ירושלים של זהב - מסכת שבת דף נ"ט
רבה בר בר חנה אמר שכך אמר ר' יוחנן שהוא ירושלים דדהבא [של זהב], תכשיט זהב כעין עטרה שעליו תבנית העיר ירושלים כדעבד ליה [כמו שעשה לה] ר' עקיבא לדביתהו [לאשתו].

  • מה דין פעמונים שנטמאו
  • האם כלי שביטלוהו משימושו הראשון נשאר טמא
  • שלא תצא אשה בשבת לרשות הרבים בעיר של זהב (ירושלים של זהב)
  • חגורה מוזהבת יקרה מותרת לצאת בה בשבת

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

א. שפעמונים שנטמאו ולאחר מכן ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן[עריכה | עריכת קוד מקור]

ואולם גזרו חכמים להחמיר על טומאה שלא בשעת מלאכה שייחשב הכלי כמחובר משום טומאה שהיא בשעת מלאכה

א שנינו בתוספתא שאמר מר [החכם] שפעמונים שנטמאו ולאחר מכן ניטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהן. ותוהים: למאי חזו [למה ראויים הם] אחר שניטלו עינבליהם? והרי כשבורים הם ולכאורה נטהרים הם בכך! אמר אביי: הטעם לכך שטומאתם בעינה עומדת, הואיל שההדיוט יכול להחזירו לעינבל זה ולקובעו בזוג.

שלדעת אביי כל כלי שנתפרק, אם יכול כל אדם (שאינו אומן) להרכיבו מחדש אינו קרוי שבור ולא בטלה טומאתו. על הסבר זה מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו: הזוג והעינבל הם חיבור זה לזה;
ומכאן — שאם הפרידם שוב אינם נחשבים כמחוברים! והוא מוסיף, וכי תימא, הכי קאמר [ואם תאמר כי כך אמר, נתכוון לומר]: ש"חיבור" משמעו — אף על גב דלא מחבר [אף על פי שאינו מחובר] — כמאן דמחבר דמי [כמו שמחובר הוא נחשב], ואולם הרי שנינו: מספורת (מספריים) של פרקים (שאפשר לפרק את להביה) ואיזמל של רהיטני (הסכין שבמקצוע) מהווים חיבור לטומאה כאשר הם מחוברים, ואין הם מהווים חיבור להזאה. שבזמן שמטהרים את הכלי מטומאת מת ומזים עליו מי חטאת (במדבר יט) יש להזות על כל חלק לעצמו.
ואמרינן [ואמרנו] בבירור הדבר: מה נפשך, בכל אופן שתסביר ותאמר אין זה מובן, שכן אי [אם] חיבור הוא — ייחשב אם כן חיבור אפילו להזאה, ואי [ואם] לא חיבור הוא — אפילו לטומאה נמי [גם כן] לא ייחשב כחיבור!

ואמר רבה: דבר תורה (מיסוד ההלכה האמור בתורה), בשעת מלאכה, כששני החלקים מחוברים הרי זה נחשב כחיבור בין לטומאה בין להזאה. ושלא בשעת מלאכה — אינו נחשב כחיבור לא לטומאה ולא להזאה. ואולם גזרו חכמים להחמיר על טומאה שלא בשעת מלאכה שייחשב הכלי כמחובר משום טומאה שהיא בשעת מלאכה. וכן על הזאה שהיא בשעת מלאכה שלא תועיל לכל החלקים אם הזה על חלק אחד בלבד משום הזאה שלא בשעת מלאכה, שנחשב הכלי כמפורק. ומכל מקום למדנו שחיבור מסוג זה נחשב רק כאשר שני החלקים מחוברים בפועל, אך כשהחלקים נפרדים אפילו עשויים הם להתחבר בקלות — נחשב הכלי כשבור, ויש איפוא לדחות את הסברו של אביי.

אלא אמר רבא: יש להסביר באופן אחר: (נ״ט א) הואיל וראוי הפעמון בלא הזוג להקישו [להכות בו] על גבי חרס והוא משמיע קול כבתחילה, ואם כן, אף משניטל העינבל ממשיך הפעמון במלאכתו הראשונה ונחשב איפוא ככלי שלם.

