יונה פרנקל

המקור: אתר משרד החינוך - מקבלי פרס ישראל

יונה פרנקל - פרופסור אמריטוס לספרות האגדה והמדרש בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית - נולד ב-1928 במינכן, גרמניה, ועלה ארצה ב-‏1937 עם משפחתו.

רעייתו חוה ז"ל לבית גולדשמידט נפטרה ב-1995. לפרופ' פרנקל שתי בנות ושלושה בנים, שש נכדות וחמישה נכדים.

לימודים

1945-1944: ישיבת "בני עקיבא" בכפר הרא"ה 1946: הסמינר למדריכים דתיים של "עליית הנוער" בירושלים מ-1956: ב"א ו-מ"א בספרות עברית ובתלמוד 1968: דוקטורט בתלמוד באוניברסיטה העברית. (נושא עבודת הדוקטור: "דרכו של רש"י

               בפירושו לתלמוד הבבלי").  

תפקידים בהכשרת מורים

1992-1956: הוראת תלמוד ודרכי הוראת התלמוד בבית המדרש למורים (שהפך למכללה הדתית

                למורים) ע"ש הרא"ם ליפשיץ בירושלים.
                

תפקידים אקדמיים באוניברסיטה העברית ובחו"ל מ-1968: מרצה לספרות האגדה בחוג לספרות עברית 1997-1985: פרופסור מן המניין לספרות האגדה והמדרש בחוג לספרות עברית 1983-1982: מרצה ב"בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר" בניו יורק 1998: מרצה באוניברסיטאות של ברן ולוצרן בשוויצריה.

פרסומים ומחקרים

מאמרים על מחקר סיפור האגדה התלמודי (ביניהם המאמר הפרוגרמאטי "שאלות הרמנויטיות בחקר סיפור האגדה") ועל הוראת התלמוד (ביניהם המאמר "הערכים החינוכיים בהוראת התלמוד").

ספרים

בתחום התלמוד: "דרכו של רש"י בפירושו לתלמוד הבבלי" בתחום הוראת התלמוד: "פרק 'אילו מציאות', הצעות לטבלאות ולתרשימים" בתחום האגדה: "עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה" (תורגם ויצא לאור גם בצרפתית ובאיטלקית), "דרכי האגדה והמדרש" ו"מדרש ואגדה" (3 כרכים בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה) בתחום הפיוט: "מחזור פסח", מהדורה ביקורתית לפי מנהגי אשכנז לכל ענפיהם, ו"מחזור שבועות", כנ"ל (בדפוס, יראה אור בשנת תש"ס).

פרסים ב-1994 קיבל את "פרס ביאליק לחכמת ישראל" של עיריית תל-אביב על ספרו "דרכי האגדה והמדרש".

"סיפור האגדה" - אומר הפרופ' יונה פרנקל - "הוא יצירה ספרותית-אמנותית, והשאלה העיקרית שיש לשאול כשבאים לדון בו היא מה הייתה כוונתו של המספר". סיפור האגדה, לשיטתו, אינו מקור היסטורי מובהק, שניתן להסיק ממנו מסקנות החלטיות לגבי אנשים ומאורעות, אלא קודם כול מקור להשקפת עולם ולתפיסה דתית. זהו חידושו הגדול של יונה פרנקל - את ספרות האגדה לומדים כפי שלומדים ספרות. לאמיתו של דבר בא יונה פרנקל לאוניברסיטה כדי ללמוד פיוט. הוא אהב מילדותו את הפיוטים שנאמרו בבית הכנסת לפי מנהג אשכנז, ובבגרותו הוא התפעל מן הפייטן הקדום ר' יניי שאת ספר פיוטיו ביקש כמתנה לבר-מצווה שלו. לכן, כשבא לאוניברסיטה, הוא התחיל ללמוד ספרות עברית ותלמוד, אבל הלימודים הִטו אותו בכל זאת בעיקר אל לימודי התלמוד. אל הפיוט הוא ישוב רק לאחר שנים ארוכות.

יונה פרנקל נולד במינכן, חמש שנים לפני עלות היטלר לשלטון. משפחת אביו (משפחת פרנקל-אויערבך) הייתה מן המשפחות הוותיקות של גולת אשכנז ומן הנכבדות בקהילה. המתמטיקאי הנודע, אברהם הלוי פרנקל, הוא בן דוד של אביו של יונה, אברהם אלפרד. אמו, ברכה ברטה, הייתה בתו של הרב ד"ר חנוך ארנטרוי שבא מהונגריה (ומישיבתו של הכתב סופר) ועמד בראש הקהילה האורתודוקסית במינכן (הוא היה רב הקהילה היחיד בגרמניה שעסק גם במחקר תלמוד מודרני). כבר ב-1933 ערכו הוריו של יונה פרנקל סיור היכרות ראשון בארץ ישראל, וב-1937 מימשו את התכנית והתיישבו בחיפה, ושם המשיך האב לעסוק, כבמינכן, בעסקי יבוא צמר.

