כנס לציון 70 שנה לפריצה לכלא עכו

כנס לציון 70 שנה לפריצה לכלא עכו שהתקיים בל"ג בעומר, יום ראשון יח' אייר תשע"ז 1 4/5/17במוזיאון אסירי המחתרות בעכו - בהפקת מרכז סיור ולימוד גליל ובסיוע של 'עמיתים לטיולים'

יהודים בכלא עכו - 1947 - ארכיון ההגנה

תוכנית הכנס

פתיחה ברכות - שבעים שנה לפריצה לכלא עכו-0

12:15 מושב ראשון
- מר יעקב חגואל - סגן ומ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית- דברי ברכה ופתיחה.
- מר ערן מוזס - מנהל מוזיאון אסירי המחתרות בעכו.
- הרב אלי בן דהן - סגן שר הביטחון.
- מר אביחי ברג - מנהל אגף הכשרה באשכולות - המנדט הבריטי, מאוהב לאויב?

13:30 מושב שני
- מר שמעון לנקרי - ראש עיריית עכו – דברי ברכה ופתיחה.

ראש עיריית עכו מר שמעון לנקרי שבעים שנה לפריצה לכלא עכו

- מר יאיר אסיסקוביץ’- יו”ר ברית חיילי האצ”ל.
- ד”ר צביקה פלג – המפקח על מרכזי הסיור והלימוד באגף לתרבות יהודית במשרד החינוך.
- הרב יוסי שטרן - ראש ישיבת ההסדר בעכו ויו”ר עמותת מרכז סיור ולימוד גליל – רוחניות חוצה גבולות.
- מר יוסף קיסטר - חוקר תולדות כח המגן העברי בתקופת המנדט, מכון ז’בוטינסקי. המאבק לפריצת התודעה – כלא עכו כמשל.
15:15 מושב שלישי
- מר יוסקה נחמיאס - מפורצי כלא עכו – עדות אישית.
- ח”כ ציפי לבני – יו”ר התנועה, המחנה הציוני- בזכותם, על זכרון הגבורה שהובילה להקמת המדינה ממבט אישי.
- מר שלום מסורי- עדות אישית מכלא עכו.
- מר פלג לוי - במאי וחוקר. “על גרדום נשיב בגרדום” – פרשת תלייתם של שני הסרג’נטים. בליווי קטעים מהסרט.

17:45 סיור מודרך במוזיאון אסירי המחתרות- ברכה גנץ, רכזת ההדרכה במוזיאון.
במקביל: סיור בעיר העתיקה בנתיבי הפריצה והבריחה, ראובן בן פורת, רכז מדריכים במרכז סיור לימוד גליל.
19:00 – סיום.

סיכום תוך כדי הכנס של יובל פוקס cyfuchs@gmail.com, עם מעט מאוד תיקונים ועריכה

• לאלבום הצילום של רפי שלו

מושב ראשון

פתיחה וברכות

קיר הכלט לאחר פריצה

במרוצת השנים, מאות חברי מחתרות נכלאו כאן. תשעה מהם עלו כאן לגרדום. ציטוט ממנחם בגין על פריצת כלא עכו.

"זו לא היתה פעולת התאבדות. היתה זו פעולת שיחרור שפורטה לפרטי פרטיה"

הפריצה הובילה שינוי בתודעה של שילטונות המנדט הבריטי, אומות העולם, ואף ערביי ארץ ישראל שהבינו שיש כאן כוח משמעותי נחוש. בעיתונות בעולם בעקבות הפריצה, נכתב כי זו אחת הפריצות הגדולות ביותר בתולדות בתי הכלא. אגב, נפוליאון לא הצליח לפרוץ לכאן. כחמישה חודשים לאחר פריצת כלא עכו, החלטה באו"ם על הקמת בית לאומי. יתכן שגם נחישות המאבק, תרמה לאותה ההחלטה.

סגן שר הביטחון הרב אלי בן דהן משווה את הפריצה לכאן יחד עם שיחרור החטופים באנטבה, מבחינת התעוזה והתנאים.

ציטוט דברי מנחם בגין

מפקד האצ"ל, מנחם בגין את הדברים הבאים, ששודרו ב-7 במאי 1947:

	בצוהרי יום, בעכו המאוכלסת כולה אזרחים ערבים, המוקפת מכל עבריה מחנות אדירים של צבא האויב - התקיפו חיילינו את המבצר העתיק המוגן על ידי מאות שוטרים, פרצו בהסתערות את חומות בית-הכלא, ושחררו והביאו למקום מבטחים עשרות לוחמים עברים ותיקים, שהיו שבויים במשך שנים בידי האויב. "פריצת בית-כלא הגדולה ביותר בהיסטוריה" - כתב משקיף זר. דומה, כי אם לקחת בחשבון את התנאים בשלמותם, אין זו הפרזה. זו לא הייתה "פעולת התאבדות", כפי שסברו אנשי הנוחיות המשרדית, המוליכים מתוך עיוורון פושע את העם כולו לקראת אבדון. הייתה זו פעולת שחרור, שתוכננה לפרטי פרטיה. ואם כי היא נראית כמשהו העומד על סף הבלתי אפשרי, הרי הנחתה הייתה - מתוך שיקול קפדני של הסיכון והסיכוי, כי פדה ייפדה מספר השבויים שנקבע מראש, וגם הם וגם משחרריהם יחזרו בשלום לבסיסם. ניצול מקסימלי של גורם האפתעה, כוח מחץ אדיר, הבטחת העורף על ידי שליטה בעיר ובסביבותיה, ובחירת דרך נסיגה מיוחדת, כל אלה הונחו ביסוד התוכנית. ורק המקרה העיוור, שבשום תכנון אי אפשר לחזותו מראש, גרם לאבדות בקרב המשחררים והמשוחררים. ... כן, שוב נשפך דמנו והרווה את הרי הגליל. אך לא דם טבוחים הוא, כי אם דם לוחמים וגיבורים, המוליד גיבורים חדשים, המצמיח גבורה מחודשת, המביא חרות למולדת וחיי כבוד לעם. ועם האבל על אחים אהובים שהלכו לבלי שוב, ועם זכרם האלמוות בלב - הלוך נלך בדרך המלחמה, דרך הייסורים העל-אנושיים, בדרך החיים היחידה - עד בוא היום בו נעלה למבצר עכו, שאת חומותיו פרצנו, ונמחה מתחת שמי ארצנו את הבסטיליה הבריטית, סמל העבדות, מבצר העריצות.
– מנחם בגין, מרכז מורשת מנחם בגין

אביחי ברג – המנדט הבריטי – מאוהב לאויב ?

