Family Wiki
Advertisement

לא יצא בשבת - מסכת שבת דף ס"א

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

ג. שנינו במשנה שלא יוצאים בשבת בסנדל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה[]

מחשש שילעגו לו ואז - ילך איתו ברשות הרבים - ינעל גם את השנייה (רש"י);שיחשבו שהוא מחזיק את הנעל ביד השנייה

(ירושלמי)

ג שנינו במשנה שלא יוצאים בשבת בסנדל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה.(ס״א א) הא [הרי] אם יש ברגלו מכה — נפיק [יוצא] בסנדל אחד. ואם כן: בהי מינייהו נפיק [באיזה מהם, מן הסנדלים, יוצא]? אמר רב הונא: בסנדל הנעול על אותה רגל שיש בה מכה. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי סנדל לשום (לשם) צער עביד [הוא עשוי], שכרגיל הולך אדם בסנדל רק כדי למנוע מעצמו את כאב ההליכה על אבנים וכדומה, וכשרואים שהוא נעול סנדל אחד מבינים שאינו חש לכאב זה, ורק משום פצע שברגלו נעל סנדל זה, ורגלו האחרת יחפה כדרכו, ואין חושדים אותו שהוא נועל. (באיזה רגל יש סנדל - המטרה היתה ברגל הפגועה;לא דווקא בשנייה - הבריאה)

מכתה מוכחת עליה שאינו יכול לנעול סנדל על גבי אותה רגל, והשאיר אותו סנדל בביתו, ואין הדבר נראה משונה.
וחייא בר רב אמר: באותה שאין בה מכה נועל את אותו סנדל יחיד. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי סנדל לשום תענוג עביד [הוא עשוי], ואותו הוא נועל ברגל הבריאה, ורגל זו שיש בה מכה, מכתה מוכחת עליה שאינו יכול לנעול סנדל על גבי אותה רגל, והשאיר אותו סנדל בביתו, ואין הדבר נראה משונה.

עשית רגל של שמאל שאינו נועל בה כאילו היתה בה מכה
ומעירים: ואף ר' יוחנן סבר להא [סבור כהלכה זו] של רב הונא שאין נועלים סנדל אלא משום צער. ודבר זה נלמד ממעשה שאמר ליה [לו] ר' יוחנן לרב שמן בר אבא שמשו: הב [תן] לי את מסנאי [נעלי]. יהב ליה [נתן לו] את הנעל של רגל ימין. אמר ליה [לו] עשיתו לרגל זו כאילו יש בה מכה. שלדעת ר' יוחנן יש לנעול נעל שמאל תחילה, והנועל נעל ימין בראשונה שוב אינו נועל של שמאל אחריה, ואם כן יצטרך ללכת בנעל אחת, ויחשבו שהוא פצוע באותה רגל, וכדברי רב הונא שעל הרגל בה המכה הוא נועל את הסנדל.
ודוחים: ודילמא [ושמא] כשיטת חייא בר רב סבירא ליה [סבור הוא] שנועלים על הרגל הבריאה, והכי קאמר [וכך אמר]: עשית רגל של שמאל שאינו נועל בה כאילו היתה בה מכה. ואם כן אין להוכיח מדברי ר' יוחנן בזה.

א. כדרך הנחת תפילין כך דרך נעילת מנעלין[]

'כשהוא נועל את נעליו הריהו נועל את של ימין תחילה ואחר כך נועל את של שמאל, שהימין חשובה לכל דבר. וכשהוא חולץ — חולץ את של שמאל ואחר כך חולץ את של ימין, כדי שתשאר הרגל הימנית נעולה

א ולגוף דברי ר' יוחנן, אזדא [הולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר ר' יוחנן: כדרך הנחת תפילין כך דרך נעילת מנעלין. מה תפילין מניח ביד שמאל, אף מנעלין מתחיל ברגל שמאל.
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כשהוא נועל מנעליו — נועל של ימין תחילה ואחר כך נועל של שמאל!
אמר רב יוסף: השתא דתניא הכי [עכשיון ששנויה ברייתא כך], ואמר ר' יוחנן הכי [כך], דעבד הכי [מי שעשה כך] — עבד [עשה], ודעבד הכי [ומי שעשה כך] — עבד [עשה], שלכל מנהג יש סימוכין.

שלכל מנהג יש סימוכין
אמר ליה [לו] אביי: מדוע נקבל בוודאות את ההנחה שר' יוחנן חלוק על הברייתא, ואחר שכן אין להכריע בדבר? דילמא [שמא] ר' יוחנן הא מתניתא לא הוה שמיע ליה, ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה [ברייתא זו לא שמע, ידע ממנה, ואילו היה שומע ממנה היה חוזר בו]. ואי נמי שמיע ליה [ואם גם כן יכול אתה לומר ששמע ממנה] וקסבר [אולם הוא סבור] שאין הלכה כאותה משנה, ובכל אופן ראוי להכריע בין השיטות.