שפעמון שניטל העינבל שלו עדיין נחשב לכלי שלם הואיל וראוי להקישו על גבי חרס
איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר ר' יוסי בר' חנינא שפעמון שניטל העינבל שלו עדיין נחשב לכלי שלם הואיל וראוי להקישו על גבי חרס. ואילו ר' יוחנן אמר: הפעמון אף לאחר שניטל עינבלו נחשב עדיין ככלי הואיל והוא עדיין ראוי לגמע בו מים לתינוק.

א. אינו סבור שכלי שביטלוהו משימושו הראשון נשאר טמא רק כאשר עדיין עושה הוא מעין מלאכה ראשונה?[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש ביניהם הבדל למעשה באופן שהסנדל מאוס ומלוכלך], שלדעת רב כיון שאינו ראוי לשתות בו — אינו מטמא עוד. ולר' חנינא, כיון שעדיין אפשר לסוך ממנו — הריהו מטמא

א ולעיקר דברי ר' יוחנן שואלים: וכי ר' יוחנן לא בעי [אינו צריך, אינו סבור] שכלי שביטלוהו משימושו הראשון נשאר טמא רק כאשר עדיין עושה הוא מעין מלאכה ראשונה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא" (ויקרא טו, ד), ולכאורה יכול שבכלל זה גם אם כפה (הפך) כלי מידה של סאה וישב עליה, או כפה תרקב (חצי סאה) וישב עליה יהא הכלי טמא — תלמוד לומר: "אשר ישב עליו הזב", והכוונה: מי שמיוחד לישיבה, יצא כלי זה שאומרים לו לזב: עמוד מן הכלי ונעשה בו מלאכתנו.

בהלכות הנוגעות לזב ונידה היושבים או שוכבים על חפץ
ונחלקו בכך אמוראים; ר' אלעזר אומר: במדרסות, כלומר, בהלכות הנוגעות לזב ונידה היושבים או שוכבים על חפץ, משמש נימוק זה של הצורך בלומר "עמוד ונעשה מלאכתנו" כדי לטהר את הכלי. ואולם אין אומרים בטמא מת "עמוד ונעשה מלאכתנו". שחפץ שנטמא בטומאת מת ונשבר, כיון שאפשר להשתמש בו למלאכה כלשהי הריהו עדיין כלי, ומוכשר לקבל טומאה. ואילו ר' יוחנן אמר: אף אומר בטמא מת "עמוד ונעשה מלאכתנו", כדי לטהר את הכלי.

כלי שאינו ראוי עוד למלאכתו הראשונה, אף על פי שהוא משמש לצורך אחר דינו כשבור
הרי שלשיטתו כלי שאינו ראוי עוד למלאכתו הראשונה, אף על פי שהוא משמש לצורך אחר דינו כשבור. ואף הפעמון, כיון שאינו ראוי לצלצל עוד צריך להיות טהור לדעת ר' יוחנן, אף אם ראוי הוא עדיין לגמוע בו מים. ומשיבים: איפוך קמייתא [הפוך את הראשונה] שלא ר' יוחנן אמר טעם זה, אלא ר' יוסי בר' חנינא. ומקשים: ומאי חזית דאפכת קמייתא [ומה ראית שהפכת את המימרה הראשונה]? איפוך בתרייתא [הפוך את האחרונה] וגם אז לא תהיה סתירה בדברי ר' יוחנן!

כדי להשאיר את הכלי בטומאתו שיהא עדיין עושה מעין מלאכה ראשונה, ולשיטתו הוא הולך
ומשיבים: כך אכן מסתבר לומר, שכן הא שמעינן ליה [הרי כבר שמענו אותו] את ר' יוחנן דבעי [שמצריך] כדי להשאיר את הכלי בטומאתו שיהא עדיין עושה מעין מלאכה ראשונה, ולשיטתו הוא הולך.
 דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סנדל של בהמה אם הוא של מתכת הריהו טמא (מקבל טומאה). ושואלים: למאי חזי [למה הוא ראוי]?

