(הועתק מויקי-ישיבה)
- ראו כאן על חגיגות ל"ג העומר במירון: קבר רבי שמעון בר יוחאי
- על המתח והגישור שבין לימוד תורה לעולם המעשה. דף לימוד לקראת ל"ג בעומר העוסק בדמותו של רבי שמעון בר יוחאי. דף מלווה בשאלות לדיון
- מקורות בהלכה
רבי שמעון בר-יוחאי יוצא לעולם סוגיית העבד הכנעני מפרשת השבוע
ל"ג בעומר הוא היום בו סופרים שלושים ושלושה ימים לעומר - במסגרת "ספירת העומר" - והוא חל בתאריך י"ח באייר. מנהג ישראל לשמוח ביום זה ולעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי, רשב"י, במירון. למנהג האשכנזים בבוקר יום זה מסתיימים מנהגי האבלות שהחלו לאחר פסח כאבל על תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו.
ראו גם הרצאות על מהות היום מאתר ישיבת בית אל
מותם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא[]
ראש גולה מהמאה ה-10 תומך בדעה ש- 24,000 רבי עקיבא נהרגו במערכה של שמעון בר-כוכבא נגד הרומאים (וגם מפני "שלא נהגו כבדו זה לזה" וגם ממחלת האסכרא) ראו את המאמר להלן
בעת החדשה, נפוצה דעה שהם נהרגו במערכה של בר כוכבא נגד הרומאים. והנה דר' חזות גבריאל בשבועון "שבתות" מצטט את רב שרירא גאון בר חנינא, שהיה נצר לשושלת ראשי הגולה המיוחסת לדוד המלך, מונה כראש הישיבה בפומבדיתא בשנת ד'תשכ"ח 968, הוא סבור שהם מתו מיתה במלחמה "אסכרה" היא "אסכרא" -= צבא. והוא כתב:"והוא שמדא על תלמידי רבי עקיבא. מלחמת השמד היא מלחמתו של בר-כוכבא" לקריאת העולם במלואו הקש על הקטע המצ"ב במלואו
הפסקת מנהגי האבלות[]
בימי ספירת העומר נוהגים מנהגי אבלות, מפני שבימים אלו מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי התנא רבי עקיבא, משום שלא נהגו כבוד זה בזה.
לשיטת חלק מחכמי ישראל בל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות (כן כתבו כמה ראשונים וביניהם המאירי יבמות סב, ב)
לשיטה אחרת מתו התלמידים במשך 33 ימים המתפרסים על פני כל התקופה שבין פסח לשבועות, הימים בהם אין חגיגיות. (מובאת בראשונים מסורת בשם התוספות (לא נדפס בגמרתנו), שתלמידי ר"ע מתו במשך ל"ג ימי חול שאינם מיוחדים לשמחה, שאם נפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר 7 ימים של פסח ואיסרו חג, 6 שבתות, 3 ימי ראש חודש, ישארו ל"ג ימים שבהם מתו תלמידי ר"ע, וכנגדם צריך לנהוג אבלות במשך ל"ג ימים רצופים. ויש שנהגו בהם בתחילת הספירה ויש בסופה. ומסורת זו כתב אבן שועיב שהובא בב"י, וכ"כ הרמ"א תצג, ג, וביארו דיניה הב"ח ומ"ב תצג, יג, ובאו"ה שם.)
לפי שיטות אלו, מבוקר יום ל"ג בעומר ואילך לא נוהגים מנהגי אבלות, ואף נוהגים מנהגי שמחה מסוימים כאיסור תענית ואי אמירת תחנון, וכך מנהג האשכנזים וחלק מקהילות ספרד.
לפי שיטה אחרת פסקו התלמידים מלמות ביום ל"ד לעומר ועל כן מנהגי האבלות פוסקים בבוקרו של יום זה, וכך מנהג רוב עדות ספרד כפסיקת השולחן ערוך (וכ"כ אבן שועיב ותשב"ץ ח"א קעח (הובאו בב"י תצג), והשו"ע תצג, ב).
