כלי נשק ובירית אצעדה - מסכת שבת דף ס"ג

כלי נשק ובירית אצעדה - מסכת שבת דף ס"ג

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

• המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:

פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

א. שלא יצא האיש בשבת לא בסייף (בחרב) ולא בקשת ולא בתריס (מגן) ולא באלה ולא ברומח

כלי נשק אצל האיש תכשיטין הן לו, וכשם שמותר לאיש לצאת בתכשיטים אחרים, מותר לו לצאת בכלי נשק

א משנה כשם שיש דברים המיוחדים לאשה שאסור לה להוציאם, כך אמרו שלא יצא האיש בשבת לא בסייף (בחרב) ולא בקשת ולא בתריס (מגן) ולא באלה ולא ברומח. ואם יצא באחד מכלים אלה לרשות הרבים — חייב חטאת.
ר' אליעזר אומר: כלי נשק אצל האיש תכשיטין הן לו, וכשם שמותר לאיש לצאת בתכשיטים אחרים, מותר לו לצאת בכלי נשק.
וחכמים אומרים: כלי נשק אינן אלא לגנאי ועתידים להתבטל לעתיד לבוא, וכפי שנאמר: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ד).
ובענין תכשיטי נשים הוסיפו שהבירית ששמים על הרגל להחזיק את הגרביים הריהי טהורה מלקבל טומאה ככלי, ואף יוצאין בה בשבת.
ואילו הכבלים שאף הם היו מתכשיטי נשים — הריהם טמאים (מקבלים טומאה), ואין יוצאין בהן בשבת

ב.מאי [מהו] "אלה" זו — הוא המקל הקרוי "קולפא".

אף על פי כן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואף שניתן להידרש בדרכים שונות, אין לעוקרו לגמרי ממשמעותו הפשוטה.

ב גמרא מתחילה באים לברר פירושה של מלה שהוזכרה, ומסבירים: מאי [מהו] "אלה" זו — הוא המקל הקרוי "קולפא".
שנינו במשנה שר' אליעזר אומר שכלי נשק תכשיטין הן לו לאיש. תניא [שנויא ברייתא] העוסקת בענין זה בהרחבה: אמרו לו חכמים לר' אליעזר: וכי מאחר שתכשיטין הן לו, לדעתך מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן ר' אליעזר: לא מפני שאינם לנוי אלא לפי שאינן צריכים עוד באותו זמן, וכפי שנאמר שם: "לא ישא גוי אל גוי חרב "ולכן לא ינהגו עוד בסוג זה של תכשיט. ושואלים: ותהוי [ושיהיה] הנשק לנוי בעלמא [בלבד], שאף שלא ישתמשו בנשק לצורך מלחמה, ישתמשו בו לנוי! אמר אביי: מידי דהוה אשרגא בטיהרא [כדרך שהוא ביחס לנר בצהרים], שכיון שאין נזקקים לאורו, אף איננו משמש לנוי. וכן כלי נשק, כאשר אינם נחוצים לתפקידם, אינם משמשים עוד לנוי.
ופליגא [וחלוקה] ברייתא זו על דעת שמואל. שאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד שיסור מישראל, אבל סדרי העולם בכל שאר התחומים ישארו כמו שהם, וכפי שנאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא), שאף סדרי החברה לא ישתנו, ויהיו מלחמות בעולם.
וברייתא זו מסייע ליה [מסייעת לו לשיטתו] של ר' חייא בר אבא השונה משל שמואל. שאמר ר' חייא בר אבא: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח ולזמן זה נאמרו בשורותיהם, אבל לעולם הבא כבר נאמר: "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיהו סד, ג), ומה שיהא בעולם הבא אינו ניתן לתיאור אפילו בדרך הנבואה.
ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שמחלוקת ר' אליעזר וחכמים היתה באופן שונה במקצת: אמרו לו חכמים לר' אליעזר: וכי מאחר שתכשיטין הן לו, לדעתך מפני מה הן בטלים לימות המשיח? אמר להן ר' אליעזר: אף לימות המשיח אינן בטלין. והיינו [זהו] מעין הרעיון של שמואל שלא ישתנה העולם, ופליגא [וחלוק] הוא על ר' חייא בר אבא.
אמר ליה [לו] אביי לרב דימי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת לרב אויא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף לרב דימי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף לרב אויא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת אביי לרב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר שאמר שכלי נשק תכשיטין הן לו — דכתיב [שכן נאמר]: "חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך" (תהילים מה, ד), הרי שהחרב נחשבת כקישוט.
מסופר שלאחר זמן אמר ליה [לו] רב כהנא למר בריה [בנו] של רב הונא: וכי הוכחה היא זו? והלא האי [פסוק זה] בדברי תורה כתיב [נאמר] וכוונתו סמלית! אמר ליה [לו]: אף על פי כן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואף שניתן להידרש בדרכים שונות, אין לעוקרו לגמרי ממשמעותו הפשוטה.
ואמר רב כהנא על כך: כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, [כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה ולמדתי כבר את כל התלמוד], ועם כל זה לא הוה ידענא [ידעתי] שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא [עכשיו]. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב כהנא כשסיפר זאת? ומשיבים: בא ללמדנו דליגמר איניש והדר ליסבר [שילמד אדם תחילה, ואחר כך ישתדל להבין

