דגמית של אדמת כבול
כָּבוּל הוא חומר דחוס ורקוב חלקית של צמחים ותאית המצוי בטבע היכן שרוכזה אדמת סחף או ביצות. החום והלחץ בהם היה נתון החומר לא היו גבוהים מספיק ליצירת פחם, והחומרים האורגניים שבו לא התפרקו עד תום בשל מחסור בחמצן. הכבול הינו חומר חומצי ומשמש לעתים כדשן. ניתן להשתמש בו כחומר דלק.
ראו גם:הכבול בעמק החולה
המצאות הכבול[]
מרבצי כבול מצויים במקומות רבים בעולם, בעיקר ברוסיה, אירלנד, סקוטלנד, צפון גרמניה, סקנדינביה, כמו גם בצפון אמריקה, ובייחוד בקנדה, מישיגן והאברגליידס (אזור של אדמות ביצה בפלורידה). רוב אדמות הביצה בעולם (80%) מצויות באזורים רחוקים מקו המשווה, ובקירוב 60% מאדמות הביצה בעולם הן אדמות כבול. אדמות כבול מכסות כ-3% ממסת הקרקע של כדור הארץ. כ-7% מכמות זו נוצלו לחקלאות וייעור, תוך השלכות סביבתיות. בישראל מצוי כבול בכמויות לא מבוטלות בעמק החולה. ישנן גם שכבות כבול דקות במישור החוף. בעמק החולה ישנן ארבע שכבות כבול, כאשר השנייה מתוכן מכילה כבול הראוי לשימוש. קידוחים לצורכי מחקר העלו כי מדובר בכ-1200 מיליון טון כבול לח וכ-470 מיליון טון כבול יבש. בשכבה השלישית יש כ-1100 מיליון טון כבול יבש ולח. בעבר הועלתה אפשרות לכרות את הכבול לצורכי הפקת חשמל.
היווצרות הכבול[]
כבול נוצר כאשר חומר צמחי, לרוב באזורים ביצתיים, לא נרקב לחלוטין בשל תנאים חומצתיים. הוא מורכב בעיקרו מכבולית (טחב עלים מסוג Sphagnum), אך גם מעצים, עשבים, גומא וצמחיית ביצה אחרת. הוא גם כולל סוגים רבים של שאריות אורגניות אחרות, בהן פטריות וחרקים. במהלך הריקבון שוקעים החומרים הללו ועליהם מתרחשת צמיחה חדשה. לאחר מאות ואלפי שנים נדחסות השכבות התחתונות ונוצר הכבול. היווצרותו ומידת פירוקו תלויים ישירות במרכיביו ובמידת רווית המים שלו. כבול שנוצר בתנאי רטיבות גבוהים יצטבר מהר יותר ויתפרק פחות ביחס למקומות יבשים יותר. עובדה זו מאפשרת לקלימטולוגים להשתמש בכבול כסימן מחוון על שינויי אקלים. הרכב הכבול יכול גם להעיד על אקולוגיות עתיקות על ידי בחינת ההרכבים והמינונים של מרכיביו האורגניים.
תחת תנאים מתאימים, כבול הוא השלב המוקדם ביותר בהווצרותו של פחם. בתחילה הופך הכבול לפחם חום (ליגניט) ולאחר מכן לפחם שחור. אדמות הכבול החדשות יחסית נוצרו באזורים רחוקים מקו המשווה לאחר נסיגת הקרחונים בעידן הקרח האחרון לפני כ-9000 שנה.
מאפיינים ושימושים[]
אזור כריית כבול בצפון מערב גרמניה
כבול הוא חומר רך הנדחס בקלות. תחת לחץ, המים בכבול ניגרים החוצה. לאחר יבוש, יכול הכבול לשמש כחומר דלק, ומסורתית הוא משמש לאפיה וחימום ביתי בארצות רבות, בהן אירלנד וסקוטלנד היכן שעצים הם יקרי המציאות. עם זאת, הכבול אינו חומר דלק איכותי; הוא מפיק פחות חום מן הפחם, בוער באיטיות ומפיק עשן רב. מצבורי כבול מיובש שהוצא מאדמות ביצה יכול עדין להראות באזורים כפריים מסוימים.
כבול גם מוחדר לקרקע כדי לשמש כדשן הן בחקלאות והן בגינון. החומר משמר את לחות הקרקע ומוסיף לה חומרים מזינים.
למרות שימושיו הרבים של הכבול לאדם, הוא גם עשוי ליצור מספר בעיות. כאשר הוא יבש, הכבול עלול להיות סכנה רצינית אם יתלקח מאחר שכבול יכול לבעור גם תחת האדמה, תחת קיום של מקור חמצן, כמעט ללא גבול (או לכל הפחות עד מיצוי חומר הדלק). מרבצי כבול גם מציבים מכשול עיקרי בפני סוללי כבישים ומסילות רכבת.
בזמנים הפרהיסטוריים, יצרו ביצות כבול משמעויות פולחניות לאנשי תקופת הברונזה ותקופת הברזל, אשר החשיבום כמקום משכנם של אלי טבע או רוחות. גופות קורבנות של טקסי הקרבה נמצאו במספר מיקומים באנגליה, גרמניה ודנמרק כשהן שמורות היטב בשל חומציות המים (דוגמת האדם טולנד [1]).
באירלנד קיים שימוש ביתי ותעשייתי רב בכבול גם בימינו. חברה בבעלות ממשלתית, Bord na Móna, אחראית על הפקת הכבול. החברה מוכרת כבול דחוס, מיובש וטחון בצורת קוביות כחומר דלק לחימום ביתי.
בהפקת ויסקי סקוטי נעשה שימוש בכבול, והתקן הסקוטי מכיל סעיף המחייב את יצרני הוויסקי הסקוטי להפסיק את שלב ההלתתה על ידי עשן כבול. ייבוש הלתת במדורת כבול מעניק לוויסקי את טעמו העשיר והמעושן. ויסקי בעישון בינוני נע בין 20ppm-25ppm (יחס בין משקל הכבול למשקל הוויסקי, בחלקים למיליון), ואף יכול להגיע לרמת עישון כבדה של 40ppm. ויסקים כבולים ומעושנים באים בדרך-כלל מהאי איילה שבסקוטלנד שידוע כאי הוויסקי.
ניצול אדמות הכבול גם מעלה בעיות אקולוגיות; ארגוני סביבה טוענים כי כריית הכבול פוגעת במקום המחיה של מיני בעלי חיים ייחודיים. מאות שנים עוברות עד להיווצרות מרבץ כבול.