יוסף מציג את זהותו לאחיו, תחריט גוסטב דורה - המקור:ויקישיתוף,Ragesoss

יוסף הצדיק הוא הבן הראשון של רחל אימנו והבן האחד-עשרה של יעקב אבינו. שמו ניתן לו על ידי אימו, כפי שנאמר: "וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף לִי בֵּן אַחֵר.(ספר בראשית,ל',כ"ד). ואכן אחריו נולד אחיו הקטן, היחידי בנימין, כאשר אימו מתה בלידתו.

יוסף זכה שלשמו הפרטי נוסף הכינוי והתואר "צדיק". חז"ל הטיבו להגדיר זאת במסכת בבא קמא באומרם: "יוסף, פטפט ביצרו" [1], כלומר: יוסף התנגד ליצרו. יוסף אסף את כל כוחותיו ונלחם כנגד עצמו ממש, וניצח עד כדי כך שחז"ל קבעו : "יוסף לא נחשד על העבירה" [2] . יוסף גם זכה לתוספת אות ה', אות אחת משמו המפורש של הקב"ה, שנאמר: "עדות ביהוסף שמו" [3].[4]

לפי המסורת יוסף הצדיק נולד בכ"ז תמוז, בשנת ב' קצ"ט (2,199) לבריאת העולם [5] , בשנה הארבע-עשרה לשהות יעקב אבינו בחרן - שנתו האחרונה אצל עשו. הוא חי מאה ועשר שנה - הואנפטר ראשון מכל בני יעקב[6]. עצמותיו הובאו לקבורה בארץ כנען והוטמנו ב[[קבר יוסף בשכם.

ראו גם: הרב אלחנן סמט יוסף בירידתו למצרים - בין עבדות למאסר - שיעור בימי תנ"ך -מכללת הרצוג

סמלו של השבט[עריכה | עריכת קוד מקור]

"שֹׁהַם" -המקור:ויקישיתוף, Ragemanchoo

אשר היה מְפֻתָּ‏‏‏ח על שֹׁהַם [7] בחשן משפט. רבינו בחיי קורא את האבן אוּ‏נִקלִ"י. תרגום אונקלוס מתרגם בורלא, וכנראה הכוונה ל"בריל".

וסגולת אבן זה לתת חן לאדם בעיני כל רואיו, ונקראת שוהם ויש בה אותיות השם, על שם האמור "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח" [8] "ויתן חנו בעיני שר בית הסהר". ומי שנושאה בבית המלכות תועיל הרבה ויהיו ודבריו נשמעים.


על אבן שֹׁהַם בויקיפדיה העברית

הדמיון לאביו[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרשני המקרא רואים בו דמיון לאביו. רש"י בד"ה בן זקונים כותב "... שהיה זיו איקונין שלו דומה לו" [9]. מדרש רבה מוצא כי המאורעות שיוסף עבר דומים לאלה שאביו חווה: "אמר רבי שמואל בר נחמן: אלה תולדות יעקב, יוסף לא היה צריך קרא למימר כן, אלא אלה תולדות יעקב ראובן. אלא מה ת"ל יוסף ? אלא שכל מה שאירע לזה, אירע לזה. [10]

  • מה זה נולד מהול, אף זה נולד מהול.
  • מה זה אמו עקרה,אף זה אמו עקרה.
  • מה זה אמו ילדה שנים, אף זה אמו ילדה שנים.
  • מה זה בכור, אף זה בכור.
  • מה זה נתקשה אמו בלידה, אף זה נתקשה אמו בשעת לידה.
  • מה זה אחיו שונא אותו, אף זה אחיו שונאים אותו.
  • מה זה אחיו בקש להרגו, אף זה בקשו אחיו להרגו.
  • מה זה רועה, אף זה רועה.
  • זה נשטם, וזה נשטם.
  • זה נגנב שתי פעמים, וזה נגנב שתי פעמים.
  • זה נתברך בעושר, וזה נתברך בעושר.
  • זה יצא לחוצה לארץ, וזה יצא לחוצה לארץ.
  • זה נשא אשה מחוצה לארץ, וזה נשא אשה מחוצה לארץ.
  • זה הוליד בנים בחוצה לארץ, וזה הוליד בנים בחוצה לארץ.
  • זה ליווהו מלאכים, וזה ליווהו מלאכים.
  • זה נתגדל על ידי חלום, וזה נתגדל ע"י חלום.
  • זה נתברך בית חמיו בשבילו, וזה נתברך בית חמיו בשבילו.
  • זה ירד למצרים, וזה ירד למצרים.
  • זה כלה את הרעב, וזה כלה את הרעב.
  • זה משביע, וזה משביע.
  • זה מצוה, וזה מצוה.(את בניו)
  • זה מת במצרים, וזה מת במצרים.
  • זה נחנט, וזה נחנט.
  • זה העלו עצמותיו, וזה העלו עצמותיו.

שאלות גיאוגרפיות בסיפור מכירת יוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

שאלות_גיאוגרפיות_בסיפור_מכירת_יוסף-0

שאלות גיאוגרפיות בסיפור מכירת יוסף-0

שאלות גיאוגרפיות בסיפור מכירת יוסף

הרב תמיר כהן דן בשאלות גיאוגרפיות בסיפור מכירתו של יוסף בימי העיון בתנ"ך - קיץ תשע"ג. סיפור מכירת יוסף הנקרא על ידי מי שהגיאוגרפיה של ארץ ישראל נהירה לו, מעורר מספר שאלות:

  • מדוע האחים הולכים מרחק כה גדול, מחברון לשכם, על מנת לרעות את צאן אביהם?
  • מדוע החליטו להמשיך לדותן?
  • מהו: 'עמק חברון' – הרי חברון בהר?
  • האם מסלול שמוצאו בגלעד ותכליתו במצרים, אכן עובר דרך דותן?
  • מדוע הבור לתוכו הושלך יוסף מכונה: 'הבור הזה אשר במדבר', הרי עמק דותן הפורה רחוק מלהיחשב מדבר?
  • ולבסוף: האם קיים קשר העולה מן המקבץ הצפוף של השאלות

חכמה[עריכה | עריכת קוד מקור]

על מקורה של חכמתו כבר אנו עומדים בתחילת הפרשה[11]. רש"י מבאר "בן זקוני" - שנולד לו לעת זקנתו. אבל אונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משֵׁם [12] ועבר מסר לו." והוא מפרט, לפי התרגום כל מה שיעקב למד משם ועֵבֶר [13] עבר ליוסף הצדיק.

בעקבות נסיונו לבאר את חלום פרעה, מלך מצרים מציין הרמב"ן על ד"ה וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר בית אדוניו - "היה ראוי שיאמר הכתוב וישאל אותם לאמר, אבל האריך כי רצה לספר בשבח יוסף שהיה נער עבד ושאל לשני שרים גדולים והם בבית אדוניו אשר שנא אותו, והיה כל אחד יכול לצוות לשאת את ראשו מעליו, ולא פחד מהם מלשאול אותם ולאמר להם דעתו בפתרון, כי בטח בחכמתו, שאילו נמלט שר האופים היה תולה אותו" [14].

והרמב"ן מפרט גם איך באה לידי ביטוי חכמתו, בד"ה ירא פרעה איש נבון וחכם - "אמר לו שיצטרך לאיש נבון וחכם שיהיה ממונה על כל הארץ, ויפקד עוד פקידים תחתיו שילכו בארץ ויקבצו את כל אוכל, כי לא יוכל השליט ללכת בכל הארץ. ואמר לו שיהיה נבון וחכם, נבון, שידע לנהל עם ארץ מצרים בלחם לפי הטף מידו, ולתת להם כדי חיותם, וימכור המותר לארצות האחרות לאסוף עושר וממון לפרעה. וחכם, שידע לקיים התבואה שלא תרקב, שיערב עם כל מין דבר המקיים אותו בטבעו, כגון חומטין שהזכירו רבותינו [15] , והכסף החי הממית הכנימה, וכיוצא בהן" [16].

ועוד, כיצד הדבר בא לידי ביטוי הלכה למעשה בניהול כלכלת מצרים בד"ה "וילקט יוסף את כל הכסף וגו" -"סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו" [17].