את שתי שנות לימודיו בישיבת "בני עקיבא" בכפר הרא"ה זוכר יונה פרנקל לטובה כמן החשובות בחייו. הרשימה אותו אווירת החופש המוחלט שבה יכול היה להקדיש את כל זמנו ללימוד התלמוד ומפרשיו. לאחר שנים אלה, בשנת 1946, עלה לירושלים ללמוד בסמינר למדריכים דתיים של "עליית הנוער". כמורה ותיק וכמורה של מורים יונה פרנקל יודע להעריך את מוריו שלו. בסמינר שמע את לקחם של נחמה ליבוביץ, ישעיהו ליבוביץ, ארנסט עקיבא סימון וברוך קורצווייל. כמוריו המובהקים, שעיצבו את אישיותו כמורה וכחוקר, הוא מציין את יצחק היינמן (מדרש ואגדה), את לודוויג אריה שטראוס (תורת הספרות) ואת המורה הגדול חיים צבי אנוך (תורת ההוראה). לאחר שנים הצטרפו אל אלה לאה גולדברג (ספרות כללית), א"א אורבך (מחשבת חז"ל) וחותנו, דניאל גולדשמידט (פילולוגיה וחקר הפיוט האשכנזי).

עם ח"צ אנוך הלך פרנקל, ב-1947, מן הסמינר למדריכים בירושלים לכפר בתיה, מוסד הילדים הדתי של "עליית הנוער", להיות מדריך חינוכי ומורה לילדים עולים (פליטי שואת אירופה ועולי תימן). "שלוש שנים עבדתי במחיצתו של המורה הדגול אנוך" - אומר פרנקל - "וכל תורתי בהוראה באה ממנו". הוא המשיך להשתלם בדרכי הוראה בבית הספר העממי בקרית ים, ובשנת 1952 נקרא ללמד בבית הספר הדתי "לדוגמא" בירושלים ולהשתתף בהדרכת פרחי הוראה, תלמידי בית המדרש למורים ע"ש הרא"ם ליפשיץ.

את שירותו הצבאי עשה פרנקל באחת מיחידות המודיעין של חיל האוויר. בשנת 1956 החל את לימודיו הסדירים באוניברסיטה העברית תוך שהוא ממשיך בעבודתו בבית הספר "לדוגמא" ובבית המדרש למורים. הוא לימד שם תלמוד והוראת תלמוד עד שפרש לגמלאות. עיקר חידושו בתחום זה הוא בניית השיטה של הוראת התלמוד על המתודולוגיה של התלמוד עצמו, ובנושא זה הוא פרסם מאמרים וספר אחד. גם עבודת הדוקטור שלו, "דרכו של רש"י בפירושו לתלמוד הבבלי", שהוגשה בשנת 1968, היא עדות לצירוף דרכי החשיבה התלמודית, דרכי הוראת התלמוד והיסודות הפדגוגיים בלימוד המשנה והתלמוד. באותה שנה נתקבל כמרצה במדור לאגדה ולספרות עממית בחוג לספרות עברית.

"גישתו האישית של פרופ' א"א אורבך אל תלמידיו היא שהכריעה" - כך מסביר פרנקל את העובדה שהוא לא פנה באותו שלב למחקר הפיוט, אלא למחקר המדרש והאגדה. הוא לא הלך, מבחינה מחקרית, בשיטת המחקר הקלאסי, הפילולוגי-היסטורי, אלא בנה על גביו קומה נוספת, ויש הרואים זאת כשיטתו המהפכנית של פרנקל בחקר האגדה. דרך פרשנות זאת פתחה את השערים לתלמידים רבים מאוד, וכך היא נעשתה לאסכולה. תלמידיו המובהקים מזדהים עם השיטה, והם רואים בהענקת פרס ישראל בחקר התלמוד ליונה פרנקל את ניצחונה, שהוא במידה מסוימת גם ניצחונם. "המחקר התלמודי מרכין בזה את ראשו בפני השיטה הספרותית בחקר האגדה" - אמרה אחת מן התלמידות הוותיקות ביותר כששמעה על מתן הפרס לפרופ' פרנקל. פרנקל אומר על כך שאין שום יריבות בין השיטות. חוקרי התלמוד הגדולים של הדור הקודם הם מוריו, ואלה של דורנו הם כולם ידידיו. השיטה הפילולוגית-ההיסטורית הקלאסית היא היסוד לכל מחקר תלמודי, אלא שלדעתו אין להסתפק בה.