  1. שהרי כלי בהמה אינם מטמאים אלא אם כן יש בהם שימוש לאדם!
  2. אמר רב: ראוי סנדל זה לשתות בו מים במלחמה כאשר אין כלים אחרים.
  3. ור' חנינא אמר: ראוי לסוך בו שמן במלחמה. ור' יוחנן אמר: בשעה שבורח מן הקרב הריהו מניחו ברגליו ורץ על קוצין ועל הברקנים. שלדעתו אין לקבל נימוקים אלה, שלפיהם אין הסנדל משמש עוד למלאכתו הקבועה. ומכאן נראה שסבור ר' יוחנן שכלי נשאר טמא רק אם משמש עדיין מעין מלאכתו הראשונה.

ואגב שואלים: מאי [מה] ההבדל המעשי בין הסברו של רב לזה של ר' חנינא? ומשיבים: איכא בינייהו דמאיס [יש ביניהם הבדל למעשה באופן שהסנדל מאוס ומלוכלך], שלדעת רב כיון שאינו ראוי לשתות בו — אינו מטמא עוד. ולר' חנינא, כיון שעדיין אפשר לסוך ממנו — הריהו מטמא.
ואילו בין הסברו של ר' יוחנן לזה של ר' חנינא איכא בינייהו דיקיר [יש ביניהם הבדל מעשי באופן שהסנדל כבד] שאמנם ראוי הוא לסיכה, אך אינו ראוי לברוח בו, ויהא טהור לשיטת ר' יוחנן.

ב. שנינו במשנה שלא תצא אשה בשבת לרשות הרבים בעיר של זהב[עריכה | עריכת קוד מקור]

ומדוע אסרוהו? — משום החשש דילמא שלפא ומחויא ליה ואתיא לאתויי [שמא תשלוף, תוציא את התכשיט ממקומו ותראה אותו לחברתה ותבוא לטלטלו ברשות הרבים]ן

ב שנינו במשנה שלא תצא אשה בשבת לרשות הרבים בעיר של זהב. ושואלים: מאי [מהו] "בעיר של זהב "? רבה בר בר חנה אמר שכך אמר ר' יוחנן שהוא ירושלים דדהבא [של זהב], תכשיט זהב כעין עטרה שעליו תבנית העיר ירושלים(נ״ט ב) כדעבד ליה [כמו שעשה לה] ר' עקיבא לדביתהו [לאשתו].
ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: לא תצא אשה בעיר של זהב. ואם יצתה (יצאה) בו לרשות הרבים הריהי חייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מלכתחילה לא תצא בו, ואולם אם יצתה — פטורה. ור' אליעזר אומר: יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחלה.
ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? ר' מאיר סבר [סבור] כי תכשיט זה כמשוי (משא) הוא נחשב ולא כתכשיט, והנושא משא ברשות הרבים חייב חטאת. ורבנן סברי [סבורים] כי תכשיט הוא. ומדוע אסרוהו? — משום החשש דילמא שלפא ומחויא ליה ואתיא לאתויי [שמא תשלוף, תוציא את התכשיט ממקומו ותראה אותו לחברתה ותבוא לטלטלו ברשות הרבים]. ור' אליעזר סבר [סבור]: מאן [מי] דרכה למיפק [לצאת] בעיר של זהב? רק אשה חשובה, ואם כן אין מקום לחשש זה, שכן אשה חשובה לא משלפא ומחויא [אינה שולפת ומראה].

הנה המקור מובא בפירושו של רב ניסים גאון המודפס על גיליון התלמוד בשבת נט ב. הסבר זה של רבי אליעזר, שתכשיט זה היה נחשב ליקר במיוחד, מתאים למסופר בתלמוד ירושלמי כי אשתו של רבן גמליאל שהיה עשיר ונשיא ישראל, ראתה את התכשיט, וקנאה ברחל אשת רבי עקיבא, ובאה ואמרה לבעלה, והוא השיב לה, כי אין דרגתה מגיעה לרחל אשת רבי עקיבא שמכרה משערה כדי שבעלה רבי עקיבא יוכל לעסוק בתורה

א. תכשיט כעין עטרה, נחלקו אמוראים האם מותר לצאת בו[עריכה | עריכת קוד מקור]