לשיטה זו אין כל חגיגיות ביום ל"ג בעומר. למרות זאת, גם הספרדים נהגו לשמוח בל"ג בעומר ולעלות לקברו של רשב"י במירון, וזאת על אף שמעטים מחכמי ישראל (כמו החתם סופר) התנגדו לדבר.
מנהגי היום[]
מנהג ישראל לשמוח בל"ג בעומר ולעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. יש נוהגים לעשות "חלאקה" במרון ביום זה. בירושלים נפוץ המנהג לעלות לקברו של שמעון הצדיק ולעשות שם "חלאקה".
כסיבות לשמחה זו נאמרו כמה טעמים. נביא את העיקריים שבהם:
- יום זה הוא יום שמחת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, והוא יומא דהילולא דיליה, וביום זה החל רבי עקיבא ללמד את חמשת תלמידיו לאחר שמתו רבבות תלמידיו והיה העולם שמם; ואלו שלימדם - רבי יהודה בן אילעאי ורבי מאיר ורבי יוסי בן חלפתא ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע [שער הכוונות לאר"י הקדוש דף פז, הובא במשנת חסידים ובחיד"א בספרו טוב עין סימן ח"י אות פז ובכה"ח, וכ"כ הפרי חדש].
- בספר פרי עץ חיים לאר"י הקדוש נכתב שביום זה נפטר רשב"י, והביאו זאת כמה אחרונים (חמדת ימים, יערות דבש למהר"י אייבשיץ, חיי אדם, בני יששכר, מרן החיד"א זצ"ל בספרו ברכי יוסף, מרן רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו כתר מלכות סי' רה, רבינו בעל ה'תניא' זצ"ל בסידורו, אף שבשו"ע שלו לא הזכיר זאת); ואמנם מסקנת החיד"א ועוד אחרונים שמדובר בטעות סופר [הגאון חיד"א בספרו מראית עין בליקוטים סימן ז אות ח, הודפס שנה לפני פטירתו; בן איש חי בספריו המאוחרים יותר - דעת ותבונה דף ד, הילולא רבה; שו"ת דברי נחמיה; שו"ת מבשרת ציון חלק א, להגאון רבי בן ציון מוצפישליט"א] וכן הוכיחו החוקרים ע"פ כתבי יד של הפרי עץ חיים [ישורון כרך טו] ואכן לא מצאנו שנזכר הדבר בראשונים או בכתבי המקובלים או תיירי א"י בתקופה הקדומה לאר"י [שו"ת מבשרת ציון שם]. [וראה גם בספר כף החיים להגאון רבי יעקב חיים סופר ז"ל, סימן תצג ס"ק כו].
- הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל כתב כי אומרים כי ביום זה נפטר רשב"י וכן ביום זה יצא רשב"י מהמערה לאחר שהסתתר בה 13 שנה מפני הרומאים שביקשו להורגו (ערוך השלחן סימן תצג סעיף ז).
בעל ה'בן איש חי' כתב ספר "הילולא רבה" לאומרו ביום ל"ג בעומר.
ביום זה נהגו להדליק מדורות ולירות בחץ וקשת, וכמה טעמים ניתנו למנהגים אלו.
שירים לכבוד רשב"י[]
רבותינו ז"ל חיברו פיוטים לכבוד רבי שמעון בן יוחאי ע"ה, ונתפשטו הפיוטים בקהילות ישראל בס"ד.
"בר יוחאי נמשחת אשריך" - חיברו רבי שמעון לביא ע"ה.
"ואמרתם כה לחי" - פיוט שכתב מרן רבינו יוסף חיים זצ"ל בעל הבן איש חי.
