשכנזים על חסות זו וקיבלו אוטונומיה דתית מיוחדת (1892). בינתיים העניקה ממשלת סרביה שוויון זכויות ליהודים ולסקופשטינה (בית הנבחרים) נבחר גם ציר יהודי (1877). בסוף המאה ה-19 כיהן ד"ר שמעון ברנפלד כרבה הראשי של בלגרד. התקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה תקופה של רווחה ליהודי בלגרד. במועצת העיר בלגרד, השתתפו יהודים והועסקו יהודים גם בשירותי הממשלה.

ב-1927 נבחר שמעיה די מאיו (עורך דין), לבית הנבחרים. רוב יהודי בלגרד עסק ביבוא, ביצוא, בבנקאות, בייצור בגדים ובבורסקאות.

יהודי בלגרד הכלואים במחנה עבודת כפייה

בהפגזה הראשונה של העיר על ידי הגרמנים בימי מלחמת העולם השנייה נחרבה שכונת היהודים "דורצל". בתקופת השלטון הגרמני ביוגוסלביה התחיל ה"טיהור" של היהודים בבלגרד. הגברים נחטפו ונכלאו במחנות שהוקמו בעיר, והנשים והילדים נכלאו כולם במחנה הריכוז סיימישטה בסוף 1941, בתחילת מארס 1942 נשלחה משאית גז מברלין לבלגרד, ועד תחילת מאי כל הנשים והילדים במחנה נרצחו בגז.

ב-29 ביולי 1941, הוצאו 122 מן הצעירים היהודים בבלגרד להורג. יהודי בלגרד נשלחו לעבודות כפייה משעת הפלישה הנאצית ועד גירושם לפולין. בלגרד וסרביה כולה "טוהרו" מיהודים בשנת 1942. בעיר עצמה, במחנה קאנארישצי ובמחנות אחרים הוצאו להורג 15,000 יהודים.

קודם שנסוגו, הגרמנים פוצצו את בית הכנסת המרכזי. בית הכנסת האשכנזי שימש בית בושת בזמן הכיבוש, וחולל גם בית הקברות בבלגרד. לאחר מלחמת העולם השנייה חודשה קהילת היהודים. אחד היהודים הבולטים שהגיע למשרה גבוהה היה משה פיאדה, אשר כיהן בשנים 1954-‏1955 כיושב ראש האסיפה הלאומית של יוגסלביה. עוד יהודי מפורסם היה המלחין אוסקר דנון, אשר שימש כמנהל האופרה בבלגרד.

מצב הקהילה בהווה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית הכנסת בבלגרד צילום בירנבוים.jpg

שלוש הקהילות הגדולות והחשובות ביוגוסלביה נמצאות בבלגרד, בזאגרב ובסרייבו. בסרביה יש כ-2,000 יהודים, מתוכם 800 בעיר הבירה בלגרד ואחרים מפוזרים בין הקהילות: דניש (ליד בלגרד), נובי סאד ועוד 7 קהילות קטנות באזור וויבודינה סביב נובי סאד: סומבור, זרייננין, סובוטיצה, קוקינדה, דנצ'בו, זמון, נויסד (בחלק מקהילות אלו יש עדיין בית כנסת).[1]

בית התפילה היחיד הקיים כיום בבלגרד הוא בית הכנסת האשכנזי "סוכת שלום". בית כנסת זה הוא בין היחידים ששרד בסרביה אחרי השואה. בבית הכנסת האשכנזי, שדיברו בו יידיש לפני המלחמה, מתפללים כיום בנוסח ספרדי והתפילות אפילו משובצות בלאדינו. אין מדובר בנוסח עדות המזרח אלא בנוסח ספרדי מקורי, של מגורשי ספרד וקסטיליה, אשר התיישבו אחרי הגירוש בארצות הבלקן - בסרייבו, בבלגרד ובקרואטיה.

הרב הראשי לסרביה הוא הרב יצחק אסיאל. בעיר נותר זכר ואנדרטה ליהדות מפוארת. "סינמה רקס" (קולנוע רקס), בניין מפואר המשמש כיום תיאטרון ובית קולנוע, היה שייך בעבר לארגונים היהודיים "עונג שבת" ו"גמילות חסדים" (אגודות שעסקו בגמילות חסדים בקהילה היהודית). בשער הבניין מתנוסס עד היום פסוק גדול: "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני". הבניינים הסמוכים היו בתי ספר, ישיבות, אטליזים כשרים וחנויות של יהודים.

בשנים האחרונות חודש ושופץ בית הכנסת, נבנו מטבח כשר ואולם אירועים, ופורסמו עשרות ספרים וחוברות ביהדות בשפה הסרבית. הרב אסיאל משדר בכל יום תוכנית של 2 דקות ביהדות בטלוויזיה המקומית (מעין 'פסוקו של יום'), מתקיימים שיעורים, שבתונים וסמינרים לצעירי הקהילה, מתקיימות תפילות בכל שבת ויש תוכנית לבנות בקרוב מקווה טהרה בבלגרד.[1]

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהודי בלגרד בתקופת השואה וויקישיתוף

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. 1.0 1.1 אליהו בירנבוים, פסיפס העבר משתקף בהווה, מקור ראשון, 5 בינואר 2008
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.