שמונה עשרה נשים לבושות בתכשיט כלילא ממבוא אחד, שהעיר מחוזא היתה עיר מסחר עשירה, ונשים רבות היו בה בעלות תכשיטים יקרים

א מאחר ודובר אודות היתר היציאה בתכשיט הנקרא עיר של זהב, מוסיפים עוד לדון בענין תכשיטים אחרים. כלילא, שהוא תכשיט כעין עטרה, נחלקו אמוראים האם מותר לצאת בו, רב אסר לצאת בו ושמואל שרי [התיר].
ומגדירים את המחלוקת: בכלילא דאניסכא [של מתכת] כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] ולדעת הכל אסור לצאת בו. כי פליגי דארוקתא [כאשר נחלקו היה זה באריג משובץ מתכת]. מר סבר [חכם זה, רב האוסר, סבור] כי בתכשיט מעין זה אניסכא [המתכת] היא העיקר, ואסור. ומר סבר [וחכם זה, שמואל המתיר, סבור] כי ארוקתא [האריג] הוא העיקר, ולכן יש להתיר.
רב אשי מתני לקולא [שנה מחלוקת זו בפירוש מיקל] שאמר: דארוקתא כולי עלמא לא פליגי דשרי [של אריג הכל אינם חלוקים שמותר]. כי פליגי דאניסכא [וכאשר נחלקו היה זה בשל מתכת]. ומחלוקתם: מר סבר [חכם זה, רב האוסר, סבור] כי יש לחשוש דילמא שלפא ומחויא ואתיא לאתויי [שמא תשלוף, תוציא ותראה אותו לחבירתה, ובתוך כך תבוא להביאו, לטלטלו]. ומר סבר [וחכם זה, שמואל המתיר, סבור] כי מאן [מי] דרכה למיפק [לצאת] בכלילא — אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא [אינה שולפת ומראה] את הכלילא שלה.
באותו ענין אמר ליה [לו] רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף שחלה ושכח תלמודו: בפירוש אמרת לן משמיה [לנו משמו] של רב שבתכשיט כלילא שרי [מותר] לצאת בשבת.
מסופר:בא אדם גדול גבה קומה והוא צולע
אגב דבר זה מסופר כי יום אחד אמרו ליה [לו] לרב: אתא גברא רבה אריכא [בא אדם גדול גבה קומה] לנהרדעא ומטלע [והוא צולע], ודרש כי כלילא שרי [מותר] לצאת בה בשבת. אמר רב: מאן גברא רבה אריכא דאיטלע [מי הוא אדם גבה קומה שהוא צולע] — לוי, ואם כן שמע מינה נח נפשיה [למד מכך כי נחה נפשו, נפטר] ר' אפס ויתיב [ויושב] ר' חנינא ברישא [בראש הישיבה], ולא הוה ליה איניש [היה לו אדם] ללוי למיתב גביה [לשבת אצלו], וקאתי להכא [ובא לכאן]. כי בשעה שהיה ר' אפס בראש הישיבה, היה ר' חנינא יושב מחוץ לבית המדרש. כי כניסה לבית המדרש היתה בה קבלת מרותו של ראש הישיבה ולא רצה ר' חנינא שהיה חשוב לעשות כן. ומשום כבודו ישב לוי אתו כחבר מחוץ לבית המדרש. ומאחר שבא לוי מארץ ישראל וודאי נפטר ר' אפס, ולוי שלא רצה להיות כפוף לר' חנינא, מכיון שלא היה ר' חנינא גדול ממנו לא בשנים ולא בתורה, החליט ללכת למקום אחר, לבבל.
וכיון שיצא הדבר מפי צדיק לא יתכן שלא יתקיימו דבריו שישב ר' חנינא בראש.
ושואלים: מדוע הסיק רב מסקנה זו דווקא? ודילמא נח נפשיה [ושמא נחה נפשו, נפטר] ר' חנינא, ור' אפס כדקאי קאי [כפי שעמד עדיין הוא עומד], שעדיין הוא ראש הישיבה, ולא הוה ליה איניש [היה לו אדם] ללוי למיתב גביה [לשבת אצלו] מחוץ לבית המדרש, וקאתי להכא [ובא לכאן]? ומשיבים כי דבר זה לא יתכן, משני טעמים: ראשית אם איתא [יש, קרא] אכן שר' חנינא הוא ששכיב [נפטר] — לוי לר' אפס מיכף הוה כייף ליה [היה כפוף לו], שאף מתחילה, רק מפני כבודו של ר' חנינא לא נכנס לוי לבית המדרש. ותו [ועוד], ר' חנינא לא סגי [יתכן] שלא מליך [ימלוך, יעמוד בראש הישיבה], דכי הוה קא ניחא נפשיה [שכן כאשר נחה נפשו, נפטר] רבי (ר' יהודה הנשיא) אמר בדברי צוואתו: חנינא בר' חמא יתיב [ישב] בראש הישיבה. וכתיב בהו [ונאמר בהם] בצדיקים: "ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב, כח), וכיון שיצא הדבר מפי צדיק לא יתכן שלא יתקיימו דבריו שישב ר' חנינא בראש.
שמונה עשרה נשים לבושות בתכשיט כלילא ממבוא אחד
ואנו חוזרים לענין "כלילא". כאשר דרש לוי בנהרדעא שהתכשיט כלילא שרי [מותר] לצאת בו בשבת, נפיק עשרין [יצאו עשרים] וארבע כלילי מכולא [נשים לבושות בתכשיט כלילא מכל] נהרדעא. ואילו כאשר דרש רבה בר אבוה במחוזא כי כלילא שרי [מותר] נפקו תמני סרי כלילי מחדא מבואה [שמונה עשרה נשים לבושות בתכשיט כלילא ממבוא אחד], שהעיר מחוזא היתה עיר מסחר עשירה, ונשים רבות היו בה בעלות תכשיטים יקרים.

