יצחק מרדכי ונטורה - לפי הכתובה "לואיג'י ונטורה" - לפי רישום התושבים האיטלקי, נולד בפיסא (לפי כתיב יהודי העיר) בשנת 1900. נפטר לאחר שנפצע בהפצצה אוירית בדרכו לצפון איטליה לפיזה, עם מטען תרופות שהיה מיועד לבית החולים העירוני, ביום 25 במאי 1944 - ג' סיון תרצ"ד. יהי זכרו ברוך !

הניח אישה חנה מרים ונטורה לבית טראצ'ינה הי"ד שנרצחה באושוויץ בב' אדר תש"ד. ארבע בנים שולמית מרים קרצנר לבית ונטורה ז"ל (א' אדר תרפ"ח - כ"ט ניסן תשנ"ב) , שאול בן תורה נולד 21 בינואר 1930 יבלח"א ודניאל ונטורה נולד 17 אוקטובר 1936 יבלח"א ובן הזקונים עמנואלה ונטורה שנפטר ממחלה.
שלוש אחים למשפחת ונטורה הגיעו ב-25 במרץ 1945 לארץ ישראל בעליית פרינסס קאתלין

Luigi ventura 1925.png

סיפורו של אבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

(מפי שאול - אני לא זכיתי להכיר אותו - דני)

מי היה אבא שלי
איבדתי אותו כשהייתי רק בן 14 ולא הספקתי לדעת עליו הרבה. כדי להכיר אותו טוב יותר הייתי צריך להתאמץ על זיכרוני, זוכר כמה משפטים שנאמרו על ידי מי שהכיר אותו וניסה להבין מהתמונות ומהמסמכים המעטים שיש לי

פיזה[עריכה | עריכת קוד מקור]

Borgo Streto - רחוב חניות מרכזי בםיזה - כאן היה חנות הבגדים של הסבא; שם הרחוב מעיד שהיה פעם "תעלת מים" שנמשכה מנהר הארנו


הוא נולד בפיזה ב- 17 בינואר 1900 בנו של ארטורו ונטורה, סוחר טקסטיל טוב עם חנות בבורגו סטרטו ואנג'ליקה בסנו, ילידת ליוורנו. בתעודת הלידה שלו (אליה נוספה ב- 2 באוגוסט 1939: "של הגזע היהודי") קראתי שהוא נולד במספר 23 של "Lung`arno Regio" בפיזה, שם של לונגרנו שכבר לא קיים ושאיש לא הצליח להגיד לי איפה זה. לשמו נוסף לואיג'י שמו של יצחק, שמו של סבו. אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים בלבד ולכן, יחד עם שתי אחיותיו הגדולות אידה וג'וליה, הוא דאג למריאטה ברטלי, "הטטה" היקרה ביותר שלעולם לא אעזוב את משפחת ונטורה.
אני יודע שהם עשו הכל בשבילו וכדי לגרום לו ללמוד באוניברסיטת פיזה שם סיים כימיה ותרופות.
הוא לא הספיק להשתתף במלחמת העולם ואולי מסיבה זו הוא נרשם ל-Fasci di Combattimento (תנועה פשיסטית) והשתתף במרץ ברומא. מכיוון שידעתי את הרעיונות שלו, שאלתי אותו פעם אחת מדוע הוא הצטרף למסיבה ההיא כל כך מנוגדת לדמותו והוא ענה בחיוך שהוא אז סטודנט חסר סיכוי והם הציעו לו טיול מהשורה הראשונה ברומא. איך הוא יכול היה לוותר? אני לא מאמין לזה . אני מאמין שבאותם ימים כמו איטלקים רבים הוא קיווה שמוסוליני יחזיר את הפקודה לאיטליה ההיא כל כך בשנות המלחמה של שנות העשרים.

