המקור:איש התנ"ך והארץ / הרב אורי דסברג
חוקר המקרא פרופ' יהודה אליצור התבלט במיוחד בקשרים שיצר בין המחקר המקראי לבין המחקר הארצי-ישראלי. במחקרים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים והארכיאולוגיים של הארץ השתמש להבנה עמוקה יותר של המקרא. בכתובת שישק שנמצאה במצרים השתמש כדי לבאר את עלייתו של שישק על ירושלים, המסופרת בספרי מלכים ודברי-הימים, ומצבת מישע שנמצאה מעבר לירדן מבארת את משא מואב שבספרי ירמיהו וישעיהו. השילוב שבין שני עולמות אלו טבוע היה ביהודה הרשקוביץ (שמו הקודם) מילדותו - מצד אחד בן לרב בבודפשט שבהונגריה, וחניכן של כמה ישיבות; ומצד שני, לאחר שנתייתם מאביו בגיל 15 אומץ ע"י גיסו הרב פרופ' שמואל קליין חוקר ארץ ישראל והגיאוגרפיה התלמודית, ואף למד אצלו. כנראה שקשרי רב-תלמיד היו כה טבועים בנפשו, עד שבהגיעו לפרק "האיש מקדש" נשא לאישה את תלמידתו רבקה שמידט, זו שלימים נודעה כסופרת הילדים רבקה אליצור. לאחר פטירתה נשא לאישה את אחותה תרצה.
אין הרבה בתי ספר תיכוניים, וגם מסגרות על-תיכוניות בירושלים ובכל רחבי הארץ, שאינם יכולים להתהדר בכך שפרופ' אליצור לימד אצלם. הוא לא נרתע מלהרצות, להדריך ולהשתתף בכל פורום שהוא, שמייקר את המקרא ואת הארץ. את קולו יכולים הייתם לשמוע בשיעורי מקרא והיסטוריה ברדיו; השתתף באופן פעיל בחוג למקרא בבית ראש הממשלה (תחילה אצל בן-גוריון, אח"כ אצל בגין) ובבית נשיא המדינה; מפרי עטו נהנים כל שוחרי "דעת-מקרא", תוך קריאת פירושו על ספר שופטים; וכל זאת בצד עשרות מאמרים שהותיר אחריו בבימות שונות. זכורני סיור שנעשה בהדרכתו בדרכי הרובע היהודי בירושלים. היה זה כבר לעת זקנתו (הוא נפטר בב' בטבת תשנ"ח, 1997, בהגיעו לגיל 86). הצעירים שרצו בעקבותיו התנשפו קשות, כשהוא דילג בקלילות על גבי סלעים ובורות.
שלא כרבים מהחוקרים היושבים במגדלי השן, פרופ' אליצור לא משך ידו מלהתעסק ב'זוטות' של יום יום. באתר daat.ac.il/elitzur(שממנו דליתי את רוב הפרטים שבכתבה זו) תוכלו למצוא את מאמריו ומכתביו בענייני הדור והשעה. בשנת תשי"א, בסך הכל שש שנים לאחר השואה הוא מצדיק את ההחלטה הממשלתית למנוע הופעות תרבות בשפה הגרמנית; "אל נתבייש להיות בני אדם" כתב אז. בתשי"ב הוא קורא להטיל תכלת בציצית כחסידי ראדזין. בתשכ"ז, לאחר מלחמת ששת הימים הוא קורא: "תלמד ההסברה הישראלית מצה"ל אומץ יזמה ותושייה, ותצליח". באותם ימים חבר לקבוצה גדולה של אנשי מעשה ורוח שהקימה את "תנועת ארץ ישראל השלימה". וכשנה קודם לפטירתו הוא קורא ליתר תקיפות בקיום חוקי התעבורה, תקינות הרכב והכשרת הנהגים.
ריבוי הפרטים בסיפורי יוסף ואחיו לעיתים מתמיה ביותר. לכאורה, לא כולם נחוצים כדי לבאר לנו כיצד נתקיימה הבטחתו של הקב"ה "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". ויש מהם שעושים אותנו שותפים לתחושה של יהודה "האלקים מצא את עוון עבדיך" (מד,טז), ואף התנהגותו של יוסף מעוררת אצלנו תמיהה.
באותם ימים שאנו קוראים את פרשיות וישב-מקץ-ויגש, ומתלבטים בנפתולי הקנאה, המכירה, העבדות וההתנכרות של בני יעקב, מציינים הנוצרים את הולדתו של האדם, שהוא כביכול בן האל, וגם בעצמו אלוהות. בעיניהם האיש הזה מושלם מאין כמוהו ואינו יודע חטא מה הוא. תורתנו - הברית ה"ישנה" והנצחית - מלמדת אותנו לעומת זאת, מה שעתיד להתנסח בקיצור בתפילת שלמה ובקהלת: "כי אין אדם אשר לא יחטא" (מל"א ח,מו; קהלת ז,כ). התיאור המפורט של מעשים אלה הוא תריס בפני השחתת אמונת הייחוד. רק הבורא הוא צדיק בכל דרכיו, ואין זולתו. בני האדם כולם חוטאים, אלא שהרשע חי בחטא ואוהב את הרֶשַע; והצדיק, אם נכשל, הוא מתחרט ומתקן.