Family Wiki
Register
Advertisement

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
ייהרג ובל יעבור הוא דין הנאמר בעניינן של מצוות העומדות על פי ההלכה מעל פיקוח נפש. ככלל, דין זה נאמר לגבי שלוש מצוות לא תעשה שהן: לא תרצח, איסור עריות ואיסור עבודה זרה. משמעות ההוראה היא שגם אם קיום מצווה ממצוות אלו מסכן את חייו של היהודי ועלול להביא למותו, עליו למסור עצמו להריגה ולא להפר אותן[1]. במצבים מיוחדים כלל זה תקף גם בעבירות אחרות.

שלוש המצוות[]

איסור שפיכות דמים[]

תבנית:הפניה לערך מורחב בנוגע לרצח כלל "ייהרג ואל יעבור" בו נלמד מסברה: דמך אינו סמוק מדם חברך, ואין עדיפות לחייך על חיי הזולת. לכן אם אומרים לאדם רְצַח או תֵּרָצַח, אסור לו לרצוח. עם זאת, אם כופים על אדם להשליך אותו על תינוק במטרה שהתינוק יתרסק וימות, אין מחויב האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שהנימוק האוסר על האדם להרוג גם אם הדבר כרוך במותו, הוא "מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי", כלומר - אין דמו חשוב יותר משל השני, ולכן אין לו זכות להרוג את השני כדי למנוע את הריגתו הוא. לפי סיבה זו, אין על האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו תינוק על ידו, מכיוון שגם כאן עומד השיקול האומר שדמו של התינוק אינו סמוק יותר מדמו הוא, ואין עליו להכריע בין השנים, אלא עליו לשבת ולמנוע עצמו מלעשות מעשה, ואם זרקו אותו על התינוק, אין דמו של התינוק סמוק מדמו הוא[2].

רבי חיים סולובייצ'יק[3] מסביר כי גם ללא נימוק זה לא היה על האדם ליהרג כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שכאשר משליכים את האדם על התינוק אין האדם נחשב לרוצח כלל, והוא רק כאבן וכעץ ביד מי שמשליך אותו שהוא הרוצח. רבי חיים מסביר, כי אכן באופן זה אין צריך להיתר של "מאי חזית", והיתר זה נחוץ, לו יצוייר שהוא היה נחשב לרוצח על ידי השלכתו על התינוק, שגם אז לא היה צריך למסור את נפשו, מכיוון שהכלל של "מאי חזית" אומר שאין עליו להכריע כלל בין דמו לבין דם השני, וישב ולא יעשה מעשה.

גילוי עריות[]

תבנית:הפניה לערך מורחב איסורי גילוי עריות מהתורה, שעונשם כרת או מיתת בית דין, כמו עם אשת איש או משכב זכר, הם בגדר ייהרג ואל יעבור.

לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים פעולות של תאווה הקשורים והמעוררים יחסי מין כמו חיבוק ונישוק אסורים מדאורייתא[4], ואף בהם יהרג ולא יעבור[5][6]; לפי השיטות הגורסות כי זהו איסור מדרבנן, קיים חיוב ליהרג ולא לעבור איסור מדרבנן זה, המביא לאיסורים חמורים[דרוש מקור].
במקרים של חוסר צניעות, והאיסור הוא רק מצד הרהור לא נאמר הדין של יהרג ואל יעבור[7].

בנוסף, יחסי מין של יהודי עם גויה נכלל ב"ייהרג ואל יעבור"[8], ויש מי שאומר שמשום שזהו מהאיסורים החמורים בדרגה של כרת – מאחר שאם המעשה נעשה בפרהסיא, כאשר הדבר ידוע לכל, האיסור הוא כרת, על כן גם אם המעשה נעשה בצנעה[9], הדין הוא ייהרג ואל יעבור[10]. הטעם לחומרת העניין מובא ברמב"ן מפני שבן של גוי נחשב לגוי ומתייחס אחריה, והוא מוליד בן לעבודה זרה[11].