אביחי ברג – המנדט הבריטי – מאוהב לאויב ? 70 שנה לפריצה לכלא עכו

שאלת המחקר, באיזה שלב, הישוב המאורגן בארץ ישראל, באיזה שלב הוחלט ט "עד כאן, דרכינו נפרדות" ?

• אלכסנדר, זה שם נפוץ. מגיע לכאן בהוקרה לאלכסנדר הגדול. ההתחלה עם היוונים טובה, בהמשך, יש בעיות. באופן דומה, בהמשך המעצמות שמגיעות לכאן זה בקול שמחה, שמסתיים לא טוב.
• 1906-7 הקמת אירגון בר גיורא. פעם ראשונה שיהודי בארץ ישראל מחזיק נשק. (כן, היה גם לפני כן סיפורים על ה"גווארדיה" של תלמיד הגר"א. כמה עשרות עבודות אקדמיות על כך, אבל אף אחד לא ממש ייודע מה זה ומה הם עשו).
• ב 1909, ישראל שוחט, מדבר על "צבא המדינה שבדרך". בר גיורא הופך להיות ארגון השומר. עדיין מדובר על כמה עשרות, מקסימום 200.
• במלחמת העולם הראשונה, אין גברים בארץ. אם אתה נתין עותמאני, אתה מגויס, אם אתה נתין רוסי או משהו אחר, אתה מגורש או נכלא. (אגב זה – סבא שלי זצ"ל הוברח מהארץ לסוריה ומשם הלאה ע"י אימו בתחפושת של נערה). הגדודים העבריים (של הצבא הבריטי) – לוקח זמן עד שהנהגת הישוב גם תתגייס לנושא. גדוד 38, 39, 40 של קלעי המלך. לא נכון לומר שבזכות הגדודים העבריים לארץ ישראל, אבל בהחלט הייתה להם תרומה לכך.רב טוראי דוד גרין – במצריים, שומר על בונקר. מגיע הסמל לביקורת. קורא לגרין. סמל גרין ישן, הסמל יורה ליד אוזנו, בהמשך הוא נשפט ומורד בדרגה לטוראי. אותו טוראי היה לימים מנהל הביטחון של הישוב שבדרך. נילי – גם הם סייעו. בארץ קשה, אין מה לאכול, ילדים מנסים לאכול עשב. אם יש תרנגולת למישהו, מחביאים אותה כדי שחייל תורכי מזדמן לא יחרים אותה, כי גם בצבא התורכי אין מה לאכול.
• 9 בנוב 1917 – כניעה של ירושלים לידי שני סמלים בריטיים. שבוע לפני, הצהרת בלפור. עד כמה ההצהרה חשובה? על המצבה של בן יהודה, רשום שתאריך פטירתו היא בשנת 6 להצהרת בלפור. יומיים אחרי זה, אלנבי נכנס לירושלים לטכס כניעה רשמי. יורד מהסוס ונכנס רגלית לעיר, סמל צלבני. הישוב העברי שמח. לכבוד האירוע כותבים בירושלים את השיר שמוכר עד היום "הבה נגילה".
• 1925 – הנחת אבן היסוד לאוניברסיטה העברית בירושלים. אלנבי, חלק מהטכס. בנוסף בטכס גם אב ובנו. הרברט סמואל. בשנים הראשונות, שילטון צבאי. לזכותם של הבריטים, ניתן להגיד שהם לא רוצים לחזור על כל הטעויות של קודמיהם. העות'מאנים, הממלוכים, וכו'... הנציב העליון יורד ברגל מביתו שאוגוסטה ויקטוריה, ועולה ברגל לבית הכנסת שם הוא עולה לתורה וקורא בהפטרה.
• 1931 - השומר הופך לאירגון ההגנה. במסגרת זו, מקימים גם את פלוגות המחץ. אברהם תהומי פורש מההגנה להגנה ב'. בפרוץ המרד, הוא חוזר, אולם חלק מהפורשים, לא חוזרים איתו, אלא מקימים את האצל. המנון האצל באותו זמן – חיילים אלמונים. כאשר האצל מחליט לשתף פעולה עם הבריטים בגלל המלחמה, שטרן פורש מהארגון.
• 1933 – ימי העלייה החמישית. היקים באים. עלייה משמעותית. כ 200 אלף עולים. זו עליית מדרגה בכמויות העולים לארץ. הערבים, מבינים שמתחיל גל הגירה משמעותי של יהודים ודעתם מאוד לא נוחה. מאורעות. דוגמא מאיזור הרי ירושלים – חמישה נרצחים – התגובה ההולמת, הקמת ישוב. קיבוץ מעלה החמישה. איך ישוב חדש ב *1938? בשיטת חומה ומגדל. לא רק בגליל ובצפון, גם בהרי ירושלים.
• 1941 – רומל בדרך לארץ ישראל.
• 1944, מנחם בגין מכריז על "מרד" כשם סיפרו. לבן גוריון לוקח עוד שנה להבין זאת ולחשוב על שינוי מול הבריטים ולהצטרף לתנועת המרי העברי. תנועת המרי, פועלת כשנה.
• 1945, בחירות באנגליה. ליל הגשרים. בעקבותיו, מבצע כרבולת (השבת השחורה). הסוכנות היהודית נתפסה לא מוכנה. הסיבה, כי המשטרה הבריטית מסתערים על בנייני הסוכנות ברחוב קינג ג'ורג, ומחרימים את כל המסמכים משם. ולכן, כשבן גוריון נותן את הפקודה "עליך לפוצץ את מלון עבדך משיחך", ברורה בדיוק הכוונה שבן גוריון קשור לאירגונים האחרים, למרות שלכאורה הוא מתנער מהם. (מהמסמכים עולה שבן גוריון והנהגת הישוב קשורים גם לאירגונים האחרים למרות שרשמתית הם מתנערים מהם ומפעולתם).ממברק של בן גוריון לנחום גולדמן: "נקודת האור האחת – עסקי אליהו נשארו שלמים" כלומר, הפעילות של אליהו גוֹלוֹמְבּ. בפיצוץ מלון המלך דוד, 91 הרוגים.
• 1946, בעקבות השבת השחורה, אנשי ההגנה מפוצצים שתי אוניות. הם מבינים שהאוניות יכילו את הנהגת הישוב. הבריטים, יוצאים לחיפושים משמעותיים לחפש את המפגעים.

