יהודי תטואן

ערך זה נכתב במקורו על-ידי דניאל ונטורה בויקיפדיה העברית

מפת ריכוזי היהודים בצפון מרוקו: שמאל למעלה:גיברלטר - שמאל למטה: טנג'יר ואחריה נמל תטואן וסאוטה - בפינה הימנית של המפה - העיר מלייה

יהודי תטואן הם בני קהילה במרוקו שנוסדה בידי יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל, יחד עם מוסלמים שגורשו גם הם מחצי האי האיברי. הם התייחדו במאפייני תרבות ספרדית-אנדלוסית שהביאו עימם: לשון, נימוסים, מאכלים, הופעה ולבוש, השכלה, משלחי יד ועיסוקים.

הקהילה כונתה "ירושלים דה-מרואקוס" - ירושלים של מרוקו, או "ירושלים הקטנה"‏‏. שימשו בה רבנים ודיינים ידועים ובבתי הכנסת היה אוסף גדול של ספרי קודש עתיקים.

בשנת 1912 עברה תטואן לשליטת ספרד והייתה לבירת מרוקו הספרדית. הריבון החדש הביא תקופת של שגשוג לקהילה. בשנת 1956 צורפה העיר למדינת מרוקו שזכתה בעצמאות. רבים מיהודיה עברו לערים אשר נשארו תחת שלטון ספרד: סאוטה ומלייה בצפון מרוקו. מאז החלה ירידה במעמדה של הקהילה: אם בתקופת הזוהר של ראשית המאה ה-20 היו היהודים כחמישית מתושביה‏‏, הרי במפקד שנערך בשנת 1960 היו בעיר רק 3,103 יהודים. לאחר מלחמת ששת הימים פחת מספרם לאלפיים ובשנת 1990 לא היו בה יותר ממאתים נפש.

יהודי תטואן, כמו שאר יהודי צפון מרוקו, נהגו לדבר בניב ספרדי מיוחד הנקרא חכיתיה, המערב מילים מספרדית, עברית וערבית ומהווה דיאלקט של לדינו.

תולדות הקהילה

תטואן הוקמה מחדש בסוף המאה ה-15 על ידי פליטים יהודים ומוסלמים שנסו אליה מחצי האי האיברי. היה זה לאחר שהעיר נהרסה על ידי הספרדים בסוף המאה ה-14. ‏‏. בשנת 1492 חצו רבים ממגורשי ספרד את מצר גיברלטר והשתלבו באוכלוסייה היהודית המוגרבית. צאצאי המגורשים בתטואן (כמו בטנג'יר ובערים נוספות) שמרו על זהותם המיוחדת‏‏.

הקהילה היהודית גדלה במאה ה-16 עקב הפיכת העיר למרכז מסחרי בינלאומי. הסוחרים היהודים באו בקשרי מסחר עם ארצות האימפריה העות'מאנית, ליבורנו, גיברלטר וכמובן ספרד ופורטוגל. תטואן הייתה גם בסיס של נציגויות אירופאיות מסחריות.

בשנת 1530 הגיעה משפחתו של הרב חיים ביבאס מהעיר פס שבמרוקו. הוא נבחר לרבה של העיר והקים ישיבה שנתפרסמה בצפון אפריקה. בית הכנסת שלו נחרב בשנת 1610, אך בשנת 1727 נימנו בעיר שבעה בתי כנסת. אחד מצאצאיו הוא הרב ד"ר יהודה ביבאס, ממבשרי הציונות.

בעיר שימש כדיין הרב חסדאי אלמושנינו (1640-1727). מאוחר יותר העתיק את מושבו לגיברלטר. הוא ידוע בשל ספריו "משמרת הקודש" על פירוש רש"י לתורה ו"חסד אל".

במאה ה-19 פעל בעיר הדיין הרב יצחק בן ואליד (1789-1870)‏‏, מחבר הספר "ויאמר יצחק", הכולל מידע על החיים החברתיים, הכלכליים והדתיים של תושבי העיר. הוא תמך בתנועת אליאנס ('כל ישראל חברים'). בשנת 1862 הקים ארגון זה בית ספר יהודי לבנים בעיר, בית הספר הראשון של אליאנס במרוקו, ובשנת 1868 ייסד גם בית ספר לבנות. בתי הספר העניקו חינוך מודרני בספרדית וצרפתית, וכללו גם מקצועות יהודיים ולימודי עברית.

לאחר הכיבוש הספרדי השני, בשנת 1912, החל שגשוג כלכלי. במקביל גברה ההגירה לאלג'יריה, דרום אמריקה, ישראל, צרפת וקנדה.

