הרב ד"ר ארי צבי זיבוטפסקי, ‏הפולמוס אודות כשרותו של דג החרב, המעיין לא ידוע

לפי התורה (ויקרא יא, ט-י; דברים יד, ט-י) התירה אכילת בעלי חיים ימיים שיש להם סנפיר וקשקשת (קשקשים). להלכה נקבע שכלל זה נוגע אך ורק לדגים, ולא ליצורי ים אחרים. כמו כן נקבע שמספיק שיהיה לדג סנפיר אחד וקשקש אחד בכדי להכשירו[, בתנאי שיהיה אפשר להבחין בהם בלי אמצעי עזר. אפילו קשקשים קטנים או דקים מאוד נחשבים ככשרים כל עוד אפשר לגרום להם להיראות באיזה שהוא אופן, כולל בעזרת שפשופם במטלית, שרייתם במים, או החזקתם כנגד אור השמש.

אמנם למרות שנראה שהתורה מציינת שתי תכונות זיהוי עצמאיות לכאורה, סנפיר וקשקשת, מסורת חז"ל קובעת שלכל דג שיש קשקשת יש גם סנפיר, אך לא לכל דג שיש סנפיר יש בהכרח קשקשת. וז"ל הגמ' בנידה נא, ב: "מכדי אנן אקשקשת סמכינן, סנפיר דכתב רחמנא למה לי? אי לא כתב רחמנא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת דכתיב - סנפיר, ואפילו דג טמא, כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת, מנלן דקשקשת לבושא הוא? דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר! א"ר אבהו, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, יגדיל תורה ויאדיר". לכן, אם יימצא דג שיש לו קשקשת אפשר להכריע שהוא כשר לאכילה, ובכך למעשה נותר בעצם רק סימן אחד כדי להחליט בעזרתו על דג ככשר. חז"ל תיארו גם סימני משנה העוזרים בזיהוי כשרות הדג, הקשורים במבנה הראש, עמוד השדרה, הזנב וצורת הרבייה, אך הם אינם רלוונטיים לדג שיש לו בוודאות סנפיר וקשקשת. לכן הקריטריון הראשי בשאלת כשרות הדג נותר הקשקשת; לצורך זה צריך להגדיר את קשקשי הדג בבירור, גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה מדעית.

על "דג חרב"[עריכה | עריכת קוד מקור]

המקרה של דג חרב הוא מיוחד במינו וכך נאמר עליו:

כשרותו של דג החרב עד לפני כשישים שנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאמור, מקורות הלכתיים רבים קבעו שדג החרב כשר, המפורסם והקדום בהם הוא ספר כנסת הגדולה, שמעיד שהמנהג לאכול את הדג הזה ואף מאשר את המנהג. וז"ל: "מנהג פשוט בכל ישראל לאכול דג בעל החרב הנקרא בלעז 'פישי אישפאדה', אף על פי שאין לו קשקשת, מפני שאומרים שבשעה שעולָה מן הים מחמת כעסה מתנועעת ומשלכת קשקשותיה, ואולי אחד מן המינים שהוזכרו בברייתא הוא שיש לו עכשיו ועתיד להשירן כשעולה מן הים". והוא מספר שסבו אישר את ההנחה הזו בעזרת ניסוי: הוא לקח חתיכת בד שחור ושם אותו בתוך רשת הדייגים בה דגו דג כזה, "ואחר שצדוהו הסיר הבגד השחור ומצאו מלא קשקשים". לכן על אף שדג החרב שהובא אל היבשה נראה חסר קשקשים, הוא כשר מפני שהיה לו קשקשת בזמן שהיה במים. לקביעה הזו הסכימו בעל הפרי מגדים (שפתי דעת סי' פג ס"ק ב), עיקרי הד"ט לרבי דניאל טירני מפירינצי, החיד"א (מחזיק ברכה שם ס"ק ג), ר' יהודה אלי בעל 'קמח סולת' (סלוניקי תקנ"ח), זבחי צדק (שם ס"ק ג), דרכי תשובה (שם ס"ק יז), כף החיים (שם ס"ק ט) ועוד. גם בילקוט מעם לועז נכתב באופן דומה: "ומן הטעם הזה אנו רגילים לאכול את הדג הנקרא פישי איספאדה ואנו קורים לו פיסיו, אע"פ שאין רואים שום קשקשת ביבשה". הוא ממשיך ומסביר שכשדג החרב נאבק בדייגים בזמן הוצאתו מן הים הוא מאבד את קשקשיו, וסומך בכך על הניסוי של סבו של הכנסת הגדולה, רבי משה בנבנישתי. כל אחד מהפוסקים הנ"ל אישר גם שההיתר רווח למעשה בזמנו במקומו.

