Family Wiki
Register
Advertisement

כֶּתֶר אֲרָם צוֹבָא {Aleppo Codex) הוא כינוי לכתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב על פי כל כללי "המסורה הטברנית". חוקרי המקרא רואים בכתר זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בגלל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות ה"מסורה" הנמצאות בו. משערים כי הכתר נכתב סביב שנת 920 לספירה ושהנוסח שלו הוא אשר קבע את נוסח התנ"ך מאז כתיבתו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן הגיע לחאלב שבסוריה עד שנעלם בפרעות ביהודי העיר בסוף 1947, תחילת מלחמת העצמאות. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל יצחק בן צבי. על כתב היד מופקד חבר נאמנים שבראשו עומד ראש מכון בן צבי, ומאז שנות ה-80 הוא נשמר במוזיאון ישראל ודגם מלאכותי ממנו מוצג לציבור ב"היכל הספר" במוזיאון ישראל בירושלים. מאז הגיעו לארץ פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא".

  • שבתאי שירן מציג את סיפור כתר ארם צובא בשלושה סירטונים, ראו מטה את הקישורים:

נסיון נוסף למצוא את הדפים החסרים[]

The_Lost_Crown_הכתר_האבוד

The Lost Crown הכתר האבוד

הצטרפו למסע חשיפת האמת שהוסתרה: פרשת היעלמותו של אוצר הקהילה החאלבית – כתר ארם צובא, ספר התנ"ך החשוב והיקר בעולם. על המשפט שניהלה הקהילה החאלבית נגד הנשיא בן צבי, ועל שאלת הבעלות על האוצר בן אלף השנים.

זה הזמן לתמוך בסרט שיחשוף את הסיפור האמיתי על היעלמותו של הכתר.

כתר ארם צובא הוא כינוי לספר התנ"ך העתיק והיקר בעולם, שנשמר במשך מאות שנים בבית הכנסת הגדול בחאלב שבסוריה. שליש ממנו נעלם, והיתר שמור בהיכל הספר בירושלים. נסיבות היעלמותם של דפי הכתר, כמו גם שאלת הבעלות או הניכוס של הכתר על ידי המדינה, נותרו כשאלות פתוחות וכואבות.

הסיפור שלי התחיל במפתח לארון הברזל בו נשמר כתר ארם צובא. המפתח שחכם עזרא דבאח - סבא רבא שלי, שמר על גופו שלושים שנה בתפקידו כשמש בית הכנסת הגדול בחאלב. הוא נמסר ליורשו בתפקיד כשדבאח עזב את חאלב והיגר לירושלים, אך הסיפור והגאווה המשפחתית עברו מדור לדור. כשהתחלתי להתעניין בסיפור הכתר, גיליתי בכל יום פרטים נוספים, חלקם מפתיעים וחלקם מטרידים. מסתבר שמה שמוכר בתור הגרסה הרשמית, אינו בהכרח האמת ובוודאי שלא כל האמת. לכן החלטתי לפתוח מחדש את סיפור היעלמותו של כתר ארם צובא ואת השיח הציבורי סביב השאלה על ייעודם ומקומם של דפי הכתר הנמצאים בהיכל הספר בירושלים.

"תעלומת הכתב"[]

12-1184f

תעלומת הכתב הוא ספרו של מאת : מתי פרידמן מאנגלית: עליזה רז-מלצר, דביר, 2012, 288 עמ'

דר' רפאל זר מהאוניברסיטה העברית כתב על הספר במוסף לשבת שבועון מקור ראשון - א' באב תשע"ב