ונסיים באמרה מילקוט שמעוני: " יהב חכמתא לחכימין זה יוסף הצדיק שנאמר אין נבון וחכם כמוך". (ספר דניאלא', רמז תתרנ"ט)

הרב אביגדר נבנצל במאמרו עיון במחלוקת יוסף ואחיו כתב, הרי נאמר :"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו..."[18] אינו בה לבטא אהבה טבעית. יעקב אבינו אוהב את בניו בצורה שווה. "אצל יעקב מדובר באהבה רוחנית, מצד מעשים טובים ומצד שתורה שבו". וכפי שכתבנו לעיל, "בן זקונים" - הכוונה היא "בר חכימא". לא רק שהוא למד תורה, כמו כל אחיו, ( לוי התמנה לראש הישיבה [19] אבל הוא היה הגדול בחכמה מכל האחים.

פרשת "וישב" | נתפזר זרעו ויצא לו דרך ציפורניו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כותרת המאמר:"אף על פי שהפסוקים בתורה מדגישים את סירובו של יוסף לשכב עם אשת פוטיפר מצאו חז"ל לנכון להכתים מעט את דמותו כדי להזהיר מפני היצר האורב גם לצדיקים הגדולים ביותר

הפתיח-יוסף היה מצעירי בניו של יעקב אבינו. המקרא מתאר אותו בתחילת דרכו כנער מפונק שאין לו כישורים מיוחדים מלבד היותו הבן האהוב על אביו. אחיו, שקינאו בו על כך, התנקמו בו ומכרו אותו, ויוסף הגיע למצרים. שם חל שינוי, והילד המפונק נהפך לעבד. הוא לא נותר סתם עבד לזמן ארוך. "ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו המצרי" (בראשית ל"ט ב'). הצלחתו הרבה של יוסף איפשרה לאדון המצרי להפקיד אותו ללא חשש על כל רכושו: "ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף... ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" (שם ו').

הקפיצה בפסוק מתיאור סמכויותיו של יוסף לתיאור יופיו נראית לא במקום. ואכן, היא משמשת חוליית קישור בין אחריותו הרבה של יוסף והכוח הגדול שהיה נתון בידיו לבין פיתויים מיניים שנקרו בדרכו: אשת אדוניו המצרי. תיאור יופיו של יוסף דווקא, ולא של האשה, מדגיש כי המראה החיצוני של אשת אדוניו לא שיחק תפקיד בהתרחשויות. אף על פי שהיתה עזובה בידיו של יוסף, כמו שאר רכושו של האדון המצרי, הוא לא נגע בה. לעומת זאת, העבד היפה קרץ לאשת האדון: "ותישא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, ותאמר: שכבה עמי" (שם ז').

אירוע מרכזי-כעת נבחן כיצד מתייחס המדרש לדברים. על ערש דווי, פנה יעקב לבניו. לחלקם אמר דברי תוכחה וביקורת ואחרים בירך. יוסף הוא אחד הבנים שיעקב בירך לפני מותו. הטון הכללי של הדברים מלא חמלה, אך כל פסוק כשלעצמו קשה, אולי אפילו חידתי. זה אחד מפסוקי הברכה: "ותשב באיתן קשתו, ויפוזו זרועי ידיו" (שם מ"ט כ"ד). המדרש העתיק את הפסוק מסצינת מיתת יעקב לסיפור יוסף ואשת האדון: "אמר ר' שמואל [בר נחמן]: נמתחה הקשת וחזרה. וזה שכתוב: ותשב באיתן קשתו. ר' יצחק אמר: נתפזר זרעו ויצא לו דרך ציפורניו — ויפוזו זרועי ידיו" (בראשית רבה פ"ז י"א). שני החכמים מפרשים כאילו המעשה המיני כבר התחיל ויוסף הפסיק אותו באמצע. לכך דרושים כוחות נפש גדולים עוד יותר מן הכוחות הדרושים לסירוב. אחרי שהסכים — ייסוג?

הדרשות עושות ליוסף שירות דוב. הפסוקים מדגישים את סירובו ואילו חכמים רומזים כי התפתה, ולו רק לרגע. נראה כי חשוב להם להכתים מעט את דמותו של יוסף כדי להזהיר מפני היצר, האורב גם לצדיקים הגדולים ביותר. ובכל זאת, על מה מתבססות הדרשות?

ייתכן שהבגד שהשאיר יוסף אצל אשת האדון רומז לעירום אפשרי, והעירום רומז למעשים שבאים אחריו. מלבד זאת, יש לזכור שאשת האדון דיברה אל יוסף "יום יום ולא שמע אליה" (בראשית ל"ט י'). נראה שבעלי המדרש חשבו שסירוב חד משמעי מצדו של יוסף לא היה מאפשר לאשת אדוניו לבקש ממנו "שכבה עמי" מדי יום ביומו. את הפתח הקטן שאיפשר הסירוב המתחדש של יוסף הרחיבו חכמים עד לתחילתו של מגע מיני, שיוסף היה צריך להתאמץ כדי לעצור.

סייעתא דשמיא[עריכה | עריכת קוד מקור]

מכירת יוסף - הצייר: Friedrich Overbeckויקישיתוף,Eloquence

יוסף זכה ש"רוח הקודש שרתה עליו מנעוריו ועד יום מותו והייתה מנהגת אותו בכל דבר חוכמה" [20] . ה' היה איתו גם ברווחה וגם בצרה, לפי מדרש רבה לפי ד"ה: "ויהי ה' את יוסף" - ר' יודן בשם ר' איבו אמר: אין לי אלא ברווחה. בַּצָ‏רַ‏‏‏‏ה מנין? [21]: אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו"[22].

המזל היה נחלתו של יוסף. המונח "מצליח" חוזר פעמים אחדות בתיאור מעשיו. תחילה אצל השר פוטיפר, כפי שנאמר:"וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָֹה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (ל"ט,ג,). ממשיך אצל שר הטבחים בבית הסוהר, שם הוא זוכה לכבוד "בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (כ"ג).

בספר תהילים מתואר כי בבית הסוהר :"שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף. עִנּוּ בַכֶּבֶל (רַגְלֹיו) [רַגְלוֹ] בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ" (ק"ה,י"ז-י"ח) - אם כי אולי הכוונה היא לתקופה שבה הוא הורד מצרים ולא בית הסוהר.

על בני יוסף נאמר שאין עין הרע שולטת בו, שנאמר "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", קרי ביה עולי עין, (שהם שולטים על העין, ואין העין שולטת בהם), אי נמי מדהנא (או גם מפסוק אחר רואים שאין העין שולטת בזרעו של יוסף), "וידגו לרוב בקרב הארץ", מה דגים שבים המים מכסים עליהם, ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם. עוד על כך [23]

מעשיו[עריכה | עריכת קוד מקור]

מעשיו של יוסף מעדים יותר מכל על תכונותיו.[11]

  • יראת השם - לפני אחיו, כאשר עדין הם סבורים שהוא מלך מצרים, הוא מצהיר:"...אֶת-הָאֱלֹקים אֲנִי יָרֵא" (מ"ב,י"ח). והרמב"ן כתב על ד"ה וימאן ויאמר אל אשת אדניו - סיפר הכתוב כי מאן לעשות כרצונה אף על פי שהיא גברתו אשת אדוניו, והוא ירא ממנה, כי היה ירא את השם יותר. וזה טעם, אל אשת אדניו:(ל"ט,ח').
  • שם שמים שגור בפיו [24] - כפי שאמר לשרי פרעה לפני פתרון החלומות:"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים(מ,ח') ולפרעה, בטרם יפתור את החלום:"אֱלֹקים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מ"א,ט"ז) ולאחיו:"וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. (מ"ה, ה'-ז') ואחרון בטרם נפרד ממנו:"וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב"(נ,כ"ד)
  • שמירת זהותו העברית וארצו - עברי אנוכי ומארץ העברית באתי. לפי הרמב"ן:"וטעם מארץ העברים - מארץ חברון אשר גרו שם אברהם יצחק ויעקב, כי אברהם שהיה ראש היחס נקרא אברהם העברי ... וגדול שמו בגויים כי נתקיים בו ואגדלה שמך ועל כן נקראו כל זרעו העברים. והם עצמם יחזיקו את שמם כן שלא יתערבו בעמי הארצות הכנענים, והוחזק השם הזה בכל זרע ישראל לעולם. וזה טעם הביא לנו איש עברי (לעיל לט יד), כי יוסף אמר להם עברי אנכי, ולא רצה שיחזיקוהו בכנעני. והנה ארץ מגוריהם קראה ארץ העברים, כלומר הארץ אשר העברים שם:(מ',ט"ו)
  • שלטון ומלוכה - מנהל את בית פוטיפר, את בית הסוהר ובסוף משנה למלך מצרים -80 שנה "המלוכה הארוכה ביותר בתנ"ך"
  • כלכלה נכונה- מכלכלת בית פוטיפר לכלכלת מצרים. וכך נקבע כי "יוסף מתוקן לפרנסה" [25]