אלתרמן: אמש עורר הקצין תום פוט אותנו ואת נציגי העיתונות, ויכרז עת ללכת לגלות מתכות.... (כדאי לראות את כל השיר אצל אלתרמן שוב). בבית האחרון, הכלב מסתובב ומדבר בסיגנון האתון של בלעם. נושא נאום נגד הבגידה של שר החוץ בווין והאנגלים. ספרות: לקראת קץ המנדט, (אביחי הזכיר גם עבודה אקדמית.)

ד”ר צביקה פלג – על במותינו חלל

מושב 2 – פתיחה וברכה: יאיר אסיסקוביץ’- יו”ר ברית חיילי האצ”ל
אסיסקביץ' מספר שעזר בכיבוש יפו למרות גילו הצעיר. ביהוד, וברמלה. בגיל 15 הוא הולך ברחוב. בחורה יפיפיה אומרת לו שלום ברחוב. הוא מופתע, עד שהגברת היפה מציגה את עצמה כאדון ___ שברח מכלא עכו.

ד”ר צביקה פלג – על במותינו חלל
(מפקח על מרכזי הסיור והלימוד באגף לתרבות יהודית במשרד החינוך)

צביקה פלג שבעים שנה לפריצת כלא עכו

• ההרוג הראשון של השומר – (יחזקאל ניסאנוב)
• אלכסנדר זיקינד רבינוביץ אז"ר – כשנה אחרי, מוציא חוברת "יזכור". (אולי זה המקור לאתר יזכור של משרד הביטחון). 96 עמודים על שני הנופלים של השומר. הוא מבקש מהרב קוק מילות ברכה. הרב קוק כותב לו תשובה ארוכה "על במותינו חללים". זה ארוך מידי לחוברת, מתפרסם לאחר פטירתו של הרב קוק. מספר שלא הכיר את הצעירים, אך ראה דברים מעזבונו של אחד ההרוגים ומספר שבזמן שגסס אמר שנפשו שקטה מאחר שנפל על הארץ. הרב קוק אומר "למראה נורא זה, לנשמה עליונה כזאת, שמיים וארץ יענו יחדיו "קדוש". שומעים אנו .. ברגשי תנחומים "הרוגי לוד אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתן".אגב, כ 10 שנים מאוחר יותר, אנו מכירים אמירה מפורסמת של חלל אחר – טרומפלדור.
  

(זה אגב מעניין בקונטקסט שלא הוזכר - שלאחרונה נשמעות טענות שהמילים האחרונות של טרומפלדור היתה קללה עסיסית ברוסית ולא מילות צידוק הדין והדרך. כלומר, לא מופרח שטרומפלדור אכן אמר את המיוחס לו, גם אם לא שלט בעברית צחה)

הרב יוסי שטרן - רוחניות חוצה גבולות

הרב יוסי שטרן שבעים שנה לפריצה לכלא עכו

ראש ישיבת ההסדר בעכו ויו”ר עמותת מרכז סיור ולימוד גליל

ציטוט ממכתבו של דב גרונר. יתכן שהיה יכול לקבל חנינה. הוא אומר שגם בדיעבד לא היה משנה מדרכו.
ז'בוטינסקי בהספד על שלמה בן יוסף – למות או לכבוש את ההר.

יוסף קיסטר -המאבק לפריצת התודעה – כלא עכו כמשל.

חוקר תולדות כח המגן העברי בתקופת המנדט, מכון ז’בוטינסקי.

יוסי קיסטר - שבעים שנה לפריצת כלא עכו

נפילת הביסטיליה בצרפת, לא פרי אירוע מתוכנן, אלא עקב התעררות של אספסוף שרצח בדרכו אנשים רבים. בבסטיליה היו ס"ה 6 אסירים. שנים נוכלים, עוד שניים חולי נפש. אסיר נוסף שוחרר כ 10 ימים קודם. המרקיד ד-סאד. סופר, נוכל, וסוטה מין. הוא מצליח לצעוק דרך חלון "הורגים אותנו". כמובן, התאורים עליו בהיסטוריה הם של נפש גבוהה ללא איזכור שהוא אינו דמות מופת... אין שום דבר שאפשר להשוות בינו לבין האסירים שלנו. היום כשעוברים בצרפת, אין שום זכר לבסטיליה.

למבצר כאן בעכו, לוחמינו קראו "בסטיליה". במהלך הנסיגה כאן, נתקלו לוחמינו ביחידה בריטית ביום כיף שרחצו בחוף עכו (חוף ארגמן של היום. שמעתי אחרים שטוענים שמקום אחר סביר יותר. כנראה אין תשובה ברורה). המועצה הדתית של נהריה סרבה לקבור את חלקי אצל ולחי שנהרגו באירועי הפריצה לכלא. רק ב 1967, עם הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, הכירו בחללי האצל והלחי כחללים במאבק הלאומי. לקח עוד למעלה מעשור עד שנכנסו להיסטוריה דרך ספרי הלימוד.

בחזית כלא עכו, שם הרחוב הוא ההגנה. האצל והלחי לא קיימים. כל בר דעת יודע, שההגנה בעכו היתה כינור שני. עד היום אין רחוב על שם האצל והלחי בעכו. יש "פורצי המבצר" אבל לא ברור מי הם הגיבורים. אולי סתם פועלים של "סולל בונה".

הרברט סמואל מכריז על חנינה כללית של עצורי וכלואי המאורעות – יהודים וערבים – מתוך חמלה. ז'בוטינסקי לא מסתפק בכך. הוא רוצה הכרה בצדקת הדרך.

זאב ז'בוטינסקי רואה את כלא עכו כמוקד למרד נגד ערבים (ובהמשך נגד הבריטים). במכתב ל ___ הוא מדבר על אופוזיציה להנהגה הציונית וזה הרקע להקמת ביתר. הוא רואה את טרומפלדור וחבריו כמופת שיש ללכת לאורם. כאשר ז'בוטינסקי כותב את דבריו, יש רק עולה גרדום אחד – שלמה בן יוסף – אולם זבוטינסקי מבין את הכיוון שבעקבות האחד, הבריטים יעלו עוד יהודים לגרדום.