אבי ורעיונותיו בנושא יהדות וציונות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפשיזם האיטלקי שלו הפך ללאומיות של היהדות, לחיזוק הכבוד למצוות הדתיות וגם לציונות. זה היה זרם שגם בפירנצה הסמוכה וליוורנו התחזקו באותן שנים בקרב הצעירים היהודים
.צבי גרש רויפר, שהגיע לאיטליה מרומניה, היה חבר גדול שלו. הוא היה אדם מלא אנרגיה והפך עד מהרה לשותף של פרדו רואקס, "הפרנסות" של פיזה, הידוע בהשפעתו בקהילה היהודית ובזכות קשריו עם שלטונות העיר. יחד הקימו חברה מצליחה מאוד ליבוא ועיבוד עץ.
חכם וחכם הוא פגש והתחתן עם בן דוד של אבי, מטילדה רויפר לבית גאליקי בסנו וכך החברות שלהם הפכה לקרבה.
אני זוכר דיונים ידידותיים ביניהם, כשהיה האורח שלנו בוונציה, אולי הם דנו ברעיונות הציוניים אך הרוויזיוניסטיים של ג'ורג ', חברו של המנהיג זאב ז'בוטינסקי, או איך הם יכולים "לעלות" בארץ ישראל, ואז נסגר כמעט הרמטית על ידי ממשלת המנדט אנגלית, חלום שלא התגשם עבור אף אחד מהם. (בימים ההם ב"חובה פלשתינה א '. "הותר להגירה רק ל"קפיטליסטים", רבנים וחלק קטן מהחלוצים).
יכול להיות שהוא לא היה מאחל לאמא שלנו רחוק מדי ממשפחתה ברומא. בן ידע על הקשר החזק מאוד שלו עם אמו ואחיו שלעתים נזקקו לדבריו החמים עם אישיותם החזקה.

"בן תורה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש לי איתי את הספר "טאראס בולבה", מתנה מג'ורג'יו לאביו עם הקדשה בעברית: "אני זוכר לנצח את ידידי בן תורה מחברו זאבי רויפר. 17.4.1925" בתוספת התאריך העברי .
לדברי אבי, ואולי זה היה רעיון של חברו, שם המשפחה בן תורה היה נובע מכינוי או שם משפחה קדום "בן תורה" (בן למשפט העברי - מלומד) שבספרד היה נוקט צורה ספרדית והופך לוונטורה.

בשנת 1948, במפקד הראשון במדינה היהודית החדשה, החלטתי לאמץ את אותו שם משפחה עתיק, מתוך מחשבה לשלב בין מסורת משפחתית לשם יהודי, המתאימה למולדתי החדשה. בשנים הראשונות של העצמאות בישראל, ישראלים רבים "שפטו" את שמות המשפחה שלהם.

הקשר ליהדות[עריכה | עריכת קוד מקור]

 יכולתי גם לדעת את הרעיונות של הוריי מהספרים בספריה שלנו: ספר "פלסטינה", כל צילומי הקולוניזציה היהודית הפורחת שידעתי כל פרט בעל-פה, ספריהם של דנטה לאטס ומרטין בובר, "הקומדיה האלוהית", " מלחמה ושלום "," Valeurs permanents du judaisme "שעוד יש לי איתי, ספרי השירה של אמי ורבים ורבים אחרים שלא זכור לי. הוא היה גם מנוי לעיתון היהודי" ישראל ".
בביתנו צפינו רבות מהקודמות של הדת היהודית שיכולות להתקיים בכפיפה אחת עם התרבות ואורחות החיים האיטלקיים.
כמו יהודים רבים במערב אירופה, הכלל היה: "היו יהודים בבית אך איטלקיים (גרמניים או צרפתים ...) בחברה וברחובות".
ואז אכלנו "כשר", על פי כללי ההלכה, שמרנו בשבתות, נסענו לבית המקדש בחגים ובשבתות, רק אם נוכל.(שאול סיפר בזכרונות לספר המשפחה כי במשפחה לא נהגו לשתות יין, אבא נהג להניח תפילין ובשבתות ןחגי ישראל ביקר בבית הכנסת - דני)

קשריו החזקים ביותר עם חברים היו עם אנשים קרובים אליו ואמו עם מחשבותיהם: הרב טואף בוונציה, פראטו ברומא, קסטלבולונזי וברטי אקרט במילאנו.

אפשר לדעת את מחשבותיהם בבחירת השמות העבריים של ילדיהם: מרים, שאול, דניאלה ואמנואלה.