מידותיו[עריכה | עריכת קוד מקור]

יוסף מסומל בקבלה במידת ה"יסוד" שעניינה שמירת הברית, זאת בשל גבורתו במצרים שלא התפתה לאשת פוטיפר. כמו כן ניתן לציין את המידות הבאות[11]:

  • גבורה אומץ ועוז - למרות היותו עבד, עמד באוץ לפי פרעה ונשא את פתרון החלום ואף הציע לו את המדיניות שינהג. קבל גבורה של שור [26].
  • כבוד אביו - הלך לשכם, למרות שלא נטה לכך [27]. לא סיפר לו על מכירתו עד מותו [28].
  • כבוד- כיבד את בני השפחות, נתן לאחיו בגדים שלא ייתביישו [29] העביר את כל מצרים מקצה ועד קצה כדי שלא ייבושו בני ישראל על כך שאין נחלה קבועה.
  • הסלחנות לאחיו- אפילו את שמעון האכיל והשקה (רש"י). הוציא את האנשים מפניו כדי שאחיו לא ייתביישווהעיקר פייסם כדי שלא יצטערו על מכירתו.
  • ענוה - חז"ל כתבו בשמות רבה על ד"ה :דבר אחר, ויוסף היה במצרים אף על פי שזכה יוסף למלכות לא נתגאה על אחיו וכל בית אביו כשם שהיה קטן בעיניו מתחילה שהיה עבד במצרים כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך"
  • צניעות - קידש שם שמים בסתר עם אשת םוטיפר [30] וכן הסתיר את אימו מעשיו ולכן זכה לברכת "עלי עין". וכן לא הביט בבנות מלכים שהשתדלו שיסתכל בהן[31]
  • מוסר ונאמנות - הוא לא בוגד באדונו, פוטיפר. לא שולח לחם רב לארץ כנכן שלא יחשב זצבירת הון שם (רמב"ן מ"ה,י"א). אינו שולח דבר לאביו ללא רשות פרעה. לא גילה את דבר מכירתו לעולם. רבי עובדיה ספורנו כתב על ד"ה וַיָּבֵא יוסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעה " שֶׁלּא הורָה לְעַצְמו הֶתֵּר בְּכָל עֲמָלו לָקַחַת דָּבָר לְעַצְמו".

"את האלהים אני ירא"[עריכה | עריכת קוד מקור]

יוסף הצדיק, כאשר הוא טוען כנגד אחיו כי הם מרגלים ודורש כי יביאו אחיו את האח הקטן בנימין, הוא מנסה להקטין את חששותיו ממנו, אחרי שאסר אותם שלושה ימים ואמר לאחיו:"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת-הָאֱלֹהִים, אֲנִי יָרֵא.(מ"ב,י"ח)

הרב בנימין לאו במאמרו לפרשת השבוע בעיתון הארץ פרשת השבוע שמן יש מיש מציין כי יוסף הצדיק הוא היחיד הטוען כך על עצמו. התואר ניתן גם לאברהם אבינו ולאיוב

ןכך כתב הרב: "הוא עצמו יודע לשייך את הצלחותיו לאותה תודעה של "יראת אלוהים". בכל שיחותיו במצרים הוא מזכיר זאת. בבית פוטיפר, בבית הסוהר, בבית פרעה, בפגישתו עם אחיו - תמיד מוזכר אלוהים כנוכח. על פי זה נכון יהיה לבאר את הפנייה של יוסף לאחיו, "זאת עשו וחיו", כהנחיה הקוראת להם לצאת מעולם של פחד מוות אל עולם של תודעה וחיים. במהלך זה עוברים האחים טיפול שבסופו הם נאלצים לעמוד באחריות לשלום משפחתם וליטול ערבות לאחיהם הקטון בנימין. כשיהודה אומר ליוסף (בפרשה הבאה): "כי עבדך ערב את הנער", יודע יוסף שהמשימה הושלמה. כוח החיוניות שלהם גבר על תחושת הפחד והייאוש. "

דומה לו עובדיה, האיש הממונה על בית אחאב המלך בתואר "ירא אלהים מאד" (ספר מלכים א', י"ח). ובהמשך, כאשר הוא פגש את אליהו הבניא הוא אמר :" ועבדך היה ירא את ה' מנעורי". הרב לאו סבר כי "זו אותה תודעה פנימית שמצאנו אצל יוסף. בשני המקרים מדובר על אנשים הממונים על בית מלכות ריכוזי, שהאזרח יכול בקלות להפוך להיות טרף בידו.

המורה הגדול לקיום מצוות לא תטר[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב: לא תטר

ְלֹא'תִטֹּר היא אחת מתרי"ג מצוות. הוא מובאת בספר ויקרא בפרשת קדושים: לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (י"ג,י"ח). רש"י מפרט וממחיש את שלושת חלקי הפסוק:

  • לא תקם - אמר לו: השאילני מגלך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני קרדומך. אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני.זו היא נקימה.
  • ואיזו היא נטירה ? אמר לו: השאילני קרדומך. אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני מגלך.

אמר לו: הא לך ואיני כמותך, שלא השאלתני. זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם.

  • ואהבת לרעך כמוך - אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה.

הרב אביגדר הלוי נבנצל בשיחתו ל"פרשת ויגש" על הנושא:יוסף הצדיק - המורה הגדול לקיום מצוות לא תטר מנסה להשיב על הקושיה. "לא תטר" אין פרושו "לא תזכור". מותר לאדם לזכור מה עשו לו. כאשר הקב"ה אומר "לא אטור" - הכוונה היא "שלא יזכור לנו לרעה את מה שעשינו". אמנם חטאנו, אבל אם נעשה תשובה או בתנאים אחרים - הקב"ה לא ינטור לעולם. כך גם לגבי רעה שעשה לי פלוני.

דוגמא טובה לכך היא התנהגותו של יוסף הצדיק. האחים גרמו לו רעות רבות: תחילח רצו להרוג אותו ממש כפי שנאמר:"...וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" [32]. אחר-כך החליטו להשליך אותו לבור מלא נחשים ועקרבים - בתקווה שאלו ימיתו אותו ובסוף היה לעבד והיה ב"בור" - בית הסוהר.

ויוסף מצליח לא לנטור. כמובן השאלה היא איך זה אפשרי. יוסף עצמו נותן את התשובה לקראת סיום ספר בראשית:"וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם-רָב" [33]. כלומר, לכם אין כל חלק במה שקרה לי. אתם יכולים לשכוח ממה שעשיתם לי. היה זה בשליחות השכינה. ב"חובת הלבבות" כתוב:"התועלת והנזק אינם ביד הנברא ולא ביכולתו, מבלי רשות הבורא" [34].

משיח בן יוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב:משיח בן יוסף

משיח בן יוסף הוא בן דמותו של יוסף הצדיק. מהספרים הקדושים יוצא כי הוא דמות פלאים של צדיק עליון. כל רצונו הוא לשנות את המציאות ולהצעיד אותנו לקראת הגאולה. בין גדולי ישראל אשר נאמר עליהם שהם בני דמותו היה האר"י הקדוש. והפועלים בדרכו של משיח בן יוסף בדורות "עקבתא דמשיחה" הם אנשי אמנה העוסקים בבנין ירושלים בקדושה באתערותא דלתתא, כמסורת המקובלת בשם הגר"א. [35]

הרעיון מקורו בפרשת ויגש לאחר שיוסף הצדיק התוודע לאחיו, הוא מתאר את ייעודו: "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם...וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" [מ"ה,ה')]. מכאן שיוסף נחשב לממונה על אספקת הצרכים החומריים של עם ישראל. הוא ה"משביר".