תוספת
(ב) אלה תולדות יעקב - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמ' 'במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינ' כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים:

ג שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם.

תוכן

ג סימן "זרות". אותו פסוק שנאמר בתהלים והובא קודם נקרש כאן בכמה פנים.
שאמר ר' ירמיה שכך אמר ר' אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם, וכפי שנאמר: "והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך" (תהלים מה, ה), ואמרו חכמים: אל תקרי [תקרא] "והדרך" אלא בשינוי מבטא האותיות וצורתן "וחדדך", לומר שהמחודד סופו שמצליח. ולא עוד אלא שאותם הנוהגים כן עולין לגדולה, וכפי שנאמר: "צלח רכב". יכול אפילו אם למדו שלא לשמה — תלמוד לומר: "על דבר אמת ". יכול יצליח ה' דרכו אפילו אם הגיס דעתו (התגאה) — תלמוד לומר: "וענוה צדק". ואם עושין כן כראוי — זוכין לתורה שניתנה בימין של הקדוש ברוך הוא, וכפי שנאמר: "ותורך נוראות ימינך".
רב נחמן בר יצחק אמר: זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה. וכפי שאמר רבא בר רב שילא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יוסף בר חמא שכך אמר רב ששת: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד" (משלי ג, טז), שכן הדבר תמוה: אלא בימינה ארך ימים איכא [יש], ואילו עושר וכבוד ליכא [אין]? אלא יש להבין זאת כך: למיימינין בה, העוסקים בתורה לשמה ובכוונת הלב — אורך ימים איכא [יש] להם, וכל שכן שיש להם עושר וכבוד. ואילו למשמאילים בה — עושר וכבוד איכא [יש] להם, ואולם אורך ימים ליכא [אין] להם.
אמר ר' ירמיה שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" (מלאכי ג, טז) ואין משמעות לשון "דיבור" אלא נחת, שנאמר: "ידבר עמים תחתינו" (תהלים מז, ד), שמשעמו שיכניע, ישקיט את העמים תחת עם ישרא, ואף כאן "דיבור" משמעו בבהכנעה ובנחת.
וכיון שנדרש חלק מהפסוק, שואלים: מאי [מה] משמעות "ולחושבי שמו "? אמר ר' אמי: לומר שאפילו אם רק חישב לעשות מצוה, ובסופו של דבר נאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
ועוד בשבחם של בעלי מצוות אמר רב חיננא בר אידי: כל העושה מצוה כמאמרה (כראוי) אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר: "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה).
והוסיף ואמר רב אסי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא: אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה — הוא מבטלה, וכפי שנאמר: "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה" (קהלת ח, ד), וסמיך ליה [וסמוך לו] שאף שדבר מלך, הוא הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה מכל מקום "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח, ה), ששומר המצוה יכול לבטל דבר זה ולא ידע דבר רע".
אמר ר' אבא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני" (שיר השירים ח, יג),
ואם אין עושין כן, שאינם מקשיבים זה לזה — הריהם גורמין בכך לשכינה שמסתלקת מישראל, שנאמר: "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים" (שיר השירים ח, יד).
אמר ר' אבא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים בודדים המדגילים [המשבשים, מטעים, (תוספות)] זה לזה בהלכה בכל זאת הקדוש ברוך הוא אוהבם, שנאמר: "ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד). אמר רבא: והוא דווקא בכגון דידעי צורתא דשמעתא [שהם יודעים את יסוד ההלכה] וטעותם נובעת מחסרון ידיעה מתקדמת יותר. והוא דווקא בכגון דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה [שאין להם אדם גדול בעיר ללמוד ממנו].