ב. חגורה מוזהבת יקרה מותרת לצאת בה בשבת[עריכה | עריכת קוד מקור]

וכך יש להבינה: טבעת שיש עליה חותם — הריהי תכשיט של איש, אין עליה חותם — הריהי תכשיט של אשה

ב אמר רב יהודה אמר רב שמואל: קמרא שרי [חגורה מוזהבת יקרה מותרת] לצאת בה בשבת. איכא דאמרי דארוקתא [יש אומרים שהמדובר הוא בקמרא העשוי אריג ומשובץ בזהב], ואמר רב ספרא: מידי דהוה [כשם שהוא הדין] בטלית מוזהבת שמותר לצאת בה בשבת.
ואיכא דאמרי דאניסכא [ויש אומרים שהמדובר בקמרא העשויה ממתכת], ואמר רב ספרא: מידי דהוה [כשם שהוא הדין] באבנט של מלכים שעשוי כולו זהב.
אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: קמרא עילוי המיינא מאי [על גבי אבנט מהו] דינו, המותר לצאת בו בשבת? אמר ליה תרי המייני קאמרת [שתי חגורות אמרת], וודאי אין דרכו של אדם לצאת בשתי חגורות, ואחת מהן אם כן משא הוא.
אמר רב אשי: האי רסוקא (מעין גלימה קצרה), אי אית ליה מפרחייתא [אם יש לה רצועות קצרות לקושרה] — שרי [מותר] לצאת בה, ואי [ואם] לא — אסיר [אסור].
עוד שנינו במשנה שלא תצא האשה בשבת בקטלא. ומסבירים: מאי [מהי] קטלא זו — מנקטא פארי [כעין סינור קטן התלוי על הצואר]. ונזמים ששנינו במשנה שלא תצא האשה בהם בשבת, מסבירים כי הם נזמי האף, ולא נזמי אוזניים.
ג שנינו במשנה שלא תצא האשה בשבת בטבעת שאין עליה חותם. ומנסים להסיק מכאן: הא [הרי] כאשר יש עליה חותם — הריהי חייבת חטאת (זה משא אורגינל ולכן חייב). שאינה נפטרת מקרבן אלא כאשר היא יוצאת בטבעת שאין עליה חותם והיא כתכשיט, אבל טבעת שיש עליה חותם, ומשמשת בעיקר לגברים לחתום בה על מסמכים שונים נחשבת לאשה בשבת כמשאוי. אלמא לאו [מכאן שטבעת זו לא] תכשיט הוא.
ששנינו במסכת כלים: תכשיטי נשים טמאים (בני קבלת טומאה)
ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו במסכת כלים: תכשיטי נשים טמאים (בני קבלת טומאה). ואלו הן תכשיטי נשים: קטלאות, נזמים וטבעות, וטבעת בין שיש עליה חותם ובין שאין עליה חותם, ונזמי האף. והרי שאף טבעת שיש עליה חותם נחשבת כתכשיט נשים!
שיש לחלק בין טבעת בעלת חותם לזו שאינה בעלת חותם
אמר ר' זירא: לא קשיא [אין זה קשה], אלא הא [זה] שאמרנו בהבנת דברי המשנה שיש לחלק בין טבעת בעלת חותם לזו שאינה בעלת חותם שיטת ר' נחמיה היא, ואילו הא [זו] המשנה במסכת כלים שאינה מחלקת בין הטבעות שיטת רבנן [חכמים] היא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם היתה היא, הטבעת, של מתכת וחותמה של אלמוג — טמאה (מקבלת טומאה). משום שעיקר החפץ הוא גוף הטבעת, והוא עשוי מתכת המקבלת טומאה (העיקר החותם ולא החומר) . ואולם, אם היא של אלמוג וחותמה של מתכת — טהורה (אינה מקבלת טומאה). ואילו ר' נחמיה מטמא, שהיה ר' נחמיה אומר: בטבעת הלך (לך) אחר חותמה (הולך אחר עיקרו) , ואם החותם עשוי מחומר המקבל טומאה — טמא, ואם מחומר שאינו מקבל טומאה — טהור.