לעומתו, לצאצאי יהודה יש תפקיד רוחני, כמו הקמת הישיבה בארץ גושן:" : "להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו"[36]. וביתר הדגשה לצאצאי דוד המלך מיועד לו תפקיד המשיח. במסורת היהודית, דואליות זו באה לידי ביטוי בתורת שני המשיחים, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

דר' אלכסנדר קליין במאמרו משיח בן יוסף בדעה כי הדואליות זו של שני המשיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד היא נצחית. היא משקפת את שני הצדדים, הקיימים מאז ומתמיד: החומר והרוח. הקונפליקט לא פסח על עם ישראל, אלא שבאחרית הימים יהיה לכך פתרון ברוח דברי יחזקאל הנביא [37]:

"וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר. וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם... וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא (יִהְיֻה ) [יִהְיוּ-עוֹד] לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד...וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם...כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם [דרוש מקור]

ובמדרש מוצג גם כיצד יופיע משיח בן יוסף , שהוא האות התשיעי לגאולה:

"מיכאל (יתקע) תקיעה גדולה ויבקעו מחילות המתים בירושלם ויחיה אותם הקב"ה, וילך משיח בן דוד ואליהו הנביא ויחיו את משיח בן יוסף הנאסף בשערי ירושלם וישלחו את משיח בן דוד בשביל שארית ישראל הפזורים בכל הארצות. מיד כל מלכי אומות העולם נושאים אותם על כתפיהם ומביאים אותם להם וגו'.

הברכות על שם יוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

הברכות של יעקב אבינו ליוסף בנו מפורטות יותר משאר הברכות. הן מבטאות את ציפיותיו של האב מהבן הנבון. חז"ל ראו בהן ביטוי למה שיקרה עימו בעתיד.

ברכת יעקב
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר.
וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים.
וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.
מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם.
בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו

מ"ט, כ"ב-כ"ו)

רבי עובדיה ספורנו מוצא בברכות רמז שראשון השופטים והמלך של מלכות ישראל יהיה משבט יוסף בד"ה וּלְקָדְקד נְזִיר אֶחָיו -" וְזֶה כִּי בִּהְיותו נָזִיר מֻכְתָּר בְּנֵזֶר מַלְכוּת א בֵּין אֶחָיו, הֵעִידוּ מַעֲשָׂיו שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל בְּרָכות מֵאֵת הָאֵל יִתְבָּרַךְ בִּלְתִּי אֶמְצָעִי. וְכֵן הָיָה זַרְעו בְּמַעֲלָה קָרוב לְשֵׁבֶט הַמַּלְכוּת, כְּאָמְרו: "כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל" (הושע יג, א), וּמִמֶּנּוּ הָיָה הָרִאשׁון לַשּׁופְטִים, וְנִבְחַר רִאשׁון לְמֶלֶךְ כַּאֲשֶׁר נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד".

רש"י כתב על ד"ה עד תאות גבעות עולם - לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ארבע קצות העולם שנאמר (לעיל כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק.
לאברהם אמר (שם יג יד - טו) שא נא עיניך וראה צפנה וגו', כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד.
ליצחק אמר (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו', זהו שאמר ישעיה (ישעיה נח יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ולא אמר נחלת אברהם.

משה רבינו מציג אספט אחר של הברכות, על נחלתו העתידית של שבטי בני יוסף בכנען. וכך הוא כתב בפרשת וזאת הברכה:

ברכת משה רבינו

וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְהוָֹה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת.
וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים.
וּמֵרֹאשׁ הַרֲרֵי-קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם.
וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.
בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי-אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה.

(ל"ג, י"ג-י"ז)

ילקוט שמעוני כתב:"וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו, מלמד שארצו של יוסף מתברכת מכל הארצות. ממגד שמים מטל שיהא טל מצוי לה בכל שעה. ומתהום רובצת מלמד שהיא מרובצת במעיינות.

רבי עובדיה ספורנו כתב כי הברכה נסבה על האדמה כפי שנאמר בד"ה מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל - וְהִנְנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁבִּרְכָתָהּ תִּהְיֶה גַּם כֵּן מִצַּד מִגְדָּנות הַמִּתְבַּשְּׁלות בְּכחות "הַשָּׁמַיִם מִטָּל", גַּם בְּלִי מָטָר, "וּמִתְּהום.. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאת" וְכוּ'" וגם על התכונות האישיות שלו לפי ד"ה: וּלְקָדְקד נְזִיר אֶחָיו - "כִּי אָמְנָם רָאוּי לָזֶה, כִּי אָמְנָם הָיָה בַּעַל נֶזֶר וְכֶתֶר מַלְכוּת בְּקֶרֶב אֶחָיו, וְהִתְנַהֵג עִם כֻּלָּם בַּחֲסִידוּת"

ניתן להשלים את הברכות באלו של יעקב אבינו לאפרים ומנשה לפירש"י ד"ה המלאך הגאל אתי - מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי, כענין שנאמר (בראשית לא יא - יג) ויאמר אלי מלאך האלוהים בחלום יעקב וגו' אנכי האל בית אל:יברך את הנערים -מנשה ואפרים: וידגו - כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין [הרע] שולטת בהם. ...

ועוד ד"ה ידעתי בני ידעתי - שהוא הבכור:גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל -
שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקב"ה עושה נס על ידו:
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו -
שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל:
וזרעו יהיה מלא הגוים -
כל העולם יתמלא בצאת שמעו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון:
ומסיים בד"ה בך יברך ישראל - הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה: וישם את אפרים - בברכתו לפני מנשה, להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים.

ראו גם : ברכת יעקב וברכת דוד

איך התגלה ארונו של יוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

בכתבי השומרונים הובא:"ברעמסס זבחו ואל סוכות נעו וביקשו לצאת ממנה ולא יכלו. עמדו עמוד הענן והאש לפניהם שלא יצאו מגבול סוכות. משה ואהרון רואים ויראים וכל הקהל נבהלים. מה הסוד הזה – אמר משה לאהרן - נקרא לזקנים אמרו זה לזה. אכן אנו נחקור אותו המשפט. באו הזקנים אל משה ואהרן ולבם מלא פחד ... ושאלו בכל שבט מהו הסוד הזה ... וכאשר נתנו קול בתוך שבט אשר יצאה שרח בת אשר אליהם ממהרת. אין בכם דבר רע. הנה אני מגלה לכם מהו הסוד הזה. הקיפו אותה מיד ובאו אל הנביא הגדול משה ועמדה לפניו והוא כמו הירח במילואו. אמרה שלום עליך הנביא הגדול יקירם של האנשים שמע ממני אתה דבר הזה שאתה מבקש. ישר כוחם של אלה אשר זכרו את דודי ואתם שכחתוהו. אילולי עמדו עמוד הענן ועמוד האש הייתם יוצאים והוא נעזב במצרים ... אמר לה הנביא הגדול משה יאה לך שרח החכמה בנשים מן היום ולהלן תסופר גדולתך... הלכה שרח וכל שבט אפרים סביבה ומשה ואהרן הולכים אחריהם עד שבאה אל המקום שהוא טמון בו וגילו את הארון ונשאוהו מהר... [ספר המופתים 52]

תוספתא סוטה ד, א: ויקח משה את עצמות יוסף וגו' ... מנין היה משה יודע היכן יוסף קבור אמרו סרח בת אשר היתה באותו הדור והלכה ואמרה לו למשה בנילוס נהר יוסף קבור [...] והלך משה ועמד על נילוס נהר ואמ' יוסף הגיעה שעה שהקב"ה גואל את ישראל הרי שכינה מעוכבת לך וישראל מתעכבין לך וענני כבוד מעכבין לך אם אתה מגלה את עצמך מוטב ואם לאו נקיים אנו משבועה שהשבעת את אבותינו צף ארונו של יוסף ונטלו משה.