תעסוקה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפעילויות והעבודות של אבי. אני מכיר מעט אנשים בתקופתו שבחרו בעיסוקים כה שונים בחייהם. בימינו זה נראה טבעי אבל אז, כשהאידיאל היה למצוא מקום "בטוח", אני חושב שאבי היה יוצא דופן.
ברגע שסיים את לימודיו החל לעבוד ככימאי במפעל סוכר ליד בולוניה, אך בשנת 1924 הוא כבר היה מורה לכימיה טכנולוגית ב"קורס תעופה שני "של האקדמיה הימית בליבורנו ובשנת 1926 כבר לימד באקדמיה לסיביטצ'יה.
ברגע שהתחתן עם כלתו החדשה הוא עשה שינוי גדול: הוא החליט להקים חברה. הוא הכין מכשירי רדיו של גלנה (סבא וסבתא של טרנזיסטורים מודרניים). אני לא יודע איך מכר אותם אבל אני זוכר מאות ניירות משרדיים עם הכותרת: "VENTURA" והרי קופסאות שהיו המשחק האהוב עליי. גם שמיעת השידור עם האוזניות והרדיו, פרימיטיבית למדי אך חדשה לגמרי בקונספט שלהם, הייתה אחד מבילוי.

מילאנו וונציה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אני חושב שהחברה שלו הצליחה, כי לאחר שגרה בשכירות דרך פודגורה 10 (שם נולדה אחותי מרים) ובביסאנה 1 (שם נולדתי) הוא הצליח לקנות את הדירה שלנו במילאנו דרך מורוסיני 31, מול הדירה של דודתי אידה ובעלה ג'ורג'יו דינה
היא קנתה גם "בלילה" ואיתה עשינו טיולים רבים בסביבת מילאנו שעדיין אני זוכר.
עם זאת בשנת 1934 הוא השיג תפקיד כמנהל מכס ונציה ולכן עזב את הדירה החדשה ואת "השולחן" שעברנו לגור בלידו של ונציה. הייתה לנו דירה נחמדה ואבא שלי היה עבודה טובה. הוא יכול להיות מרוצה.

הימים היפים בוונציה


 ב- 17 באוקטובר 1936 נולד אחינו דניאלה. מאז ועד שנת 1938 היו אלה הימים היפים ביותר בחיינו אך הזרמים האנטישמיים התחזקו והכתב העת " ההגנה על הגזע" (La difesa della razza) זרע שנאה ברחבי איטליה.

רומא[עריכה | עריכת קוד מקור]

 לא יכולתי לומר באיזה תאריך מדויק אבל אבא, בעל מקצוע מוערך ומוערך כ"אביר העבודה" - (Cavaliere del Lavoro), זכה בתחרות ומונה למנהל המחלקה הכימית במנטה המלכותי ברומא.
עבודה חדשה אז, ובאופן זמני עברנו לדירה של סבתי בויה סן קווינטינו 47 ברומא.

זו הייתה התפקיד השישי שלו אליו הלך מבחירתו שלו, אך לא האחרונה, מכיוון שאחרי שפוטר בגלל חוקים גזעיים, אבא מצא עבודה בשלושה עיסוקים אחרים, שונים מאוד מהקודמים, אך מאלו שהוא ראוי יותר לכתוב את סיפורו במהלך התקופה הגרועה ביותר של חוקי הגזע באיטליה.

הסערה מגיעה: חוקי הגזע[עריכה | עריכת קוד מקור]