הרב קוק כותב מכתב לזבוטינסיקי ומקבל חיזוק רוחני. זבוטינסקי כותב חזרה לרב קוק. ובהמשך כותב לו שוב ומודה לו על התמיכה ומספר על השותפות עם בחורים חרדים במאבק. כלומר, אין דתיים, או חילוניים. יש יחד שפועלים למען עם ישראל.

סקירת עתונות העולם - קיסטר סקר כותרות של שורה של עיתונים חשובים בעולם שמדווחים על הפריצה הנועזת של כלא עכו. גם גרומיקו בעצרת האו"ם גם מתייחס לנושא. כלומר, מדובר באירוע חשוב ברמה בין לאומית. לא סתם פעולה קטנה של אירגון קיקיוני בחור נידח.גם בדרא"פ מפרסמים בשם

אקסודוס. - ספרו של לאון יוריס (סופר יהודי אמריקאי) מבקר במכון ז'בוטינסקי ב 1960 בלווית אנשים ממחלקת ההסברה הממשלתית. בספרו אקסודוס, הוא כותב שאנשי ההגנה הם הפורצים את הכלא. למרות שלפני המסמכים שהוא ראה, לוחמי האצל הם הפורצים לכלא. וכך גם בסרט בעקבות הספר – אקסודוס.קיסטר מגיע למסקנה שכמו שכאן בנושא שהוא (קיסטר) חקר ומכיר וברור שיוריס משכתב מהאמת ההיסטורית, ומציג מצג שווא לפי התידרוך של הממסד, כך גם בסיפרו "מילא 18" הוא לא אומר את האמת ומהלל את אירגון אייל ואת אנילביץ בלי להזכיר את פעולתם של אירגונים אחרים שאולי הם אלו שתרומתם חשובה יותר.

בניגוד להבנה וההערכה בעולם לאצל בעקבות הפעולה, בארץ עושים כל מאמץ לגמד את חלקם בהיסטוריה. כשבונים מיתוס, מספרים סיפור שלא היה כיד ליצור בו ערך מכונן. כאן לא מדובר במיתוס. מדובר על אירועי גבורה שהיו (אתוס). רק שבמקום לטפח אותם, ניסו לזרוק אותם לפח האשפה של ההיסטוריה.

קיסטר מספר שבזמן שעבד במשרד הביטחון, הגיע מורלה בר-און, קצין חינוך ראשי ומספר להם על דיונים על "מי כבש את יפו? ההגנה או האצל"? הוא מספר שנסע בריכבו עם חלון פתוח, ורוכב קטנוע שזיהה אותו עצר וצעק לו – לא יעזור – האמת היא שהאצל כבש את עכו. לא ההגנה.

שלמה בן יוסף – בכתב ידו – עם שגיאות (כיוון שלא ידע עברית טוב מספיק): יבוא יום וילמדו את מעשינו ויקימו אנדרטאות לזיכרנו".

אפליה בין דם לדם. התנגדות לקריאת רחובות, אי הכרה. לקח הרבה מאוד שנים עד שהחלו לתקן המעוות ולהחזיר את אלה שהודרו מההיסטוריה.

ובנימה אישית: זה מחזיר אותי לשיר של רחל "יום בשורה" ולדיון שהיה לנו אם רחל כותבת את דעתה באופן ישיר (כפי שהבנתי) או באירוניה מתוך מחלתה (כפי שכמה מחברי טענו). היא אינה מוכנה לקבל גאולה ע"י מצורעים. כאן "מטהרים" את פעולת "המצורעים" ומנכסים אותה לאנשים הנכונים ...

יוסקה נחמיאס - מפורצי כלא עכו – עדות אישית על בריחה מהכלא

יוסף יוסקה נחמיאס - שבעים שנה לפריצת כלא עכו

כל לוחם רוצה לברוח מיד ברגע שנכלא. ישיבות סיעור מוחות. הם מחליטים ליצור חור באיזור של הדלי שעומד לעשיית הצרכים. זה בשעת ההפסקות שיוצאים לחצר. החברה מתאפקים ונמענים מלהשתמש בסיר זה. הקירות צבועים לבן. צריך להסוות את החפירה. מישהו מצליח להשיג דיקט מבית המלאכה כדי לכסות את החפירה. אחד מהאסירים עובד בבית המלאכה. הוא מצליח להבריח מלט. באמתלה של היגיינה, הם מבקשים סיד לבן כדי לחטא את איזור השירותים. וכך, שלוש פעמים ביום מקום החפירה עבר סיוד.

חפרנו לתוך העמוד למטה. הגענו לאולמות האבירים. לא ידענו לאיזה כיוון המפלט. ביקשנו שהחברים מבחוץ לבדוק לנו את כיוון הבריחה הרצוי. במקביל, מביאים מירושלים את ארבעת הנידונים. מבטיחים להם שיפרצו גם אליהם כאשר יפרצו החוצה. הבריטים תלו אותם כמה ימים לפני. (בניגוד למקובל) ללא הודעות למשפחות, לרב או לאף אחד. בארבע לפנות בוקר, אחד החברים מתעורר. שומע שירת התיקווה. הוא צועק לחברים, "תולים את החברים שלנו". הם לא יכולים לעשות כלום. רק לעמוד ולשיר התקווה יחד עם החברים. זה תחושה קשה מאוד שאתה כמה מטרים מחברים שמוצאים להורג ואין לך יכולת לעשות כלום.

בבוקר, אסירי המחתרת מוציאים את כל כלי המיטה שלהם לחצר. הם לא מאפשרים לבריטים להכנס לאיזור. הנשק שיש להם, זה גרביים עם סבון. זה ביום יום משמש אותם להגנה מפני אסירים ערבים שמנסים לתקוף אותם כל הזמן. בשלב מסויים, הם נאבקים על סיבובים נפרדים בחצר ליהודים ולערבים.

החלטת ההנהגה, שלא לפרוץ כמו עכברים בתעלות, אלא בפעולה שתשאיר רושם. (זה מפתיע) מבקשים מבחוץ הנחיות למקום הטוב ביותר. אסיר ערבי שמורשה לגשת לחדר הנפט, משיח לפי תומו שהוא שומע שירת נשים מידי יום שלישי (?). איתן לבני ששומע זאת, אומר לערבי שהוא שנים רבות בכלא, ומתגעגע לקול נשים. הוא משכנע את הערבי (תמורת סיגריות ושוקולד) לקחת אותו לשמוע את קולות הנשים. השומר הבריטי שואל למה שניים. הערבי מסביר שהוא עוזב את התפקיד, וליבני יבצע את התפקיד בעתיד. מעבירים את המידע החוצה. לאחר סיורים, בחוץ, מוצאים את המקום. עורכים ציורים ומשיגים מודיעין.