קבר יוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב:קבר יוסף

קבר יוסף - לפי שנשרף ונחרב - צילם:מנחם ברודי

קבר יוסף מצוי בפאתי העיר שכם מול שער העיר של שכם המקראית. מקום התואם את מקום החניה של יעקב אבינו בבואו מחרן."וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם--בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב-שָׁם, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא-לוֹ--אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (ספר בראשית, ל"ג,י"ח-כ').

מקום קבורתו מוזכר בסיום ספר יהושע, כאשר יהושע בן נון הטמין את עצמות יוסף הצדיק שהיו עם שבטי ישראל במסע של ארבעים שנה במדבר סיני ומהלך כיבוש ארץ כנען כפי שנאמר בספר יהושע:" וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה; וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף, לְנַחֲלָה." (כ"ד, ל"ב)


המצבה היא בתוך מבנה אשר נשרף ונחרב בידי אספסוף ערבי בשנת 2000. במהלך החרבת המבנה נפגע שוטר "משמר הגבול", הדרוזי, מדחת יוסף, ודימם למוות.

בספר יהושע נאמר :וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם(כ"ד,לב). שואלים חז"ל בילקוט שמעוני ומאי שנא דקברו בשכם ? אמר ר' יוסי בר' חנינא: אמרו משכם גנבנוהו לשכם נחזיר אבריו. מושלין אותו משל למה הדבר דומה ? ללסטים שנכנסו לתוך המרתף ונטלו קנקן אחד של יין ושתו, הציץ עליהם בעל המרתף. א"ל: יערב לכם! יבסם לכם! שתיתם את היין החזירו את הקנקן למקומו. כך אמר להם הקב"ה לשבטים: מכרתם את יוסף, החזירו את העצמות למקומם !דבר אחר: אמר להם יוסף: משביע אני עליכם שממקום שגנבתוני שם תחזירוני." זאב ח'ארליך (ז'אבו) מצטט את מאמר החז"ל במאמרו :בור-דות בדותן [38] ומסביר כי הבור אכן היה בדותן, אבל דותן עצמה היית העיר קטנה, הכפופה לעיר שכם.

עשרת הרוגי מלכות[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחבעשרת הרוגי מלכות

עשרת הרוגי המלכות הם עשרה מגדולי ישראל, בהמתלת השלטונות הרומאיים היה עליהם לכפר על חטא בני-יעקב על כך שמכרו את יוסף הצדיק. לכאורה, זו המסקנה מהציווי המקראי:"וגונב איש ומכרו".[[[ויקיפדיה:ביבליוגרפיה|(ספר שמות, כ"א, ט"ז)]]]


העשרה מןצגים בזוגות : רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל, רבי עקיבא ורבי חנניה בן תרדיון, רבי אלעזר בן שמוע ורבי ישבב הסופר, רבי חנינא בן חכינאי ורבי יהודה בן בבא, רבי חוצפית המתורגמן ורבי יהודה בן דמא. , אשר הוצאו להורג באכזריות על ידי הרומאים לאחר חורבן בית שני. התיאור של מעשה מובא בקינה אלה אזכרה, הנאמרת לפי עדות המזרח בסדר הקינות לשחרית של תשעה באב ואילו לפי נוסח אשכנז בסליחות שבחזרת הש"ץ בתפילת מוסף ביום הכיפורים. הקינה מיוסד ע"פ א"ב. ואח"כ חתום שם המחבר יהודה חזק:

מדרשי חז"ל מרחיבים על כך. וכך מתחיל מדרש "אלה אזכרה" – עשרת הרוגי המלכות[39]

רבי ישמעאל מצוטט: "עד עתה לא מצא הקב"ה פריעה במכירתו אלא בנו ? המלאך גבריאל, שלפי המדרש היה מעורב בהורתו של רבי ישמעאל משיב:"שמיום שמכרו השבטים את יוסף לא מצא הקב"ה בדור אחד עשרה צדיקים וחסידים כמו השבטים, לפיכך הקב"ה פורע מכם". והדין נחרץ כאשר :" יצאה בת קול ואמרה אם אשמע קול אחר אהפוך את כל העולם לתהו ובהו."

האם יוסף היה חלק משלטון ה"היקסוסים"[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהקשר של יוסף יש פרשיות במקרא העשויים להצביע על כך כי הוא מונה למשנה למלך מצרים על ידי מלך שלא היה מצרי במוצאו, אולי בן לשלטון ההיקסוסים. החוקר איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך ב"מכון הגבוה לתורה" באוניברסיטת בר-אילן [40] מעלה בהקשר זה סוגיות הנראות לכאורה תמוהות.

  • לפי המדרש: "אמר להם יוסף: 'לא כך אמרתם - שאחיו של זה מת? אני אקראנו ויבא אצלכם!',והיה קורא: 'יוסף בן יעקב, בוא אצלי! יוסף בן יעקב, בוא אצלי!'. והיו מסתכלין בארבע פינות הבית - אמר להם: 'מה אתם רואים?! אני יוסף אחיכם!'. מיד פרחה נשמתן, שנאמר " וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מ"ה, ג),ולא האמינו לו עד שפרע עצמו והראה להם המילה. (בראשית רבה צ"ג, ח'). הרעיון שיוסף הראה לאחיו את מילתו כראיה לכך שהוא אחיהם שנימול כמותם, מבוסס כפי הנראה על בקשתו של יוסף בפסוק הסמוך לפסוק המצוטט בדרשה: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי" (שם, ד) ועל הדגש כי אכן אחיו התקרבו אליו, לפני שיוסף חזר בשנית על כך שהוא אחיהם "וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" (שם).
    החוקר טוען כי לפי הממצאים הארכיאולוגיים והתיאורים ההיסטוריים המילה היתה נפוצה מאוד במצרים. במצרים נמצאו תמונות ופסלים של גברים נימולים, ואף תבליטים המראים את מעשה המילה עצמו. כמה מן החנוטים נבדקו, ונמצא שהיו נימולים. ההיסטוריון היווני הרודוטוס מתאר את המילה כמנהגה של מצרים.
לפיכך, המדרש לפיו הוכיח יוסף את זהותו לאחיו על ידי הצגת המילה בגופו לעומת העדרה אצל המצרים טעונה הבהרה.
  • טענה נוספת, מלך מצרים נטה לקבל את הסברו של יוסף בשל התוצאה של יישום תוכניתו: אדמות מצרים יהיו לו והמצרים לא יהיו יותר בעלי אדמות.
  • בתחילת ספר שמות מסופר כי המלך המצרי החדש החל לראות בבני יעקב סכנה שלטונית. המלך אומר : "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שם, ח'-ט').

איתן פינקלשטיין מוצא הסבר אחד לכל התופעות הנ"ל. לפי הכרונולוגיה של השושלות המצריות המצוי בציטוטיו של מנתון, כהן מצרי מן המאה ה-4 לפנה"ס. השושלת המוגדרת על ידי מנתון כ'שושלת הט"ו' קרויה בפיו שושלת ה"'היקסוסים" , דהיינו 'מושלי ארצות נכר'. לפי דבריו, באותה התקופה השתלטו על מצרים התחתונה שליטים זרים, שנתמכו על ידי הסתננותם הבלתי פוסקת של שמיים ושאר עממים אסייניים, שהביאו להשתלטות זרה על מצרים התחתונה.
שיחרורה של מצרים מעול החיקסוסים החל במלחמה שאסרו שני מושלים דרומיים, אשר בהמשכה השלימו המצרים את הדיפת המושלים הזרים מאדמתם. מבחינת התיארוך ההיסטורי, ניתן לטעון שהתיאור המקראי "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א', ח) חופף לתקופה זו.
אם אכן השתלב יוסף בשלטון המצרי בתקופה שבה עדיין שלטו ה'היקסוסים', בני התרבות האסיינית הזרה שלא היו ילידי מצרים, ניתן להבין מדוע מילתו היתה חריגה - לפחות בהשוואה לבני משפחות השליטים שהיו מצויים בתוככי ארמון המלוכה.
עובדה זו גם יכולה להסביר מדוע השתלב יוסף בצורה טבעית כל-כך בשלטון, ומדוע היה פרעה מעוניין ביישוב שבטו השמי של יוסף במצרים. כמו כן, ניתן להבין מדוע היה צורך לקנות את האדמות המצריות על מנת שיהיה למלך זכות לגבות מס, ומדוע זכות זו לא נתפסה כזכותו הטבעית של המלך מעצם מלכותו.
לפי שיטה היסטורית זו, המהפך הפוליטי היסודי שהתרחש במצרים שמתואר בתחילת ספר שמות, הוא שגרם לכך שהשלטון המצרי הפסיק לראות בשבט בני יעקב מוקד של תמיכה בשלטון, והחל לראות בהם סכנה שלטונית. לא היה מדובר בחשש מצרי כללי שלא היה לו בסיס במציאות, אלא במלך מצרי שהצליח לבסוף להסיר את עול הזרים שהשתלטו על ארצו, וכעת עליו לגונן על ארצו.