"כתר ארם צובה" הוא שמו של כתב יד שהחזיק את התנ"ך כולו, כתוב בדיו על גבי קלף ומלווה במערכת שלמה של סימני ניקוד, טעמי מקרא ומסורה. הכתר הוא תוצר של שיתוף פעולה בין "סופר", כותב האותיות והמילים, ובין "נקדן" או "מסרן" המוסיף את סימני הניקוד, הטעמים והמסורה, והמגיה את כתב היד ומסלק ממנו את שגיאות הסופר. סופר הכתר הוא שלמה בן בויאעא, והנקדן הוא אהרן בן משה בן אשר. שניהם חיו במחצית הראשונה של המאה העשירית בטבריה. בן אשר נחשב אחרון בעלי המסורה והסמכותי ביותר. הכתר נכתב כטופס מופת מקראי, שממנו יגיהו הסופרים והנקדנים את כתבי היד שלהם. אם בזמנים שבהם בית המקדש עמד על כנו שימש הבית סמל לאחדות עם ישראל, דבר-מה שכל יהודי נושא אליו את עיניו, הרי שאחרי חורבן הבית השני תפס התנ"ך מקום זה, והכתר מייצג את נוסח המקרא המדויק ביותר שנכתב אי-פעם.

בתחילת המאה האחת עשרה הועבר הכתר מטבריה לקהילה הקראית בירושלים. בשנת 1099 נשדד הכתר בידי הצלבנים, והועמד למֵעֵין מכירה פומבית. דווקא הקהילה הרבנית הצליחה לגייס את הסכום הדרוש, והכתר הפך רכושהּ. במחצית המאה השתים עשרה מעיד הרמב"ם (משנה תורה, הלכות ספר תורה ח, ד–ה) על כך שהכתר מונח על שולחנו, וממנו הוא מעתיק את ספר התורה שכתב כהלכתו. ככל הנראה בשלהי המאה הארבע עשרה נטל אחד מצאצאי הרמב"ם את הכתר והיגר איתו לארם צובה (העיר חַלַבּ שבצפון סוריה). כאן נשמר הכתר במשך מאות שנים בתוך תיבת ברזל שנקבעה בקיר בית הכנסת. באחת הפך הכתר בבת עינהּ של קהילת ארם צובה, שראתה בו עותק של התנ"ך שנכתב בידי עזרא הסופר. קדושתו של הכתר בעיני אנשי הקהילה עלתה על קדושת ספר התורה שבארון הקודש, והתפתחה אגדה שלפיה ביום שהכתר יֵצֵא מגבולות העיר – תחרב הקהילה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות החלו פרעות ביהודי ארם צובה. בית הכנסת חולל וחפצי הקודש נשדדו. הארון שבו היה הכתר נפרץ, והכתר הושלך בחמת זעם על רצפת בית הכנסת ודפיו התפזרו. לאחר מכן הועלה בית הכנסת באש, אך האש אחזה רק בחלקו. למחרת היום הקשה, ואולי באותו היום, שם גבאי בית הכנסת אשר בגדדי את נפשו בכפו, ויחד עם בנו נכנס לבית הכנסת והציל את הכתר, שלא נפגע בשריפה כלל. הכתר נשמר במקומות מחבוא בסוריה במשך כעשר שנים, ובשנת תשי"ח (1958) הוברח בידי שליח העונה לשם מרדכי פחאם, סוחר גבינות בעל דרכון כפול: סורי ואיראני, והגיע שוב לירושלים. הגרסה הרשמית טוענת כי עם הגיעו ארצה נמסר הכתר לידיו של נשיא המדינה דאז, יצחק בן-צבי. זמן קצר אחר כך התברר שהכתר הגיע לידי הנשיא לא שלם, וכשליש מדפיו חסר. בספרו בודק פרידמן את הגרסה הרשמית הזו, ועוד כמה גרסאות רשמיות ומוסכמות שונות הקשורות בגלגולי הכתר, ומגיע לכמה תוצאות מפתיעות, לאו דווקא מרנינות לב.

ראו כאן את התשובה האפשרית לשאלה:היכן החלקים החסרים?

לסיכום מצויין בעל המאמר כי מצב הכתר מחמיר - פרידמן גילה בארכיון של המכון (מכון בן-צבי) מסמכים המראים כי מצבו הפיסי של הכתר התדרדר עד מאוד בשנים שבהן הוא נשמר במכון. במסמך פנימי כותב אחד מעובדי המכון לראש המכון כי תצלומי הכתר שנעשו עשרים שנה קודם לכן טובים יותר מגוף הכתר המקורי שבידיהם. היה צורך דחוף בפעולת שימור, אך בשל בעיות בירוקרטיות והיעדר תקציב נדחה השימור עוד ועוד, ומצב הכתר החמיר והלך.