לעומת זאת, יחסי מין של גוי עם יהודייה אינו באיסור כרת אלא באיסור לאו של "לא תתחתן בם" – אם זה בדרך של נישואין[12], ואם מדובר ביחסי מין שלא בדרך נישואין אז האיסור הוא איסור מדאורייתא[13], אך אינו בייהרג ואל יעבור, מכיוון שהאשה אינה עושה מעשה אלא היא כקרקע שאינה עושה כל מעשה, והגוי הוא עושה את המעשה האסור, ולכן כאשר היא אינה מבצעת כל מעשה של התקרבות מצידה, אין חיוב ליהרג אם זה נעשה באונס.

אחת מאגדות החורבן המופיעות בתלמוד מתארת התאבדות לשם הימנעות מאונס (הסוגריים המרובעים - פירוש רש"י):

אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא רבי אמי, ואמרי לה במתניתא תנא: מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים], הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" "מבשן אשיב" [בשן – בין שן נוטריקון] - מבין שיני אריה, "אשיב ממצולות ים" - אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך [לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו] - כך, אנו שאין דרכנו לכך - על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נז, עמוד ב

מבחינה הלכתית נחלקו הראשונים האם במקרה שחובה למסור את הנפש מותר להתאבד כדי למנוע זאת[14]. בעלי התוספות מסבירים את המעשה בגיטין בכך שהילדים חששו שיענו אותם ויכריחו אותם לעבור עבירה (כמו חנניה מישאל ועזריה שלדעת חלק מהפרשנים קפצו מעצמם לאש כי פחדו שיענו אותם ויעבדו עבודה זרה), או בגלל שאם לא היו מתאבדים לא היו הורגים אותם אלא אונסים אותם. מדברי גמרא זו (ולפי פרשנות התוספות[15]) למדו חלק מהפוסקים ראיה לשיטות שמותר להתאבד בשביל שלא לעבור עבירות, ואף על עבירות שאין עליהן חיוב למסור את הנפש[16].

עבודה זרה[]

איסור על עבודת אלילים. חייב למסור את נפשו כדי שלא לעבור על איסור זה, ולמות על קידוש השם. במהלך ההיסטוריה יהודים רבים, במיוחד בספרד בשעת השמד והאינקוויזיציה, וכן אירופה, הקריבו את נפשם ולא הסכימו להמיר את דתם, גם כשמדובר באנשים פשוטים מאוד ואף כאלו שלא שמרו על המצוות עד אז, ולמרות שסבלו עינויים קשים[17].

שלוש מצוות אלו נמצאות בעשרת הדיברות, והתלמוד במסכת סנהדרין לומד שאין לעבור עליהן בכל מקרה. הן גם נכללות בשבע מצוות בני נח, כלומר כל בני האדם מצווים על קיומן.

המקור שאיסור עבודה זרה הוא בכלל "ייהרג ואל יעבור" הוא מהפסוק: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ודרשו חז"ל: בכל נפשך - אפילו יטלו את נפשך. בתלמוד יש דעה מצמצמת של רבי ישמעאל שסובר שרק עבודה זרה שנעשית בפרהסיה היא בבחינת ייהרג ולא יעבור.

'שעת השמד'[]

תבנית:הפניה לערך מורחב בשעת השמד - כאשר הגויים מנסים להעביר את היהודים על דתם, באמצעות גזרות, חובה להיהרג אפילו על מצווה קלה, כגון "שרוך הנעל":

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה - אמר רבא בר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא.
תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד

בפירוש 'ערקתא דמסאנא' נחלקו הראשונים:

  • יש שכתבו שדבר זה הוא מנהג, ומכאן שיש למסור את הנפש אפילו על מנהג בעלמא[18].
  • ויש שכתבו שדבר זה הוא איסור דרבנן, אבל על מנהג בעלמא אינו חייב למסור נפש[19].
  • אחרים כתבו שאף על איסור דרבנן, יעבור ולא יהרג[20], ואיסור שינוי השרוך הוא איסור דאורייתא משום חוקות הגויים.

'פרהסיא'[]

כאשר אונסים יהודי לעבור עבירה משאר מצוות התורה בפרהסיא (בפני עשרה יהודים), במטרה להכריח אותו לעבור על הדת (להבדיל מעבירה שמטרתה הנאתו של המכריח), אזי הדין הוא שייהרג ואל יעבור. על כל המצוות ואף על מצווה קלה כ'ערקתא דמסאנא' כפי שנתבאר לעיל.