שיטת ההכנה : מתכת -מקבל טומאה, עץ - לא
וכן בעול הלך אחר סמלוניו, שהם כעין מסמרים ששמים בו להדקו ולפי החומר שממנו עשויים הסמלונים דנים אם העול כולו טמא.(ס׳ א) בקולב הלך (לך) אחר מסמרותיו, שבהם תולים את החפצים. בסולם הלך אחר שליבותיו, בערסא (מאזניים גדולות) הלך אחר שלשלותיו ולא לפי כפות המאזניים. וחכמים אומרים: בכל הכלים הכל הולך אחר המעמיד, שאין אנו דנים לפי החלק החשוב מבחינת התפקיד, אלא לפי עיקר מבנהו של הכלי. ואם כן, לדעת ר' נחמיה יש לחלק, אף בדיני שבת, בין טבעת שיש בה חותם ושאין בה חותם, שהרי לדעתו החותם הוא עיקרה של הטבעת. וחכמים הסבורים, לדיני טומאה, שעיקרה של הטבעת הוא גופה ולא חותמה, מתירים משום כך בשבת אף בטבעת שיש עליה חותם.
טבעת שיש עליה חותם — הריהי תכשיט של איש, אין עליה חותם — הריהי תכשיט של אשה
רבא אמר: אפשר לתרץ את הסתירה בצורה אחרת, והמשנה בדיני טומאה יש להבינה כי לצדדים קתני, וכל קטע בה מתייחס לצד (ענין) אחר. וכך יש להבינה: טבעת שיש עליה חותם — הריהי תכשיט של איש, אין עליה חותם — הריהי תכשיט של אשה.
ורב נחמן בר יצחק אמר ליישב את הסתירה בין המשניות בדרך זו: וכי מהלכות טומאה על הלכות שבת קרמית [מקשה אתה]?! והלא העקרונות היסודיים שבדינים אלה אינם דומים כלל, שכן בטומאה "כל כלי מעשה" (במדבר לא, נא) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולכן טבעת שיש עליה חותם כלי הוא, ומקבלת טומאה. ואילו בשבת משום משוי (משא) אמר רחמנא [אמרה התורה] שיש לחשוש, ולכן כשאיןן עליה חותם — הריהי תכשיט, ומותרת בטלטול, יש עליה חותם — הריהי משוי , ואסור
( אם תכשיט - בסדר;אם כלי משרדי -לא)

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.