ד.גדול המלוה לחבירו כסף יותר מן העושה צדקה

שנותן כספים לאדם הנזקק לכך ועושה עמו שותפות יותר מכולם, כיון שאז אין המקבל מתבייש בקבלת החסדן

ד ועוד אמר ר' אבא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: גדול המלוה לחבירו כסף יותר מן העושה צדקה. וזה המטיל בכיס, שנותן כספים לאדם הנזקק לכך ועושה עמו שותפות יותר מכולם, כיון שאז אין המקבל מתבייש בקבלת החסד

אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא, בכל זאת חגריהו על מתניך, שיש בידו לפחות זכות התורה
ועוד אמר ר' אבא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא, בכל זאת חגריהו על מתניך, שיש בידו לפחות זכות התורה. ולהיפך, אם עם הארץ הוא חסיד בכל זאת אל תדור בשכונתו, שאינו יוצא מגדר עם הארץ למרות חסידותו.

כל המגדל כלב רע בתוך ביתו הרי בכך הוא מונע חסד מתוך ביתו
ואמר רב כהנא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אסי שכך אמר ריש לקיש, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו הרי בכך הוא מונע חסד מתוך ביתו, שחוששים עניים להכנס לביתו, וכפי שנאמר: "למס (ס״ג ב ) מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב" (איוב ו, יד), שכן בלשון יונית קוראין לכלב "למס". רב נחמן בר יצחק אמר: המחזיק כלב רע אף פורק ממנו יראת שמים, וכפי שנאמר בסוף אותו פסוק "ויראת שדי יעזוב".

אשה אחת שהיתה הרה נכנסה לבית אחד לאפות
ומסופר: ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא [אשה אחת שהיתה הרה נכנסה לבית אחד לאפות] בתנור שבאותו בית. נבח בה כלבא [כלב] שהיה באותו בית, איתעקר [ונעקר] ולדה. אמר לה מרי דביתא [בעל הבית]: לא תידחלי, דשקילי ניביה ושקילין טופריה [אל תפחדי, שניטלו שיניו וניטלו צפרניו]. אמרה ליה [לו]: שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי [נטולה טובתך וזרוקה על הקוצים], כלומר, עתה כבר אין תועלת בדברי העידוד שלך כי כבר נד הולד ממקומו וימות

א. כלומר, עד המלה "ודע" — דברי יצר הרע, מכאן ואילך הם דברי היצר הטוב

שנותנים לאדם ללמוד ולעסוק בתורה ולשמוח בחידושיה;הוא למעשים טובים, שעתיד אדם לתת את הדין אם למד דבר ולא קיימו

א בקשר לדברים שנאמרו קודם מביאים את מה שאמר רב הונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" (קהלת יא, ט) — עד כאן, כלומר, עד המלה "ודע" — דברי יצר הרע, מכאן ואילך הם דברי היצר הטוב.

שעתיד אדם לתת את הדין אם למד דבר ולא קיימו
ריש לקיש אמר: עד כאן לדברי תורה, שנותנים לאדם ללמוד ולעסוק בתורה ולשמוח בחידושיה, מכאן ואילך "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" הוא למעשים טובים, שעתיד אדם לתת את הדין אם למד דבר ולא קיימו.

ב שנינו במשנה שהבירית טהורה (אינה מקבלת טומאה)

תוכן

ב שנינו במשנה שהבירית טהורה (אינה מקבלת טומאה). אמר רב יהודה: בירית זו אצעדה (צמיד שעל הזרוע).
מתיב [מקשה] על כך רב יוסף: הרי נאמר כאן שבירית טהורה ויוצא בה בשבת, ואילו אצעדה טמאה היא, כפי שאכן נאמר בכתוב במפורש בענין השלל אשר ניטל מהמדיינים "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב" וכו' (במדבר לא, נא) ולפני כן נאמר ביחס לדברים הניטלים כשלל "תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם" (במדבר לא, יט), והרי שאצעדה היא מהדברים המקבלים טומאה!
אלא הכי קאמר [כך אמר, התכוון לומר]: בירית ברגל תחת (במקום) אצעדה בזרוע היא עומדת, שתפקידה ברגל להחזיק את הגרביים דומה לזה של האצעדה בזרוע, ואינה תכשיט המקבל טומאה, ואינה אלא כמשמשת את הגרביים, וטהורה.