היינו בחופשה בסן ויטו די קדורה, כאשר המניפסט להגנת המירוץ פורסם ב- 26 ביולי 1938 וחוקי הגזע פורסמו בזה אחר זה בחודשים שלאחר מכן. אלה היו מכות איומות לכולנו, התחנכו לאהבה למדינה וכבוד לחוקיה.
ואז הסידורים יגיעו. הראשון שהכה בנו היה האיסור להחזיק עוזרות בית בבית. זה נעלב והשפיל. היינו צריכים לפטר את וירג'יניה, האישה שעזרה לנו בעבודות הבית ואת אליד, המטפלת היקרה והתמיד חייכת של דניאלה, שלימדה אותנו את הפזמונים האיטלקיים או הוונציאנים הנמצאים בשימוש גם היום עם נכדינו: "סוס הגרדאסו הולך צעד אחר צעד , צעד צעד אחר צעד ... ננה הו, ננה יש לי את הילד הזה שאני נותן לו ... מנינה בלה, מיוצרת בפנלה ... ". כל עבודות הבית הכתמו מעל כל אמא. לפעמים היא אמרה שהיא הייתה רוצה להשתמש שני מכשירים למדידת מה שקרה לה: "משכך הכאבים" ו"מד העייפות ". חוש ההומור הציל אותה מיאוש.
אבא החליט שמעכשיו הוא יאכל "מנה יחידה" ושכולנו בתורו ננקה ושטוף את הכלים.
הגרוע ביותר היה עדיין. נכון לעכשיו החמור ביותר היה פיטוריו של אבא מעבודתו (ללא הזכות לפנסיה כלשהי) ב- 10.11.1938.
הוא עזב מיד לז'נבה בשוויץ ואחרי שמצא פנסיה איפה לגור ומשרה התקשר עמו. ארבעה חודשים של תקוות ואוויר של חופש, ואז אכזבה: אבא לא קיבל אישור עבודה.
היינו צריכים להתפצל: אבא נסע לפריס לחפש לינה ויצאנו לחופשה עצובה ללה פיסטרה, ליד פיסטויה.
אבא מצא חברים, כולל אביהם של ג'ורג'יו ועדה אלגרנאטי ומשרה. הפעם כמהנדס כימיה, ראש המעבדה של חברת "טלבוט-דרראק" שעסקה בתעשיות אוויוניות. הוא שמח מאוד להיות מסוגל לחוות חוויות חדשות כאלה בתחום טכני שלא הכיר.
יש לנו זיכרון ממחשבותיו באותם הימים שקרא כמה מכתבים שפריז הוא שלח לדודנו מטילדה רויפר, אשר אלמנתה של חברתה המסכנה ג'ורג'יו בגלל ההוראות הקשות והאכזריות להגנת המירוץ, איבדה גם את האזרחות האיטלקית יחד עם שלושת ילדיה ולאחר קשיים רבים, היא בדיוק הצליחה להגר לארץ ישראל.

פריז[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשפחה נשארה בטוסקנה

ב- 22.06.1939 הוא כתב לה מפריס: "... אני מבטיח לך שאני עושה כמיטב יכולתי לבוא (לארץ ישראל). המקרה שלי כבר הוצג בלונדון ישירות לויצמן על ידי ידיד אישי, ככימאי ... בוא נקווה טוב, אם זה לא ילך, אני לא יודע איך אני יכול לבוא ... נכון שנדרש לחיות האם זה עולה 5000 ליש"ט? איך אוכל לספר לך אי פעם עליהם, אני רק בצעד הראשון; אני מקווה שנוכל להסתדר בלעדיו. אם לא, תוחלת החיים של שלום עולה !! ... סיאליום לבבי שלך לואיג'י "
ב- 20.07.1939 הוא כתב שוב כי סקרן אנשים רבים להגיע אליה בארץ, כי הוא עדיין לא השיג דבר מלבד שיש לו תקוות להצליח. הוא הוסיף: "הייתי רוצה שנינה (אמי) תבוא לצרפת בסוף אוגוסט, גם בגלל שהרביעי (הבן) צריך להיוולד בספטמבר או שם למטה, והייתי רוצה לראות את האור במדינה אחרת, (אם לא בפלסטין) במדינה חופשית שיכולה לצמוח בחופשיות ... "
עמדנו להגיע אליו אך המלחמה פרצה, הגבול נסגר וכוחות גרמנים פלשו לצרפת.
אבא, כמו פריזאים רבים, עזב את פריז. הוא הגיע באופניים לבורדו, אחר כך לניס ובעזרת החיילים האיטלקים במנטון, חזר לאיטליה.

אמנואלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

 אז הוא פגש את בנו הרביעי, עמנואלה שנולד בוירג'ו, הראשון באוקטובר 1939.
בתי הספר נפתחו מחדש ועברנו לליוורנו שם היה בית ספר יהודי.
 אמא מצאה דירה עם חדר יחיד או אולי שניים, שם גרנו (אמא, סבתא שלנו שהגיעה מרומא כדי לעזור לה ולארבעת הילדים שלנו) עד סוף שנת הלימודים.
 