יחס השלטונות

לעתים קרובות סבלה הקהילה מרדיפות מצד השלטונות או מחוסר-ביטחון. הסולטאן הטיל עליהם מיסים כבדים ובשנת 1655 היו פרעות נגדם. עם זאת, בשנת 1772, כאשר גורשו האירופאיים מהעיר, הורשו היהודים להישאר.

בשנת 1790 כתב הסופר שמואל רומאנלי כי

"מולאי אליזיד (השליט)...(ציווה) בפומבי להתיר את דם היהודים אשר בכל ערי מלכותו, וכי כל אשר יביא לו ראש יהודי הרוג יקבל סך מה. ככה חשב מולאי אליזיד להכחיד את יהודי מרוקו כלה, כי כן היו דבריו עוד בטרם מלכו, אל שבט משפחות אמהיום, שבט קנאים וחפצי נקם ביהודים, אשר רק בתנאי זה, נאותו לעזור אליו לתת בידו את רסן המלוכה בתנאי שיהרגו את כל היהודים אשר במדינות מלכותו. ואמנם בעת יצאה הפקודה הזאת הראשונה מאת אליזיד בתיטואן, נמצא אז שם כהן מושלמי אחד שיעץ אותו להמיר את פקודתו זאת באחרת, ותחת להרוג אותם, יתן את רכושם והונם לשלל, כי עני חשוב כמת ורק את אותם האנשים שהיו בעוכריו של אליזיד, בימי אביו, יוכל הוא להורגם"‏‏.

מולאי יזיד הורה לקשור כמה מהיהודים העשירים בעיר לסוסים ולגרור אותם ברחובות, וחייליו פרצו לרובע היהודי ופרעו בקהילה..

בשנת 1808 גורשו כל היהודים מהעיר. לאחר זמן מה הורשו לחזור בתנאי שיגורו בשכונה מיוחדת מחוץ לעיר, "Juderia" - לימים המלאח. הם נדרשו ללבוש בגדים שחורים, עיסוקם הוגבל למקצועות מסוימים ולעתים אף הוכו בפומבי. מספרם של מעוטי היכולת בקהילה גדל וחלק מיהודי העיר היגרו למדינות דרום אמריקה.

בשנת 1859, כאשר החלה הפלישה הספרדית לעיר, פרעו התושבים ביהודי העיר שוב, והרגו כ-400 מהם. רוב האחרים נמלטו על נפשם‏‏.

הכיבוש הספרדי ב-6 בפברואר 1860 זכה לקבלת פנים חמה מיהדות תטואן. הכיבוש היה קצר ונמשך כשנתיים, אך נתן להם תקווה לחיים טובים יותר. היהודים זכו לחופש דתי ותרבותי ואפילו שותפו במועצת העירייה. לאור השיפור במצב הכלכלי החלה הגירה יהודית מהאזורים הפנימיים של מרוקו לעיר. בסוף המאה הותקפה העיר על ידי שודדים וכן פרצו בה מגפות אך מספר היהודים בה לא פחת.

עם חזרת העיר לשלטון ספרד בשנת 1912 השתפר מצב היהודים. הם זכו להגנת השלטונות ואף הורשו לרכוש בתים מחוץ למלאח. כן בוטלו המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים.

מאפייני הקהילה

יהודי העיר היו ניכרים בקרב יהדות מרוקו בסגנונם האצילי ובהופעתם האמידה. לפי זכרונות תושבי העיר כמעט לא נראו בה קבצנים. הקהילה טיפלה בהם ומנעה מהם קיבוץ נדבות. לפני כ-200 שנה נבנה ה'מלאח' החדש ואליו הועברו יהודי המלאח הישן שגורשו ממנו דורות קודם לכן. המלאח החדש היה בנוי מרחובות ישרים ומקבילים זה לזה ומסמטות צרות וארוכות, בדומה למרבית המלאחים של מרוקו. הוא הצטיין בסדר ובניקיון. בתי הכנסת היו יפים ושמורים.. בשנת 1900 נוסדה בעיר אגודת "שיבת ציון", האגודה הציונית הראשונה במרוקו (ביחד עם "אגודת שערי ציון", שנוסדה במקביל במוגדור). ביוזמתו של נשיא האגודה, הרב יהודה ליאון כלפון, הוקמה ספרייה עברית בעיר עם ספרות עברית מודרנית. בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, הרב ד"ר סלומון בן-שבת הקים בעיר את "מכון הרמב"ם", שחקר את השירה והספרות של יהדות ספרד.