בתוך קופסאות של ריבה (אדומה), בתחתית שמו חומר נפץ. זה כדי לפרוץ בתוך הכלא את השערים. התוכנית שהפורצים מבחוץ לא יכנסו לתוך הכלא אלא רק יפרצו מבחוץ. (נחמיאס מספר שבמשך שנים לא היה יכול לאכול ריבה אדומה)

30 אנשי אצל, 11 אנשי לחי. (כנראה שעל המספרים ועל החלוקה בין האירגונים יש מקורות שונים). הסיכום שרק מי שיכול להביא תועלת בחוץ בורח, כי יש מקום מוגבל להחביא. הלחי מבקש להוציא עוד אנשים אפילו חצי-חצי, אך האצל מתנגד ואומר שזו פעולה של האצל, והוא מאפשר לחלק מאנשי הלחי גם לצאת. אלו שלא בורחים, אחראים לשחק בחוץ בקולי קולות. הבורחים עם בגדים אחרים שהוברחו אליהם מתחת לבגדי האסיר.

חלוקה לשלוש קבוצות. קבוצה אחת אחראית להדליק אש (ולשפוך שמן?) עם השמע הפיצוץ. קבוצה נוספת אחרית לזרוק רימוני הלם על הגג. שם ישבו חיילים עם רובי צייד. קבוצה נוספת אחראית לרוץ אל השער. לנטרל את השומר על השער הפנימי (בלי להרוג אותו). הוא לא מאפשר להם לפתוח את השער, והם מפוצצים אותו. המסדרון חשוך. פיח ועשן מהפיצוץ. מגששים לאורך הקירות, מגיעים לאויר צח, מבינים שזה מקום הפיצוץ רצים וקופצים החוצה.
הסיסמא "אנו באנו".
יוסקה קופץ אחרון. כשהוא מגיע למטה שוטר בריטי מולו. הוא במבוכה, וחושב, לא עשיתי את כל המאמץ כדי להתפס. השוטר רואה את המבוכה, ואומר לו "אנו". הוא משיב "באנו". השוטר הוא איש אצל שמראה לו לאן ללכת. שתי משאיות פונות שמאלה, משאית אחת טועה (?) ופונה ימינה. נתקלת במחסום בריטי שהיו בחוף הים. שמעו את הפיצוץ, והתארגנו למחסום. קרב. לא שמעו את קול החצוצרה לנסיגה ונלחמו על הכדור האחרון. 9 נהרגו. אחרים נתפסו.
פיינשטיין ובראזאני. (יתכן שהדובר טעה באיזכור השמות כאן. ניתן להבין מפאת גילו שחלק מהשמות התערבבו לו.)
פרשת הסרג'נטים בחורשה בנתניה. תפיסת הקצינים וההלקאה. זה מפסיק את הגרדומים ואת המלקות.

ח”כ ציפי לבני - בזכותם, על זכרון הגבורה שהובילה להקמת המדינה ממבט אישי

(יו”ר התנועה, המחנה הציוני)

ח"כ ציפי לבני - שבעים שנה לפריצה לכלא עכו ילדות בצל הסיפור

נולדה בתל אביב. אביה היה מביא אותה לכאן כמעט מידי שבת, כיד לוודא שלא הורסים את את המקום, או חופרים חפירות שעלולות לערער את היסודות. חויית ילדות ...
כך אני מקבלת את הדרמה המדהימה הזו. סיפורי הגבורה. בדרך, אני שומעת את הצעקות של חולי הנפש (המקום שימש לאחר קום המדינה כבית חולים פסיכיאטרי משך עשרות שנים - במקום לשמר את המקום). מצד אחד סיפורי הגבורה של הנידונים בתא הגרדום שבקור רוח שרים את התיקווה, והחברים בתאים הסמוכים שכך יודעים שחברם מוצא להורג. זה הדיסוננס בו גדלתי. גבורה ומצד שני הדחיקה של האירועים.
ליבני מספרת שאביה, גם כשהיה חבר כנסת, את פיסגת מעשיו ראה בימים שלפני קום המדינה.
מראה קופסת ריבה עדיין מזכיר לה את האירועים כאן, את הקצין הבריטי שבודק בדקדקנות את הריבה שאין בה שום דבר אחר.

סיפור פריצת כלא עכו, אירוע בין לאומי במונחים היסטוריים. לימים, אביה מצא תיעוד של אחד הקצינים הבריטיים שמספר שהאירוע הוא אחד מהגורמים להחלטה הבריטית לעזוב.
מי שמחזיק את המקום (בתחילה) זה עמותה של אסירי הכלא בעכו וירושלים. רק ב 1991 (!!!) הרבה שנים אחרי המהפך, איתן ליבני מצליח להעביר את האחריות למקום למשרד הביטחון. הטכס עצמו מתבצע כמה שבועות לאחר שלבני עצמו נפטר.
כשחייל יוצא לקרב, הוא לוקח אפשרות שיפגע או שלא יחזור. כאן יש דבר הרבה מעבר לכך. ישבו כאן אנשים, שהיו יכולים לפתוח לעצמם את הדלת החוצה. אילו היו לוקחים עורך דין, או מכירים בשלטון הבריטי הם יכלו להשתחרר – לפחות מהגרדום. זה לא בסערת קרב, אלא כשיש להם זמן רב בכלא לחשוב על הדברים. יש להם גם משפחות שלוחצות עליהם כן לקחת ייצוג, וכן להציל את עצמם מן הגרדום. הם קבוצה קטנה, אבל הם מתעקשים להמשיך בדרכם. מסביב, חוץ מבריטים, יש גם "סזון". אין אהדה ציבורית לפעולתם. גם לאחר מותם, את עולי הגרדום סרבו לקבור בחלק מהישובים העבריים.