נסענו לרומא לביתה של סבתי דרך סן קווינטינו, אבל אבא חיפש הצעות עבודה בעיתונים, הוא מצא עבודה חדשה (העבודה השמינית) בבריאנזה, במריאנו קומנסה (כמו עשרים שנה לפני כן: טוב יותר גר לא ברומא ולא בפיזה!).


אני חוזר למילאנו[עריכה | עריכת קוד מקור]

 הבעלים של מפעל הדלק לשימוש ביתי העדיף אותו על פני אחרים לא רק בגלל התנסויותיו אלא גם מכיוון שהיהודי היה פטור משירות צבאי. לשם שינוי, חוקי הגזע עזרו לו! 
חזרנו לביתנו דרך מורוסיני והתחלנו לקוות שהדברים ישתפרו לאחר המלחמה. אפילו קנינו ריהוט חדש.
 מילאנו נפגעה כבר מההפצצה, אולם החל מ -24 באוקטובר 1942 כשמילאנו כולה נראתה כמו שריפה, אלו שיכלו לעזוב את העיר "עפו" בסביבה.
גם אנחנו, אחרי כמה שבועות, עזבנו את הדירה שלנו והלכנו להתגורר בדירה של משפחת קפליני ב[[[מריאנו קומנסה]]. כל בוקר נסענו מרים ואני עם רכבת של הרכבת הצפונית. בבית הספר היהודי באופילי במילאנו והיינו חוזרים אחר הצהריים.
יחד עם רבים ממילאנים, חווינו את האופוריה של 25 ביולי, למרות שאבא הצליח מאוד ושמר עלינו. למעשה, לאחר שביתת הנשק, נפילת הכוחות הגרמנים והקמת הממשלה הרפובליקנית הפשיסטית, המצב החמיר עבורנו ועבורנו עוד יותר.
 הפשיטות והטבח ביהודים החלו אך לא ידענו על כך דבר.
מה שקרה באותם ימים כבר כתבתי את זה שמתאר את הטרגדיה של אמי וסבתי.

שוויץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

 הייתי מוסיף, מכיוון שלא כתבתי את זה ומספר את העובדות שקרו לאמי, שלפני שעזב את מילאנו לנסוע לפיזה, אבא ניסה לחצות את הגבול עם שוויץ, כמו שעשה דודי ג'ורג'יו דינה בין השאר, בנו ברוך. הוא יצר קשר עם אדם שהיה אמור לעזור לנו. הוא שילם מקדמה וקבע איתו פגישה בבר ליד תחנת דומודוסולה. התוכנית הייתה שבהתחלה הוא יעבור איתי את הגבול ובתוך שנייה הוא יחזור לאיטליה כדי לעבור את הגבול בפעם השנייה, לוקח את מרים, דניאלה ואמנואלה הקטן אתו.

  • ראו עאך מורחב על משפחת דיינה :The Story of Diena Family (עוד נחזור אליו בסוף הסיפור, כאש המשפחה עשתה עם אבא "חסד של אמת"

 הגענו למינוי, אך ראינו אנשים שנראו חשודים ליד המבריח שלנו. החשש היה שתוקפים ייקחו את האגרה המוסכמת ואז יספקו את הנמלטים לחיילים בגבול, כדי להרוויח כסף או הטבות מרושעות אחרות, ללא שום סכנה.
 סנטה החליט שנלך לבד ליער מנסה לחצות את הגבול. לאחר מספר קילומטרים עצרה אותנו סיור של מיליציית הגבול והורה לנו ללכת לפיקודם. בבניין הקטן ההוא באמצע היער החל הקברניט לחקור אותנו. אני לא חושב שהוא לקח את סיפורו של אבי ברצינות שאנחנו יוצאים לטיול פשוט ושאנחנו איבדנו את הדרך, אבל אחרי חקירה שנראתה ארוכה מאוד, הוא אמר לנו לחזור לדומודוסולה.
היו כמה אפשרויות: יכול היה להיות שגם אם היה לובש את מדי מיליציית הגבול הפשיסטית, הוא היה למעשה אדם טוב שהתרגש ממעוף הנרדפים, אך אחרת הייתה שברגע שהוא עוזב את תחנת הגבול, הוא היה יורה בנו מאחורי הדיווח שניסינו לברוח. אחרון שהיה קשור במשטרה ומשתמש בנו כפיתיון, רצה להפסיק את רשת המבריחים.
המזל הפתאומי הזה היה חשוד. הוא לא היה לבד, איך הוא יכול לשחרר אותנו? האם כל חייליו הסכימו איתו שלא למסור אותנו למשטרה? בכל מקרה, אבי עשה תנועה ספונטנית ונתן את שעון הזהב לקברניט כדי להודות לו. לא קניתי את החופש שלנו, זו הייתה מתנה שהציע האף והביטחון שלו לאחר החלטתו.
עם זאת, מפחדים, התרחקנו מהימנעות משבילים והסתתרות בין העצים והשיחים