יחיד[]

כאשר אונסים יהודי לעבור עבירה משאר מצוות התורה שלא בפרהסיא, במטרה להכריח אותו לעבור על הדת, ולא להנאתו של המכריח, אזי הדין הוא שהוא רשאי להיהרג ורשאי לעבור[21].

ענישה[]

ישנה מחלוקת בין חכמי הראשונים לגבי אדם שנוהג בניגוד להלכה ועובר על אחת משלוש מצוות ייהרג ואל יעבור במקרה של פיקוח נפש. לדעת הרמב"ם, העובר אינו נענש בעונש הקבוע לעבירה, אך נחשב כמי שחילל שם שמים.

וכך הוא לשון הרמב"ם:

וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג--הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס
משנה תורה לרמב"ם,

הלכות יסודי התורה, [[s:רמב"ם הלכות יסודי התורה ה|פרק תבנית:גרשיים]]

לעומת זאת, רבנו דוד[22] פסק שהעובר על אחת מעבירות אלו ולא נהרג, חייב מיתה בעדים והתראה.

מצוות נוספת[]

הלבנת פנים[]

במסכת סוטה[23] דן התלמוד בהתנהגותה של תמר כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה יהודה הוא שהכניסה להריון כשחשבה לזונה. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק רבי יוחנן המביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה. התוספות תוהים מדוע אין מונים בפירוש את הלבנת הפנים בין הדברים שהם "ייהרג ואל יעבור" ומשיבים שהסיבה היא שהיא אינה מפורשת בתורה. אך רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' סי' קלט') הסביר שמדובר ב'אבק' רציחה, כי הביוש גורם להסתלקות מראה האודם מפני המתבייש. למעשה האחרונים נחלקו ביניהם בשאלה האם דברי התלמוד נאמרו במישור ההלכתי, ורובם פירשום כרעיון מוסרי בלבד[24].

סיפור נוסף בתלמוד[25], הצופן בחובו רעיון מוסרי דומה הוא על האמורא מר עוקבא, אשר יחד עם אשתו הסתתר בתנור לוהט, כדי להקפיד על מתן צדקה בסתר ולמנוע מעני שלו תרם כסף לראות אותו, שמא יתבייש.

גזל[]

תבנית:הפניה לערך מורחב בתלמוד מובאת דעת יחיד של ר' מאיר בברייתא כי גם איסור גזל בכלל "יהרג ואל יעבור", דהיינו אסור ליהודי לגזול את חבירו גם אם כופים עליו לעשות זאת במחיר חייו.

בנוסף, קיים דיון נרחב בהלכה לגבי דין המציל עצמו בממון חברו, כלומר מה דינו, הן לכתחילה והן לאחר מעשה, של אדם שיכול להציל את עצמו מסכנת חיים על ידי שימוש או גזילה של רכוש הזולת. פסיקת השולחן ערוך בעניין זה[26]: "אפילו הוא בסכנת מוות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם" - משמע שמותר להציל עצמו בממון חבירו ובלבד שישלם לאחר מעשה, וכך היא גם שיטת התוספות.

שמירת שבת[]

בהלכות יהדות ביתא ישראל מהווה מצוות שמירת השבת בבחינת ייהרג ואל יעבורתבנית:דרוש מקור.תבנית:הבהרה

פסיקת אחרונים[]

פסיקתם של האחרונים בימינו לגבי ציווי "יהרג ואל יעבור" התקיימה באירועים קריטיים בהם גדולי הרבנים ראו כהוראת שעה לצוות את הציבור החרדי להתנגד להוראות הממשלה בנושא.

ביניהם, בשנת תש"ח התפרסם פסק כזה של העדה החרדית בנוגע לגיוס נשים לצה"ל, ומאוחר יותר התפרסם פסק דומה מאת רבני ירושלים בנוגע לשירות לאומי לנשים[27]. גם הרב צבי יהודה קוק פרסם כרוזים כאלו בנוגע למסירת שטחי ארץ ישראל לנכרים[28].

לקריאה נוספת[]

  • אנציקלופדיה התלמודית, כרך כ"ב, תשנ"ה, עמ' נ"ג ואילך.
  • יוסף פאור, על קידוש השם ובל יעבור – מחלקות הרמב"ם והרמב"ן, בר-אילן ל-לא, 2006, עמ' 407-373.