וירא שמים יוצא ידי שתיהן (שתי השיטות) - וכך ינהג
אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים יוצא ידי שתיהן (שתי השיטות) (יעב"ץ). ומנו [ומי הוא] ירא שמים זה? — מר בריה [בנו] של רבנא. היכי עביד [איך הוא עושה]? — סיים דימיניה ולא קטר [נועל את של רגל ימינו ואינו קושר] את השרוכים, וסיים דשמאליה וקטר [ונעל את של שמאלו, וקושר], והדר קטר דימיניה [וחוזר אחר כך וקושר את של ימינו]. אמר רב אשי: חזינא [ראיתי אותו] את רב כהנא שלא קפיד [היה מקפיד] בסדר נעילת נעליים. כיון שהובא קטע זה מהלכות דרך ארץ מביאים את הענין כולו.
איך חולצים
תנו רבנן [שנו חכמים]: כשהוא נועל את נעליו הריהו נועל את של ימין תחילה ואחר כך נועל את של שמאל, שהימין חשובה לכל דבר. וכשהוא חולץ — חולץ את של שמאל ואחר כך חולץ את של ימין, כדי שתשאר הרגל הימנית נעולה.
איך מתרחצים
וכן כשהוא רוחץ את רגליו הריהו רוחץ את של ימין (החשיבות היא בימין) תחילה ואחר כך רוחץ את של שמאל. כשהוא סך — סך של ימין ואחר כך של שמאל. והרוצה לסוך את כל גופו — סך את ראשו תחילה מפני שהוא מלך (חשוב) על כל איבריו האחרים של האדם.

(העירו לו איך זה ששולחן ערוך מתחיל נועלים נעלים, השיב: ההתחלה היא "שוויתי לה' תמיד" - השולחן ערוך עוסק בכל גם בזה וגם בזה)

ב. שנינו במשנה שלא יצא האיש בשבת בתפילין[]

הנחת התפילין, והלובש בגד או תכשיט בשבת, אף שאסור להשתמש בו בשבת, מכל מקום איסור טילטול מן התורה אין בכך

שנינו במשנה שלא יצא האיש בשבת בתפילין. אמר רב ספרא : לא תימא [אל תאמר] שדבר זה הוא רק אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששבת לאו [לא] זמן תפילין הוא, שאסור להניח בה תפילין, ולכך גם אסור לצאת בהם. אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאמר] ששבת זמן תפילין הוא — לא יצא בהם, וזאת משום החשש דילמא אתי לאיתויי [שמא יבוא להביא] אותם בידו ברשות הרבים, ובכך הוא נושא משא בשבת ועובר על דברי תורה.

הנחת התפילין, והלובש בגד או תכשיט בשבת, אף שאסור להשתמש בו בשבת, מכל מקום איסור טילטול מן התורה אין בכך
איכא למתני לה אסיפא [ויש מי ששונה אותה, את הערת רב ספרא, על סופה של הפיסקה], כך: ואם יצא בתפילין אינו חייב חטאת. ועל כך אמר רב ספרא: לא תימא [אל תאמר] שדבר זה הוא רק אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששבת זמן תפילין הוא, ולכך אם הוציאם אינו עובר בכך על איסור תורה ואינו מתחייב בכך חטאת, אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאמר] ששבת לאו [לא] זמן תפילין הוא — אינו חייב חטאת, ומאי טעמא [מה טעם] פטור? — כי דרך מלבוש עבידא [עשוייה] הנחת התפילין, והלובש בגד או תכשיט בשבת, אף שאסור להשתמש בו בשבת, מכל מקום איסור טילטול מן התורה אין בכך.

ג שנינו במשנה שלא יצא אדם בקמיע בזמן שאינו מן המומחה[]

איזהו קמיע מומחה — כל שריפא אדם אחד פעם אחת, ושנה, ושלש. אחד קמיע של כתב, ואחד קמיע של עיקרין (שורשי צמחים לסגולה).