צחוק הגורל הוא שבמהלך המשפט שבו תבעו נציגי קהילת ארם צובה את מדינת ישראל, העלתה הפרקליטות טיעון מכריע: רק בהיותו בידיים ממלכתיות יישמר הכתר ולא יינזק. והנה הקהילה שמרה על הכתר במשך מאות שנים מבלי שניזק, בעוד ה"ידיים הממלכתיות" לא מנעו את הנזק שנגרם לכתר בתוך פרק זמן קצרצר של כעשרים שנה.

תוכנו[]

הועבד מן הערך בויקיפדיה העברית - כולל התמונות

Allepomapheb

מפת סוריה

Allepo1947

בית הכנסת העתיק בחאלב לאחר שריפתו ב-1947

קובץ:Cassuto2.jpg

משה דוד קאסוטו, מגדולי חוקרי הכתר

Mifalhamikra

פרויקט מפעל המקרא, המתבסס על נוסח הכתר

Aleppocodex

דף מכתר ארם צובה, פרשת וזאת הברכה. באדיבות מכון בן צבי.

Ketterye

הדף הראשון בבראשית ב"כתר ירושלים", מהדורה המחקה את צורת הכתיבה של כתר ארם צובה

Allepostamp

בול שהנפיקה מדינת ישראל לכבוד הכתר

הכתר נכתב בטבריה על ידי שלמה בן-בויאעא הסופר בצורת "מִצְחָף". לאחר כתיבת נוסח האותיות על ידי ה"סופר", הוסיף ה"מסרן" אהרון בן אשר את שלושת המרכיבים המובהקים של המסורה הטברנית ניקוד, טעמי המקרא וציוני מסורה, וגם תיקן את נוסח האותיות (שכתב הסופר בן-בויאעא) על פי הערות המסורה.

כמאה שנה לאחר שנכתב הכתר, נוסף בתוכו קולופון (הערת בעלות) בנוסח זה:

זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב... שלמה הנודע כבן-בויאעא הסופר... וניקד ומסר אותו... החכם הנבון, אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים... מר רב אהרן בן מר רב אשר... [מצחף זה הוא] סגולת הקראים השוכנים בהר ציון... קודש לה' לא ימכר ולא יגאל... ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

נדודי הכתר[]

ארץ ישראל ומצרים[]

הספר נכתב כאמור בטבריה, אך נקנה כמאה שנה לאחר מכן על ידי יהודי קראי, שהעבירו לבית הכנסת של הקראים בירושלים. כמאה שנים לאחר מכן, בסוף המאה ה-11, נשדד הספר על ידי השלטון המוסלמי, שהכיר בערכו, והוא הוצע למכירה לכל המרבה במחיר. הכתר הועבר למצרים, שם נפדה תמורת סכום כסף עצום על ידי הקהילה היהודית.

הכתר נשמר בהיכל שבבית הכנסת העתיק בקהיר העתיקה, ונראה ששם ראהו הרמב"ם, שהעיד:

וספר שסמכנו עליו בדברים אלו (=לגבי קביעתן של פרשיות פתוחות וסתומות) הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכול סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה, והגיהוֹ פעמים רבות, כמו שהעתיקוּ (= כמו שנמסר במסורת), ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו.(מקור=משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח ד

יצוין שאין הסכמה גורפת שהספר אליו מתייחס הרמב"ם הוא הכתר, וישנם הטוענים שהרמב"ם התייחס לספר אחר (ראו להלן).