קישורים חיצוניים[]

הערות שוליים[]

  1. תוספתא שבת טז, יד, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א.
  2. תוספות פסחים כ"ה ע"ב.
  3. חידושי רבנו חיים הלוי הלכות יסודי התורה.
  4. תבנית:ספר המצוות
  5. משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, [[s:רמב"ם הלכות יסודי התורה ה ט|פרק תבנית:גרשיים, הלכה תבנית:גרשיים]] וראו ש"ך על תבנית:שולחן ערוך ס"ק י'.
  6. ראו מה שפסק בתבנית:שולחן ערוך, ובספר בית יוסף תלה את האיסור, במחלוקת הראשונים, אם איסור קורבה אסור מהתורה.
  7. שו"ת אגרות משה חלק א' סימן נו.
  8. ראו ש"ך יו"ד קנז, יב, בשם הרבה ראשונים.
  9. שזה איסור מדרבנן, שנגזר על ידי בית דינו של החשמונאים, כמובא במסכת עבודה זרה דף לו, ב.
  10. ראו ש"ך יו"ד קנז, יב, בשם הנימוקי יוסף. וראו שם לדעת שאר הראשונים שחולקים.
  11. מסכת סנהדרין עד, ב, מלחמת השם.
  12. אך למעשה אין מציאות של נישואין באונס, נישואין הוא מושג השייך רק בהסכמה מליאה ורצונית של שני בני הזוג, כן פוסק הרמב"ן במסכת סנהדרין.
  13. שנגזר על ידי בית דינו של שם, כמובא בתבנית:תלמוד בבלי.
  14. דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית ט' ה', ריטב"א עבודה זרה, י"ח א', תוספות פסחים מ"ה, רמב"ן במלחמות ה' סנהדרין יח, טור ובית יוסף יורה דעה סימן קנ"ז. ראו גם שו"ת ממעמקים חלק א' סימן ז', על תשובה הלכתית בזמן השואה בעניין זה.
  15. יש שניסו ללמוד גמרא זו, שחששו שיענו אותם והעדיפו למות, וכן יש לומדים הסבר במעשהו של שאול שהתאבד מחשש שהפלשתים יתעללו בו. ראו כאן באריכות.
  16. רקנאטי דיני תשובה אות סט., יעב"ץ בספר מגדל עוז, עליית האמונה אות כ"ד. עם זאת אף לשיטות אלו, ייתכן שההיתר מסויג רק לשעת השמד, כיוון ששלא בשעת השמד לדעת הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, ה' ד') והרמב"ן (מלחמות ה' סנהדרין יח) אסור אף למסור את הנפש וודאי לא להתאבד, ואף החולקים (תוספות עבודה זרה כז ב, רא"ש עבודה זרה סימן ב, אות ט', סמ"ק מצווה ג', רבנו ירוחם נתיב י"ח, חלק ג', דף קסה עמודה ד') דיברו רק על מסירות נפש ולא על התאבדות.
  17. ליקוטי אמרים - ספר התניא, פרק י"ח.
  18. רש"י שם, וכ"כ בטור יו"ד קנז.
  19. כ"כ בריטב"א חולין קא ב בשם תוספות, ועוד.
  20. מעשה רקח יסודי התורה ה ב, בדעת הכסף משנה.
  21. שו"ע יו"ד קנז
  22. מובא בחידושי הר"ן (סנהדרין סא ע"ב) "לפיכך פי' ה"ר דוד ז"ל דמי שיעבו' איזה ע"א באחד ממיני עבודות שדרכה בכך או מעבודות של פנים מיראת נפשו כדי שלא ימות ואמר אלי אתה שהוא חיי' מיתה ובלב' שלא יהא שוגג בדבר שיהא סבור שהאונס מתיר אלא כיון שהתרו בו שאין האונס מתיר וקבל התראתו אף על פי שהוא אנוס חייב מיתה ובהא לא פליג רבא מידי."
  23. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י, עמוד ב.
  24. שו"ת יביע אומר חלק ו יו"ד סי' יג' אות יב'
  25. תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף סז, עמוד ב.
  26. חושן משפט סימן שנ"ט סעיף ד'.
  27. פאר הדור, חלק ג
  28. הרב צבי יהודה קוק, ממשלת מיעוט, באתר ישיבה


הבהרה: המידע בוויקי נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Advertisement