לאחר שניתח פרנקל במאמריו ובספריו למעלה ממאה ועשרים סיפורי אגדה, הוא יישם את שיטתו גם על מחקר משלי חז"ל - שהם לדעתו תופעה ספרותית שונה לגמרי ממשלי העולם העתיק ואף ממשלי המקרא. "משלי חז"ל" - קובע פרנקל - "אינם טכסיס רטורי המיועד להקל על הבנת הנמשל, אלא הם כלי שבעזרתו הממשל החז"לי מבקש להביע את רעיונותיו הדתיים על האל, והוא יודע שהלשון האנושית אינה יכולה לדבר על האל אלא בלשון של משל. המשל אינו יכול להסביר עד סופו את העניין האלוהי, אלא הוא נוגע-לא נוגע בקצה גבול ההשגה האנושית. לפיכך המשלים הם מיסודות מחשבת חז"ל". אין צריך לומר שאל מסקנות אלה הגיע פרנקל לאחר שהראה שהמשלים הם יצירות ספרותיות מעולות, שאין בהם מילה אחת מיותרת ושעיצובם הלשוני עושה אותם לפנינים ספרותיות. ופרנקל מסביר: "הניתוח הלשוני-ספרותי של יצירות האגדה לא רק חושף את האמת הנפשית של גיבוריהן ואת הכוח האינטלקטואלי של יוצריהן אלא גם את היסודות החשובים ביותר של מחשבת חז"ל על האדם, על האל ועל העולם."

כשהוא פונה אל חבריו, חוקרי ההיסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד, הוא מסביר: "אם נכון הוא שהסיפור התלמודי הוא יצירה ספרותית אמנותית מוחלטת כל כך, מובן שאין הוא נאמן, ואינו יכול להיות נאמן, לאמת ההיסטורית. בדרך כלל המחקר הספרותי של האגדה טוען כי כשם שאין ללמוד מכתביהם של בלזק וטולסטוי, למשל, על דמותו ההיסטורית של נפוליון, אף על פי שדמותו משמשת בכתביהם, כך גם בסיפורי התלמוד אין לשאול מה באמת עשה ר' עקיבא אלא מה רצה המספר התלמודי, ביצירתו האמנותית המושלמת, ללמד את דורו ואת הדורות הבאים בעזרת תיאור דמותו של התנא."

לבקשת הוצאת "מסדה", סיכם פרופ' פרנקל את שיטתו על כל צדדיה בספרו הגדול "דרכי האגדה והמדרש" (בשני כרכים) עבור הסדרה "יד התלמוד", והוא זכה בגינו ב"פרס ביאליק לחכמת ישראל" של עיריית תל אביב.

בשנים האחרונות יונה פרנקל עוסק בעבודה החביבה עליו מאז ומתמיד, במחקר הפיוט. חותנו, חוקר התפילה והפיוט ד"ר דניאל גולדשמידט, החל במפעל הענק של הוצאת מהדורות ביקורתיות-מדעיות למחזורי המועדים של בני אשכנז לכל ענפיהם (מנהגי אשכנז, פולין וצרפת), וזאת על פי הזמנת "מכון ליאו בק" בניו יורק ובביצוע הוצאת "קורן" בירושלים. גולדשמידט ז"ל לא הצליח לסיים את המלאכה לפני שהסתלק לבית עולמו, ויונה פרנקל קיבל על עצמו את המשך העבודה: הוא השלים את מחזור סוכות, הוציא לאור את המחזור לפסח, והמחזור לשבועות גם הוא מוכן ומצוי עכשיו בדפוס. אחריו פרנקל מתכוון להוציא לאור את המחזור ל"שבתות המצוינות" ואת הפיוטים לשבתות של חתן וברית מילה.

מפעל זה תופס עכשיו את עיקר עניינו המדעי של פרופ' פרנקל. לפני שנים אחדות הוא בילה שנה תמימה במסע לספריות ולמרכזים של כתבי יד יהודים עתיקים בניו יורק, בלונדון, באוקספורד, במנצ'סטר, במינכן, בפרמה, בהמבורג ובפריז. הוא מצא יותר משמונה מאות פיוטים שנאמרו בקהילות אשכנז בשבתות השנה ורובם עוד לא נדפסו. כדי להכינם לפרסום תידרשנה עוד שנות מחקר לא מועטות.

יונה פרנקל המורה זכה להעמיד תלמידים-מורים רבים. מאות מתלמידיו מלמדים תלמוד, מדרש ואגדה על פי שיטותיו בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, ויש שנעשו חוקרים בזכות עצמם ומלמדים מדרש ואגדה במכללות ובאוניברסיטאות בארץ ואף בחו"ל.