חאלב[]

בשנת 1375 יצא דוד בר יהושע, נכד נינו של הרמב"ם, לסוריה, ומסיבות שאינן ידועות לקח אתו את "הכתר". יהודי חאלב הטמינו את הספר היקר ב"היכל אליהו הנביא" – אחד משבעת ההיכלות בבית הכנסת, וכינוהו "כתר אֲרָם צוֹבָא", על שם קהילתם. הוא שכן יחד עם "כתרים" עתיקים נוספים של ה"מקרא", בהם "כתר דמשק" ו"כתר" שיוחס לעזרא הסופר. בהיכל שבבית הכנסת העתיק נשמר "הכתר" בקפדנות במשך כ-600 שנה. יהודי חאלב האמינו שביום שבו ייצא מרשותם יבואו עליהם חורבן ופורענות. מסורת זו הסתמכה על אזהרות המופיעות בדף הפתיחה של הספר: "קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְכְּנוֹ!". לשם כך הם אף נעלו אותו בדורות האחרונים בכספת, ולא נתנו כמעט לאיש להביט בו. חכם יצחק שחייבר, בן הקהילה, סיפר על השמירה ההדוקה של הכתר: "אנשי הקהילה חששו פן הכתר ייגנב, לכן ייחדו לו ארגז גדול מברזל שהיו לו שני מפתחות, שלא נמסרו ביחד לגבאי אחד, אלא רק לשני אמידים וחשובים, כדי שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד, ותחת השגחת ועד הקהילה." בין הבודדים שזכו "לגעת מרחוק" בכתר היה החוקר יעקב ספיר, שהתכתב עם הרב מנשה סתהון, מראשי קהילת חאלב וקיבל תשובות לשאלות על נוסח המקרא, אותן כתב בספרו "אבן ספיר". חוקר נוסף שזכה אף להעתיק חלקים מהכתר, היה ר' שלום שכנא ילין (מחכמי ירושלים באמצע המאה ה-19 ואביו של בעל היפה עיניים על התלמוד בבלי, שקיבל מכתב המלצה מרבני ירושלים, אך בגלל זקנתו לא נסע בעצמו אלא שלח את חתנו ר' יהושע קמחי עם ספר תנ"ך שעליו רשם את הערותיו ואת השינויים בנוסח המקרא.[1]

על כך כתוב בספר עמודי שש (שמואל שלמה בויארסקי, ירושלים תרנ"א-1891):

Cquote2 וכאשר שמעתי פה (=בירושלים) שבארם צובה נמצא העתק כתר תורה הנכתב מבן-אשר, אשר רמב"ם ז"ל הגיה ממנו איך לכתוב ספר תורה... ושלחתי מהם איש אחד (=שלום שכנא ילין) לארם צובה להעתיק גם איך 'כתובים' נכתב בשירה... וכתבתי גם ה'כתובים' בקלף... והעמדתי בבית הכנסת הגדול אשר בחורבת רבי יהודה החסידרובע היהודי בירושלים) Cquote1

בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים "מפעל המקרא", שמטרתו הייתה להוציא לאור מהדורת תנ"ך [מדויקת ומושלמת. חוקרי "מפעל המקרא" חיפשו כתב יד מוסמך, עליו יוכלו לבסס את הנוסח המדויק ביותר, ובחרו בכתר ארם צובא העתיק והמהימן. לביצוע המשימה הוחלט לשלוח לחאלב שני חוקרים חשובים – משה דוד קָאסוּטוֹ ןיצחק שָמוֹש (יליד חאלב, ואחיו של הסופר אמנון שמוש) – במטרה לצלם את דפי הכתר. בשנת 1943 יצאו קאסוטו ושמוש לסוריה, אך נתקלו בסירוב מוחלט לבקשה לצלם את הספר,(הערה:ידועים היום שני תצלומים מחלק התורה החסר בכתר, ושניהם צולמו עשרות שנים לפני ביקורו של קאסוטו: עמוד אחד מפרשת תולדות ושני עמודים מפרשת ואתחנן.) ובוודאי להוציאו מתחום בית הכנסת. הקהילה הסכימה לתת לקאסוטו לבדו לעיין בכתר, בהשגחת אדם מן הקהילה. בחוסר ברירה הסכים קאסוטו, ובמשך כשבוע ימים עיין בכתר ורשם לעצמו רשימות. בינתיים החריפו היחסים בין המוסלמים ליהודים, ובמהרה נסגרו שעריה של סוריה בפני מבקרים יהודים.