תחושת הניכור ליוותה את הורי עד יומם האחרון. צריך לגלות הערכה גם למי שפועל אחרת. גם אז, וגם היום.
בימים של תחילת המדינה לפני טלויזיה. אירועי תרבות. מזמינים לאחד הקיבוצים את אביה כאיש אצל יחד אם מאירק'ה פעיל (הגנה) ויצחק שמיר. ליבני מסיים בצורה נינוחה את דבריו ואומר שלכולם היתה תרומה להקמת המדינה. פעיל מייד קופץ ואומר שאם היה ניתן להחזיר את הגלגל אחורה והיום היה צריך להחליט שוב, היה בוחר בדרך הסזון... אני כילדה לא הבנתי למה צריך להמשיך את העויינות עוד שנים רבות לאחר תום האירועים.
אבי היה אחראי על התיאום מתוך הכלא עם הפורצים מחוץ לכלא. גם על תיכנון ההפעולה בתוך הכלא.

יש לי חיבור למקום, לא רק דרך אבא, אלא גם דרך אמא. גם היא היתה לוחמת אצל. אמא שלי אמרה לבחור בשם מיכאל (מייק) אשבל (אם הבנתי היו חברים מעבר למחתרת) שלא בסדר שהם שרים ביידיש (שיר פרטיזאנים). בית"רי דבר עברית. גם לא השפה בארץ, וגם הרבה חברי אצל לא מבינים את השפה. לימים מייק נעצר ונידון למוות בתליה. וישב בכלא עכו. (אגב - גזר הדיו הומר בעקבות חטיפת חמישה קצינים בריטיים). אמא (שרה לבני) נעצרה בפעולה אחרת והגיעה לכלא עתלית. אירוע שהבריטים העבירו אסירים מעכו ועצרו בעתלית. העצירים שהגיעו מעכו קוראים לאלה שכבר בעתלית - מעבר לגדר המפרידה – מוסרים דש לשרה, ושרים בעברית את עלי בריקדות. את זה תירגם מייק אשבל ממשיר הפרטיזאנים ששרו באידיש ולימד את כולם. התרגום של אשבל לא נאמן למקור האידי, אלא הוא התאים את השיר לרוח התקופה וגם אליו:

הַיּוֹם שָׂרָה הַקְּטַנָּה
נִפָּרֵד בְּצֵאתִי לַמִּלְחָמָה
אֶת הַמְּדִינָה לְכוֹנֵן
מִשְּׁתֵי גְּדוֹת הַיַּרְדֵּן

גִּזְזִי צַמָּתֵךְ
וְחִגְרִי אֶת חֲגוֹרָתֵךְ
חַבְּקִינִי קְחִי מִקְלָע
וְאִתִּי לַשּׁוּרָה!
....
ושרים עוד בית:
וְאִם בִּתְלִיָּה
אֶמְסֹר אֶת חַיַּי לָאֻמָּה,
אַל נָא תִּבְכִּי
כָּךְ נִגְזַר גּוֹרָלִי

מְחִי דִּמְעָתֵךְ,
לַחֲצִי הַמִּקְלָע אֶל לִבֵּךְ
בַּחֲרִי לָךְ שֵׁנִי
מֵאַנְשֵׁי גֻּנְדָּתִי

גֻּנְדָּה היא שם חלוקה של האצל ליחידות משנה. השיר הפך מעין הימנון לאצ"ל. מה שליבני לא אומרת במפורש שהשיר שבמקור האידי נקרא "אהבת הפרטיזן", מעבר לרוח הדברים של לוחמי חירות במחתרת, השיר הוא גם שיר אהבה של נידון בתא הנידונים למוות לאהובתו (שרה – אמא של ציפי). בשיר הוא משאיר צוואה לאהובתו שתמשיך במאבק ולא תבכה על גורלו, ותשקם את חייה בנישואין לאחד מחבריו למחתרת. אשבל בסוף לא עולה לגרדום. הוא נהרג בפריצה מכלא עכו. שרה כידוע, מיד עם קום המדינה מתחתנת עם חבר מחתרת אחר – איתן לבני אותו הכירה באחת הפעולות.

לבני מסיימת עם הגרדום. זיכרון אישי על טכסי זיכרון כאן בכלא, לאחר שאביה נפטר. עומדים בחדר הגרדום ושרים התקווה. שרה בקול רם וצלול שגובר על כולם..

מר שלום מסורי- עדות אישית מכלא עכו

שלום מסורי - שבעים שנה לפריצת כלא עכו

נאסרתי ב 14 במאי על ידי פטרול בריטי שארב לנו ליד פרדס חנה. המטרה לפוצץ מסילות ברזל. נפצענו תוך כדי השבי. הובילו אותנו למחנה צבאי. היום מחנה 80. פגעו בי בכידון בחזה. לאחר מכן קשרו אותי באוהל ללא טיפול. לא חשנו מושפלים. ראינו כמה הם מפוחדים. נתנו לנו מכות במשך כ 10 דקות. אנחנו לא צועקים מכאב. זה נפסק כאשר סמל תורן נכנס עם נשק. הוא זרק את נשקו על הרצפה כדי להכות בנו. נפלט צרור. בהלה גדולה במחנה שהאצל בא לתקוף. הגיעו קצינים בכירים. כולם מתרוצצים ואנחנו העלנו חיוך. לקחו אותם למשטרת חדרה, ומשם לכלא עכו.

הכרתי את עולי הגרדום עוד מירושלים. הם נפשטו באולם סמוך לנו. לאחר שנאסרנו, משלחת של האצל ביקרה את הורינו. הם ניסו לנחם אותם כיוון שאנחנו מעל גיל 18. האב מיד קפץ ואמר נולדתי בתימן ושם לא היו תעודות לידה. המשפחה נאבקת בנושא הגיל. מכינים תעודות לידה מזוייפות. אני לא ידעתי מכך.
הבריטים לקחו אותנו בית החולים הצבאי בבאר יעקב. שם ניסו לברר אם לפי הגודל ומבנה העצמות אנחנו מעל גיל 18 או מתחת. ממצאי הבדיקה הרפואית לא סתרו את התעודות.
ביום המר והנמהר, הביאו את שלושת הנידונים למוות לכאן. אנחנו כאן בתאים 27 ו 28. אין לנו שום אפשרות לעזור. ליוונו אותם בשירת התיקווה. הם קראו לנו לנקום את מותם. הבריטים שברו את מפרקתם, אך לא את עוז רוחם.
מכלא עתלית הבריחו אותי החוצה בתוך מזוודה. הגעתי לחיפה עם תעודות מזוייפות. המשכתי לשוני ומשם יצאנו לפעולה כדי ____ במטרה להשיג נשק לאצל. מתכנן הפעולה הוא גידי. גידי גם תכנן את פריצת כלא עכו.
........ הפעולה כמעט נכשלה. הגאונות של גידי הצילה את הפעולה. הוא קורא בכריזה שהרכבת מוקפת ודורש שיכנעו. יורים כמה יריות והוא מסתתר. לאחר כמה דקות יורדים 40 קצינים וחיילים מהרכבת עם ידיים מורמות. מחזירים את הסבלים והמשאיות. גידי דורש שגם החיילים הבריטים ישתתפו בפריקת הרכבת והעברתן את המשאיות.