מה ההבדל בין הבירית והכבלים — שבירית ברגל אחת, וכבלים בשתים
מסופר: יתיב [ישבו] רבין ורב הונא קמיה [לפני] ר' ירמיה, ויתיב [וישב] ר' ירמיה וקא [והיה] מנמנם, וכיון שנמנם שוחחו תלמידיו אלה ביניהם. ויתיב [וישב] רבין וקאמר [ואמר]: מה ההבדל בין הבירית והכבלים — שבירית ברגל אחת, וכבלים בשתים.
אמר ליה [לו] רב הונא: אלו ואלו, גם הבירית וגם הכבלים, בשתים, וההבדל הוא כאשר יש ביריות ומטילין שלשלת ביניהן ונעשו כבלים.

שאם בלא השלשלת אין הביריות נחשבות ככלי, מדוע תיחשבנה בתוספת שלשלת לכלי המקבל טומאה.
ושואל רבין: וכי השלשלת שבו משויא ליה מנא [עושה אותו לכלי]? שאם בלא השלשלת אין הביריות נחשבות ככלי, מדוע תיחשבנה בתוספת שלשלת לכלי המקבל טומאה.
וכי תימא [ואם תאמר] שטעם הדבר הוא כר' שמואל בר נחמני, שאמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יוחנן: מניין למשמיע קול (כלי שמלאכתו להשמיע קול) בכלי מתכות שהוא טמא (מקבל טומאה) כתורת כלי — שנאמר בדיני טומאת כלים: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (במדבר לא, כג), ומלשון "דבר" למדו כי אפילו דיבור במשמע, שכלי שמשמיע קול ("דיבור") אף הוא טמא.
ואולם אין הדבר דומה, כי בשלמא התם [נניח שם] — קא בעו לה לקלא, וקעביד [צריכים אותו, את הכלי לצורך קולו והוא עושה] מעשה, ואולם הכא מאי [מה, איזה] מעשה קעביד [היא השלשלת עושה]? שאמנם היא משמיעה קול, ואולם אינה משמשת לצורך כלשהו!
אמר לו: הכא נמי קעביד [כאן גם כן היא השלשלת עושה] מעשה לתועלת, וכפי שאמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן של בנותיה גסות (גדולות) והיו בתולותיהן נושרות, וכדי לפתור בעיה זו עשו להן כבלים והטילו שלשלת ביניהן כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות ואכן לאחר מכן לא היו בתולותיהן נושרות. בינתיים איתער בהו [התעורר בהם, מקולם] ר' ירמיה ואמר להו [להם]: יישר (נכון), יפה אמרתם, וכן אמר ר' יוחנן בענין זה.

ג. מניין לאריג בגודל כל שהוא שהוא טמא

אני ראיתיו באוצר הקיסר בעיר רומי וכתוב עליו "קודש לה'" בשיטה (שורה) אחת. ועל כל פנים אחר שהציף הוא טס של זהב כיצד אפשר להביא ראיה ממנו לדיני אריג!