בשנת תרצ"ג, תחת נשיאותו של רבי אליעזר סילבר (נפטר בתשכ"ח), פירסמה אגודת הרבנים של ארה"ב וקנדה את רשימת הדגים הכשרים, שבה נכלל דג החרב (swordfish, ונרשם גם שמו המדעי - Xiphias gladius)[17]. רשימה מעודכנת, בעקבות כמה השגות שהועלו מארגון הכשרות המתחרה 'או קיי', הודפסה שוב בשנת תרצ"ה, וגם בה נכלל דג החרב בין הדגים הכשרים[18]. המומחים של 'או קיי' (O.K. Laboratories) תקפו במדריך הכשרות שלהם שנדפס בקיץ תרצ"ה (יולי-אוגוסט 1935, עמ' 28-29) כמה פרטים ברשימת אגודת הרבנים הנ"ל, אולם גם הם לא התנגדו לכשרותו של דג החרב.

הטלת ספק בכשרותו של דג החרב[עריכה | עריכת קוד מקור]

התיעוד הראשון שאני מכיר שבו אוסרים את אכילתו של דג החרב הופיע בשנת תשי"א. ברשימת הדגים הכשרים שהכין הרב ד"ר משה דוד טנדלר חתנו של הגר"מ פיינשטיין עבור ארגון הכשרות 'אוֹ יוּ' (O.U.) הוא כלל את דג החרב ברשימת הדגים שאינם כשרים. כמה שנים אחר כך, בחודש מרחשון של שנת תשכ"ב, הרב איסר יהודה אונטרמן[19] כתב תשובה שבה התיר את דג החרב[20]. הרב טנדלר שכנראה נודע לו על התשובה הזו שלח מכתב לרב אונטרמן ובו חזר על עמדתו הפוסלת את דג החרב, והחלה מחלוקת גדולה שנמשכה כמה שנים על גבי ספרי שו"ת ובעיקר בכתבי העת ההלכתיים בישראל ובארה"ב ('סיני', 'המאור', 'הפרדס' ועוד).

ברשימה המקורית של ה-'או יו' הרב טנדלר אוסר את אכילת דג חרב בלא לציין לכך נימוק, ואין בפנינו את נוסח המכתב הראשון שכתב הרב טנדלר לרב אונטרמן, אך מתוך תשובתו של הרב אונטרמן לרב טנדלר אפשר להבין מה היתה דעתו. בשנת תשכ"ו כתב הרב שמעון אפרתי מירושלים, ראש מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית לישראל, מאמר ב'הפרדס' שבו הסביר מדוע דג החרב כשר, וכתגובה לכך השיב לו הרב טנדלר בגליון הבא של 'הפרדס' והסביר את שיטתו. בתשובה המקורית הרב אונטרמן מבסס את היתרו על שלוש נקודות: א. פסיקת הכנסת הגדולה ושאר הפוסקים שנשענו עליו. ב. זיהויו של הדג באנציקלופדיה התלמודית בערך "דגים". ג. האנציקלופדיה בריטניקה שקובעת שדג החרב שייך למשפחת הדגים 'מקרל', משפחה הידועה ככשרה. מאוחר יותר הרב אונטרמן הוסיף גם טעם רביעי, שכשם שעופות הם בחזקת כשרים בהתחשב במסורת המועברת מדור לדור, כך הוא הדין גם בדגים. הרב טנדלר השיב לו שהדג שהותר על ידי הכנסת הגדולה לא היה דג החרב כי אם כנראה דג המפרשׂן; לדבריו המפרשן הותר באכילה על ידי כל הפוסקים המצויינים לעיל, מפני שעל אף שבצעירתו אין לדג קשקשים הם גדלים בהמשך חייו. לגבי הנושא השני טען הרב טנדלר כי הוא אישית בחן דג חרב תחת מיקרוסקופ ולא מצא לדג קשקשים. זו הסיבה שהוא הסיק שדג החרב אינו כשר, ובוודאי שאינו הדג שהתיר בעל הכנסת הגדולה.

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.