פלג לוי -“על גרדום נשיב בגרדום” – פרשת תלייתם של שני הסרג’נטים"

פלג לוי 70 שנה לפריצה לכלא עכו - 14-5-2017

גופותיהם התלויות של הסרג'נטים בחורשת האקליפטוסים Picture of Clifford Martin and Marvin Paice, the two British sergeants kidnapped and hanged by the Irgun in 1947 http://www.irus.co.il/sarj.htm

חורשת האקליפטוסים בה ניתלו הסרג'נטים - הויקיפדיה

הגרדיאן מפרסם תמונה של התלייה. זה כדי לזעזע את העולם. שגם היהודים ברבריים...
התחקיר של פלג טוען שכנראה התמונה אינה תמונה אלא ציור. (לוי נותן מספר טעמים למסקנתו).
בזמן ביקור של בגין באנגליה ב1971, הפגנות נגדו. האירוע שמזכירים זה הסרג'נטים. הנסיף פיליפ כשמגיע לארץ בשנות ה 90, הולך לבקר את קברי הסרג'נטים ברמלה. זה למרות שהאטרקציה של המקום זה הארי פוטר (לא הבנתי את פלג. ביקור הנסיך הרבה לפני הספר על הקוסם. כנראה המיקוד דווקא בשניים אלו). אך בזיכרון הלאומי, הסרג'נטים חשובים. השר המלווה הוא רובנשטיין ??? (או תמיר?? פיספסתי). לימים הוא סוגר מעגל בספר שהוא כותב על כל הפרשה. (כנראה מדובר בספר אהבות אסורות של רובינשטיין) אנגליה זו ארץ מעמדית. המעמד הגבוהה תולה את המעמד הנמוך. על כל עבירה, ובכמויות רבות.
אומות כבושות תחת שילטון בריטי. בארהב – עולה גרדום יחיד בארה"ב נתן הייל. יש לזיכרו פסלים, אוניברסיטה והוא מוכר לכל ילד אמריקאי שלומד היסטוריה. כאשר מעלים אותו לגרדום, הוא אומר שהוא מצטער שהוא חי רק פעם אחת, ויכול לתת את חייו למען ארצו רק פעם אחת.
התלייות אצל הבריטים לאורך כ 1000 שנים. רק סביב המאה ה19, התליות עוברות ממקום ציבורי (למען יראו ויראו) לתאי גרדום - בצנעה.
ברחבי העולם יש עוד אומות שהגיעו לשיחרור ועצמאות בעקבות מאבק בבריטים.
בכל מקום שהבריטים מגיעים, הם צריכים להשליט חוק וסדר. הם מביאים את הגרדום ועונש המלקות. לכל קצין בריטי ברחבי העולם מותר להכות בשוט את מי שהוא רואה לנכון מתי שהוא רואה לנכון. כאן הם מקבלים את הסתירה בחזרה ואת ההתנגדות.
בארץ ישראל יש שני תאי גרדום פעילים. יש תוכנית, יש מהנדס, רופא וכו. במהלך המרד הערבי, תלו כאן כ 100 ערבים. אף אחד לא זוכר את זה או מזכיר זאת. גם לא הערבים.
ביום שלישי יש נוהל התליות בכלא. מזמינים איש דת. זה אירוע. התלייה של הארבעה כאן מתבצעת ביום רביעי. בשקט, ללא הזמנה של איש דת או רב.
לעונש תלייה פומבי יש אפקט חזק. כדי להשיג את המשמעת הדרושה. התורכים תולים. מוכרים בלקינד ולישנסקי. אמוזייג ומלול ב 1916. הם לא מוכרים. יש לזיכרם הנצחה בבית כנסת כדורי בגבעת שאול (לבדוק!). גם הם ראויים להנצחה כעולי גרדום. האשמה שלהם היתה עריקות. זו היתה אשמת שוא, לפחות אחד מהם נשלח בשליחות מפקדו, רק לא היו בידו אישור מתאים.
את לישנסקי ובלקינד תולים רגע לפני הנסיגה התורכית. זה יותר נקמה מאשר משהו אחר.
הנאצים לרוב מוצאים נערה צעירה שמאשימים אותה בחתרנות. ומוציאים אותה להורג בתלייה כדי להפחיד את כל השאר מסביב. זה חוזר על עצמו הרבה.

הוצאות להורג – ב1938 שלמה בן יוסף ומרדכי שוורץ איש הגנה ששבר את ההבלגה. ההגנה מתנערת ומנסה לטעון שזה על רקע רומנטי. הבאים – שני אליהו ב 1945 בקהיר. שאר התשעה בין אפריל ליולי 1947. כלומר ממש בסוף. זה בעיקר אקט של נקמה ולא של ריבונות. האירוע הוא לאחר ועדת אונסקופ. כלומר מבינים שזה לקראת הסוף.
אגב - לגבי שוורץ, לקח שנים רבות עד שהממסד קיבל גם אותו. בטכס בכנסת לזכר עולי הגרדום, מכירים ב 12 עולים לגרדום. פלג לוי פונה לגאולה כהן. זה פעם ראשונה שהיא שומעת את הסיפור האמיתי על שוורץ. נציגי ההגנה מאיימים להחרים את הטכס אם גם שוורץ יוזכר.
(כלומר – הטענה של לוי שהמאסה הגדולה של עולי הגרדום אצל הבריטים, והאחרונים אצל התורכים, זה לא ממניעים עניניים של חוק וסדר, אלא רגע לפני התקפלות, כאקט של נקמה נטו. זה מתאים לעובדה שמפקד כלא עכו מסרב פקודה - למרות שנענש בחומרה – לבצע את התליות האחרונות)
מפקד הכלא מסרב פקודה להוציא להורג את האחרונים. הטענה שלו, שהם לא הרגו אף בריטי, ולכן, עונש המוות אינו חוקי. הוא מפוטר משירותו, ותנאי הפנסיה נשללים ממנו. מביאים את מפקד הכלא הקודם כדי שיבצע את ההוצאה להורג.