בבית הקברות הישן של העיר, שהוא בן למעלה מ-300 שנה, יש קברים מיוחדים בצורתם, שעל מצבותיהם מובלטת דמות פני אדם מעל המצבה‏‏.

ליהודי תטואן היה קשרים הדוקים עם יהדות גיברלטר, ממנה הגיעו מייסדיה. בין הקהילות היו קשרי משפחה וכן משלוח הדדי של תלמידים למוסדות חינוך‏‏. בין הקהילות התקיימו גם קשרי מסחר ענפים. במשך שנים רבות הטילו שלטונות ספרד הסגר על גיברלטר ואספקתה השוטפת הייתה תלויה במרוקו‏‏. עיר הנמל היחידה של מרוקו לחופי הים התיכון הייתה תטואן, ובעזרת הסחורות שהגיעו ממנה יכלו הסוחרים היהודים של גיברלטר להעביר אספקה לאזרחי המושבה ולצבא הבריטי.

במאה ה-19 יהודים רבים מתטואן היגרו גם לאוראן שבמערב אלג'יריה, עקב הקרבות בין ספרד למרוקו שהרעו את ביטחונם של יהודי העיר. מאות משפחות יהודיות מתטואן ערכו את ההגירה לאוראן. לאורך השנים היהודים באוראן שמוצאם בתטואן המשיכו לדבר בניב חכיתיה, ועם הזמן התפתח בקרבם דיאלקט שונה במקצת של החכיתיה אשר היה ידוע באלג'יריה בשם "תטואנית".

אישים מפורסמים

על יוצאי העיר:

• הרב עמרם אבורביע המתייחס למשפחת אבורביע מקסטיליה שבספרד. היה הרב הראשי של פתח-תקווה וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל
• דניאל יצחק לוי, חבר הכנסת השביעית.
• שמואל דניאל לוי, איש חינוך ועיתונאי, מראשי הציונות במרוקו
• מואיז בן הראש, סופר ומשורר.
• אסתר בן דהאן, סופרת ספרדייה
• דוד קאזס, היסטוריון ומחנך שפעל בתוניסיה
• בלאנש בן דהאן, סופרת צרפתייה מתחילת המאה העשרים
• רבי יעקב כלפון, אב"ד תטואן, מחבר הספרים נגד מלכים וינוקא דבי רב
• פרופ' יעקב בן טולילה, חבר באקדמיה ללשון העברית.

לקריאה נוספת

• נינה פינטו-אבקסיס, הטווס, המגוהץ וחצי האישה: כינויים, הומור ופולקלור בשיח היום-יום של יהודי טיטואן דוברי החכתייה, ירושלים: מכון בן צבי, תשע"ד - 2014.
• יצחק גרשון, הקהילות היהודיות של צפון מרוקו במחצית הראשונה של המאה ה-19, עבודת גמר לקראת תואר M.A. באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ' יהודה ניני, תשמ"ט.
• יעקב בן טולילה, 'מסורת תטואן המשתקפת בשני ספרי לימוד לעברית שנכתבו בשנות העשרים', מסורות ח (תשנ"ד), עמ' 191-159.
• יצחק גרשון, 'פזורת יהודי צפון מרוקו ו"הרוח של תיטואן"', מקדם ומים ו (תשנ"ה), עמ' 57-70.
• אמנון אלקבץ, 'תיטואן - ירושלים הקטנה', ברית 29 (תש"ע), עמ' 3-12.

• Sarah Leibovici, "Chronique des Juifs de Tétouan (1860-1896)", Editions Maisonneuve & Larose, 1984
• Jacobo Israel Garzon. "Los Judios de Tetuan", Madrid: Hebraica Ediciones, 2005.
• Juan Bautista Vilar, "La Judería de Tetuán (1489–1860) y otros ensayos", Murcia: Universidad de Murcia, 1969.

.

קישורים חיצוניים

• דוד אלמוזניני, הנסיעה הגורלית - אתר ליטרטורה
• ד"ר אריאל בן-ציון, היהודים במרוקו, דואר היום, 4 בינואר 1929 (על קהילת תטואן).
• סקירה היסטורית של יהודי תטואן על ידי לאון קוריאט (1954), באתר הארכיון יד בן צבי תבנית:ספרדית
• אילת מאמו שי, זה מה שנשאר: שבעה יהודים בטטואן, באתר ynet‏, 14 באוקטובר 2014

• Moïse Rahmani Histoire des Juifs de Tétouan, European Sephardic Institute