ג שנינו במשנה שלא יצא אדם בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר] שהכוונה היא שאינו יוצא בקמיע אלא עד שמומחה גברא [האיש] שכותב אותו, וגם מומחה הקמיע, שנבדק ונמצא שהוא מועיל, אלא כיון שמומחה גברא [האיש] הכותב אותו, אף על גב [אף על פי] שלא מומחה הקמיע יכול הוא לצאת אתו.
ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון המשנה, דקתני [שכן שנינו] במשנתנו: "ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה", ולא קתני [שנינו] "בזמן שהקמיע עצמו אינו מומחה", ומכאן שדי שיתמחה כותב הקמיעות ואין צורך בהוכחת תועלתו של הקמיע עצמו. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה].
איזהו קמיע מומחה — כל שריפא אדם אחד פעם אחת, ושנה, ושלש
תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: איזהו קמיע מומחה — כל שריפא אדם אחד פעם אחת, ושנה, ושלש.(שני סוגים) אחד קמיע של כתב, ואחד קמיע של עיקרין (שורשי צמחים לסגולה). אחד הוא אם נבדק בענין ריפוי חולה שיש בו סכנה, ואחד בחולה שאין בו סכנה, שבכל זה מותר לאדם לצאת בשבת בו.
לצורך מניעת מחלה - מותר
ולא הותר דווקא בקמיע שכבר נכפה (חלה במחלת הנפילה) והוא נוטל את הקמע אתו כדי להצילו מנפילה נוספת, אלא אפילו אם מעולם לא נפל ורק דואג שלא יכפה (יחלה במחלה זו), מותר לו לצאת עמו.
ואף קושר ומתיר אותו ואפילו ברשות הרבים. ובלבד שלא יקשרנו (ס״א ב) בשיר ובטבעת ויצא בו ברשות הרבים. וטעם האיסור: משום מראית העין, שנראה כתכשיט בלבד האסור בטלטול. (אנשים יחשבו )
שלושה אנשים שונים - או הצליח אצל אחד - שלוש פעמיים
על מה ששנינו בהגדרת קמיע מומחה שהוא זה שריפא אדם אחד שלוש פעמים, מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: איזהו קמיע מומחה — כל שריפא שלושה בני אדם כאחד! (רש"י) (תוספות)
שצריך לדעת שריפא כבר שלושה אנשים — הרי זה כדי למחויי גברא [להוכיח מומחיות של האדם כותב הקמיע]
ומשיבים: לא קשיא, אין בכך סתירה, אלא, הא [זה] ששנינו בברייתא שצריך לדעת שריפא כבר שלושה אנשים — הרי זה כדי למחויי גברא [להוכיח מומחיות של האדם כותב הקמיע], שאחר שקמיעותיו הוכיחו את עצמם בריפוי בשלושה אנשים שונים שאף ודאי כל אחד לוקה בחולי אחר, ודאי שכותבם מומחה בכתיבת קמיעות. ואילו הא [זה] ששנינו בתוספתא שצריך לדעת שריפא אדם אחד שלוש פעמים — הרי זה כאשר רוצים למחויי [להוכיח שמומחה] קמיע זה ומועיל למה שייעדוהו.
שלושה קמיעות לשלושה אנשים שלוש שלוש פעמים לכל אחד
אמר רב פפא: פשיטא [פשוט] לי במקרה שנכתבו תלת קמיע לתלת גברי תלתא תלתא זמני [שלושה קמיעות לשלושה אנשים שלוש שלוש פעמים לכל אחד] והועילו — שאיתמחי גברא ואתמחי [התמחה האדם והתמחה] הקמיע. וכן פשוט לי שהכותב תלתא קמיע לתלתא גברי חד חד זימנא [שלושה קמיעות לשלושה אנשים פעם אחת] והועילו — גברא איתמחי [האדם התמחה], ואילו קמיעא [הקמיע] לא איתמחי [התמחה]. וכן כאשר כתב חד קמיע לתלתא גברי [קמיע אחת לשלושה אנשים] והועיל — הקמיע איתמחי [התמחה] ואילו גברא [האדם] הכותב לא איתמחי [התמחה].
שלושה קמיעות לאדם אחד מה
ואולם בעי [שאל] רב פפא: כאשר כתב תלתא קמיע לחד גברא מאי [שלושה קמיעות לאדם אחד מה] יש לומר בכגון זה; הקמיע ודאי לא איתמחי [התמחה], ואולם גברא איתמחי [האדם הכותב התמחה] או לא איתמחי [התמחה]? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] שהאדם התמחה בכך שכן הא אסי ליה [הרי הקמיע שהוא כתב ריפא אותו] את אותו חולה, או דילמא [שמא] נאמר כי מזלא דהאי גברא [המזל של אותו אדם חולה] הוא דקא [שהוא] מקבל ומושפע מכתבא [מן הכתב], אבל אדם אחר לא יתרפא. לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] במקומה

א. קמיעין האם יש בהן משום קדושה[]

דל"ת של תפילין שקושרים בצורה זו את רצועות תפילין של ראש מקור חובתה בהלכה למשה מסיני. וכן אמר עוד אביי: יו"ד של תפילין מקור חובתה בהלכה למשה מסיני

א איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידי הישיבה] שאלה זו: קמיעין האם יש בהן משום קדושה, או דילמא [שמא] אין בהן משום קדושה? ושואלים: למאי הילכתא [למה, לאיזו הלכה] יש חשיבות בהכרעה זו? אילימא לאצולינהו [אם תאמר לענין הצלתם] מפני הדליקה, אין הדבר יתכן, שכן תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו: הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שמות קדושים ומענינות (נושאים) הרבה שבתורה — אין מצילין אותן מפני הדליקה, ונשרפים במקומן!
הרי שמקפידים בגניזת שם בכל מקום שהוא כתוב בו!
אלא תאמר שנשאלה השאלה לענין גניזה, אם יש צורך לגנוז את הקמיע שבלה, או שמותר להשליכו לאחר שימוש. ואולם אף לענין זה תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: היה שם ה' כתוב, אף על ידות הכלים ואף על כרעי (רגלי) המטה — יגוד (יקצוץ) את השם ויגנזנו, הרי שמקפידים בגניזת שם בכל מקום שהוא כתוב בו!
ליכנס (להכנס) בהן בבית הכסא (הקמע)
אלא יש לומר שנשאלה השאלה לענין ליכנס (להכנס) בהן בבית הכסא, מאי [מה הדין]? האם נאמר שיש בהן קדושה, ואסיר [ואסור], או דילמא [שמא] אין בהן קדושה, ושרי [מותר]? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו שלא יצא אדם בשבת בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ומדייקים מכאן: הא [הרי] אם הוא מן המומחה — נפיק [יוצא] בו,
ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי קמיעין יש בהן משום קדושה, זמנין דמיצטריך [לפעמים שמצטרך] לבית הכסא ויצטרך להסיר את הקמיע, ואתי לאיתויינהו [ויבוא להביאם, לטלטלם] מתוך שכחה ארבע אמות ברשות הרבים. ומאחר שאיננו חוששים לכך, נלמד שקמיעין אין בהם משום קדושה לענין זה ומותר להכנס בהם לבית הכסא! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקמיע של עיקרין (שרשים, עשבים) ובקמיע זו אין קדושה.
ומשום הסכנה התירו לו להיכנס בקמיעו לבית הכסא, על אף ביזיון השם שבדבר
ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין שווים לענין הלכה! אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בחולה שיש בו סכנה, ומשום הסכנה התירו לו להיכנס בקמיעו לבית הכסא, על אף ביזיון השם שבדבר. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה דינם שווה לענין זה.
אלא יש לומר כי כיון דמסי [שמרפא] הקמיע, אף על גב דנקיט ליה בידיה — נמי שפיר דמי [אף על פי שמחזיקו בידו — גם כן יפה הדבר, מותר], שכיון שלצורך הרפואה בו אין הבדל אם הקמיע תלוי בצוארו או נמצא בידו, על כן כשם שהתירו לענדו על צוארו בשבת, כך התירו לשאתו בידו. (ס״ב א) והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' אושעיא אומר בענין הקמיע: ובלבד שלא יאחזנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, הרי שאף בקמיע אנו מחלקים בענין זה,
אלא יש לתרץ כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקמיע המחופה בעור, שכיון שהכתב עצמו מכוסה שוב אין בכך בזיון השם אם נכנס לבית הכסא עמו.
ומפני אותיות אלה נזהרים בקדושת התפילין ואין נכנסים עמם לבית הכסא
ומקשים: והרי תפילין שאף בהן הכתב מחופה בעור בתי התפילין ותניא [ובכל זאת שנינו] כי הנכנס לבית הכסא כשהוא עטור בתפילין — חולץ את התפילין ברחוק ארבע אמות מבית הכסא, ונכנס. הרי שאין הבדל להלכה אם הכתב מחופה או אינו מחופה!
ודוחים: התם [שם, בתפילין] אין האיסור משום הכתב שבתוך התפילין אלא משום שי"ן הבולטת בעור בתי התפילין עצמן. ושי"ן זו חייבת להיות בכל תפילין, וכפי שאמר אביי שי"ן של תפילין מקור חובתה בהלכה למשה מסיני. וכן אמר אביי: דל"ת של תפילין שקושרים בצורה זו את רצועות תפילין של ראש מקור חובתה בהלכה למשה מסיני. וכן אמר עוד אביי: יו"ד של תפילין מקור חובתה בהלכה למשה מסיני. ומפני אותיות אלה נזהרים בקדושת התפילין ואין נכנסים עמם לבית הכסא.

השיעור הבא[]

Advertisement