אבא גרם לי לברוח עם הוראות להצטרף לאחים שלי ושאם הוא לא היה מגיע, אחרי יומיים שלושה היינו צריכים לעזוב לפיזה. הוא היה נשאר בדומודוסולה. אם המשטרה הייתה משתמשת בזה בכדי ללכוד אתו פליטים אחרים, הוא היה מציל אותנו בכך שהוא מקריב את עצמו. לאחר המתנה בלתי פוסקת, הוא חזר אלינו, נמלט מהסוכנים הרבים שניקו באותה עיר גבולה. הסתתרנו כל אחד במקלטים שונים, ולבסוף כולנו יחד, יצאנו לפיזה, קרוב יותר לכוחות בעלות הברית שבאיטיות מדהימה הגיעו לעבר צפון איטליה ושם קיווה למצוא עזרה.

החזרה לפיזה.[עריכה | עריכת קוד מקור]

 למרות שהוא מאוכזב, מכיוון ש"פרנס "החזקה של השנים האחרונות, פרדו רואקס, לא הצליחה להציע לו עזרה, הוא מצא את תמיכתו של חבר משפחה, אטיליו מנוצ'י, שעזר לנו למצוא מקום מסתור במרינה די פיזה.

 הוא גם נאלץ למצוא עבודה, מכיוון שלמרות שהסכנה הגרועה ביותר שלנו הייתה להתגלות ולעצור, הצורך היומיומי שלנו היה בגג ומשהו לאכול.

  ניצל את התואר בדוקטור לכימיה ופרמצבטיקה, אבא הצליח להשיג את המשימה של אספקת תרופות לבית החולים סנטה קיארה ולחלק מבתי המרקחת בפיזה, כסוכן שלהם. זה היה השימוש התשיעי והשונה מאוד שלו, גמור באופן טרגי, כפי שכבר כתבתי.

 אלה היו הימים שבהם מערכות היחסים בינינו היו בשיאם. הוא סמך עלי בכך שהפקיד בי אחריות אחריות, מרוצה מאוד מהרעיון שהוא יכול להישען עלי, בנו בקושי בן הארבע-עשרה. הוא גם היה בטוח שמרים בת ה -16 תהיה כמו אמא עם אחיה הקטנים.

 חבל שלא יכולנו לדבר בחופשיות ברכבת - יותר מדי אוזניים שמעו את הנאומים שלנו. עם זאת, ביטוי אני זוכר ומתייחס אליו כאל המסר האחרון שלו: "אל תתעייף ותחפש תמיד דרך חיים טובה יותר, אבל תודה על מזלך ודע כיצד להיות מרוצה ומאושר מהמצב הנוכחי".

 הטיולים האלה לא היו מהנים בשום אופן. הסכנות הגיעו מכל עבר: המיליציות הפשיסטיות, המשטרה, הקרביניירי והגרמנים מצד אחד, התקפות האוויר של בעלות הברית מצד שני. נמלטנו מרבים מכל הסוגים.

המכתבים של אמא המשיכו להגיע דרך חברים ואנחנו ענינו לה. הם נתנו תקווה אבל הפחדים שלנו היו רציניים.