מפגש יוסף עם אחיו - ציורים[עריכה | עריכת קוד מקור]

המפגש הדרמטי הוא נושא לציורים רבים. הנה אחדים מהם: המקור:ויקישיתוף

"גיבורים לא נועדו ליפול"[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאת הרב יונתן זקס, פורסם בעלון השבת "קרוב אליך" לפרשת וישב

גברים לא נועדו ליפול.jpg

שבט מנשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו ערך מורחב:שבט מנשה

על "יוסף ואחיו" - רומן מאת תומס מאן[עריכה | עריכת קוד מקור]

והנה קטע מהמבוא

טולסטוי העיד (ואנו לא נחלוק עליו), כי סיפּור יוסף ואחיו שבחומש הוא מעשה-אמנות שאין כערכו בכל ספרות העולם. עדות זו של טולסטוי, אל-נכון היתה ידועה למאן, ואפשר היא היא שדחפה אותו לעיין מחדש בסיפּור החומש.

ואיך העיז מאן לגשת אל חיבור הרומאן שלו, ולעשות התחרות עם החומש? התשובה היא: הוא לא נתכוון להתחרות בחומש. וכי נדרוש ממדרש-אגדה, או מפּירוש-רש"י, שיהיה שווה בערכו לפסוק המקראי? אין אנו דורשים מן המדרש, או מן הפּירוש, אלא זאת: שיהא מעניק יתר-תוכן ויתר-בהירות לפּסוק המקראי. אף כך, לא נדרוש מתומאס מאן אלא זאת: שיהא מעניק יתר-מסה (במובן הפיסי) ויתר-אור לסיפּור יוסף ואחיו, כפי שהוא כתוב בחומש ושנוי באגדה.

רב-ממדים הוא הרומאן "יוסף ואחיו". יש בו:

ממד פילוסופי – שהמחבר מתפּלסף הרבה על גורל-האדם ועל היחס שבין הצד המטאפיסי שבעולם ובין הצד הנגלה שבו; אף הוא חובב להקשיב לשיחות פילוסופיות שבפי נפשות-סיפּורו.

ממד מיתולוגי – שאנו לומדים להכיר אלילי בבל וכנען ומצרים, על כל בריתות-נשואיהם ומאורעות חייהם ומיתתם.

ממד פּסיכולוגי, והוא כפול: (א) הערות שהמחבר עצמו מעיר על תופעות פּסיכולוגיות, על מוטיבים נעלמים אשר למעשי-אדם, על דרכם לכסות אמת מעצמם, ועל סנוורים שלהם המונעים אותם מראות מובהקות וגלויות, על רחשים ותבונות המתגלים להם על-כרחם, ועל מנגנון-החיקויים, שבו אדם מחקה מעשי אלים וגיבורים; (ב) גילוי נפשות-אדם תוך כדי ההרצאה הסיפּורית עצמה, בדראמה של שיחותיהם ומעשיהם.

ממד הדמיון האמנותי, שבו המחבר מחייה נשכחות, מקרב רחוקות, מלביש את שלד-המסורת בציורים מפורטים.

ממד הפּיוט: חביבים על המחבר חד-שיחים ארוכים, שהוא שם אותם בפיות נפשותיו, ועיקרם וידוי ושפך-רגש. באלו הלשון כאילו משתכרת מעצה, גאה תגאה, ותגעגע ותהמה ותרון...

ממד האגדה הישראלית, ועל-זו נכוון משקפת למקרוב וקני-מצפּה למרחוק.

ממקור האגדה[עריכה | עריכת קוד מקור]

פּליאה, כמה שאב תומאס מאן, שאינו ישראלי, ממקור האגדה הישראלית. הכוונה, לא בלבד לאותן האגדות הנוגעות ישר בנושא הרומאן, דהיינו, יוסף ואחיו וסביבתם, אלא גם לאגדה התלמודית והמדרשית לכל היקפה, לרבות מפרשים מאוחרים. יש שהוא מכניס משלים תלמודיים, ארחי-הבעה תורניים ומדרשי-אגדה בפי נפשות-הרומאן דרך-אגב; כלומר, הוא משלב דברי חכמים באופן אורגאני-דראמתי לתוך דברי הנפשות הפּועלות, במצב המסויים שהן עומדות בו, – בשיחה החיה כפי שהיא נובעת מאליה. יש שהוא, המחבר, מתווכח עם האגדה התלמודית, חולק עליה – ביחוד כך בעניני חשבון-זמנים: כמה שנים שהה יעקב בבית לבן, כמה שנים בילה יוסף במצרים עד רדת יעקב מצרימה, בן כמה שנים היה יוסף בהתנסותו עם אשת-פּוטיפר. במה ששייך לאגדות המטפּלות בנושא-הרומאן גופו (כגון, היחתך אצבעותיהן של הגברות המצריות בסכינים עד זוב דם עקב הסתכלן בזיוו של יוסף), המחבר מרחיב ומהדר לאגדות כאלה בהרצאת-סיפּורו.

עתים המחבר מצטט מן האגדה בנוסח יראים ומאמינים: רבותינו סיפּרו... אמרו חכמינו זכרונם לברכה... במקרים כאלה, אפשר לדמות שתומאס מאן הוא רב בישראל, מקמט מצחו, מסלסל בזקנו, ומעיין בספר כבד-עלים לאור הנר.

אותה מעשיה היאך אברהם בילדותו מגיע לידי הכרת בוראו – מתפּלל לשמש ולכוכבים ולירח ולעננים ולרוח, בזה אחר זה, עד שהוא מחליט: אדון יש עליהם, – ניתנת ברומאן פּעמיים: תחילה, בקיצור, בתורת אחד הלימודים שאליעזר הזקן מלמדם לנער יוסף; ובשנית, בהרחבה ובפאר-דמיון רב, בפי יוסף עצמו, בהתיצבו לפני פּרעה, זה אמנהוטפּ אאכנאטון, מבקש-האלהים.

המחבר מרבה דברים על ההקבלות שבין השמיימי להארצי, על ההשפּעות היוצאות מעליונים על תחתונים ומתחתונים על עליונים, על התגלם ספירות גבוהות בנמוכות, והשתקף נמוכות בגבוהות. אך הרומאן שלו, בתורת רומאן, הנפשות שבו נשמרות בטבעיותן האנושית. יוצא מן הכלל, האיש המורה ליוסף את הדרך דותנה. טבעו טבע אדם, והוא אפילו גנב במקצת (יוסף סולח לו על כך, מתוך מחשבה שאלהיו של זה מורה-הדרך גנב הוא, ומעשה-הגניבה, בידי האיש הזה, הוא מין טקס ועבודה דתית), אף-על-פּי-כן, דרכיו מופלאות, עד שאנו מחליטים: מלאך הוא, מקיים שליחות על פּי צו ואונס, ולא מרצונו. הוא ששומר על הבור הריק, בבוא ראובן להוציא את יוסף, והילד איננו. לבסוף, הוא שמורה לישמעאלים את הדרך ילכו בה מצרימה – דרך החוף ולא דרך הככר. אחר, הוא זורק זרע תקווה בלבו של ראובן: חכה ותראה מפלאות-אלוה. בנימין, שלא היה באותו מעשה כלל, וראובן, שומר זרע-התקווה, היתה הבנה הדדית ביניהם כל השנים בהן נעדר יוסף, ומה-גם לאחר המעשים המוזרים בכסף המושב ובגביע. כל האחים הרגישו בהרגשה סתומה שאותם המעשים יש להם איזו שייכות אל אשמתם הקדומה; ראובן ובנימין, שלא היו שותפים לאשמה, היו חושיהם חדים – הגדול פּחות, והצעיר יותר – עד כדי עמידה על הסוד עוד לפני התוודעות יוסף).