הפּרעות בחאלב[]

היחס כלפי יהודי סוריה החל להסלים, כאשר בשנת 1925 הותקף הרובע היהודי בדמשק; בשנת 1936, במקביל לפרוץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, התחוללו מהומות נגד יהודי סוריה, שהואשמו בציונות. במלחמת העולם השנייה הפכה סוריה לבסיס תעמולה נאצית, ובמשך כל שנות ה-40 ידעו יהודי סוריה פרעות הולכות ונשנות. בשנת 1945 חלה הרעה גדולה בתנאי החיים של יהודי סוריה: מעמדם הושפל, נאסר עליהם להגר וראשי הקהילות חויבו לגנות בפומבי את הציונות.

יומיים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 נהר אספסוף ערבי לרובע היהודי בחאלב, והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. הקונסול הבריטי בחאלב, שראה את הדברים במו עיניו, דיווח לשגרירות בדמשק כי "קבוצות פורעים פגעו במוסדות, בבתים ובחנויות של יהודים. המשטרה והצבא לא עשו דבר, ומספר שוטרים אף נטלו חלק בביזה. הפרות הסדר נמשכו כל היום, ורק למחרת שלח המושל כוחות על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהגן על רכוש יהודי". הרב הראשי של קהילת חאלב, חכם משה טָווִיל, שגר מול בית הכנסת העתיק, סיפר: "בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת, והכריזו: "פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא" (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו)'. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס אותו, כשהצבא מסייע לו. אחר חצי שעה נשרף הכל. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן". במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חאלב הנפחדים בבתיהם, ורק לאחר מכן העזו לצאת. לא היו אמנם נפגעים בנפש, אך החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם. הסברה הייתה כי עלה באש יחד עם שאר ספרי התורה.

הצלת הכתר[]

כמה חודשים לאחר הפרעות גילו עולים יהודים מחאלב ליצחק בן צבי, כי בניגוד לשמועות, הכתר לא נשרף ולא אבד, אלא ראשי הקהילה הפיצו את השמועה, כדי שהערבים לא יחפשו את הכתר ויזיקו לו. לגבי השאלה: 'כיצד ניצל הכתר?' היו העובדות סותרות: היו שטענו כי שמָּש בית הכנסת, אשר בגדאדי, הוא ששלף את "הכתר" מהאש תוך סכנת חייו. אחרים טענו כי "הכתר" הוצא מההיכל כמה ימים לפני הפרעות והוחבא בביתו של חכם משה טָווִיל. כך או כך, ברור היה כי הכתר לא יוכל להישאר בחאלב, שם קיים חשש לגורלו.

יצחק בן צבי פנה בקריאה נרגשת לעולים מחאלב לסייע לו בהבאת הכתר לחוף מבטחים. שרה חָבֵר, אחת העולות, הסכימה להסתכן ולחזור לסוריה כדי להציל את "הכתר", אך כל ניסיונותיה להסתנן לארץ הנעולה עלו בתוהו. בתחילת שנות ה-50 ביקש יצחק בן-צבי משגרירי מדינת ישראל ברחבי העולם לעורר את היהודים יוצאי חאלב בארצותיהם להצלת הכתר והבאתו לישראל. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה אז "הראשון לציון", כתב לראשי הקהילה בחאלב:

Cquote2 מאז נודעתי על דבר הריסת בית הכנסת העתיק והקדמון אשר בארם צובא ועקירת 'הכתר' ממקומו, נתמלאתי חרדה לגורלו של כתב יד יקר זה. שמעתי אומרים שבני קהילת ארם צובא יראים לשלוח ידם בספר הקדוש הזה, מפני האָלָה [הקללה] הכתובה בו על כל מי שיזיז את הספר ממקומו, אבל עתה אסור להשאירו בחאלב בידיים זרות! המקום הבטוח ביותר בשעה זו לשמירתו של הכתר הוא מדינת ישראל. הריני פונה בזה אל אנשי קהילת חאלב ונכבדיה: עשו כל מה שבכוחכם להציל 'כתר' קדוש זה מאובדן. Cquote1

לירושלים[]

Israel - Jerusalem - Shrine of the Book

היכל הספר בירושלים, משכנו הנוכחי של "הכתר"

בב' בשבט ה'תשי"ח (1958), יותר מעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים. גואלו של הכתר היה מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חאלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר היקר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחאלב לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סלינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה על האירועים: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים".

הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כדברי המבריחים) שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר.

הכתר במחקר[]

לא כל "הכתר" שרד: רק 294 דפים מתוך 487 הדפים המקוריים שהיו בו הגיעו ארצה. ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה חסרים לגמרי, והספר החמישי – ספר דברים – מתחיל רק מפרק כ"ח. גם חמשת הספרים האחרונים בקובץ – קהלת, איכה, מגילת אסתר, ספר דניאל וספר עזרא – נעלמו ואינם. שאלות רבות נותרו עד היום בלתי פתורות, כמו: היכן שהה הכתר במשך עשר השנים שבהן היה מוחבא? לאן נעלמו הדפים החסרים? האם נתלשו או אבדו בשריפה? התעלומה הלכה והתחזקה כאשר דפים בודדים מ"הכתר" החלו להופיע במהלך השנים בשוק העתיקות ונמכרו בסכומי עתק. היו מיהודי חאלב שהשתמשו בדפים כקמעות.[2] ב-3 בדצמבר 2007 פרסמו חוקרי יד בן צבי על פיסה נוספת של הכתר שהוחזרה, הכוללת מילים מספר שמות, שנחשבה אבודה עד כה. החוקרים פרסמו קריאה ליוצאי חאלב להעביר את חלקי "כתר ארם צובא" הנמצאים ברשותם.[2]

חוקרים רבים בדקו את הכתר מאז שהגיע לישראל, והוא שימש יסוד לכמה מהדורות של התנ"ך, ובהן המהדורות שהגיה הרב מרדכי ברויאר (להלן) ומקראות גדולות הכתר שהוציאה אוניברסיטת בר-אילן.

הסתייגות מהספר[]

יש חוקרים הסבורים כי הכתר שנשתמר בחאלב אינו הספר המקורי של בן-אשר, שעליו העיד הרמב"ם. בין חוקרים אלה היו משה דוד קאסוטו (שהתבסס בכך על נוסח מוטעה ברמב"ם‏‏ (הערה: בכתר ארם צובא כתובה "שירת האזינו" ב-67 שורות לעומת 70 שורות ברוב ספרי התורה הקיימים היום. קאסוטו עיין ברמב"ם, ומצא כי הרמב"ם כותב שיש 70 שורות בשירת האזינו, מה שמוכיח לדעתו כי "הספר הידוע שבמצרים" עליו הסתמך הרמב"ם אינו כתר ארם צובא. לאחר זמן, עם גילוי הגניזה הקהירית, נתגלה כתב יד של ספר משנה תורה לרמב"ם עם חתימת ידו של הרמב"ם עצמו, ובו הנוסח המקורי שבו כתוב ששירת האזינו נכתבת ב-67 שורות), וכן אהרן דותן, שסבר שדווקא "כתב יד לנינגרד" הוא כתרו של בן אשר, ועל פיו הוציא את מהדורת התנ"ך שלו (מהדורת עדי; ידוע גם בכינוי "התנ"ך הצה"לי"). עם זאת, חוקרים אלו הם בגדר מיעוט, וכיום מקובל על רוב החוקרים שזהו אכן ספרו של בן-אשר.

השפעתו של כתר ארם צובא[]

מאז נודע הכתר ברחבי העולם היהודי, בעיקר בזכות הזכרתו על ידי הרמב"ם ב"משנה תורה", הפך לסמל לדיוק של נוסח המסורה, ומהדורות תנ"ך רבות הושפעו ממנו, מי ברב ומי במעט.

ההשפעה הברורה ביותר של הכתר היא ברשימת הפרשיות הפתוחות והסתומות שבתורה, שאותה העתיק הרמב"ם מתוך הכתר והפיץ בספרו משנה תורה. דחיפה משמעותית להטמעת רשימה זו העניק ר' מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה), בספרו "מסורת סייג לתורה". הרמ"ה מצא כתב יד של משנה תורה החתום על ידי הרמב"ם עצמו, ומתוכו העתיק את רשימת הפרשות הפתוחות והסתומות. כך התקבל נוסח זה בכל תפוצות ישראל, כאשר יהודי תימן ינקו אותו ישירות מן הרמב"ם, ויהודי אשכנז וספרד והמזרח – דרך הרמ"ה והמושפעים ממנו.