הוא מת ללא סבל[עריכה | עריכת קוד מקור]

 בטיול העשירי ואולי האחרון אך האחרון, נשארתי במילאנו יום נוסף, למשל

רישום ההבאה למנוחת עולמים במשרדי הקהילה היהודית בפיזה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אחרי המלחמה, ג'יוג'יו דיינה, בעלה של הדודה אידה, אחות אבא, יחד עם בנו, ברוך, הביאו למנוחת עולמים את עצמות אבא, אשר נקברו זמנית בבית הקברות הנוצרי בPietrasanta. בית החולים בעיר אליו הגיע האבא פצוע ונפטר שם

  • ראו ערך מורחב על משפחת דיינה :The Story of Diena Family אשר עשתה עם אבא "חסד של אמת"
Luigi Ventura from Archivio Comunità Israelitica Pisa-12.jpg

על משפחת ונטורה מפי הבן דוד שלנו: יואל דיינה ז"ל[עריכה | עריכת קוד מקור]

Pietrasanta picture.jpg

רבים מבני הדור הישן של משפחת אימי, משפחת ונטורה, "נחים על משכבם" בבית הקברות העתיק של יהודי פיזה הממוקם ליד המגדל הנטוי. המצבה העתיקה, שניתן לזהות עם המשפחה, היא של ג'אקומו (יעקב) ונטורה אשר נולד בתוניס בשנת 1821 ונפטר ב Pietrasanta שבאיטליה בשנת 1887 [1]. הוא נימנה על קהילת יהודי ליבורנו בתוניס, אשר כונתה בשם גראנה. נאמר לי שהיה לו 36 ילדים משלוש נשים, אבל אני לא יודע אם כולם היו יהודים.(ראו תמונה משמאל) [2].

בעקבות ג'אקומו ונטורה, הידוע כראש המשפחה שלנו, נמצאת בבית הקברות המצבה של (Isacco (Izchak שנולד בפיזה בשנת 1843 ונפטר בשנת 1899 בפיזה. הוא התחתן עם אסתר סראפה והיו לה צאצאים אחדים, ביניהם, פדריקו ואוגוסטו, ראשי משפחות שנשארו ב-Pietrasanta [3]

ארתורו (אברהם) הוא מייסד משפחת ונטורה בעיר פיזה. הוא נולד ב-1870 ונפטר ב-1929. הוא נישא ל-אנג'ליקה באסאנו, ילידת ליוורנו שנולדה גם ב-1870, ונפטרה בליבורנו ב-1902. אחיו האחרים נקראו מילאנו, פלרמו וטורינו, על רקע תנועת התחיה הלאומית האיטלקית איחוד איטליה (Risorgimento . כמו כן, היו להם שלושה ילדים (ג וליה, אידה (אימא שלי) ו-לאויג'י). ביתנו היה בבנין על שפת נהר הארנו: Lungarno-Regio 23. לאחר מותה המוקדם של אנג'ליקה, נשכרה על ידי ארטורו אישה צעירה בשם מריאטה ברטלי [4]. היא היתה יעילה מאוד, בהתחשב במספר הדיירים בדירה ומאוחר יותר ילדה גם בת בשם אמיליה [5]

  • ראו את סיפורה של השריד האחרון של משפחת ונטורה ב-Pietrasanta משפחת :Franca Sraffa Venturelli

"ארמון הקיץ" של משפחת ונטורה בחוף ימה של העיירה פייטרסנטה - שם גרה השריד האחרון של משפחת ונטורה

אילן היוחסין - בכתב יד של שולמית מרים[עריכה | עריכת קוד מקור]

Ventura sulamit tree of family.jpg

על תולדות המשפחה קיים המסמך הבא שחובר על-ידי שולמית מרים, בעקבות שיחות, ברורים וביקור בבתי קברות.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. בבית הקברות בפיזה יש מצבות עתיקות יותר של משפחת ונטורה, אך לא ניתן לזהות את הקשר הישיר למשפחה
  2. לפי גירסה אחרת: שתי נשים: אחת, יהודיה והשניה נוצריה - הערת המחבר
  3. עוד תוכלו לקרוא על בת המשפחה Franca Sraffa Venturelli
  4. נולדה בסן מיניאטו ונקברה במילנו בשנות החמישים
  5. כלומר: אחות חורגת לשלושת ילדיה של אנג'ליקה
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.