ל"ג בעומר – היה או לא היה?[]
https://www1.biu.ac.il/Parasha/vayikra/berginsky
מתוך המאמר:
במאמר שפרסם אברהם יערי, הוא טוען שהקשר בין ל"ג בעומר לר' שמעון בר יוחאי נוצר במחצית השניה של המאה ה-16. עד אותה תקופה היתה נהוגה הילולה על קברו של שמואל הנביא סמוך לירושלים בכל שנה בכח' באייר, מועד פטירתו על פי המסורת. הילולה זו נפסקה בלחץ המוסלמים במחצית השניה של המאה ה-16. סמוך למועד זה הופיעה הילולה חדשה בל"ג בעומר על קברו של ר' שמעון בר יוחאי במירון, שמאפייניה דמו מאוד לתיאורים של הילולת שמואל הנביא, כולל הדלקת מדורה, עריכת תספורת לילדים ועוד. לכן מניח יערי שההילולה החדשה במירון שימשה תחליף להילולה על קבר שמואל הנביא. כאמור למעלה, הסברים שונים ניתנו לקשר שבין ל"ג בעומר להילולה על קבר הרשב"י, אולם לפי יערי מלכתחילה הוא נוצר מתוך מפגש בין יום חגיגי שאין לו תוכן ממשי, מצד אחד, והילולה עממית שאיבדה את זמנה ומקומה המקוריים, מצד שני. ההילולה מצאה מקום בקבר אחר, המיוחס לרשב"י, ובזמן אחר – יום ל"ג בעומר הזקוק למשמעות, וכך נוצרה תוצאה ששני הצדדים "הרוויחו" ממנה.
המסורת הקשורה למירון ולרשב"י הפכה עם השנים למסורת מרכזית בארץ ישראל ובמקומות אחרים. בארץ ישראל ובצפון אפריקה פשט מנהג להדליק מדורה מחוץ לבית הכנסת או מנורות שמן מיוחדות בבית הכנסת לזכר רבי שמעון בר יוחאי, מעין תחליף להילולה שבמירון. במקומות מסויימים הנהיגו הילולה אלטרנטיבית על קברם של צדיקים אחרים. כך, למשל, ידועה ההילולה במקום המיוחס לקבר שמעון הצדיק בירושלים. מי שלא נסע להילולה במירון, שהיתה הילולה ארץ ישראלית חשובה, עשה לעצמו הילולה מקומית בירושלים, בקברו של שמעון אחר – שמעון הצדיק, שחי כשלש מאות שנה לפחות לפני רשב"י. להילולה בקבר שמעון הצדיק היו אותם מאפיינים כמו לזו שבמירון: מוזיקה מיוחדת, תספורות לילדים ומדורה. אנו מכירים הילולות מקבילות גם באי ג'רבא, בלוב ועוד, וחלקן הועתקו גם לישראל. המדורות "שלנו", אם כן, יסודן באמונה שביום הזה מת רשב"י.
כאשר הופיעה התנועה הציונית, למעלה משלש מאות שנה אחרי של"ג בעומר נקשר לרשב"י, היא התקשתה להזדהות עם המסורת הזו. רשב"י, גיבורה של המיסטיקה היהודית, מי שסופר עליו את סיפור המערה ובעיקר את סיפור היציאה ממנה, על פיו הוא שרף במבטו את מי שחרש וזרע בשדה בגלל שלא עסק בתורה, לא היה יכול להיות גיבורה של הציונות החילונית שראתה בחיי עמל חקלאיים יסוד להקמתו של ישוב יהודי בארץ. כאן נכנס לסיפור בר כוכבא כתחליף לבר יוחאי. המצע לכניסה הזו מצוי כבר במאה התשע עשרה, כשהופיעו טענות שתלמידי ר' עקיבא שמתו במגפה היו בעצם לוחמי בר כוכבא שנהרגו במרד נגד הרומאים, אלא שהתלמוד הבבלי הסתיר את הדבר. אם התלמידים המתים הם מורדי בר כוכבא, הרי צריך לקשור את ל"ג בעומר לאותו מרד, ויותר מזה, למצוא עילה לחגיגה הקשורה למרד במועד זה. צריך להודות שיש נקודות דמיון מסויימות בין רשב"י לבין שמעון בן כוסיבא (בר כוכבא): שניהם חיו באותה תקופה; שניהם התנגדו לרומאים; שניהם קשורים לר' עקיבא, ולשניהם קראו 'שמעון'... ממש כמו שהירושלמים חגגו את חגיגת שמעון הצדיק בל"ג בעומר, חגגו הציונים החילונים לשמעון בר כוכבא.
