Family Wiki
Advertisement

יקיר לי- יד ולב לשכול היא עמותה שמטרתה היא ללוות משפחות שכולות שילדיהם נפטרו ממחלות סופניות ע"י מתן תמיכה נפשית, בדיקת מצבה הכלכלי והכללי של המשפחה השכולה ומתן סיוע כלכלי. פעילות מול מוסדות המדינה לשינוי חקיקה לטובת משפחות שכולות שילדיהם נפטרו ממחלות סופניות.

איך ממשיכים ביום שאחרי[]

המקור עלון השבת של חב"ד לשבת פרשת שמיני תשע"ט

לשבת פרשת שמיני - שבת "וידום אהרון"[]

שבת וידום אהרון עמוד 1.jpg

{

מידע למשפחה שכולה[]

מידע למשפחה שכולה 1.jpg
מידע למשפחה שכולה 2.jpg
מידע למשפחה שכולה 3.jpg
מידע למשפחה שכולה 4.jpg
מידע למשפחה שכולה 5.jpg

הכתבה בשבועון "מקור ראשון"[]

תמיד צריך לגשת, לשאול, לראות אם צריך משהו. פיני וברוריה רבינוביץ' בביתם באפרת, על רקע איור של בתם, דסי. צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

"הורים שכולים אזרחיים לא צריכים להיות שקופים" מאת הודיה כריש חזוני כ״א באדר ב׳ ה׳תשע״ט (28-03-2019)
הוריה של דסי רבינוביץ', שנפטרה מסרטן ונכנסה ללב של החברה הישראלית לפני 22 שנה, מקדישים את חייהם לשימור זכרה ולסיוע למשפחות שחוו אובדן. כעת הם משיקים מיזם להקדשת השבת הקרובה להגברת המודעות לשכול האזרחי. "החלום שלנו הוא שבקהילות תהיה מודעות לשכול גם אחרי השבעה. שהמשפחות ידעו שהן לא לבד בסיפור הזה"

גם בערבים האחרונים לחייה, מבעד לכאב הפיזי ולנפיחות שהביאה המחלה, היו שם החכמה הבוגרת והיצירתיות המנחמת שאפיינו אותה. דסי רבינוביץ', רק בת 19, סיפרה באותם ימים לבני משפחתה שישבו אז לצדה כמה סיפורים. אחד מהם היה על אודות אבא ובן שעומדים על חוף הים ומסתכלים על אונייה שמתרחקת לעבר האופק. "ואז, הבן מתחיל לבכות", משחזרת ממרחק מתורגל של 22 שנה ברוריה רבינוביץ', אמה של דסי. "'למה אתה בוכה בני', שואל אותו האב. 'אני בוכה כי האונייה בטח טבעה ואנשים מתו. לא רואים אותה'. והאבא משיב לו, 'לא בני. האונייה לא טבעה. אנשים לא מתו. אנחנו לא רואים אותה כי היא עברה את קו האופק, אבל היא עדיין נמצאת. עדיין קיימת'. הרגשתי שהיא מעבירה לנו מסר. שגם אם לא רואים אותה, היא איתנו", אומרת האם.

עוד קטע
פיני עובד בשנים האחרונות בעמותת "משפחה אחת", המסייעת לנפגעי טרור. ברוריה שיצאה לפני שלוש שנים לגמלאות ממשרד החינוך מלמדת עברית את העולים החדשים במועדון הקשישים המקומי באפרת. "ויש לי גם גמ"ח של שמלות כלה. יותר מ־300 שמלות. באות אליי כלות מכל הארץ. וכשכלה מגיעה, זה אף פעם לא רק שמלה. לכל אחת יש סיפור. אני משוחחת איתן, מקשיבה, מנסה לסייע כדי שהתקופה הלחוצה הזו לפני החתונה תעבור להן כמה שיותר כחוויה נעימה. חוץ מזה, יש לנו נכדים, ואפילו כבר נין אחד מנכדה שהתחתנה. אז ככה שברוך השם היום שלנו מלא".


Advertisement