בלוות האיש את יוסף הצעיר אל אחיו דותנה, מתגלע וויכוח בין אלו השנים. האיש מגנה את המין האנושי, שיופי שלו עמוק כשיעור עורו הדק, והעור מכסה על דם וליח, ולא עוד אלא שהעור עצמו מלא נקבובי-זיעה. יוסף עונה לו: "אם כן, יהא נאה בעיניך פּסל-תמוז, שתוכו כברו, מאחר שכולו עשוי עץ-זית טהור, ומושחים אותו בקצת צבע אדום שיהא נראה כפצוע על ידי חזיר-היער".

האיש מתחיל לגנות את המין האנושי מצד המוסר, שהמין הזה שותה עוולה כמים, ומכבר הוא ראוי למבול, והפּעם בלא תיבת-הצלה.

יוסף משיב כלשון האגדה: "קרוב-לוודאי שצדקת בענין העוולה. אך שים-אל-לבך, שכל דבר שבעולם בא זוגות-זוגות, דבר והיפּוכו, כדי שנוכל להבחין ביניהם. אילולי-כן, לא היה האחד ניכר על פּני השני. אם אין חיים, אין מוות, אם אין עשירות אין עניות. אילולי טיפּשות, מי היה יכול לשוחח על פּיקחות? וכן, טומאה וטהרה. דבר זה ברור הוא. אומרת הבהמה הלא-טהורה לטהורה: 'בואי והחזיקי לי טובה, שאילולי אני, לא היית יודעת שטהורה את, ולא היית נקראת טהורה.' ואומר הרשע לצדיק: 'בוא והשתטח לרגלי, שאילולי אני, מה יתרון לך?'"

האיש אומר: "דווקא שניות זו, היא שנפשי אינה סובלת אותה. אף-על-פּי-כן, ישנן תכניות מרחיקות לכת ביחס לאדם, זה היצור הפּעוט, עד שאפילו דרי-מעלה מוכרחים לפקדהו. הה, לטורח לי הדבר." והאיש משתתק מתוך זעף-פּנים.

יוסף אומר: "הרי כאחד-האדם תדבר. מדרכם של הבריות שהם דנים לרעה את בני-מינם, כאילו הם עצמם אינם נמנים על אותו המין. זכור! היו ימים שאפילו בני-האלהים חשקו בבנות האדם!"

"רואה אני שאתה יודע את כל שמועות-הרנן," אומר האיש.

"מורי הזקן, אליעזר, של בית-אבא, הוא סיפּר לי."

האיש בראשונה ניסה להכחיש את "הרנן" הזה, אחר הודה במקצת, בבארו: "בנות האדם דרכו בושת תחת רגל, היו כבהמות וגרועות מבהמות. זה עורר את בני-האלהים, חשמלים ואורים, לבוז לבנות-האדם, והבוז שלהם לבש צורת תאווה. כיוון שראה אלהים כך, הביא מבול על מין-האדם, ובאמת לזה נתכוונו בני-האלהים, אך אלהים הניח למין האדם שער קטן להינצל בו.

(יש עוד מלאך ברומאן, זה שנאבק עם יעקב על-יד מעבר-יבוק, אלא שהמחבר הניח מאורע זה בסתימתו, כמו במקרא).

ההגיון התלמודי, "מי גדול – השומר או הנשמר?... הווי – הנשמר גדול מן השומר!", חוזר ובא פּעמיים בספר, הן בקשר עם מלאך (זה האיש בדותן) הן בקשר עם בן-אדם (הסופר כאמאט, והוא שומר את יוסף בספינה, בדרך אל בית-הסוהר אשר לאסירי פּרעה).

יוסף הנער היה חובב לספּר סיפּורים וחלומות לפני אחיו הקטן, בנימין. אחד מאותם החלומות היה על התעלות יוסף ברקיעים דרגה דרגה עד שהיה הוא גופו שר-הפּנים. "באותה שעה," אומר יוסף בלשון-האגדה על מטטרון, "נעשה בשרי שלהבת-אש, וגידי אש לוהטת, ועצמותי גחלי-רחמים, ועפעפּי כזוהר-הרקיע, וגלגלי-עיני לפּידי-אש, ושער-ראשי להטי-להבה, וכל אברי לכנפי אש בוערת, וגוף-קומתי לאש יוקדת... " (ומובן, שחלום זה מרמז על היות יוסף משנה-למלך ארצי).

לפי מושגי האגדה ושיחותיה, מגנה יוסף פּעם את נוח איש-התיבה, על שנטע כרם ולא יחור אחד ולא גרופית אחת... יהודה, בספּרו לישמעאלים משהו מתולדות משפּחתו, מזכיר שאליעזר עשה שליחות בקפיצת הדרך... יוסף בהרצאתו לפני פּוטיפר על טיב התמרה, אומר כזה הלשון: "אין בה פּסולת: תמרים לאכילה, לולבין לחגים, חריות לסרק, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, קורות לקרות בהן את הבית... "

עד היכן הולך מאן בניצול אוצר-האגדה העברי? הוא משפּיל ויורד בזמן עד אגדת מהר"ל והגולם... יעקב אבינו בקוננו על יוסף, "טרוף טורף בני!" – הריהו מקלל יומו בנוסח איוב, אחרי-כן, בשגעון צערו, הוא מתחיל לחבל תחבולות איך יחייה את יוסף... ימצא אשה כדומה לרחל, ויוליד את יוסף בשנית. הן הוא יודע לכוון תולדות, ולהיות שותף לאלהים בציור צורה, כמו בענין הפּצלים במקלות... אליעזר הזקן אומר לו, כי אז ייוולד ילד חדש בפרק חדש בחיי-יעקב, אפשר אחד כדומה ליוסף, אבל לא יוסף ולא בנימין, אלא שלישי להם, מלבד מה שיצטרך יעקב ליצור תחילה אחת כדומה לרחל...

יעקב מוסיף ואומר בלחישה באזני אליעזר כאילו לא רצה שיהיה אלהים שומע את החוצפּה והגידוף שברעיונו:

"אלהים יצר את האדם עפר מן האדמה, ויפּח בו רוח חיים. אעשה צורה בעפר, בחמר לח, כצורתו של יוסף. כמו שאני זוכר אותו, כמו שהוא חקוק על לבי. תשכב הצורה על הארץ, מלוא קומתה, פּניה כלפּי השמים. ואתה, אליעזר, זקן אנשי ביתי, מימין, ואני משמאל, נקיף את הצורה שבע הקפות סביב-סביב. ונשים בפיה עלה קטן, שכתוב עליו שם המפורש... אכרע, ואחבק צורת-העפר בזרועותי, ונשקנה כמו שאני יודע לנשק. מעומק לבי... " פּתאום צועק יעקב קול גדול: "אליעזר, הנה! הגוף מאדים, הוא כאש, הוא בוער, הוא נוצץ, הוא צורב אותי, אך אין אני מניחו. היטב אני מחזיקהו בידי, ואני מנשקו בשנית. והנה, הגוף צונן, מים נשפּעים אל גוף-החמר, הוא תופח ונוצץ מני מים! הנה צימח שער בראשו, צמחו צפּרניים באצבעות-ידיו, באצבעות-רגליו. אני מנשקו בשלישית, ואני נופח בו רוח-נשמת-אפּי שהיא רוח-נשמת-האלהים. ואש ומים ורוח יחד מעוררים את היסוד הרביעי, את העפר, שיחיה, ויפקח עינים בתמיהה, ויביט אלי, פּקוח-עינים, וימהר וידבר: אבא, אב יקר!"