ל"ג בעומר נבנה מחדש סביב המרד וסביב דמותו של בר כוכבא. מדורות הזכרון לרשב"י הפכו מדורות המרד, ול"ג בעומר הפך להיות יום נצחונו של בר כוכבא. בר כוכבא "הורכב" על אריה, ברח מהשבי וקיבל גם "עיני זהר" (האם רמיזה לס' הזהר המיוחס לרשב"י?), כשירו המפורסם של לוין קיפניס. בחינה היסטורית הכל עורבא פרח. אין כל בסיס לקשר בין ימי ספירת העומר למרד בר כוכבא שנמשך כשלש שנים. ל"ג בעומר כמציין נצחון של בר כוכבא אינו סביר, שהרי ל"ג בעומר הופיע רק במאה ה-11 בפרובנס, ומה לפרובנס ולמרד בר כוכבא? ובכלל, מרד בר כוכבא נכשל כשלון חרוץ, והמסורת המשנאית מציינת את מרד בר כוכבא בתשעה באב, שהוא מועד נפילת ביתר, בירת המרד.
ה למדנו, אם כן? שבימי הביניים מופיע בפרובנס ל"ג בעומר כיום הפסקת אבלות. משם הוא מתפשט בתפוצות ישראל, ובמקומות מסויימים ובזמנים מסויימים הוא מקבל משמעויות שונות, שלאף אחת מהן אין סימוכין כלשהם. ממועד המציין את סיום מותם של תלמידי ר' עקיבא ומסיים את האבלות הוא הופך ליום המסמל את משכה של המגפה וכך הוא מתאים למסגרת האבלות האשכנזית. לאחר מכן הוא פותר את "בעיית" ההילולה החסרה בארץ ישראל, ולבסוף – הוא משמש נדבך בבניית האתוס הציוני בראשית ימיו, בהיותו יום המציין את הנצחון של בר כוכבא, נצחון שלא היה ולא נברא.
אפשר לראות בל"ג בעומר דוגמא (קיצונית, אולי) לתהליך היסטורי קבוע, בו חג מחפש משמעות. בצורה דומה הפך שמיני עצרת ליום שמחת תורה, מתוך הצורך להעניק משמעות ל"תשיעי עצרת" של בבל, ולקבוע מועד בבלי לתחילת מחזור הקריאה בתורה. בתהליך דומה, במישור אחר, הפך ט"ו בשבט לחג נטיעות ציוני, ובמידה מסויימת דבר דומה קרה לחג השבועות המקראי והתנאי כאשר הפך לחג המציין את מתן תורה באחד הדורות שאחרי החורבן.
אף שהדגשתי את רפיפות הקשר שבין בר כוכבא ול"ג בעומר, מבחינה היסטורית אין הבדל עקרוני בין המשמעות "הבר יוחאית" של היום הזה לבין המשמעות "הבר כוכבאית" של היום הזה, שכן שניהם נוצרו מתוך צורך למלא בתוכן ומשמעות יום מסויים. זה – של יהודי ארץ ישראל בסוף המאה השש עשרה, וזה – של ציוני ארץ ישראל בתחילת המאה העשרים. לשניהם בסיס היסטורי מפוקפק, אבל הווה ממשי שנוצר על ידי המוני אנשים שמציינים את היום. חשוב לדעת כי אלו העדפות ערכיות, לא היסטוריות, ואם תקראו (ואלה דברים נפוצים) כתיבה חרדית הלועגת לבר כוכבא ומאדירה את בר יוחאי, אין זה אומר שמסורת בר יוחאי נכונה יותר בבסיסה ההיסטורי. אלה הנתונים ההיסטוריים, אולם מהי ה"אמת"? האם רק האמת ההיסטורית (שכאן איננה ברורה כלל) נכונה, ואין "אמת" אחרת? או, אולי, התוכן ה"אמיתי" הוא התוכן אותו מטעינים החוגגים עצמם, בלי קשר למקורות ההיסטוריים?