‏המחשה לכך ניתן לראות בנוסח מוקשה, בעניין פרשת "כל חלב" (ויקרא פרק ז). הרמב"ם מונה שם רק פרשה אחת בשם 'וידבר' (ללא סימן זיהוי נוסף), כאשר באותו מקום ישנן שתיים כאלה. כתוצאה מכך התפתחו שתי מסורות פרשנות – בני תימן סימנו אחת מן הפרשות, ובני אשכנז וספרד סימנו את השנייה. אליבא דאמת ישנה עדות מפורשת של חכם בשם הרב עטייה, שבדק את המקום בכתר עצמו, ומצא את שתי הפרשות פתוחות‏‏.(הערה: ‏מכאן היו שרצו לפקפק בזיהויו של הכתר כזה שהרמב"ם דיבר עליו, אך רוב החוקרים אינם מקבלים טענה זו כמוצקה דיה כדי לפסול את שאר מכלול הראיות) ככל הנראה נפלה טעות ברשימותיו של הרמב"ם, וטעות זו התגלגלה לספרי התורה של כל קהילות ישראל. יש לציין כי אין לנוסח זה, המונה פרשה אחת בלבד ולא שתיים, כל מקור אחר בכתבי יד ובעדויות אחרות, שכולן מונות שתי פרשות‏‏.(הערה: כך ב"קרית ספר" של המאירי, בהגהות מיימוניות, בספר התורה של רבנו תם, ועוד.‏)

מהדורות שונות המבוססות על הכתר[]

במשך הדורות ניסו כמה וכמה חכמים מסורה להגיע אל הכתר על מנת לברר ספקות בענייני נוסח המקרא. הניסיון הידוע ביותר הוא זה של ר' שלום שכנא ילין, שלא הצליח להגיע לחלב בעצמו, אך שלח שליח כדי שיסמן על עותק התנ"ך שלו את עמדת הכתר בכל הספקות שסימן עליו. ספר תנ"ך זה אבד ונעלם, ורק לאחרונה נמצא (וראו להלן).

ראשית הוצאות התנ"ך שנסמכו על כתר ארם צובא מאז שהגיע לישראל הייתה של הרב מרדכי ברויאר, שהוציא מהדורת תנ"ך בהוצאת מוסד הרב קוק, שגם שולבה בסדרת "דעת מקרא". כשני עשורים לאחר מכן התגלה באורח פלא התנ"ך האבוד עם רשימותיו של ר' שלום שכנא ילין. תנ"ך זה שהה שנים רבות בעליית גג של בית בשכונת קריית משה בירושלים, וכאשר עמד ליהרס, כמעט ונזרק לגניזה. הוא ניצל ברגע האחרון על ידי שמואל לורנץ, באותה עת תלמיד ישיבת הר עציון ולימים ראש ישיבת נחלים, שהעבירו לידי החוקר יוסף עופר‏‏.[3][4][5] הרב ברויאר הוציא מהדורה נוספת של התנ"ך, לאחר בחינה מחודשת של הנוסח לאור הגילויים האחרונים, בהוצאת חורב, בשנת תשנ"ח (1998).

בשנותיו האחרונות הקים פרופ' משה דוד קאסוטו את מפעל המקרא, שמטרתו הייתה להוציא מהדורה של התנ"ך עם כל חילופי הנוסח מכל המקורות הקיימים (המגילות הגנוזות, תרגומי המקרא, כתבי יד שונים של המסורה, ועוד). עם מותו עמד בראש המפעל פרופ' משה גושן-גוטשטיין, שהחל בעריכה של ספר ישעיהו. המפעל בחר בכתר ארם צובא כנוסח הפנים, מתוך הכרה כי הוא הנוסח המדויק ביותר הקיים, בכתבי היד של המסורה ובכלל.