אימה אתה מפּיל עלי," אומר אליעזר; "כמעט-קט וראיתי את הגולם קם לתחיה נגד עיני. גמול מוזר אתה גומל לי, שאתה מכריחני לראות מה שאיני רוצה לראות, בשעה שאני תומך ראשך בצערך." ואליעזר שמח שבני-יעקב מופיעים ובאים, שבעה ימים אחרי שלחם אל אביהם את האות המגואל בדם, לשבת עם אביהם, ולא עוד יצטרך הוא, אליעזר, לשבת לבדו עם האב, שבינתו מחשבת להיקרע מעוצר-יגון.

פּעמים אחדות, ובנוסחאות שונות, מובא בסיפּור-מאן הרעיון האגדי: השם נקרא מקום, לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.

"(למה יעקב אבינו דומה?) לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה, והיא מונעת צוארה מן העול. מה עשו? נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותו למקום שמבקשין בו לחרוש, והיה העגל גועה. שמעה הפּרה בנה גועה והיתה הולכת בעל כרחה, שלא בטובתה, בשביל בנה; כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת 'ידוע תדע', והביא עלילה לכל אלה הדברים..." – עד כאן לשון המדרש.

תומאס מאן מזדקק לאותו המשל על הפּרה בלשון זו: "שמעה הפּרה הסוררת את קול העגל שלה, כשהביא אותו האכר הפּיקח אל השדה הטעונה חרישה, והפּרה נתנה צווארה לעול, ותחרוש."

שדה-מוות היתה מצרים בעיני יעקב, ומאוד-מאוד לא רצה לרדת שמה, אלא שהעגל שלו, "בכור-שורו", פּעה – וירד. היתה זאת מן התכנית האלהית שבני-ישראל יהיו יורדים למצרים. על ידי משל הפּרה והעגל, הסיפּור הפּרטי של יעקב ויוסף משתזר לתוך סיפּורה של האומה כולה.



בארץ ישראל צריכה להוביל עבודת האהבה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאת: הרב אברהם בל"ס - שוחרי הירושלמי

בדף הקשר הקודם עסקנו בשאלה מה גרם ליוסף להינצל מהחטא של אשת פוטיפר. ראינו בירושלמי שיוסף ראה בנוסף לדמות דיוקנו של אביו גם את דמות דיוקנה של רחל. נאיר היום נקודה נוספת בנושא זה. התלמוד הבבלי מתאר שיוסף ראה את דמות דיוקנו של אביו בחלון. מדוע חשוב היכן הוא ראה את דמות דיוקנו של אביו? יתכן שהתשובה לכך היא שהחלון מקשר את החוץ פנימה, ישנו מצב (חשוב!) של יראת חטא בו האדם נמנע מן החטא שמא יראוהו הבריות, ומתוך הרגשת יראה "שמא אבא (יעקב) מציץ ומתבונן מן החוץ" נובעת המניעה מן המעשה האסור. לפי רעיון זה, מודגש בתלמוד הבבלי כאן הפן של היראה. מה שמהווה את הבסיס הפשוט של עבודת השם במציאות של גלות (ראה מטה בנספח – דברים נפלאים של הרב הנזיר).
אך ישנה גם אפשרות למבט בסיסי אחר (מבלי לגרוע מחשיבות היראה – במקומה). התלמוד הירושלמי נוצר בטבריה השוכנת בנחלתו של שבט נפתלי עליו נאמר: 'נפתלי אילה שלוחה'. נפתלי מסמל את הזריזות בעבודת השם. הזריזות מקורה באהבה.
ביחס בין האהבה והיראה, בדגש על הנקודה המרכזית בעבודת השם, ישנו הבדל מעניין בין התלמודים. במשנה בסוף מסכת סוטה וכן בירושלמי (שבת א, ג) פותחת הברייתא המפורסמת של רבי פנחס בן יאיר – שעליה מבוסס ספר המוסר היסודי שלנו, ה'מסילת ישרים' דווקא במידת הזריזות, ולעומת זאת בתלמוד הבבלי (עבודה זרה כ, ב) – המעלה הפותחת היא הזהירות המקדימה את הזריזות. הזריזות - עבודת השם מתוך אהבה היא המתאימה לעם ישראל במציאות של תחייה לאומית.
כך, התלמוד הירושלמי (ברכות ט, ה)מציג כמודל לעבודת השם את אברהם אבינו (ראה מטה פירושו של רבי יהושע בוך "אור לישרים" על סיכום התלמוד הירושלמי אין לך חביב (אהוב) מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם שהיה פרוש מאהבה. כך אולי, ניתן גם להבין את הדגשת הירושלמי על דמותה של האם – רחל, העומדת מול עיניו של יוסף באותה שעה. דמות האם מסמלת את האהבה – יותר רכות ועדינות. חכמי הירושלמי טרחו להדגיש דרך דמותו של יוסף את היסוד החשוב שדווקא עבודת השם מתוך אהבה היא זאת שמצילה את האדם מן החטא.
אם דיברנו על החלון כמשקיף על מה שנעשה בתוך הבית, הרי שאפשר גם להפוך את הכיוונים מה עושים בחנוכה אלו שמדליקים בחלון. בחנוכה אנו לוקחים את האור הפנימי של הבית מתוך מגמה להאיר אור יקרות על הרחוב ומפיצים אהבה ואור לתיקון עולם במלכות ש-די

מקורות הירושלמי יוסף בצדיק.png

פירושו של רבי יהושע בוך "אור לישרים" מתוך מסכת ברכות-מכון אורות הירושלמי   על המשפט "אין לך חביב (אהוב) מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם"  


מסורות יוסף בצפון הארץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

מסורות_יוסף_בצפון_הארץ_-_ד"ר_עמיחי_שוורץ-0

מסורות יוסף בצפון הארץ - ד"ר עמיחי שוורץ-0

הרצאה במסגרת מועדון הכורסה של נעם הארץ בשיתוף המכון ללימודי הגליל

מסורות יוסץ בארץ ישראל.png
יופיו של יוסץ.png

יוסץ הצדיק והסכנה שבשררה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יוסף והסכנה בדררה 1.png
יוסף והסכנה בדררה 12.PNG
יוסף והסכנה בררה .jpg

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ק"ט,ב'
  2. במסכת עבודה זרה ג'א'
  3. תהילים פ"א, ו'
  4. ועוד על כל במאמר דר' מוטי גולן יוסף שפטפט ביצרו
  5. רבינו בחייכתב א' תמוז
  6. מקורספר סדר הדורות
  7. ספר שמות כ"ח,כ' Y
  8. בראשית מ"ט
  9. ל"ז,ג'
  10. פרשה פ"ד
  11. 11.0 11.1 11.2 משיעורו של הרב יאיר הס מישיבת קדומים
  12. בנו של נח
  13. על פי המקרא, היה בנו של שלח
  14. מ',ז'
  15. שבת לא א
  16. מ"א,ל"ט
  17. מ"ז, י"ד
  18. ל"ז,ג'
  19. הרמב"ם, הלכות עבודה זרה, א' ג'
  20. פרקי דרבי אליעזר ל"ט
  21. בראשית ל"ט
  22. מדרש רבה י"ד, ג'
  23. על עין הרע
  24. רש"י ל"ט ג'
  25. שמות רבה ב',ד',
  26. תנחומא ויחי י"ג
  27. רמב"ן ל"ז י"ד
  28. רמב"ן כ"ז
  29. חזקוני מ"ה ל"ב
  30. מסכת סוטה י'ב'
  31. בראשית רבה צ"ח
  32. ל"ז, י"ח
  33. נ',כ'
  34. שער ייחוד המעשה, פרק ב' העניין החמישי
  35. המקור:ר' יוסי פלאי, עקבות משיחך , עלון ישיבת עוד יוסף חי , כסלו תשס"ח
  36. בראשית רבה צ"ה, ג'
  37. בהפטרת פרשת ויגש
  38. מקור ראשון כ"ב כיסלו תשס"ח
  39. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תלט ד"ה כשברא הקב"ה את
  40. פורסם במסגרת מתפרסם במסגרת המדור 'בעיניים של חז"ל' בעלון 'שבתון'


Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.