האינטרסים של הבריטים כאן זה בנפט, ובים המלח. שבועיים לפני התלייה, האצל מפוצץ את מיכלי הנפט של חברת SHELL בחיפה. המסר של הפגיעה באינטרסים מאוד חזק.
כמה פעמים הבריטים מתקפלים מנושא של תליות. אבל זה קרה כאשר החטופים היו קצינים או שופט מכובד. לאחר "על מלקות נשיב על מלקות", ברור שהמחתרת תשיב בגרדום. גם את המולקים היה אפשר להרוג, אך המחתרת החליטה להלקות ולשחרר ולא להרוג. ומכאן לטרגדיה של פרשת הסרג'נטים
פעולת הסרגנטים כמו המלך דוד, היא למעשה שיתוף פעולה של אנשי ההגנה עם פעילות האצל.

הממשלה הבריטית מתמודדת באותו שבוע עם שתי הפרשות הקשות ביותר. פרשת אקסודוס ופרשת הסרג'נטים. בסרט של אקסודוס פריצת כלא עכו על ידי "כנענים", אנשי ההגנה. לא אצל. אי אפשר להתעלם מהפריצה, אבל לא נותנים את הקרדיט הראוי.

קליפורד מרטין. אמא יהודיה. מרטין פייס מגיע לארץ. שניהם תומכים במפעל הציוני. מאיר נוביק. קצין מודיעין. אחראי על איזור רחב במרכז. מגייסים את השניים לפעילות למען המפעל הציוני. השניים, לא חששו להסתובב על אזרחי בליל שבת. זה בניגוד לכל הקצינים והחיילים הבריטיים שמסתגרים מאחורי הגדרות וחומות הבטון (בוינגראד בירושלים כדוגמא).
מפקד הפעולה הוא קפלן. הוא מהמשוחררים של כלא עכו. הוא רואה את המטרה של הצלת החברים שנתפסו.
לפי לוי, מהרגע הראשון של חטיפת הסרג'נטים, אנשי ההגנה מכירים את האירוע, אך לא מתאמצים לפעול במטרה לחזל"ש. הצגת טריילר של כ 10 דקות לסרט מ 2008. למרות שיש שעות רבות של הקלטה, פלג לא השלים את בירת הקטעים שיכנסו לסרט תיעודי באורך סביר.

בנימה אישית: לוי כדרכו מפרט ומרתק. ציפיתי שלאור הדברים שנאמרו כאן במשך היום, לוי יזכיר לפחות במשפט קצר את גולדה מאיר וסירובה לסיוע הומניטארי מתבקש ויותר מראוי למשפחה הקרובה של יעקב וייס אחד מעולי הגרדום בגלל השיוך הפוליטי. כנראה הדברים והכנס היו ארוכים מספיק ולא היה מקום לאיזכור נושא נוסף אף לא במשפטים ספורים. בסיור בעקבות פרשת הסרג'נטים של "עמיתים לטיולים, לוי הציג סירטון של שתי דקות בו אדית וייס, אחותו של יעקב הי"ד מספרת על פגישתה עם מאיר. קישור כאן:

אדית וייס פגישה עם גולדה מאיר

סיור:

הנקודות החשובות שלקחתי מהסיור (בחוץ):

• הפריצה לא בוצעה ע"י יחידה בסגנון סיירת מטכל או היממ על שפע המשאבים שעומדים לרשותם אלא על ידי יחידה מחתרתית, הטרוגנית בגילאים, לוחמים שעוסקים לפרנסתם ביום יום בדברים אחרים, ומבצעים בהצלחה פעולה בסדר גודל שכזה.

• לבריטים היה מידע (או הערכה) על כוונה לביצוע פריצה. (זה דבר שאנשי האצל אז לא ידעו). במשך כארבע שבועות היתה כוננות מוגברות, במיוחד ביום מסויים בשבוע (יום שלישי?) ובשעות אחרי הצהרים. הפריצה בוצעה בשבוע השלישי (או בסופו). בדרך הטבע, הכוננות לאט לאט התפוגגה אצל החיילים שבפועל מבצעים את המשימות. היום בו בוצעה הפריצה (ראשון), לא היה אותו יום מסויים של הכוננות המוגברת שבלאו הכי התפוגגה. שילטונות הכלא איתרו את הצד הדרומי (ממנו בוצעה הפריצה) כנקודת תורפה אפשרית, והיתה תוכנית לבצע שם מיגון נוסף. הפריצה בוצעה מספר ימים לפני תחילת עבודות התחזוקה לשיפור הביצור. (מקור?)

סיום בנימה אישית: בעבר הייתי כאן בעקבות הסיפור, במסגרת השתלמות מקצועית למדריכי קבוצות. המדריך בנה את המתח בסיפור שלם סביב החמאם וכיצד שירת הנשים בו היתה משמעותית לליבני כשאסף מודיעין ותיכנן את הפריצה. המהנדס שבי תוך כדי סיכום הדברים, הצליב שוב את הפרטים מסיפור אותו מדריך עם הספרות הזמינה, ומצא יותר מידי פרטים לא אפשריים, או לא נכונים הסטורית עובדתית. זאת כנראה כדי ליצור מתח ועניין אצל השומעים. נקודת השיא של הסיפור היתה שעם הפיצוץ, עשרות רבות של נשים, ברחו ללא בגדיהן מהחמאם, ורצו ערומות בסימטאות עכו. כנראה שעובדתית, זה לחלוטין לא נכון. הדברים הם לא יותר מצ'זבאט רדוד כדי ליצור קשב ועניין אצל קבוצת תיכוניסטיים עתירי הורמונים.

חבל שסיפורי החמאם באותה השתלמות דחקו החוצה את הסיפור שבאמת עוצר נשימה. מעבר לסיפורי הגבורה האישיים, מבצע נועז ומבריק בסדר גודל עולמי.

(סיכום תוך כדי הכנס של יובל פוקס cyfuchs@gmail.com, עם מעט מאוד תיקונים ועריכה)