בשנת 2001 יצא לאור "כתר ירושלים", פרי עמל של שנים ארוכות של נחום בן-צבי, בעל בית דפוס ותיק בירושלים, שנטל את נוסח מהדורת חורב, והדפיסו בצורה שניסתה לחקות ככל האפשר את צורתו החיצונית של הכתר – בשלושה טורים, ובספרי איוב משלי ותהילים בשני טורים (דהיינו, רווח באמצע כל שורה – מנהג סופרים עתיק). עיצוב זה של ספרי השירה שימח את הרב ברויאר, שעד אז לא הגיע אל המנוחה והנחלה בעניין זה: במהדורת מוסד הרב קוק הניח רווח באמצע השורה, אך השורות לא הסתיימו באותו מקום, וכך נוצרו מעין "פרשות פתוחות" שלא היה להן מקור. עקב כך ויתר על כך הרב ברויאר לחלוטין במהדורת חורב, שבו נדפסו ספרים אלו ללא הרווח באמצע השורות. רק מהדורתו של בן צבי פרצה דרך בכך, בנוקטה שיטות לא מקובלות, כדוגמת הנחת שוליים רחבים מן המקובל בצדי הדפים בספרים אלו.

מהדורה נוספת המבוססת על כתר ארם צובא היא מפעל מקראות גדולות הכתר, שיזם פרופ' מנחם כהן מאוניברסיטת בר-אילן. כהן התפלמס עם שיטת ההדרה של הרב ברויאר, שסטה מן הכתר בעניינים מסוימים. כהן הקפיד לעקוב אחרי הכתר בכל עניין, גדול כקטן, ואף פיתח שיטת שחזור הנוסח למקומות שבהם נוסח הכתר אינו בידינו. בנוסף, הוסיף כהן במהדורתו את הערות המסורה, שהושמטו ברוב מהדורת התנ"ך והמקראות גדולות שיצאו בשנים האחרונות.

סרטים[]

סרטי שבתאי שירן - מורשת הגליל - על הכתב

כתר_ארם_צובא_חלק_ג

כתר ארם צובא חלק ג

כתר ארם צובא הוא ספר התנך העתיק ביותר והמוסמך ביותר הנמצא בידינו, הוא המסמך המושלם ביותר של המסורה. הספר הזה שרד מלחמות ופוליטיקות. והגיע לידינו חבול ופצוע. חלק ג של הסדרה עוסק בהשלכות ההלכתיות של שחזור נוסח הכתר

כתר_ארם_צובא_חלק_ב

כתר ארם צובא חלק ב

כתר ארם צובא הוא ספר התנך העתיק ביותר והמוסמך ביותר הנמצא בידינו, הוא המסמך המושלם ביותר של המסורה. הספר הזה שרד מלחמות ופוליטיקות. והגיע לידינו חבול ופצוע. חלק ב של הסדרה עוסק בשאלה היכן נעלמו 200 דפים מהספר

כתר_ארם_צובה_חלק_א

כתר ארם צובה חלק א

כתר ארם צובא הוא ספר התנך העתיק ביותר והמוסמך ביותר הנמצא בידינו, הוא המסמך המושלם ביותר של המסורה. הספר הזה שרד מלחמות ופוליטיקות. והגיע לידינו חבול ופצוע. חלק א של הסדרה עוסק במהות המסורה ובתולדות הכתר במשך 1050 שנה עד הקמת המדינה

אחרים

The orginal keter

צילום הכתב המקורי - מקור הצילום מופיע על התמונה - שימוש הוגן

Keter aram zova 1

דגם של כתר ארם צובא מהתצוגה במוזיאון ישראל

מתי_פרידמן_תעלומת_הכתר_-_כתר_ארם_צובא

מתי פרידמן תעלומת הכתר - כתר ארם צובא

הרצאתו של מתי פרידמן תעלומת הכתר - כתר ארם צובא

ה'יש'_וה'אין'_–_על_החלקים_החסרים_בכתר_ארם_צובה

ה'יש' וה'אין' – על החלקים החסרים בכתר ארם צובה

לקריאה נוספת[]

  • אמנון שמוש הכתר – סיפורו של כתר ארם-צובה, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, תשמ"ז.

קישורים חיצוניים[]

כתר ארם צובא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת

הערות שוליים[]

Advertisement