ג כיון שדובר בכמה ענייני טומאה, מסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: מניין לאריג בגודל כל שהוא שהוא טמא (מקבל טומאה), שאין לכך שיעור מסויים — למדים הלכה זו מן הציץ של הכהן הגדול, הנחשב למרות קטנותו לכלי.
אמר ליה [לו] אביי: וכי ציץ אריג הוא?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ציץ עשוי כמין טס (חתיכה חלקה) של זהב, ורוחב הציץ שתי אצבעות, ומוקף (מונח על המצח בהיקף הראש) מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשתי שיטין (שורות) "יו"ד ה"א" (שם הויה) למעלה ו"קודש למ"ד" למטה. שעל הציץ צריך לחקוק "קודש לה'", וכדי לכבד את השם היו כותבים אותו גבוה יותר מאשר המלה "קודש".
ואמר ר' אליעזר בר' יוסי: אני ראיתיו באוצר הקיסר בעיר רומי וכתוב עליו "קודש לה'" בשיטה (שורה) אחת.( ראו להלן - פירוש רבי סעדיה גאון) ועל כל פנים אחר שהציף הוא טס של זהב כיצד אפשר להביא ראיה ממנו לדיני אריג!
כי סליק [כאשר עלה] רב דימי לנהרדעא שלח להו [להם] לבני הישיבה: דברים שאמרתי לכם בענין אריג שהוא מקבל טומאה בכלשהו טעות הם בידי, ברם (אבל) כך אמרו משום (בשם) ר' יוחנן: מניין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא (מקבל טומאה) — נלמד הדבר מן הציץ. ומניין לאריג כל שהוא שהוא טמא — ממה שנאמר: "או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר" (ויקרא יא, לב) ומלשון הריבוי של "או בגד" למדים שכל בגד, אפילו קטן ביותר, נכנס בהגדרה זו.
בדומה לזו תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אריג כל שהוא — טמא, ותכשיט כל שהוא — טמא. דבר שחציו אריג וחציו תכשיט כל שהוא — טמא. ומוסף גם השק על הבגד שאף הוא טמא משום אריג.
אמר רבא בביאור דברי הברייתא: אריג כל שהוא טמא, — ממה שנאמר "או בגד", תכשיט כל שהוא — טמא, ונלמדת ההלכה מדין ציץ. אריג ותכשיט כל שהוא — טמא, ודבר זה נלמד ממה שנאמר: "ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם כל כלי מעשה" (במדבר לא, נא), וכל חפץ, כיון שמשמש הוא למעשה כלשהו, נכנס להגדרה של "כל כלי מעשה".
אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: והלא אותו מקרא במדין כתיב [נאמר], ושם דובר רק בדיני טומאת מת, וכיצד לומד אתה מכאן לדיני טומאה בכלל?
אמר ליה גמר [למד] בדרך גזירה שווה (ס״ד א ) כלי" "כלי" מהתם [משם], שגם בדיני מת וגם בדיני טומאות אחרות נזכרה המלה "כלי", ואנו למדים הלכה מהלכה.
שנינו בברייתא הקודמת שמוסף שק על הבגד שטמא משום אריג. ותוהים: אטו [וכי] בגד לאו [לא] אריג הוא?! אלא הכי קאמר [כך אמר] כך יש לתקן ולומר: מוסף דין השק העשוי משערות עזים על הבגד, שאף על פי שאינו אריג — הריהו טמא. ושואלים: דבר העשוי משערות עזים ואפילו בלתי ארוג, למאי חזי [למה ראוי]? אמר ר' יוחנן: שכן עני קולע שלש נימין (שערות) עזים ותולה בצואר בתו לקישוט.
פירוש רבי סעדיה הגאון
אמר ר' אלעזר בר' יוסי אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קודש לה' בשיטה אחת. ותניא כוותיה במס' דיומא בפ' הוציאו לו את הכף (דף נז) אמר ר' אלעזר בר' יוסי אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים והדבר שגרם לו לצאת לרומי מפורש במס' מעילה בפ' קדשי מזבח (מעילה דף יז) שאל ר' מתיה בן חרש את ר' שמעון בן יוחי ברומי מניין לדם שרצים שהוא טמא אמר ליה דאמר קרא וזה לכם הטמא אמרו לו תלמידיו (גזר עליו) [חכים ליה] רשב"י אמר להם תלמוד ערוך הוא מפיו של ר' אלעזר בר' יוסי פעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו בניהם ושיבעלו נשותיהם כשהן נדות הלך ר' ראובן בן איצטרובולי וספר קומוי והלך וישב עמהם אמר להם מי שיש לו אויב רוצה שיעשיר או שיעני אמרו לו יעני אמר להן אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו אמרו לו טבות אמר ובטלוה חזר ואמר להן מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא אמרו לו יכחיש אמר אם כן ימלו בניהם לח' ימים כדי שיכחישו אמרו טבות אמר ובטלוה חזר ואמר מי שיש לו אויב ירבה או ימעיט אמרו ימעיט אמר להם (לא) אם כן לא יבעלו נשותיהם כשהן נדות ובטלוה הכירו בו שהוא יהודי החזירום אמרו מי ילך ויבטל את הגזירה ילך ר' שמעון בן יוחי שהוא מלומד בנסים וילך עמו ר' אלעזר בר' יוסי וכו' על לבי גזא אשכחוה לההוא אגרתא שקלוה וקרעוה והיינו דאמר ר' אלעזר אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים ובתוספ' מקואות (פרק ד) אמר ר' אלעזר בר' יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה וכשבאתי אצל חברי אמרו לי יפה הוריתה ובמס' נדה בפ' הרואה כתם (נדה דף נח) תניא כוותיה אמר ר' אלעזר בר' יוסי הלכה זו כו'

השיעור הבא

• טומאת תכשיט, אריג ושק - מסכת שבת דף ס"ד